פריחה בחסות היובש
יהודי ניו יורק העלו לאורך השנים תרומה משמעותית בתחומי התרבות, האמנות, המדע, הרפואה והעיתונות. תחום פחות מוכר שבו הייתה ליהודים השפעה ניכרת הוא עולם הפשע המאורגן. פשיעה יהודית מאורגנת היא חלק מההיסטוריה של ניו יורק, והתעלמות מעובדה זו יוצרת תמונה מעוותת של החוויה היהודית בעיר. ניו יורק, שבה נמצא הריכוז היהודי הגדול ביותר בארצות הברית, כללה גם את המספר הגבוה ביותר של פושעים יהודים ושל כנופיות יהודיות.
סוכנות הידיעות ביינס, מאוסף ספריית הקונגרסהחיים בתקופת היובש הפכו חסרי טעם. הקומיקאי ארנסט הייר ‘מאיים’ להתאבד על הבמה, סביבות 1920
על אף שגנגסטרים יהודים אחדים היו ידועים לשמצה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה, רק עם חקיקת האיסור על אלכוהול ב-1920 נוצרו עבור המאפיונרים היהודים מניו יורק הזדמנויות שאפשרו להם להשיג השפעה וחשיבות. ב-1919 אשררו כל מדינות ארצות הברית תיקון לחוקה שאסר ייצור, מכירה או הובלה של משקאות משכרים, והחוק נכנס לתוקף ב-1920. מרגע זה נראה היה שכל אמריקני מעל גיל 12 הרגיש שהוא חייב לשתות אלכוהול. תוך שנה אחת צצו ברחבי ארצות הברית יותר ממאתיים אלף מסבאות בלתי מורשות שנקראו בלשון נקייה ‘ספיק איזי’ ו’חזירים עיוורים’. ‘תקופת היובש’ – כפי שכונו השנים 1920-1933 שבהן התקיים האיסור על האלכוהול – העניקה לצעירים מפוקפקים וקשוחים הזדמנות להרוויח סכומי עתק. כך נוצרו התארגנויות גדולות של מבריחים, ובראשם בניהם חסרי הרחמים ופורעי החוק של מהגרים אירים, איטלקים ויהודים, שסיפקו משקאות אלכוהוליים כדי לרוות את צימאונה של אמריקה. ההכנסה השנתית מענף האלכוהול הבלתי חוקי עמדה על מאות מיליוני דולרים בשנה.
על אף שהיהודים היוו פחות מארבעה אחוזים מאוכלוסיית ארצות הברית, מחצית מהמבריחים הגדולים באמריקה במהלך תקופת היובש היו יהודים. הם התבלטו ביכולתם לנצל את התוהו ובוהו ששרר בתקופה זו, את האכיפה הבלתי מספקת של החוק, את חוש העסקים החריף שלהם, את יכולתם הארגונית ואת קשיחותם. בניו יורק, שבה חיו 1.6 מיליון יהודים – כ-45% מכלל יהודי ארצות הברית – היו גנגסטרים וראשי ארגוני פשע יהודים יותר מאשר בכל מקום אחר, והעיר אף ייצאה גנגסטרים ומנהיגי כנופיות יהודים לערים אחרות. לדוגמה, בראש ‘כנופיית הארגמן’ הידועה לשמצה שפעלה בדטרויט עמדו האחים ברנשטיין, יהודים ניו יורקים.
