ברחבי העולם פועלים עשרות בתי חולים יהודיים. איך התגלגלו בתי החולים להיות מזוהים עם דת ולמה יהודים היו צריכים בתי חולים נפרדים? // אפי הלפרין

לארח חולים

בית החולים המודרני הוא מוסד מקצועי מורכב ומאורגן שעובדים בו אלפי אנשים במקצועות שונים, מרופאים ואנשי סיעוד ועד אנשי מעבדה וטכנאי דימות. זהו מוסד המספק מגוון רחב של שירותי אבחון וטיפול למגוון רחב של חולים ללא הבדל מוצא, גזע, מגדר, דת או לאום, ולכן בן זמננו עשוי להשתומם כשהוא שומע על בית חולים המכנה עצמו 'יהודי'. מה גרם לבתי החולים לזהות את עצמם עם דת או לאום?

מאז שחר האנושות היו מרפאים מסוגים שונים. במשך אלפי שנים הם העניקו טיפול לחולים בבתיהם או במעונו של המרפא. רק החל מהמאה הרביעית לפסה"נ יש בידנו תיאורים על אשפוז חולים במתקנים ייעודיים, בין השאר מתת היבשת ההודית. ביוון העתיקה טופלו חלק מהחולים במקדשים שכונו אָסְקְלֶפְּיון על שמו של אל הרפואה אסקלפיוס, ובשטחי האימפריה הרומית הוקמו מתקנים בשם וָלִֵטודִינריה שבהם שוכנו חיילים, עבדים וגלדיאטורים שנפצעו או שחלו.

החולים ישנו בלילה באסקלפיון - מקדש אסקלפיוס - כדי שאל הרפואה יתגלה אליהם בחלום וינחה אותם כיצד להתרפא. שרידי האסקלפיון בקוסשרון מולרוס

החולים ישנו בלילה באסקלפיון – מקדש אסקלפיוס – כדי שאל הרפואה יתגלה אליהם בחלום וינחה אותם כיצד להתרפא. שרידי האסקלפיון בקוס

למרות זאת, מקובל לומר כי בתי החולים המוכרים לנו החלו עם פועלה של הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטין הראשון שהעניק לנצרות מעמד של דת לגיטימית באימפריה הרומית. הלנה הקימה בקונסטנטינופול בירת ביזנטיון בשנת 331 קסנודוכיום – בית חולים שנועד לתת שירות לכל נזקק. בסוף המאה הרביעית אישה עשירה בשם פָבּיולה הקימה ברומא את מה שנחשב לבית החולים הציבורי הראשון על אדמת אירופה. אב הכנסייה הירונימוס, שהיה פטרונה של פביולה, השווה את בית החולים שלה לאשל אברהם, על שם הכנסת האורחים המפורסמת של אברהם אבינו, ובאופן כללי הסיוע לחולים נחשב מאז לחובה דתית נוצרית.

באנגלית בית חולים נקרא Hospital, ומקור המלה הוא לטיני – Hospes, שמשמעותו אורח או זר. קשר אטימולוגי זה נשמר גם בין המלה הארמית אושפיז, שמשמעה אורח, לבין המלה העברית אשפוז. ואמנם, בתי החולים שנוסדו ברחבי האימפריה הביזנטית, ובהמשך גם באזורים אחרים באירופה שתושביהם התנצרו, נועדו בעיקר לאכסן שליחים וצליינים שרבים מהם היו מגיעים ליעדיהם כשהם תשושים, חולים או חסרי יכולת לשלם עבור שהות באכסניה. המטפלים בהם באותה עת היו בעיקר נזירים חברי מסדרים דתיים שונים, ובמהלך המאות הראשונות לקיומם של אותם מוסדות – שרבים מהם כונו Hôtel-Dieu (בתי הא-לוהים) – הושם בהם דגש על מתן קורת גג, הספקת מזון והענקת סעד רוחני לנשמותיהם של המאושפזים יותר מאשר על ריפוי תחלואיהם הגופניים. מוסד מעין זה שהוקם בעיר הצרפתית ליון ב-542 משרת חולים עד היום.

