כיצד יכול עם קטן ודל משאבים לשרוד, לשגשג ולהתפתח באזור הנשלט בידי אימפריות ענקיות? התשובה של הפניקים הייתה התבססות בתחום הייחודי של הספנות. הסוחרים והדייגים החרוצים בנו ספינות מרשימות מעצי ארז, יצאו מעריהם שלחוף הלבנון והקימו אימפריה של מושבות לאורך חופיו של הים התיכון

שפע ימי

בשנים האחרונות הים התיכון חוזר ותופס תפקיד מרכזי בכלכלתה של מדינת ישראל. המדינה הענייה במשאבים טבעיים החלה מפנה מבטה אל הים התיכון, והפעם לא אל מה שמעל המים או אל הדגה שבתוכם, אלא דווקא אל מאגרי הגז הטבעי שבקרקעית הים. הסיכוי להפוך ליצואנית אנרגיה משמעותית ולהפיק עושר מן הים מחזיר אותנו לשאלת חשיבותו של הים התיכון בהיסטוריה של המרחב מנקודת מבט חברתית, צבאית ובעיקר כלכלית.

הים בכלל, והים התיכון בפרט, השפיע על העמים ששכנו לחופיו ובמידה רבה אף קבע את גורלם. גלים וסערות לא הרתיעו מעולם את האדם מלנסות ולכבוש אותו, להשתלט על השיט בו ולנצלו כאפיק מרכזי לתעבורה ולמסחר ואף כמקור למזון משובח. אורכו המרבי של הים התיכון הוא 3,650 ק"מ ורוחבו המרבי 1,800 ק"מ. יתרונו בהשוואה לימים אחרים בעולם היה בכך שניתן היה לחלקו לימים קטנים ומשניים כמו הים האגאי באזור יוון והים האדריאטי באזור איטליה, ולמעגלי פעילות סביב האיים הרבים הפזורים בו שעליהם נבנו מצפים ומגדלורים אשר הקלו על התנועה ועל הניווט.

מהעת העתיקה ועד ימינו הים הוא אמצעי נוח, זול וקל לתעבורה. בהיותו נתיב טבעי אי אפשר לשנותו ואין צורך להשקיע בו. הספינות נישאו בכוח זרמי הים והרוחות שנשבו במפרשים. מטענים שהצריכו שיירות גדולות ובהמות משא רבות ניתן היה לאחסן בקלות בבטנה של ספינת משא בעלת נפח סביר.

תל אשדוד הוא אחד מערי הנמל העתיקות ביותר ששרידיהן ניצבים לאורך חופי הים התיכון. 'שער הים', קטע מתוך שרידי חומת המצודה בתל אשדודצילום: Ori~

תל אשדוד הוא אחד מערי הנמל העתיקות ביותר ששרידיהן ניצבים לאורך חופי הים התיכון. 'שער הים', קטע מתוך שרידי חומת המצודה בתל אשדוד

עמים רבים שכנו לאורך הים התיכון, אך במשך רוב ההיסטוריה לא הייתה יד אחת שהחזיקה בכל חופיו. עד היום רק הרומאים שלטו כאימפריה צבאית על כל מרחבי הים התיכון, והם עשו זאת במשך כ־500 שנה, מאמצע המאה הראשונה לפסה"נ ועד המאה החמישית. לאחר נפילת האימפריה הרומית ועליית האסלאם התפורר 'השלום הרומי', שוד וביזה הפריעו לניהול תקין של נתיבי השיט והים התיכון ירד מחשיבותו. הוא שב לתפוס מקום משמעותי כנתיב שיט בינלאומי עם חפירת תעלת סואץ ב־1869, והחל לשמש נתיב מרכזי לשינוע אוצרות הנפט שנמצאו בשנות השלושים של המאה העשרים במפרץ הפרסי, ובשנות החמישים בצפון אפריקה. גם המאבק המודרני בפירטים, שהוביל לדחיקתם הסופית מהים התיכון, סייע להשבת מקומו המרכזי של הים התיכון בתחום הכלכלה העולמית.

אולם כבר שנים רבות קודם לתקופת השלטון הרומי הגיעו עמים קדומים להישגים מרשימים בתחום הספנות בים התיכון. בים האגאי התפתחו שלוש תרבויות ראשיות: התרבות המינואית בכרתים הגיעה לשיאה במאה ה־16 לפסה"נ; התרבות המיקנית בחצי האי פלופונסוס הייתה בשיא פריחתה במאות ה־15 וה־14 לפסה"נ; והתרבות הדורית, שיש המזהים אותה עם גויי הים, השתלטה על פלופונסוס ועל כרתים בראשית תקופת הברזל.