אל אומולר, תמונות מהעיתון 'סן', מאוסף ספריית הקונגרסלפקה בוכהלטר, מלך סחטני האיגודים המקצועיים, בתמונה מ-1939
הצאר היהודי
האיש שעמד מאחורי העולם התחתון של ניו יורק לא היה גנגסטר במובן הרגיל של המלה, הוא היה מהמר מקצועי בשם ארנולד רוטשטיין. שמו נחרט בזיכרון הלאומי האמריקני כמי שהטה את תוצאות אליפות הבייסבול ב-1919, והוא נחשב לאבי הפשע המאורגן בארצות הברית. רוטשטיין, אדם בעל אינטלקט, דמיון ואנרגיה יוצאים מגדר הרגיל, שינה את פניו של הפשע האמריקני והעביר אותו מגנבות קטנות לעסקים גדולים. הוא נולד למשפחה יהודית אורתודוקסית אמידה, אך בחר בנתיב הבלתי חוקי כדי להגיע לעושר ולתהילה. במהלך שנות העשרים של המאה העשרים הקים רוטשטיין את אימפריית ההימורים הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בארצות הברית, עמד מאחורי עסק של איגרות חוב גנובות בסך מיליון דולר, שלט במרבית כנופיות הפשע של ניו יורק, ועסק בסחר בסמים ובהברחות. מעלליו זיכו אותו בתואר ‘הצאר של העולם התחתון’. הסופר דיימון ראניון כינה את רוטשטיין ‘המוח’ ועיצב בדמותו את הגיבור הראשי במחזמר ‘ברנשים וחתיכות’, והסופר פרנסיס סקוט פיצג’רלד הנציח אותו בספרו ‘גטסבי הגדול’ בדמות המהמר מאיר וולפסהיים.
רוטשטיין השתלב בקלות בכל מעגל חברתי שבו מצא את עצמו – פוליטיקאים ואנשי ממשל, בנקאים או בטלנים. בשנות העשרים הוא העסיק גנגסטרים ניו יורקים – יהודים ולא יהודים -שמאוחר יותר הפכו מפורסמים בעצמם, ובהם ג’ק ‘רגליים’ דיאמונד, צ’רלי ‘לאקי’ לוצ’יאנו, פרנק קוסטלו, מאיר ‘איש קטן’ לנסקי, בנג’מין ‘באגסי’ סיגל, לואיס ‘לפקה’ בוכהלטר, ארתור ‘דאץ’ שולץ’ פלגנהיימר וואקסי גורדון. רוטשטיין שניהל עסקי פשע נרחבים אך לא ישב בבית הסוהר אפילו יום אחד, נורה ונהרג ב-1928 במהלך משחק קלפים בהיותו בן 46 בלבד. מתוך כבוד לאביו זכה ללוויה יהודית אורתודוקסית והרב ליאו יונג אף הספיד אותו.
-שוטרי ניו יורק נכנעים לגנגסטרים. קריקטורה מתוך המגזין Ballyhoo, 1931
לאחר מותו של רוטשטיין חולקו עסקי הפשע שלו וחלקם עבר לבני טיפוחיו היהודים. הברחת משקאות חריפים עברה לידי ואקסי גורדון, דאץ’ שולץ, באגסי סיגל ומאיר לנסקי, ואילו לפקה בוכהלטר התמקד בסחיטת איגודים מקצועיים. רוטשטיין לימד אותם שלדולר יש לאום אחד ודת אחת – הרווחים – ולכן עדיף שיימנעו ממלחמות על טריטוריה וייצרו בריתות תוך התעלמות משיקולים אתניים. אחדים מהם הפנימו את הלקח הזה ובהמשך דרכם אכן שיתפו פעולה בעסקים בלתי חוקיים.
היורשים
אחרי מותו של רוטשטיין ניתן היה למצוא בין הגנגסטרים הבולטים של ניו יורק את תלמידיו לשעבר. ואקסי גורדון, שנולד ב-1888 כאירווינג וכסלר, החל את קריירת הפשע שלו ככייס. מספרים שהוא זכה לכינוי ‘ואקסי’ בשל יכולתו לשלוף בקלות ארנקים מהכיסים כאילו הם מצופים בשעווה (wax). הוא ישב בבית סוהר תקופה מסוימת, ואחרי שהשתחרר חזר ללואר איסט סייד של ניו יורק והיה סוכן הימורים, סוחר סמים, שובר שביתות וסוחט באיומים. הוא נעצר והורשע פעמים אחדות. ב-1920 החל ואקסי להבריח אלכוהול בעזרת הלוואה שקיבל מרוטשטיין, וב-1925 הוא כבר היה יצרן בירה ואחד המבריחים הגדולים ביותר של החוף המזרחי. רווחיו אפשרו לו לקנות בתי מלון, להפיק מופעים בברודווי, לשכור דירה בת עשרה חדרי שינה בשדרת ווסט אנד בניו יורק ולהחזיק משרתים. גורדון לא שילם מס הכנסה. הכנסותיו בשנים 1930-1931 הסתכמו ב-1,616,690 דולר, והוא שילם עליהן מס הכנסה בסך עשרה דולרים בלבד. הוא הורשע בהעלמת מס, נשפט לעשר שנים בבית הסוהר ונקנס בסכום של שמונים אלף דולר. ואקסי השתחרר מבית הסוהר ב-1940, לאחר שחלק מעונשו נוכה בגין התנהגות טובה. ב-1951, בגיל 63, הוא נעצר שוב והורשע בסחר בסמים. הוא מת מהתקף לב בבית הסוהר ב-1954.