החל מראשית המאה השמינית הוקמו גם ברחבי האימפריה המוסלמית בתי חולים שכונו בִּימָריסְטן, ובהם ניתן טיפול רפואי לחולים ללא קשר לדתם, למעמדם או להכנסתם. תיאורו של בית החולים הגדול בבגדד במאה ה-12 השתמר בכתבי רבי בנימין מטודלה:

ובנה [מלך בגדד] … פונדקאות לעניים החולים הבאים להתרפאות. ושם כמו שישים חנויות מרופאים, וכולם יש להם בשמים וכל צורכם מבית המלך. וכל חולה שיבוא שם מתפרנס מממון המלך, והם מרפאים אותם ('ספר מסעות של ר' בנימן ז"ל', מהדורת מרדכי בן רבי נתן אדלר הכהן תרס"ז, עמ' ל"ח).

גם בארץ ישראל היו בתי חולים מסוג זה. המפורסם שבהם הוקם בירושלים בשלהי המאה ה-11, ועל פי עדויות היו בו בתקופה הצלבנית כאלפיים מיטות. הוא גדל כל כך עד שלצורך תפעולו נוסד מסדר אבירים מיוחד בשם מסדר ההוספיטלרים שזכה בברכת האפיפיור.

התאזרחות

במאה ה-13 החלו גם נזירות להשתתף בפעילות למען החולים באירופה, כדי ליישם את שנאמר באיגרת של פאולוס:

וְיֵשׁ לָהּ עֵדוּת עַל מַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים … וְהִכְנִיסָה אֹרְחִים … וְתָמְכָה אֶת הָעֲשׁוּקִים וְרָדְפָה כָּל מַעֲשֶׂה טוֹב ('איגרת פולוס הראשונה אל טימותיוס' בתרגומו של פרנץ דליטש, ה', 10).

באותה עת היו כבר אוניברסיטאות אחדות שבהן הוסמכו רופאים. לצד בתי החולים הכלליים הוקמו גם מוסדות בשם לָזָרֵטו שייעודם היה מניעת התפשטותן של מגפות. הם הוקמו תחילה לשם בידוד חולי צרעת, ועם התפרצות מגפות הדבר התאימו חלקם את ייעודם לאתגר החדש. שני הסוגים של המוסדות עדיין פעלו בחסות גורמים נוצריים בלבד.

בעולם הנוצרי נחשב הריפוי לחסד דתי. בית א-לוהים בפריז, סביבות 1500-

בעולם הנוצרי נחשב הריפוי לחסד דתי. בית א-לוהים בפריז, סביבות 1500

רק בתחילת המאה ה-16, בין השאר בעקבות השפעתה של תנועת הרפורמציה, החלה להתגבש התפיסה שהקמת בתי חולים היא חובתה של העיר או של המדינה לתושביה, ולא רק מעשה צדקה נוצרי. בתקופתו של המלך הנרי השמיני אף פורקו באנגליה מנזרים שפעלו בהם בתי החולים ואלה הוחלפו במוסדות אזרחיים לטיפול בחולים ובפצועים. בסוף המאה ה-18 נדחקו בתי החולים הנוצריים בצרפת בעקבות המהפכה בפני בתי חולים של הרפובליקה, אך על אף השינויים גם במוסדות המדינתיים רוב המטפלות הסיעודיות היו עדיין נזירות. רק באמצע המאה ה-19, בהשפעתה של פלורנס נייטינגל, החל להתגבש המקצוע של אחות מוסמכת שאינה בהכרח חברה במסדר דתי כלשהו, ואף נוסדו בתי ספר חילוניים להכשרת אחיות.