יש הסוברים כי גויי הים כבשו במאה ה־12 את העיר מיקני ושמו קץ לתרבותה ולמסחרה של העיר במזרח הים התיכון. הם התפשטו מיוון דרך איי הים האגאי לחוף המזרחי של הים והרסו את ערי החוף של ממלכות החתים, וביניהן את אוגרית ואת ערי הנמל של ארץ כנען, והגיעו אף לגבול מצרים. התיישבותם של גויי הים, שהיו ידועים כחרשי ברזל, באזורי החוף של אגן הים התיכון המזרחי סימלה את תחילתה של תקופת הברזל. כיבושי הדורים דחקו מחופי הים התיכון את רגלי האימפריה החתית ששלטה במשך מאות שנים על מרבית השטח במזרח הים התיכון והביאו לבסוף לנפילתה. אולם עוד קודם לכן נדחקה האימפריה מהחופים והדבר אִפשר לעמים ולשבטים שונים שחיו באזור להשתחרר מעולה ולהתחיל לפתח תרבות עצמאית חזקה. אחד מהעמים האלה היה הפניקים.

בקרבות ימיים שהתרחשו בעת העתיקה ניסתה כל ספינה להתנגש בירכתיים של יריבתה כדי לבקוע בה חור או להפוך אותה. תמונת תבליט מארמון סנחריב שבנינווה (705־681 לפסה"נ) מציגה ספינה פניקית דו טורית הממוגנת בעזרת מגנים המהודקים לשלדתה. הקשת המחודדת שבקצה הספינה היא איל ניגוח ששימש לניגוח ספינות האויב. התבליט מוצג במוזאון הבריטיבאדיבות המוזאון הבריטי

בקרבות ימיים שהתרחשו בעת העתיקה ניסתה כל ספינה להתנגש בירכתיים של יריבתה כדי לבקוע בה חור או להפוך אותה. תמונת תבליט מארמון סנחריב שבנינווה (705־681 לפסה"נ) מציגה ספינה פניקית דו טורית הממוגנת בעזרת מגנים המהודקים לשלדתה. הקשת המחודדת שבקצה הספינה היא איל ניגוח ששימש לניגוח ספינות האויב. התבליט מוצג במוזאון הבריטי

 

חריג היסטורי

המחקר ההיסטורי הקלסי מרבה לעסוק בחזקים ובמנצחים. במרכז תשומת הלב עמדו תמיד האימפריות הגדולות ובעלות הכוח. הבבלים, האשורים, הפרסים, היוונים והרומאים הקימו אימפריות, שלטו על שטחים יבשתיים ענקיים והיו בעלי מאפיינים ייחודיים של שפה, דת, תרבות, ארכיטקטורה ועוד. החלשים והמנוצחים לא זכו בדרך כלל לכתוב את ההיסטוריה, והוזכרו בה רק במידה שהפריעו להתנהלותן והתפשטותן של האימפריות.

מבחינה זו, ניתן לראות באימפריה הפניקית תופעה חריגה ומיוחדת במינה. לאורך כמעט אלף שנה, משלהי האלף הראשון לפסה"נ ועד כיבושי אלכסנדר מוקדון, שלט על השיט במרחבי הים התיכון עם שמי קטן בשטח ובאוכלוסייה, והיה למעצמה ששלטה לבסוף גם על ים סוף ועל חלק מהשיט באוקיינוס ההודי. איך הצליח עם קטן ובעל משאבים מועטים לשרוד, לשגשג ולהיות גורם משמעותי לאורך תקופה ארוכה כל כך בצילם של הענקים?

אחד היתרונות הבולטים של התובלה הימית היה היכולת לאחסן בבטן של ספינה אחת משא שאותו יוכלו לשאת גמלים וחמורים רבים. סבלים מעמיסים ספינה פניקיתצילום: Getty Images

אחד היתרונות הבולטים של התובלה הימית היה היכולת לאחסן בבטן של ספינה אחת משא שאותו יוכלו לשאת גמלים וחמורים רבים. סבלים מעמיסים ספינה פניקית