אל אומולר, מאוסף ספריית הקונגרסמשמאל לימין: לפקה בוכהלטר, עמנואל מנדי וייס, פיליפ כהן ולואיס קפונה – גנגסטר איטלקי ידוע – מחכים לשמוע מהו הרכב חבר המושבעים במשפט הרצח שלהם, אוגוסט 1941
דאץ’ שולץ נולד ב-1902 למשפחה ממוצא יהודי גרמני. הוא זכור כאחד הגנגסטרים האקסצנטרים, הקמצנים והאכזרים ביותר בתקופת היובש. חבריו כינו אותו ‘דאץ’ שולץ’ בגלל שהזכיר להם חבר רצחני בכנופיית הברונקס בתחילת המאה העשרים. היו מעט מאוד גנגסטרים, לרבות אנשיו שלו, שחיבבו וכיבדו אותו. לשולץ הייתה שיטה פשוטה להיפטר מאויביו: הוא רצח אותם. בזכות יעילותו בתחום זה נחשב לאחד המאפיונרים הגדולים בניו יורק כבר בגיל שלושים. הוא שלט בעסקים בלתי חוקיים בשווי של יותר מעשרים מיליון דולר, ובכללם המסחר הלא חוקי בבירה בברונקס, האיגודים המקצועיים, ההימורים, וסחיטת סכומי כסף גדולים ממסעדות ניו יורק.
ב-1935 החל תומאס דיואי, התובע של ניו יורק, לחקור את עסקיו של שולץ בתחום סחיטת המסעדות. שולץ זעם על כך ונשבע להרוג את דיואי. שותפיו לפשע חששו שבעקבות רצח דיואי יקום נגדם כל הממשל הפדרלי ויהרוס את עסקיהם, וכדי למנוע זאת החליטו לחסל את שולץ. ב-23 באוקטובר 1935 סעד שולץ עם שני שומרי ראשו ב’פאלאס צ’ופ האוס’ בניוארק. שולץ נכנס לשירותי הגברים בדיוק כאשר שני רוצחים שכירים, צ’ארלי וורקמן ומנדי וייס, נכנסו למסעדה. הם אמרו לברמן להתכופף וריססו את אנשיו של דאץ’ באמצעות רובה ציד ואקדח. לאחר מכן נכנס וורקמן לשירותים וירה בשולץ שעמד במשתנה. שולץ מת מפצעיו בבית החולים, לא לפני שביקש לראות כומר. הוא הוטבל לנצרות ועבר את הטקסים שלפני המוות כפי שנהוג בכנסייה הקתולית.
מאיר לנסקי ובנג’מין סיגל היו חברי ילדות שנותרו קרובים זה לזה כל חייהם. לנסקי, שנולד בפולין ב-1902, הגיע לארצות הברית עם הוריו כשהיה בן עשר. למרות שעזב את בית הספר בגיל 15 אהב מאוד לקרוא. סיגל נולד בניו יורק ב-1906 והפך למאפיונר ארכיטיפי מהסרטים: נאה, חמום מוח, שאפתן וחסר רחמים. הוא היה כל כך פזיז ואלים שאנשים אמרו שהוא ‘באגס’ – משוגע בסלנג – ולכן כונה באגסי. סיגל שנא את הכינוי ואף אחד לא העז לקרוא לו כך בנוכחותו.