מגפה בגטו

במהלך ימי הביניים היו בקהילות יהודיות רבות באירופה בתי הקדש מיוחדים לטיפול בחולים, ויש בידינו תיעוד של בית הקדש כזה בקלן שבגרמניה כבר במאה ה-11. בבתים ייעודיים אלה – שמוקמו תחילה סמוך לבתי עלמין ובהמשך צמוד לבתי כנסת – שוכנו נוודים יהודים עניים שנקלעו לעיירה, שחלקם מן הסתם היו גם חולים, וכן משרתים וחסרי בית מקומיים שנפלו למשכב. מספר המיטות בבתי ההקדש היה קטן, הכספים שנתרמו להפעלתם לא תמיד הספיקו, רמת הניקיון בהם הייתה ירודה, והטיפול גם בחולים שבין אורחי ההקדש הופקד בידי שמשים חסרי כל השכלה רפואית. יהודים ממעמד הביניים הדירו רגליהם ממוסדות צדקה אלה, וכאשר נזקקו לטיפול הזמינו רופא לבתיהם כפי שהיה מקובל אז. במקביל נוסדו בקהילות יהודיות רבות חברות ביקור חולים שדאגו כי חולים נזקקים יקבלו סיוע רפואי. מרבית היהודים – שחיו בקהילות קטנות ומסוגרות – נמנעו מלשלוח את בני משפחותיהם הזקנים, הנכים והחולים למוסדות הציבוריים וטיפלו בהם בבתיהם במסגרת הקהילה.

בית החולים היהודי הראשון נועד לבודד את הנדבקים במגפה בגטו של רומא. 'כיכר אזימלה בגטו', אטורה רוסלר פרנץ, צבעי מים, 1885Getty images

בית החולים היהודי הראשון נועד לבודד את הנדבקים במגפה בגטו של רומא. 'כיכר אזימלה בגטו', אטורה רוסלר פרנץ, צבעי מים, 1885

בספר הרפואה העברי 'אוצר החיים' מספר הרב יעקב צהלון על בית חולים שהוקם ב-1656, במהלך מגפת הדבר שפשתה בגטו היהודי ברומא. המגפה נמשכה תשעה חודשים וגבתה את חייהם של כ-800 יהודים, שהיו כעשרים אחוז מתושבי הגטו. מנסיבות הקמתו של בית החולים אפשר גם להבין את הצורך שהיה בו: ליהודים, שחויבו כמאה שנה קודם לכן להתגורר ברובע סגור משלהם, לא ניתנה אפשרות לשלוח את חוליהם לבתי חולים שהיו ממוקמים בחלקיה האחרים של העיר:

ואז נאסרו היהודים מלילך חוץ לגטו סביב העיר כמנהגם, ובאו ב' חשמנים בתוך הגטו להכין מקום הגון לעשות שם לזרטו לשים שם כל החולים להבדילם מאחרים כדי שלא יידבק הדבר בהם. וציוו שהמקום מוכן לעניין זה יהיו הבתים בתוך הנהר סמוכים לשער הגטו הנקרא שער הגשר, ושם יהיו סגורים עד רפואתם … וגם מינו רופא אחד גוי שיעמוד סגור בגטו עם יהודים לראות מי שהיה לו חולי הדבר מוליכו ללזרטו הנ"ל. ושם היה עומד עם החולים הנשלחים שם הרופא כבוד מורנו רבי שמואל גבאי ישמרהו צורו ויחיהו ועם אביו צירוסיקו [מנתח] … ונחלקו כל הבתים לג' חלקים, ובכל חלק נתמנה רופא אחד יהודי … וכך היה המנהג. היה הרופא יהודי הולך לבקר החולה, ואם יראה בו סימני הדבר, כגון קארבונקולו [מורסה] שחור או בובני [סימן לדֶבר] בין ירכיים עם קדחת במקרים רעים, ובפרט היה לו לשון לבן כשלג, אז היה מגיד לרופא גוי ובא לראותו. והיה מצווה שיוליך המיטה למקום הנ"ל של לזרטו ביד הרופא כבוד מורנו רבי שמואל גבאי ז"ל, ואם לאו יעמוד בביתו ושם יתרפא (יהושע ליבוביץ, "על מגפת הדבר בגטו של רומא", 'דבר', ה' באדר ב' תש"ג, 12.3.1943, עמ' 4).

