שרידה מוסרית
השואה הציבה את קרבנותיה בפני האנושיות של קרבנותיה. לא פשוט היה לשרוד בשואה מבחינה גופנית, אך קשה אף יותר היה להיחלץ מהשואה עם נפש שלמה. יהודים רבים שרדו במחיר אובדן צלם אנוש וויתור על כל עמדה מוסרית, ולעומתם היו רבים אחרים ששרדו והוכיחו שיש להם עמוד שדרה רוחני ומוסרי.
לצד ההתמודדות של אנשים פרטיים, היו גם דמויות רוחניות שהשכילו, כל אחת בדרכה, לעמוד בחזית ההנהגה הרוחנית של עם ישראל בעת השואה ולהציע דרכי התמודדות עם מוראותיה. בשורות שלהלן נתמקד בארבע דמויות בולטות בעולם היהודי באותם ימים, שכל אחת מהן מייצגת גישה שונה לחלוטין להתמודדות רוחנית.
משענת רופפת והסתר פנים
דמותו המיוסרת והמצולקת של האדמו”ר מבעלז, רבי אהרן רוקח (1880-1957) – שהתמנה לאדמו”ר בתרפ”ז (1926) לאחר פטירת אביו – מבטאת יותר מכל את הטרגדיה האנושית הגדולה שבמנהיגות רוחנית בשואה. לא רבים זוכרים כי ששת ילדיו נרצחו במהלך השואה. אין ספק שמותם רבץ על נפשו של רבי אהרן, אך חסידיו העידו שהוא עצמו מעולם לא הזכיר אותם בפומבי.
כיום איש כמעט אינו זוכר את הטרגדיה האישית הקשה שחווה. ברבות השנים הפכה דמותו של האדמו”ר מבעלז מוכרת ושנויה במחלוקת בעיקר על רקע מנוסתו מהונגריה לארץ ישראל, ודרשתו המפורסמת של אחיו, רבי מרדכי מבילגוריי, בטבת תש”ד, יום לפני נסיעתם. בדרשה זו, שלימים הודפסה בגרסה מצונזרת על ידי נאמני ביתו, הבטיח רבי מרדכי מפורשות בשם אחיו כי ליהודי הונגריה לא יאונה כל רע וכי הם עתידים לצלוח את המלחמה בשלום, בין השאר בזכות התפילות שיתפלל בעדם הצדיק בארץ ישראל. בכ”ב באייר תש”ד, חודשים ספורים לאחר יציאתו מהונגריה, החלה השמדתם של יהודי הונגריה, וכחצי מיליון יהודים, כולל פליטים מפולין ומסלובקיה שנמלטו להונגריה, מצאו את מותם במחנות המוות.
באדיבות קדם מכירות פומביותלפני השואה היה רבי אהרן רוקח ידוע כצדיק הממעט בשינה ובאכילה ומרבה בתפילה ובלימוד. בשנת תרפ”ז נפטר אביו והוא החל למלא את מקומו כאדמו”ר מבעלז. הרב אהרן רוקח בתר”ץ
האדמו”ר מבעלז הורה לחסידיו הרבים שלא לעלות לארץ, ויש מי שתלו בהוראתו את האחריות למותם של רבים. בדרשה, שפורסמה גם בביטאון הרשמי של החסידות ‘בעלזער נייעס’ (פרשת יתרו תשס”ג), התייחס האדמו”ר הנוכחי, רבי יששכר דב, בנו של רבי מרדכי, לביקורת:
יש שתי מיני הסתרת פנים, יש הסתר פנים שאין מראים לצדיק מה שעתיד לקרות, ויש הסתר יותר גדול והוא הסתר בתוך הסתר, דהיינו שמראים לצדיק את ההפך, דהיינו שהוא טוב, וזהו הנקרא הסתר בתוך הסתר (אהרן פרלוב, ‘בקדושתו של אהרן’, עמ’ שס”ג).
כלומר, מקור הטעות של האדמו”ר מבעלז היה בגלל הסתר פנים – מן השמים הטעו אותו במתכוון והראו לו שיהודי הונגריה לא יושמדו.
תקווה באפלה
מרגע שפלשו הגרמנים לפולין ב-1939 נדד רבי אהרן ממקום למקום, לעתים בזהות בדויה, בניסיון למצוא מקום שבו נשקפה לו סכנה פחותה. הוא עבר מבעלז לסקול, לפרמישלאן, לוישניצה, לקרקוב, ולבסוף הגיע לגטו בוכניה. בכל אחד מהמקומות היה עד לזוועות נוראות ובריאותו הרופפת ודאי לא השתפרה. גם חילוצו מבוכניה והברחתו בדרך לא דרך מפולין לבודפשט שבהונגריה היו מבצע לא פשוט. עדויות רבות מימי מנוסתו של הרבי מלמדות כי האדמו”ר לא נטש את מחויבותו המנהיגותית בתקופה זו ושימש משענת ואוזן קשבת לכל יהודי.