תמונות מהעיתון 'סן', מאוסף ספריית הקונגרסיעקב שפירא ולפקה בוכהלטר בכרזת מבוקשים, יולי 1937
מאפיה דוברת יידיש
יחד הפכו לנסקי וסיגל לשילוב מזרה אימה; לנסקי היה המוח וסיגל הכוח. ב-1921 גייסו השניים קבוצה מיומנת של אקדוחנים שתפקידה היה לאבטח את העברתם של משלוחי אלכוהול לא חוקי. הם גם סיפקו למאפיונרים מכוניות ומשאיות גנובות, נהגים ואבטחה. המשטרה קראה לכנופיה הזו ‘המאפיה של באגס ומאיר’. סיגל היה אז בן 15 ולנסקי בן 19. על אף שלנסקי העדיף משא ומתן על אלימות, בעת הצורך השתמשה הכנופיה גם באלימות, בהפחדה וברצח. ב-1928 כללה הפעילות של סיגל ולנסקי גביית דמי חסות ממועדוני לילה, אספקת ‘חיילים’ למאפיונרים האיטלקים לאקי לוצ’יאנו ופרנק קוסטלו, בריונות בקרב איגודים מקצועיים, ומדי פעם גם מעשי שוד מזוין, גנבות וסחר בסמים. מאיר לנסקי נפטר ממחלת הסרטן ב-1983. לסיגל האיר המזל פנים מעט פחות: מתנקש ירה בו למוות ב-1947 כשישב בסלון אחוזתה של חברתו וירג’יניה היל בבוורלי הילס.
לואיס בוכהלטר נולד בלואר איסט סייד ב-1897. בבית משפחת בוכהלטר היו 11 ילדים, חלקם מנישואין קודמים. אמו כינתה אותו ביידיש לפקה’לה – לואי הקטן – וכך הודבק לו הכינוי ‘לפקה’. אחד מאחיו היה רב, אחר רופא שיניים, ואחות אחת הייתה מורה. אחיו של לפקה הציעו לו לממן לו לימודים בקולג’ אך הוא לא היה מעוניין בכך. הוא עזב את בית הספר בגיל 15 וחבר אל ג’ייקוב ‘גורה’ שפירו, בריון קולני וזועף ששקל תשעים קילוגרם. השניים היו לשותפים קרובים במשך שלושים שנה. תחום ההתמחות של לפקה היה ניצול לא חוקי של איגודים מקצועיים. הוא פיקד על צבא של גנגסטרים שסחטו מקרבנותיהם מיליוני דולרים. כלי הנשק שלהם היו חומצות הרסניות, אלות, סכינים, אש, דוקרני קרח ואקדחים. המעטים שהתנגדו לכנופיה או העזו לפנות למשטרה סבלו הרס, כוויות חומצה, פגיעות גופניות ורצח. ב-1930 שלט בוכהלטר במגוון רחב של ענפים ואיגודים מקצועיים בניו יורק, לרבות נהגי המאפיות והקונדיטוריות, הכובענים, עובדי ענף הטקסטיל, ההנעלה, שוק העופות, המוניות, מפעילי הסרטים ונהגי משאיות הפרוות. לפקה עסק גם בסחר בסמים ותוך זמן קצר הפך לאחד היבואנים והמפיצים הגדולים ביותר של הרואין, קוקאין ואופיום באמריקה. ב-1944 הורשע בוכהלטר ברצח ונידון למוות. הוא הומת באמצעות כיסא החשמלי בבית הכלא סינג סינג, והיה היחיד מבין ראשי המאפיה בארצות הברית שהומת כך עד היום.
-באגסי סיגל ואנשיו בתמונה שצילמה המשטרה לאחר שפשטה על מלון פרנקוניה בנובמבר 1931. העילה למעצרם הייתה חוק ‘אויבי הציבור’, אך מכיוון שאי אפשר היה להוכיח שבפגישתם תוכנן מעשה פשע ספציפי המשטרה נאלצה לשחררם. ההשערה היא שבפגישה זו סיכמו מאיר לנסקי היהודי ולאקי לוצ’יאנו האיטלקי על שיתוף פעולה ביניהם בתחומים אחדים
המאפיונרים היהודים הללו שעו לעצתו של רוטשטיין ושיתפו פעולה עם עמיתיהם האיטלקים, בעיקר עם צ’ארלי ‘לאקי’ לוצ’יאנו ועם פרנק קוסטלו. בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של המאה העשרים הם הקימו קונפדרציה של גנגסטרים וחילקו ביניהם את ארצות הברית לאזורים. כל ראש כנופיה קיבל הבטחה שלא יפריעו לו באזור שלו, שמאפיונר יריב לא יטריד את הנסחטים שלו, לא יערער על סמכותו ולא ינסה להרוג אותו. מאיר לנסקי היה הדוחף העיקרי להסדר זה. ב-1931 הוא ארגן במלון פרנקוניה בניו יורק פגישה של כל ראשי ארגוני הפשע מהחוף המזרחי. בין המשתתפים היהודים מניו יורק היו לפקה בוכהלטר, שותפו ג’ייקוב ‘גורה’ שפירו ובאגסי סיגל. לדברי סיגל הסכימו ראשי המאפיה בפגישה שהיהודים והאיטלקים יפסיקו להילחם זה בזה.