מדובר היה אפוא בבית חולים (לזרטו)  גדול שכלל שלושה מבנים שונים, ובכל אחד מהם עבד לפחות רופא יהודי אחד. יחד אתם היה גם רופא נכרי מטעם העירייה. הרב צהלון מתאר ויכוח שהיה לו עם הרופא הנכרי באשר לאבחנה של חולה ששניהם בדקו:

דרך הטיפול במגפה מפורטת בספר 'אוצר החיים' שכתב הרופא היהודי הרב יעקב צהלון. שער הספר שהודפס בוונציה ב-1683-

דרך הטיפול במגפה מפורטת בספר 'אוצר החיים' שכתב הרופא היהודי הרב יעקב צהלון. שער הספר שהודפס בוונציה ב-1683

ובאותו זמן קרה לי שחולה ששמו שבתי כהן ז"ל חלה בקדחת והיה לו כמו בועא בין ירכותיו וחשבתי אני שלא היה בובני. ואחר שמת אמרתי שלא מת מחולי הדבר, והרופא הגוי אמר שהיה בו דבר מפני שראה הבועא הזאת בין ירכותיו. ואני אמרתי שזה היה ארניאה ]הֶרְנִיה – בקע[ של בני מעיים ולא בובני, והייתה מחלוקת גדולה, וזה כדי להסגיר הבית כמנהג מי שמת מחולי הדבר. מה עשו? הוליכו הפגר לרופאים גויים, וחתכו שם באותו מקום וראו שהיה כדבריי ולא היה בובני כדברי הרופא גוי, וניצלתי וברוך פודה ומציל (שם).

מהקדש לבית חולים

בית החולים היהודי הראשון בלונדון נחנך כבר ב-1748 ביוזמת הקהילה של יוצאי ספרד ופורטוגל בעיר והיו בו 14 מיטות. להקמת המבנה קדמה ועדה שבחנה את יתרונותיו של בית חולים עבור יהודים עניים בהשוואה לביקורי בית, ומסקנותיה היו כי העניים יעדיפו להתאשפז בבית חולים שבו דואגים לכל צרכיו של החולה על פני ביקור רופא בבית שתנאי המחיה בו קשים. הוועדה הדגישה כי הקמת בית חולים תגרום אפילו לחיסכון בהוצאות הקהילה על רפואתם של העניים.

חלק מעניי העיר לא אהבו את ההסדר החדש. הם הודיעו כי הם מתנגדים להקמת בית החולים וכי הם רוצים להמשיך ליהנות מביקורי בית של רופא במימון הקהילה, אולי משום שהאשפוז בבית חולים נראה בעיניהם כאות לפחיתות כבוד ואולי בגלל שחששו לאבד את כספי הצדקה שניתנו להם בבתיהם. קודם שנפתח בית החולים אחדים מהעניים אף שלחו מכתבים למנהליו העתידיים ואיימו כי בתיהם של אותם מנהלים יועלו באש אם היוזמה החדשה לא תיבלם.

מאוחר יותר הקימו קהילות יהודיות בתי חולים יהודיים במקומות נוספים ברחבי אירופה. בברלין הוקם בית חולים ב-1753, בווינה ב-1793, באמסטרדם ב-1804, בפוזנן הקים רבי עקיבא איגר בית חולים קטן ב-1831, ובפריז הוקם בית חולים ב-1836. חלק מבתי חולים אלה היו מעין הרחבה ושכלול של בתי ההקדש הישנים שכבר לא הספיקו לצרכיה של הקהילה המקומית.

במאה ה-18 החלו קהילות יהודיות להקים בתי חולים כלליים. בית החולים נווה צדק שהוקם בלונדון ב-1795. איור מ-1863 Getty image

במאה ה-18 החלו קהילות יהודיות להקים בתי חולים כלליים. בית החולים נווה צדק שהוקם בלונדון ב-1795. איור מ-1863

היפרדות וחדשנות

בתי החולים היהודיים סיפקו למתאשפזים בהם אוכל כשר, כיבדו את מסורתם ואפשרו להם לשמור שבת ולהתפלל במניין. בנוסף, נחסכו מהחולים גילויי אנטישמיות שהופגנו כלפיהם בבתי החולים האחרים, ניסיונות להמיר את דתם וביצוע נתיחות שלאחר המוות הנחשבות על פי ההלכה לפגיעה בכבודו של המת.