באדיבות קדם מכירות פומביותרבי אהרן מבעלז השתדל להעניק לחסידיו נחמה גם בזמן השואה כשם שעשה זאת בימים שקדמו לה. רבי אהרן וגבאי חסידות בעלז לפני מלחמת העולם
הרב משה הלוי שטיינברג, רבה של פרמישלאן שבגליציה בתקופת השואה ולימים רבה של קרית ים, תיאר את דאגתו הכנה של רבי אהרן לגורלו ולגורל סבו הישיש הרב שמעיה בעת ששהה בפרמישלאן ב-1941, וסיפר כי בחצרו הסתופפו כל יהודי העיירה בימי חשש ומצוקה:
בלי אפוא לחשוב הרבה החליטו כמעט כל היהודים להתאסף במשטח בית הכנסת שממול דירתו של הרבי, בתקווה שבזכותו של האדמו”ר לא יאונה להם כל רע. מכל הרחובות והסמטאות רצו אנשים כל אחד עם החבילה על הכתף לכיוון הבית כנסת, היינו ‘למקלט’ … תיכף כשהגענו למקום הוזמנו לעלות לחדרו של הרבי. הוא היה מאוד רציני, מתוח ושקוע במחשבותיו, ומדי פעם בפעם נאנח עמוק. לא ישב אפילו רגע אלא היה מתהלך מפינה לפינה עם האבנט בידו. בינתיים הזמן רץ והשעה הייתה שתים עשרה וחצי. פנו אליי לבקש מהרבי שנתחיל להתפלל כי השעה מאוחרת מאוד. “הגיע הזמן להתפלל”, אמרתי לרבי בקול רועד. “בשמים אינם רוצים את תפילתי”, הכריז הרבי … הוא קם מכיסאו ופנה אליי: “אתה חייב לעזוב מיד את פרמישלאן” … דבריו של הרבי שכנעו אותי והסכמתי לפעול כפי שיעץ הרבי … הרבי תפס את שתי ידיי בשתי ידיו ועמדנו פנים אל פנים בערך רבע שעה אם לא יותר, וכל הזמן דיבר בלי שאבין את תוכן דבריו, כי הייתי נרגש ונפחד לקראת הבאות. רק משפט אחד הבינותי: “אם ירד גשם דע לך שאלה הם גשמי ברכה”. ומה היה הקשר עם ברכת הפרדה, לא היה לי ברור (‘שו”ת משברי ים’, ירושלים תשנ”ב, קונטרס “על נסיך שבכל יום עמנו”, עמ’ קכ”ז-קכ”ח).
תיאורים דומים ניתן למצוא מתחנות נוספות במסלול בריחתו של האדמו”ר, שהיה קשוב למצוקותיהם הנוראות של יהודי אירופה ורבים מהם ייחלו למוצא פיו, לברכתו ולישועותיו. התחושה שהכזיב את חסידיו ליוותה אותו עד מותו, והיא משתקפת בהסתגרותו, בשינוי אורחות חייו לאחר המלחמה, וברגש האחריות שהוביל אותו להקים מחדש את מוסדות החסידות ולהוכיח את חיותה.
כבוד יהודי
בעוד האדמו”ר מבעלז ניסה להוות משענת ליהודים בתוך הצרה, היה הרב מנחם זמבה (1883-1943) טרוד בנושא אחר – שאלת כבוד העם היהודי והמלחמה על זהותו, גם ללא אפשרות להצלה. הרב זמבה, שנמנע במשך שנים ארוכות מלשמש ברבנות והעדיף ללמוד תורה במימון חותנו ובהמשך לצד עיסוק במסחר, הפך למעשה עם כניסת הנאצים לוורשה לרבה של העיר. גדלותו העצומה בתורה, שנלוותה אליה תעוזה גדולה ונכונות לייצג את עמו אל מול הצורר, הובילה אותו לעמדות מפתח בגטו. עדויות אחדות מימי הגטו מתארות את השפעתו הגדולה של הרב זמבה על היוזמה למרוד. הוא סבר כי גם אם המרד חסר סיכוי מבחינת היכולת המעשית להציל יהודים ממלתעות הנאצים, הוא בעל פוטנציאל ממשי לשיקום התודעה היהודית ולהעצמת הגאווה הלאומית.