ללא פרופיל
ניתן לשרטט את דיוקנם של המאפיונרים היהודים שפעלו בניו יורק באותה התקופה. הם היו צאצאיהם של מהגרים יהודים ממזרח אירופה, בעיקר רוסים ופולנים. רבים מהמאפיונרים נולדו בארצות הברית או הגיעו אליה כילדים קטנים. הם היו דור שני ולכן היו אמריקנים לכל דבר ועניין ולמדו את מלאכת הפשיעה בארצות הברית. היו מהם אמנם שנולדו למשפחות עניות מאוד, אולם רבים הגיעו ממשפחות ממעמד הפועלים שבהן ההורים סיפקו לילדיהם את כל הצרכים הבסיסיים. אחדים מהם, כמו ארנולד רוטשטיין, אף באו ממשפחות מהמעמד הבינוני והבינוני הגבוה או אפילו ממשפחות עשירות. המאפיונרים גדלו ברובם במשפחות יהודיות מסורתיות ולא אורתודוקסיות אדוקות, והוריהם קיימו רק חלק מהמצוות, כמו הדלקת נרות שבת, שמירה על כשרות וביקור בבית הכנסת בחגים. רובם לא סיים מעולם את בית הספר התיכון ובדרך כלל המאפיונרים היו היחידים ממשפחתם שפנו לעולם הפשע. המאפיונרים היהודים של ניו יורק נהגו לדבר ביניהם יידיש, וכתוצאה מכך ביטויי סלנג שמקורם ביידיש הפכו לחלק מהלקסיקון של העולם התחתון עד היום. כך למשל ‘כשר’ הוא אדם שאפשר לסמוך עליו, ‘ינצר’ הוא רמאי, ‘שמק’ הם סמים ו’שמיר’ פירושו לשחד.
-כרזת הסרט ‘לנסקי’ שהפיקה חברת HBO בכיכובו של ריצ’רד דרייפוס, 1999
מה הניע גברים אלה לעסוק בפעילויות פליליות ואפילו רצחניות? מאיר לנסקי טען שעשה מה שעשה כיוון שגדל במשפחה ענייה ולא רצה לחוות שוב עוני לעולם, אולם כאמור רוב הפושעים גדלו בתנאים טובים וילדותם לא הייתה קשה מזו של בני גילם שגדלו באותן שכונות מהגרים צפופות ופנו לקריירה לגיטימית.
ייתכן שחלקם הונע מאנטישמיות. ארצות הברית של שנות העשרים לא הייתה תמיד מקום נעים ליהודים. באותן שנים הנרי פורד פרסם והפיץ את הפרוטוקולים של זקני ציון, לאוניברסיטאות ולבתי ספר מקצועיים היו מכסות עבור יהודים, יהודים נתקלו באפליה תעסוקתית בבנקים מסחריים, בחברות ייצור, במגזר הציבורי ובחברות ביטוח, והייתה גם אפליה חברתית. מכיוון שנמנעו מהם דרכים מכובדות להשיג הצלחה ומעמד, היו יהודים שפנו לתחומים אחרים כדי להשיג עושר ותהילה, ובהם הספורט ותעשיית הבידור שהיו פתוחים ליהודים. לצד אלה היו אולי גם יהודים קשוחים שכעסו מספיק על החברה האמריקנית כדי לבחור בפשע כאמצעי להשיב לה כגמולה.