באמצע המאה ה-19 הוקמו בתי חולים יהודיים גם בארצות הברית. בסינסינטי למשל הוקם בית חולים ב-1850 ובניו יורק ב-1855, וכשההגירה היהודית לעולם החדש גברה לקראת סוף המאה זכו בהם חולים יהודים בפנים מסבירות. אנשי הצוות דיברו אליהם ביידיש, ברוסית ובגרמנית שהיו מוכרות להם מארצות מוצאם, והעניקו הקלות בתשלומים לבני עמם שלא יכלו להרשות לעצמם את הטיפולים הרפואיים היקרים.

בתי החולים היהודיים עזרו לא רק לחולים היהודים אלא גם לרופאים יהודים שבבתי החולים האחרים הוטלו הגבלות קשות על העסקתם, כשם שהוטלו הגבלות על קבלת סטודנטים יהודים לבתי הספר לרפואה. יחס מפלה כלפי סטודנטים ורופאים יהודים היה נפוץ עד לאמצע המאה העשרים, ולא רק בגרמניה הנאצית ובמדינות אחרות באירופה אלא גם בארצות הברית ובקנדה הנאורות לכאורה.

ארתור ברנשטיין, שביקש להתקבל ללימודים באוניברסיטת פנסילבניה בתחילת שנות השלושים, סיפר על מפגשו הראשון עם דיקן בית הספר לרפואה:

הדיקן אמר לי: "מוטב שאגיד לך כבר עכשיו שאין לך כל סיכוי להתקבל כיוון שכבר קיבלנו עשרה נערים יהודים כפי שאנחנו מקבלים תמיד, וזו המכסה שלנו" … אמרתי: "זה לא הוגן" והתחלנו להתווכח. הוא אמר: "למה האמהות היהודיות רוצות תמיד שהבנים שלהם יהיו רופאים?". אמרתי: "ד"ר פפר, אתה טועה. זה לא נכון. אבא שלי רוצה שאהיה חזן ואמא שלי רוצה שאהיה רב. אני רוצה להיות רופא". לבסוף, לאחר כארבעים דקות, הוא אמר: "א-לוהים אדירים, זה היה אמור להיות ריאיון של 15 דקות. צא ואל תחזור לעולם" (Simcha Fishbane & Eric Levine, Contention, controversy, and change, p. 275).

ביוני 1934 סיים סם רבינוביץ' את לימודי הרפואה באוניברסיטה של מונטריאול שבקנדה בציונים הגבוהים ביותר במחזור שלו והתקבל להתמחות בבית החולים 'נוטרדם' שבעיר. בתגובה נטשו כל המתמחים בארבעת בתי החולים האוניברסיטאיים במונטריאול את עבודתם. רק חודשים אחדים אחר כך, באוקטובר 1934, נפתח במונטריאול גם בית חולים יהודי שהיה מיועד לחולים ולרופאים בני כל הדתות. ד"ר רבינוביץ' כבר עבד אז בארצות הברית, אך רופאים יהודים רבים אחרים מצאו בו את מקומם.

תשובה לרופאים היהודים שנדחו מבתי החולים האחרים. בית החולים היהודי הכללי שהוקם ב-1934 במונטריאול שבקנדה