התרבות הפניקית נוצרה עם התיישבותם של שבטים שמיים לאורך החוף המזרחי של הים התיכון באמצע האלף השלישי לפסה"נ. מקורם האתני והגאוגרפי של השבטים אינו ברור, ושמם גזור מהביטוי היווני Phoinix שמשמעותו קשורה לצבע הארגמן. השם ניתן להם בשל גוון עורם או בשל צבע הארגמן שהתפרסמו בייצורו. לאורך כ־450 ק"מ של רצועת חוף הים הצרה והארוכה של סוריה, לבנון וארץ ישראל בנו הפניקים למן המאה ה־16 לפסה"נ שש ערים חשובות שהתפתחו מאוחר יותר לערי ממלכה ונמל: ארווד וצור נבנו כמצודות צבאיות על איים, ואוגרית, צמר, גבל וצידון נוסדו על חוף הים כערי נמל. בגבה של רצועת החוף הצרה התנשאו הרי הלבנון לגובה של יותר מ־3,000 מטר מעל פני הים. הרים אלה, המשופעים במשקעים ובשלגים, היו מיוערים מאוד וסיפקו עצים משובחים לבניין בתים, ספינות וכלי מלחמה. בשל רצועת החוף הצרה וריבוי היערות היה במרחב הפניקי מחסור בשטחים פתוחים שאפשר היה לגדל בהם די תבואה לסיפוק צורכיהם, ולכן החלו הפניקים לעסוק במסחר. הם פיתחו יכולות ארגון, תכנון ומנהל טובות ונשאו פניהם אל הים.

בתחילה היו הפניקים דייגים, ובחלוף השנים הפכו ליורדי ים נועזים. בסיסם היה בערי הממלכה צור וצידון, והם פיתחו ארבעה ענפי כלכלה ייחודיים שנשענו כמובן על הים. הענף הראשי היה סחר בינלאומי ימי ויבשתי. הפניקים ריכזו את הסחר מאזורי הסהר הפורה, חצי האי ערב ואפריקה וייבאו מוצרים מהארצות הטרופיות והמונסוניות לארצות הים התיכון. ריכוז חומרי הגלם בפניקיה סייע להתפתחות הענף השני — תעשיית בניין שהתמקדה בעיקר בבניית ספינות מעצים מקומיים, ובמיוחד מארזי הלבנון האדירים הייחודיים לאזור, וממתכות מיובאות. הענף השלישי היה צביעת אריגים ורקמה, והצבעים שבהם השתמשו הופקו מיצורים ימיים שונים כמו דיונונים וחלזונות. הענף הרביעי שבו התמקדו הפניקים היה דיג במרחבי הים.

ההישענות על הים הייתה בסיס קיומם של הפניקים והיא מאפשרת הצצה לסוד הצלחתם. הפניקים לא ראו את עצמם כיחידה אתנית המתוחמת בגבולות טריטוריאליים בלבד אלא כקונפדרציה של סוחרים ימיים. כתוצאה מכך גבולות הממלכה הפניקית לא הסתיימו לתפיסתם ברצועת החוף אלא כללו את הים כולו על שלל מושבות הסחר שהקימו סביבו לאורך חופי המזרח התיכון וצפון אפריקה, ובאיים אחדים בים התיכון ואף בדרום ספרד.

צוללנים חושפים כדים בחוף אכזיב

אימפריה של מושבות

בדומה לשכניהם הישראלים פרצו הפניקים לבמת ההיסטוריה על רקע חולשתן של האימפריות הגדולות. בראשית המאה ה־12 לפסה"נ התפוררה ממלכת החתים לרסיסים בלחצם של גויי הים הדורים, ותקופה לא ארוכה אחר כך תש גם כוחה של מצרים ודעך שלטונו של פרעה באסיה. במסופוטמיה הכוח המוביל באותה עת היה ממלכת אשור. תגלת פלאסר הראשון הטיל את מרותו על ערי החוף של פניקיה, אך עם מותו ב־1078 לפסה"נ ירדה אשור מגדולתה והתאוששה רק דורות אחדים מאוחר יותר.

צור, מהחשובות שבערי הפניקים, הייתה עיר כפולה: על אי במרחק מאות מטרים מהיבשה נבנתה עיר נמל גדולה, ומולה נבנתה על החוף עיר נוספת. ההפרדה בין שתי הערים נשמרה עד שאלכסנדר מוקדון בנה גשר ענק שחיבר את האי ליבשה וכך הצליח לכבוש את האי. שרידים מצור הפניקיתצילום: Shutterstock

צור, מהחשובות שבערי הפניקים, הייתה עיר כפולה: על אי במרחק מאות מטרים מהיבשה נבנתה עיר נמל גדולה, ומולה נבנתה על החוף עיר נוספת. ההפרדה בין שתי הערים נשמרה עד שאלכסנדר מוקדון בנה גשר ענק שחיבר את האי ליבשה וכך הצליח לכבוש את האי. שרידים מצור הפניקית

כתר פניקי מעוטר באלות ובאיילים. ביצירת האמנות הזו ניתן לראות את השראתה של האמנות הפרעונית, שהייתה מקור השפעה תרבותי חשוב לאורך כל ימי הפניקים באדיבות מוזאון האמנות וולטר