בהקדמת הספר ‘אותיות פורחות’, המלקט את תורתו, מופיעה רשימה של בני משפחתו הקרובה של הרב זמבה שנספו בשואה, ונראה כי הם נספו ברובם עוד קודם שפרץ המרד בגטו ורשה, וממילא תמיכתו של הרב זמבה לא נבעה מניסיון להצילם אלא מהתחושה שיש להיאבק על דמותו של העם. אשתו ושתי בנותיו הצעירות נשלחו לטרבלינקה באקציה הגדולה הראשונה באלול תש”ב, בנו, כלתו וחמשת בניהם, ובתו וחתנו נשלחו למיידנק. בן נוסף, ובת נשואה נוספת עם בעלה ושני ילדיהם נספו אף הם. כך נמחתה משפחתו של אחד מגדולי הדור ללא שריד ופליט.
ד”ר הלל זיידמן, מחבר ‘יומן גטו ורשה’, ציטט מדברי הרב זמבה המשקפים את תחושותיו באותם ימים:
יש דרכים שונות לקידוש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל על ידי השתמדות, כמו בספרד או בשעת גזרות תתנ”ו, הייתה מיתתנו כשלעצמה בחינת קידוש השם. הרמב”ם אומר אפילו שבשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי הרי זה בלבד קידוש השם, והלכה כמותו. אך כיום הזה הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזוינת בפועל (‘יומן גטו ורשה’, עמ’ 221).
יש המערערים אמנם על הטענה שהרב זמבה תמך במרד, וביניהם אחדים מתלמידיו הסבורים כי התנגדות אלימה לא תואמת את השקפת עולמו של הרב זמבה. אולם אלה לא שהו במחיצתו במהלך המלחמה, וממילא לא הכירו את תגובתו לנסיבות הסוערות שאליהן נחשף בגטו. גם בן אחיו של הרב זמבה, הרב אברהם זמבה, העיד לימים שדודו הסתייג מאוד מהתנהגותם הכנועה של היהודים ועודד אותם שלא לשתף פעולה עם גחמותיהם המרושעות של הנאצים.
צילום: APכניעה רבת הוד. נראה כי תפיסת העולם שהדריכה את הרב זמבה כשתמך במרד גטו ורשה ניצחה על אף הכל, שכן עבור יהודים רבים הפך המרד לנקודת אור של כבוד יהודי בתקופה של השפלה וסבל. נשים יהודיות נכנעות בסופו של המרד
בעוד האדמו”ר מבעלז קיבל בהכנעה את המצב הנורא וניסה להציע בתוכו מזור ליהודים במצוקתם ולהעניק להם נחמה בתוך המשבר האישי והלאומי, הרב זמבה לא היה מוכן להשלים עם המצב הקשה ולהכילו. הוא חתר לשנות את מצב היהודים, בין אם בפועל ובין אם באמצעות הצהרת כוונות רוחנית וגשמית.
ידע כתמצית החיים
דברים אלה מביאים אותנו לדמותו המיוחדת של הרב ד”ר ליאו בק (1873-1956). בינואר 1943 נשלח בק, יחד עם רבים מיהודי גרמניה, למחנה הריכוז טרזנשטט. בק, שעד אותה עת שימש רב רפורמי וראש ארגון הגג של יהדות גרמניה, סירב להגר מגרמניה ולנטוש את עדתו, ועל אף שיכול היה להציל רבים ממקורביו לא עשה כן ושלוש מאחיותיו נרצחו בידי הנאצים. עם עליית הנאצים לשלטון, שנים לפני שחלומות העוועים על השמדה ורצח עם התממשו, חזה בק את הסכנות הגלומות במשטר הנאצי ונאבק נגדו בכל כוחו הציבורי. בק, שבמהלך מלחמת העולם הראשונה כיהן כרב צבאי בצבא הגרמני, עסק במשמעות היהדות באקלים אירופי כל ימיו. ספרו הגדול והמפורסם, ‘תמצית היהדות’, שנכתב ב-1905 כחלק מפולמוס בין דתי, ביטא יותר מכל את ניסיונותיו לייצר יהדות אירופית מודרנית הנאבקת על זכותה לשאת בגאון זהות יהודית איתנה ומשולבת עמוקות בהישגי התרבות האירופית המערבית.
באדיבות מוזיאון יד ושםחכמה יהודית בתוך התופת. הרב ד”ר ליאו בק במחנה הריכוז טרזנשטט
רבים מבין האסירים בטרזנשטט זכרו לימים את בק בזכות הדרשות וההרצאות שנשא במחנה, שבעזרתן ביקש לשקם את הזהות האנושית ולאפשר לאנשים להתמודד עם צרותיהם מתוך גאון ואצילות, תוך ניסיון להתגבר על השבר הנפשי המוחה כל אנושיות בסיסית.