כאשר הגיע משה מונטיפיורי לביקורו השני בירושלים במאי 1839 הוא נדהם משיעור התחלואה הגבוה בעיר והציע להקים בה בית חולים יהודי. ב-1842 העלה גם לודוויג פיליפסון – רב רפורמי ממנהיגיה של יהדות גרמניה ועורך העיתון 'אַלגֶמַיינֶה צַייטוּנג דֶס יוּדֶנטוּמס' – את הרעיון להקים בית חולים בעיר הקודש ואף פתח במגבית למטרה זו. שניהם לא ציפו להתנגדות מבית, אלא שמולם התייצב בנחישות צבי הירש לעהרן שהיה אחראי על כספי החלוקה מטעם 'ארגון הפקידים והאמרכלים באמסטרדם' – פקוא"מ. הוא חשש מהשפעתם של רופאים מודרניים חניכי אוניברסיטאות אירופיות על אנשי היישוב הישן, והפעיל את מלוא כוח השפעתו כדי למנוע את הגעתם ארצה:

אין להאמין בדתיות הרופאים. הם יזרעו זרע המינות חס וחלילה, וגם אם ירפאו הגופים יחליאו הנפשות, ואין לך רעה גדולה מזו … העיקר לעשות השמירה בבית החולה עצמו. אם אפוא הרי טוב ביותר שלא לבנות בית חולים גדול כלל ולהוסיף עזרה וסעד לחולים בבתיהם (שפרה שורץ, "משיחיות ופוליטיקה בהקמת מוסדות הרפואה היהודיים הראשונים בירושלים במאה ה-19", 'הרפואה בירושלים לדורותיה', עמ' 132).

אלא שאט אט טפחה המציאות על פניהם של לעהרן ורבניה השמרנים של ירושלים: רופא חדש שהגיע לעבוד במרפאה המיסיונרית האנגלית – ששירתה בהצלחה רבה את חוליה היהודים של ירושלים מאז 1838 – החל להרחיב את פעילותה ואף תכנן להקים בית חולים קטן. וגרוע מזה: ב-1843 התנצרו שלושה תלמידים מישיבת 'עץ חיים' בעיר, והרוחות בקרב היהודים סערו בעקבות השמועה שנפוצה כי הגורם לכך היה פעילותו של המיסיון האנגלי.

לאור ההתרחשויות חידש מונטיפיורי את יוזמתו להקמת מרפאה יהודית ובהמשך גם בית חולים בירושלים. בתחילת אותה שנה הוא גייס את ד"ר שמעון פרנקל, רופא יהודי יליד שלזיה שלמד רפואה במינכן. הוא העמיד לרשותו ציוד רפואי ותרופות ושלח אותו לארץ ישראל. ב-14.4.1843 הגיע ד"ר פרנקל לירושלים ומיד פתח בעיר מרפאה והחל בפעילות שהתחרתה עם זו של המיסיון. בחלוף הזמן, כשהאנגלים המשיכו לקדם את תכניתם להפיכת מרפאתם לבית חולים של ממש, הקדים ד"ר פרנקל רפואה למכה והקים בית חולים יהודי.

בית החולים היהודי הראשון בארץ ישראל פתח את שעריו בראשית דצמבר 1844. הוא כלל 14 מיטות אשפוז, ד"ר פרנקל היה רופאו היחיד וכמנהל התמנה החסיד והמדפיס המפורסם ישראל ב"ק. ימים אחדים אחר כך, ב-12.12.1844, חנכה 'האגודה הלונדונית לקידום הנצרות' את בית החולים שלה. הוא הוקם בשולי הרובע היהודי וכלל בראשית דרכו 12 מיטות.

בית החולים היהודי בירושלים לא הצליח להתחרות בבית החולים המצויד ורחב הידיים של המיסיון האנגלי. מתחם בית החולים האנגלי, 1897-

בית החולים היהודי בירושלים לא הצליח להתחרות בבית החולים המצויד ורחב הידיים של המיסיון האנגלי. מתחם בית החולים האנגלי, 1897