כתר פניקי מעוטר באלות ובאיילים. ביצירת האמנות הזו ניתן לראות את השראתה של האמנות הפרעונית, שהייתה מקור השפעה תרבותי חשוב לאורך כל ימי הפניקים

הדמיון בין הפניקים לשכניהם הישראלים, וההקבלה ההיסטורית בין ראשית הממלכה הישראלית במאה ה־11 לעלייתן של ממלכות צור וצידון, מבליטים גם את השוני המהותי ביניהן ואת הכיוון השונה שבו בחרו. ממלכת ישראל הייתה ממלכה יבשתית שנשענה באופן מובהק על אדמתה הפורייה של ארץ ישראל ועל ענפי החקלאות. תקופת הזוהר של ימי דוד ושלמה נמשכה זמן קצר בלבד, ועד חורבן בית המקדש הראשון ב־586 לפסה"נ ניסו הממלכות הישראליות הקטנות לשרוד בצלה של האימפריה האשורית ואחר כך בצלה של בבל.

בניגוד לישראלים, הפניקים — שהכירו בכוחם הדל — השתמשו ביכולותיהם הייחודיות שנשענו על הים התיכון, ניתקו עצמם ממערכת היחסים שהתנהלה בין העמים באזור, ויתרו על הניסיון לצבור כוח והשפעה על פני היבשה וחיו בבועה שאפשר להם הים. בניית ספינות, ניווט ימי, שיטת תקשורת פשוטה ויעילה שהתבססה על כתב אלפביתי קליט ויכולות סחר, ארגון ומנהל אפשרו לפניקים להיות גורם חשוב ונצרך גם לאחר עלייתן המחודשת של הממלכות הגדולות במרחב.

גורלם של הפניקים היה תלוי בשליטתם על הספנות בים התיכון ובקשריהם המדיניים והכלכליים עם המדינות באזור. בהיותם אימפריה כלכלית ומסחרית בחרו הפניקים באסטרטגיה של כריתת בריתות שלום דוגמת הברית שהייתה בינם לבין דוד ושלמה המוזכרת בספר מלכים א' (ה', ט"ו).

מושבות הסחר הפזורות ברחבי הים התיכון אפשרו לפניקים להמשיך לשמור על עצמאותם גם לאחר כיבוש צור על ידי אסרחדון מלך אשור ב־677 לפסה"נ, ועל ידי נבוכדנצר מלך בבל ב־572 לפסה"נ, לאחר שצר עליה במשך 13 שנה. ממלכות אלה שאפו להשתלט על נתיבי הסחר הימי של הפניקים, אך בלא פיתוח צי עצמאי ובלא יכולות ימיות לא עלה הדבר בידן. התלות בפניקים באה לידי ביטוי ברור בעצמאות שניתנה להם על ידי האימפריה הפרסית מ־550 לפסה"נ ואילך תמורת שירותם בצי משותף נגד הכוח העולה החדש — יוון.

ניצחונם של היוונים וכיבושה של צור על ידי אלכסנדר הגדול שמו קץ להגמוניה הפניקית על השיט במזרחו של אגן הים התיכון. מצרים התלמית החלה למלא תפקיד חשוב בסחר הבינלאומי, ואלכסנדריה תפסה את מקומה של צור כעיר הנמל החשובה ביותר בים התיכון. תהליך דעיכתם של הפניקים הואץ עם חורבנה של קרתגו — המושבה הפניקית החשובה ביותר במערב הים התיכון — ב־146 לפסה"נ, והסתיים סופית עם השתלטותו המוחלטת של הצי הרומי בהנהגתו של פומפיוס על הים התיכון ב־67 לפסה"נ.

הערצה ולעג

בעולם העתיק היה היחס לפניקים מורכב. מצד אחד העריצו וכיבדו אותם בזכות היותם סופרים מוכשרים שהנחילו לעולם את הכתב האלפביתי; יורדי ים ומגלי ארצות נטולי פחד שהגדירו מחדש את גבולותיו של העולם העתיק; מהנדסים מוכשרים שבנו נמלים וערים; ואמנים ידועי שם.

מצד שני, מכלול כישוריהם הייחודיים גרר גם לעג ומשטמה, וטענות כי הם רמאים ונוכלים שלא ניתן לבטוח בהם; סוחרים שתאוות הבצע שלהם אינה יודעת שובעה; ציידי אדם המנצלים את חולשותיהם של חסרי הישע; אנשים מושחתים מוסרית המזנים את בנותיהם ומקריבים את בניהם לפולחן אלוהיהם. לדימוים של הפניקים כחורשי מזימות המסייעים לדבר עברה נותר הד אף באנגלית בת ימינו: הכינוי Jezebel — המשמש תואר לאישה מרשעת ומופקרת — היה שמה של נסיכה פניקית המוכרת לנו כאיזבל אשתו של אחאב מלך ישראל.