שתי החלטות שנויות במחלוקת של בק מעידות על משנתו החינוכית ומנהיגותית, ובמבט לאחור ניתן אולי להבין אותן על רקע התחושה שהוא אחראי על רוחם של יהודי המחנה יותר מאשר על גופם. באוגוסט 1943, בעודו בטרזנשטט, החליט בק להימנע מלחשוף בפני אסירי המחנה את המידע שקיבל מאדם בשם גרינברג על גורלם של יהודי אירופה המובלים לטבח. לימים הסביר שהחלטה זו נועדה למנוע מאנשים לשאוף אל מותם ולעודדם להמשיך במאמציהם לחיות. הוא חשב שהידיעה כי יהדות אירופה עומדת בפני חיסול לא תועיל לאסירים במאבקם לשמירת צלם האנוש שלהם ולא תסייע להם לשרוד באימה שבה הם נתונים.
מטרת הרצאותיו בתחום הפילוסופיה המערבית – שנערכו במחנה שבו מצאו רבים את מותם – הייתה לשמר את השאיפה לידע ולרוחניות כתמצית החיים, ולהעניק למאות אנשים משאב רוחני משמעותי.
בהתאם לגישה זו מובנת הכרעתו אחרי המלחמה שלא לפגוע בשומרי המחנה הגרמנים שהרוסים מסרו לידי האסירים. בק ביקש להעצים את האנושיות שבאדם ואת דרישת הצדק המסודרת, הממוסדת והאנושית, ולא למשש את רוח הנקמה הטבעית שפיעמה בלב האסירים ידועי הסבל שאיבדו את קרוביהם בידי הגרמנים. הוא ביקש לחשוב על כל השנים שיבואו אחרי מסעות הנקמה, המוצדקים לחלוטין. הוא חלם על עולם שבו יוכלו יהודים לחיות חיי רוח מלאים ועשירים מתוך תחושת שלמות ואנושיות.
צילום: גטי אימג'סלשמור על צלם אנוש לפני השחרור ולאחריו. אישה ששרדה אוכלת מרק במחנה הריכוז טרזנשטט ביום השחרור
לבד עם א-להיו
רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו”ר מפיאסצנה (1889-1943), היה מחשובי המנהיגים החסידיים בפולין שבין מלחמות העולם. בדומה לרב זמבה, גם האדמו”ר מפיאסצנה היה בתקופת השואה בוורשה, ובדומה לו גם הוא מצא את מותו בזמן המלחמה, אולם בניגוד אליו הוא שרד בגטו ורשה עד חיסולו, וכנראה נרצח לבסוף במחנה עבודה ליד לובלין. האדמו”ר, שמוכר בעיקר בזכות יצירת המופת שלו מימי השואה ‘אש קודש’, היה מחנך דגול והוגה דעות מרשים עוד בטרם הקיץ הקץ על יהדות אירופה. כתביו מלפני המלחמה, ובפרט ספרו ‘חובת התלמידים’, שופכים אור על דמותו של מנהיג חינוכי חסר פשרות, בעל משנה תובענית ומעמיקה שהעמידה תלמידים בעלי שיעור קומה.
רבי קלונימוס איבד בצעירותו שלושה אנשים קרובים: אביו, האדמו”ר רבי אלימלך שפירא מגרודזי’סק, נפטר בהיותו בן שלוש, וגם סבו, רבי חיים שמואל מחנצ’ין, שהיה לו כאב שני, וחותנו, רבי ירחמיאל משה הופשטיין מקוז’ניץ, שהיה לו אב שלישי, נפטרו עוד קודם שמלאו לו 19 שנה. אולי בזכות ניסיונו האישי השכיל רבי קלונימוס לבנות לעצמו אישיות הורית כלפי תלמידיו הקרובים. בהתכתבויותיו הענפות אתם הוא התעניין בתזונתם הראויה ובבגדיהם החמים לא פחות מאשר בהישגיהם הרוחניים. אהבתו ודאגתו ניכרות גם בכך ששלח את כל תלמידיו הקרובים לארץ ישראל. את עצמו סירב להושיע, במיוחד לאחר פטירת אשת נעוריו כשנתיים לפני פרוץ המלחמה.