לכאורה, היה לבית החולים של פרנקל יתרון על זה האנגלי, שהרי גם המנהל וגם הרופא שלו היו יהודים, הוא מוקם בלב הרובע היהודי והיה מרווח, מואר ונקי. אלא שבית החולים האנגלי האפיל על מתחרהו, שכן הוא נהנה מתקציב גדול ומצוות עובדים מגוון והיה מודרני ואיכותי יותר. מייסדיו – שמטרתם הייתה להמיר את דתם של החולים היהודים – דאגו לכנות גם אותו בשם 'בית החולים היהודי'. כדי להדגיש נקודה זו הם קבעו מזוזות בפתח החדרים, הגישו לחולים אוכל כשר בלבד ואפילו העסיקו שוחט יהודי. נקודת זכות נוספת, חשובה לא פחות: בבית החולים האנגלי השירות הרפואי והתרופות סופקו לחולים חינם אין כסף. למרות שליד המיטות הונחו כתבי קודש נוצריים, ולמרות שבתחילת כל יום עבודה נאמרה דרשה ברוח ישו, יהודים רבים השתמשו בשירותיו. גם האזהרות החמורות ואיומי החרם של ראשי היישוב היהודי כלפי כל מי שיתאשפז בבית חולים האנגלי לא הועילו (ראו תמר הירדני 'לא בבית קברנו', גיליון 29).

הקנאים היהודים של ירושלים התנגדו לפעילותו של ד"ר פרנקל באופן אישי, ניצלו את העובדה שהוא קיים קשרים מקצועיים וחבריים עם עמיתיו בבית החולים של המיסיון ועם נוצרים אירופים אחרים שהגיעו לעיר ופתחו במערכה נזעמת נגדו. וכך, לאחר כארבע שנות פעילות בלבד, נאלץ שליחו של מונטיפיורי לסגור את שערי מפעלו החלוצי.

בתי חולים סביב לה

רק כעשר שנים מאוחר יותר נחנך בירושלים בית חולים יהודי שני בתמיכתו של הברון ג'יימס מאיר רוטשילד, מייסד האגף הצרפתי של השושלת. בית החולים נקרא על שם מקימו והיו בו 18 מיטות. לאחר שהתברר לפרנסי הקהילה היהודית בירושלים כי קל יותר לגייס תרומות עבור צרכים רפואיים מאשר עבור ישיבות ומוסדות דת, רצתה כל עדה שיהיה לה בית חולים משלה. בית חולים כזה גם אִפשר לראשי העדה לספק משרות נחשקות ומשתלמות למנהלים, לעוזרים, ללבלרים ולשרתים שהיו מקורבים אליהם. כך הוקמו לימים בתי החולים 'ביקור חולים' של עדת הפרושים ב-1867 ו'משגב לדך' של הספרדים ב-1888. המריבות שהתפתחו בין בתי החולים הללו העסיקו רבות את עיתוני התקופה, וכך למשל האשימו אנשי 'ביקור חולים' את אנשי 'משגב לדך' בעיתון 'המליץ':

בית החולים זה נפתח לפני כשלוש שנים מאת החברה מאחינו הספרדים (פורטיגיזין) בשם 'משגב לדך', ולהם רופא מומחה, וגבאיו הם מאחינו הספרדים והכנסותיו מנדבות אנשי החברה ההיא … והנה עתה קרה מקרה כי אנחנו הגבאים בבית החולים האספיטאל ['ביקור חולים'] מצאנו אוון בידי הסופר וחתנו ובניו העוזרים על ידו, ובגלל זה הרחקנום מאתנו. ויאמרו גבאי חברת משגב לדך לאסוף את הנידחים האלה – אשר בידם שמות נדיבינו מחזיקי ומשכללי הבית זה כמה – ובכותבם מכתבים לאחינו הנדיבים בכתב ידם הניכרת להם, ויכנו את שם בית החולים החדש והקטן משגב לדך הנזכר בשם בית החולים הכללי, והנדיבים בתומם יחשבו בצדק כי הוא הבית אשר אליו יישאו נפשם, ויחשבו כי שם משגב לדך הוא תואר לבית החולים 'ביקור חולים האספיטאל' הנודע להם ("עירוב פרשיות", 'המליץ', י"ט באב תרנ"ג, 1.8.1893, עמ' 7).