באדיבות ארכיון מחוז אורנג'שוטרים ממחוז אורנג’ שופכים אלכוהול שהוכן במזקקה בלתי חוקית. סנטה אנה, מרץ 1932
אולם בדרך כלל הגנגסטרים היהודים עסקו בפשיעה מתוך בחירה. היסטורית, הפשיעה בארצות הברית שימשה סולם למוביליות עבור אנשים חסרי השכלה שלא רצו לעבוד בעבודה מקובלת והיו מוכנים להשתמש באלימות כדי להשיג את מטרתם. צעירים קשוחים אלה בחרו בפשע כיוון שרצו כסף, כוח, הכרה ומעמד, ורצו להשיג זאת בגיל צעיר. הפשע משך אותם בהיותו הדרך הקצרה ביותר להגישם את חלומם. רבים מהם לא סיימו את לימודיהם והדבר הגביל את אפשרותם להצליח בחיים. אחרים ראו בעבודה קשה במקצועות לגיטימיים משהו שמתאים לפראיירים, והם בשום אופן לא ראו את עצמם כפראיירים. הם ראו בפשע משהו מלהיב ונוצץ יותר מהשעמום שבלימודים תיכוניים ואקדמיים או בעבודה במשך שעות ארוכות בחנות או במפעל.
יחס אמביוולנטי
הקהילה היהודית התייחסה לגנגסטרים היהודים שבקרבה באמביוולנטיות. מצד אחד היא הפגינה פחד, אימה ובושה בגין השם הרע שיצא להם וראתה בגנגסטרים התגלמות של היהודי הרע שימיט אשמה ושנאה על הקהילה כולה. הורים יהודים תמיד חששו שבניהם מעריצים בסתר את הגברים הקשוחים הללו וייתכן שיתפתו לחקות אותם. הרבנים גינו את הפושעים בחריפות, אמרו שהם פועלים בניגוד למוסר היהודי והזהירו שמעשיהם הבלתי חוקיים יגבירו את האנטישמיות ואת ההתקפות נגד יהודים. מאמרי מערכת בעיתונות היידיש גינו את הגנגסטרים בגין הבושה והסכנה שהמיטו על בית ישראל.
מאוסף ספריית הקונגרסלואיס רוזנברג (משמאל) והארי הורוביץ (גיפ דם) יושבים לצד שותפיהם לרציחתו של הרמן רוזנטל
מצד שני, חרף סלידתם מהמאפיונרים היהודים, היו מקרים שבהם מנהיגים יהודים מכובדים השתמשו בשירותיהם כאשר הדבר תאם את מטרותיהם. ב-1926 התקיימה שביתה גדולה ברובע הטקסטיל שטלטלה את הקהילה היהודית בניו יורק. מעסיקים יהודים שכרו את שירותיהם של גנגסטרים כדי להכות את השובתים ולפזר את הפגנותיהם, ואיגוד העובדים היהודי השיב מלחמה שערה ושכר גם הוא בריונים. מאוחר יותר התברר שהמאפיונרים משני הצדדים עבדו בשביל ארנולד רוטשטיין.
מאוסף ספריית הקונגרסאפילו בשעות האחרונות לחייו הטיל דאץ’ שולץ פחד גדול על סביבותיו. הפרמדיק שהגיע מזירת הפשע שבה נורה השיב לשולץ 10,000 דולר שזה נתן לו כדי לוודא שהטיפול בו יהיה הטוב ביותר. שולץ בתמונה מ-1935
תקופת היובש הסתיימה ב-1933. סיומה בישר את גדיעתו של מקור ההכנסה העיקרי של המאפיונרים היהודים של ניו יורק. אלה מהם שהיו מוכשרים ויצירתיים יותר מצאו אפיקים פליליים אחרים שפיצו אותם על ההכנסה שאיבדו. מאיר לנסקי התרכז במפעלי הימורים בארצות הברית ובקובה, לפקה בוכהלטר המשיך לשלוט בענף הטקסטיל של ניו יורק ובאגסי סיגל עבר לקליפורניה כדי להרחיב את השפעת המאפיה על תעשיית הקולנוע של הוליווד. סופם של מרבית הגנגסטרים היה רע ומר. באגסי סיגל אמר פעם שצריך לחיות מהר, למות צעיר ושהגופה שלך תיראה טוב. אכן, רבים מהגנגסטרים היהודים חיו מהר ומתו צעירים, אך במותם הגופה של איש מהם לא נראתה טוב.