עוד בטרם נכנסו הנאצים לוורשה איבד האדמו”ר את בנו, רבי אלימלך בן ציון, את כלתו ואת אמהּ, ואף אמו שלו נפטרה זמן קצר לאחר מכן. אחרי שגם בתו וחתנו נעלמו במהלך האקציה הגדולה בקיץ 1942 נשברה רוחו לחלוטין. גלמוד וערירי סכר את פיו ונמנע מכתיבה מרגע זה ואילך.
—
האדמו”ר מפיאסצנה היה דמות רוחנית נדירה בשיעור קומתה. לפני השואה שאף להחיות מחדש את הרוח המהפכנית שאפיינה את הדורות הראשונים של החסידות וצעירים רבים שיחרו לפתחו. האדמו”ר מפיאסצנה לפני השואהאולם לפני המשבר האחרון הרבה האדמו”ר מפיאסצנה לדבר ולכתוב. במהלך שנות השואה הוא ביקש שוב ושוב להזכיר לשומעי לקחו כי אין להם רשות להפקיר את יהדותם. הוא דיבר על החובה לשמור על הערך המוסף שיש ליהודי – הקשר האיתן עם בורא עולם – חרף התנאים הנוראים של הקיום הפיזי והרוחני בגטו.
עם הזמן הפנה האדמו”ר אט אט את חציו דווקא כלפי שמיא. קריאותיו מראשית השואה להתמיד בתפילה, בהקפדה על כשרות, בשמירת שבת ובלימוד תורה במסגרת כלשהי, התחלפו עם הזמן בציפייה שהקדוש ברוך הוא יכיר באחריותו לא רק לאסון הפיזי שעם ישראל חווה, כי אם גם, ובעיקר, לסכנה הרוחנית הגלומה בו. הוא סבר כי העובדה שבתי המדרש שוממים מסוכנת פי כמה מהחשש לחייהם של היהודים, כיוון שהיעדר תורה מונע את היווצרותן של עתודות רוחניות לעם ישראל. אם וכאשר ייוושע עם ישראל, תהה האדמו”ר מפיאסצנה, מי ישקם אותו? מי יחזיר את לימוד התורה? אלה שאנושיותם נפגעה לבלי הכר וחושיהם הרוחניים התקהו עד כדי חוסר אמונה מוחלט?
לבכות על העתיד
בשנת תש”ג הוסיף בספרו ‘אש קודש’ הערה לדרשתו על פרשת עקב בשנת תש”א ובה פנייה לשמים בקריאה נרגשת:
אין דברים אשר בהם נוכל לקונן על צרותינו, אין מי לייסר ולא לב לעורר אותו לעבודה ותורה. בכמה ניסיונות עולה התפילה, ובכמה שמירת שבת גם למי שרוצה באמת לשמרהו, וכל שכן לבכות על העתיד ועל בניין הנהרסות בעת אשר ירחם ה’ להושיענו, שאין רוח ולא לב, רק ה׳ הוא יחוס ויושיענו כהרף עין, ובניין הנהרסות רק בגאולה שלמה ותחיית המתים הוא יתברך יכול לבנות ולרפאות, אנא ה’ רחם ואל תאחר מלהושיענו (‘אש קודש’, תשס”ח, עמ’ קע”ו).
אולם גם בימים הקשים ההם לא הסתפק האדמו”ר מפיאסצנה באמירות מסוג זה, והמשיך לתבוע מהאדם לעשות ככל יכולתו לשמור על אנושיות, על יהדות ועל מתח רוחני.
צילום: גטי אימג'סהאדמו”ר מפיאסצנה הדריך את שומעי לקחו לנסות לשמור על זהות יהודית גם בתוך הגטו. ילדים יהודים על חשמלית בגטו ורשה, 1940
גוונים של מנהיגות
מנהיגות רוחנית, ובפרט בימים קשים כמו אלה שעברו על עם ישראל בתקופת השואה, אינה עשויה מקשה אחת אלא גוונים גוונים. גישות שונות של מנהיגות שצמחו בשואה מעידות על תפיסות שונות של אחריות ציבורית, ונגזרו מהן מנגנונים שונים שבעזרתם ביקשו המנהיגים לאפשר ליהודים למצוא זיק של תקווה, ויותר מכך זיק של אנושיות, בעת צרתם האיומה.
הדרכים השונות מבטאות גם דרכי התמודדות אישיות של אנשים גדולים ובעלי שאר רוח עם משבר אישי קיומי בלתי נתפס. כולם, ללא יוצא מן הכלל, שילמו מחיר אישי ומשפחתי בלתי נתפס, ומהם שאף נספו בסערת המלחמה, ולמרות זאת הבינו כולם את גודל האחריות המוטלת על כתפיהם וביקשו להפיק את המרב בנסיבות שנותרו ולספק לעדתם מזור לכאב.