עסקני העדות השונות גילו כי הקמת בתי חולים מסייעת לגיוס כספים. בית החולים משגב לדך בעיר העתיקה, 1915-

עסקני העדות השונות גילו כי הקמת בתי חולים מסייעת לגיוס כספים. בית החולים משגב לדך בעיר העתיקה, 1915

מגייסי הכספים של 'ביקור חולים' פוטרו בשל מאבקי כוח אישיים בהנהלת המוסד ועברו לבית החולים המתחרה 'משגב לדך'. שם ניצלו את הקשרים שיצרו בתקופה שעבדו ב'ביקור חולים'. אנשי 'ביקור חולים' לא מסתפקים בהאשמתם בהטעיית התורמים אלא טוענים גם לזיוף של ממש:

יען שלפי הנראה ממכתבים שבאו להגאון הגאון מורנו הרב שמואל סלאנט הערימו הסופרים לכתוב מכתבי בקשה עבור החברה משגב לדך על נייר פירמה של הגאון הנ"ל – אשר נפל לידם – ומי יודע אם לא כתבו וחתמו בשם הגאון הנ"ל (שם).

בתקופה זו נבנו בירושלים גם בתי חולים נוספים מטעם מעצמות זרות: בית חולים גרמני ובית חולים צרפתי ב-1851, ובית חולים רוסי ב-1863. בנוסף הוקמו מוסדות ייעודיים לקבוצות שונות: בית המצורעים ב-1867, בית חולים לילדים מריאנשטיפט ב-1872 ובית החולים סנט ג'ון למחלות עיניים ב-1882. גם בערים אחרות בארץ הוקמו בתי חולים מסיונריים ובתי חולים יהודיים באותה תקופה.

יוצאי גרמניה והולנד הודרו מניהול בתי החולים של ירושלים ולכן הקימו את שערי צדק. בית החולים שערי צדק ברחוב יפו במהלך בנייתו, 1901-

יוצאי גרמניה והולנד הודרו מניהול בתי החולים של ירושלים ולכן הקימו את שערי צדק. בית החולים שערי צדק ברחוב יפו במהלך בנייתו, 1901

סוף עידן

באותן שנים המשיכו קהילות יהודיות ברחבי עולם לבנות בתי חולים יהודיים, כולל בארצות ערב. בטנג'יר שבמרוקו נבנה בית חולים יהודי ב-1899 ובבגדד שבעירק ב-1910. ב-1933 נמנו בפולין בלבד 48 בתי חולים יהודיים עם למעלה מ-3,500 מיטות, וב-1966 היו בארצות הברית 64 בתי חולים יהודיים ובהם כ-25 אלף מיטות.

אמבולנס בכניסה לשערי צדק, שנות החמישיםצילום: ערן צירמן, מאוסף בית החולים

אמבולנס בכניסה לשערי צדק, שנות החמישים

במחצית השנייה של המאה העשרים חדלו הקהילות היהודיות במזרח אירופה ובמדינות ערב מלהתקיים, ובמערב אירופה ובצפון אמריקה הצטמצם באופן יחסי מספרם של היהודים שומרי המצוות ומרבית היהודים עברו להתגורר בפרוורים. כתוצאה מכך הפכו החולים היהודים למיעוט מבין המאושפזים בבתי החולים היהודיים שהיו ממוקמים בעיקר במרכזי הערים. במקביל, הכוחות הכלכליים של שוקי הבריאות עודדו בתי חולים קטנים להתאחד. אמות המידה שלפיהן קיבלו בתי החולים תמיכה ממשלתית והעדפה מצד לקוחותיהם נהיו מקצועיות ולא סקטוריאליות, האנטישמיות הייתה נפוצה פחות ובמקומות רבים גם בלתי חוקית והאפליה נגד חולים או רופאים בשל מוצאם או בשל דתם קטנה.

ההצדקה להמשך קיומם של בתי החולים היהודיים הלכה אפוא והתפוגגה, ולמרות שחלק מהם עדיין נושאים בגאווה שמות המזכירים את מוצאם והמעידים על איכותם, הרי רובם ככולם מתפקדים כיום כחלק אינטגרלי ממערך האשפוז הכללי של המדינות שבהן הם נמצאים.