שגשוגם של הפניקים וקיומם רב השנים בצלן של האימפריות הגדולות מעוררים השתאות. התבססותם בנישה הימית בסיוע מכלול הכישורים שפיתחו יכולים לשמש דגם מופתי לדרך שבה עשויות מדינות קטנות וחלשות לשרוד בזכות יכולת הסתגלות זריזה וניצול הזדמנויות.

בדור האחרון הולך וגדל הידע ההיסטורי על הפניקים. הקושי בהשגתו של ידע זה ברור — פיזורם של הפניקים במושבות סחר לאורך חופי הים התיכון מקשה על איסוף המידע והצלבתו, עד כי ניתן היה להתייחס לתרבות הפניקית כתרבות אבודה. כתבים פרי עטם לא השתמרו בשל מעשי האדם ובשל תנאי סביבה בעייתיים, והספרייה הגדולה שהייתה בצור הושמדה במהלך הכיבוש המקדוני. גורל דומה נפל בחלקה של ספריית קרתגו שהושמדה כאשר הרומאים החריבו את העיר עד היסוד. העובדה שיש בידינו ממצאים כתובים דלים כל כך מפרי עטם של אלה שהעניקו לעולם את הכתב האלפביתי היא אחת מפסגות האירוניה ההיסטוריות של המין האנושי.

עד מהרה עלו מושבות פניקיות אחדות בכוחן ובחשיבותן על הערים הפניקיות המקוריות. הבולטת מכולן היא המושבה בקרת חדשת — קרתגו, והדמות הקרתגית המוכרת ביותר היא ללא ספק המצביא חניבעל, שהוביל צבא ענק מצויד בפילים דרך ספרד וצרפת עד לרומא עצמה. פסל אבן של חניבעל מאת סבסטיאן סלודז, 1704באדיבות Loicwood

עד מהרה עלו מושבות פניקיות אחדות בכוחן ובחשיבותן על הערים הפניקיות המקוריות. הבולטת מכולן היא המושבה בקרת חדשת — קרתגו, והדמות הקרתגית המוכרת ביותר היא ללא ספק המצביא חניבעל, שהוביל צבא ענק מצויד בפילים דרך ספרד וצרפת עד לרומא עצמה. פסל אבן של חניבעל מאת סבסטיאן סלודז, 1704

 

באדיבות מוזאון האמנות וולטר

האמנות הפניקית ינקה ממקורות השפעה מגוונים הודות למפגש של הסוחרים הפניקים עם תרבויות רבות. קערת כסף פניקית שבמרכזה אדם הורג אריה שואג בעזרת חנית — סצנה נפוצה באמנות המסופוטמית. במעגל השני סוסים וברווזים מעופפים ובמעגל החיצוני קשתים לצד פרשים ולוחמים על מרכבות הלבושים בסגנון מצרי באדיבות מוזאון האמנות וולטר

האמנות הפניקית ינקה ממקורות השפעה מגוונים הודות למפגש של הסוחרים הפניקים עם תרבויות רבות. קערת כסף פניקית שבמרכזה אדם הורג אריה שואג בעזרת חנית — סצנה נפוצה באמנות המסופוטמית. במעגל השני סוסים וברווזים מעופפים ובמעגל החיצוני קשתים לצד פרשים ולוחמים על מרכבות הלבושים
בסגנון מצרי

הפיניקים נודעו ברחבי העולם בזכות מומחיותם בצביעת בדים בצבעים שהופקו מחלזונות שונים - בעיקר ארגמון כהה קוצים, ממנו הופק צבע התכלת, וארגמן, ממנו הופק צבע הארגמן האדום. לוח חרס מהמאה השישית לפסה"נ עם הנחיות בכתב יתדות כיצד לצבוע צמר בצבע ארגמן ובצבע תכלת

הפיניקים נודעו ברחבי העולם בזכות מומחיותם בצביעת בדים בצבעים שהופקו מחלזונות שונים – בעיקר ארגמון כהה קוצים, ממנו הופק צבע התכלת, וארגמן, ממנו הופק צבע הארגמן האדום. לוח חרס מהמאה השישית לפסה"נ עם הנחיות בכתב יתדות כיצד לצבוע צמר בצבע ארגמן ובצבע תכלת