המשיח מפורטוגל

גיבור דרמטי

בחרתי דווקא בשלמה מלכו מפני שהוא נראה לי כאישיות היחידה בכל תקופה הגולה שאפשר לעשותה לגיבורה של דרמה עברית ממש … חייו של שלמה מלכו נראו לי תמיד כחיים של שירה. יש בהם רוממות וגודל, חזון ותפארת גם יחד. אף תפארת מלכות. דרך חייו היא הדרך שהוא בעצמו רצה ללכת בה … הוא קרוץ מחומר אחר, מחומר של נביאים ומשיחים. כולו שבת. כולו חזון וגבורה ומלכות. אף אם החזון לא נתקיים, והגבורה היא רוחנית, והמלכות היא מלכות השמים (עמ’ 356).

דברים אלה אמר חיים נחמן ביאליק לבן-ציון דינור בפגישה שהתקיימה בין השניים בחורף תרפ”א. כפי שמציין מוטי בנמלך – מחבר הביוגרפיה של שלמה מלכו שראתה אור לאחרונה – “נראה כי דבריו של ביאליק משקפים לא רק את עמדתו אלא גם תפיסה רחבה יותר בנוגע לאישיותו של מלכו” (שם). מיהו אותו שלמה מלכו שביאליק העלה על נס כדמות חריגה בחשיבותה בהיסטוריה היהודית? מה הפך את מלכו לדמות כה מרתקת עבור הדורות הבאים?

תשובות לשאלות אלה – ולרבות נוספות הקשורות בדמותו של שלמה מלכו – ניתן למצוא בספר. למרבה הפליאה, למרות ייחודו של מלכו בעיני חוקרים ואנשי רוח רבים, לא הוקדש עד היום חיבור ביוגרפי מקיף לדמותו. ייתכן שהסיבה לכך היא הפיזור של הכתבים העוסקים בו בכתבי יד ובדפוסים נדירים, וחסרונם של מקורות על התקופה באופן כללי. מכל מקום, הספר החדש ממלא את החלל היטב, וממחיש מדוע ייחסו ביאליק ואחרים חשיבות כה רבה למלכו.

משיח בן אפרים

שלמה מלכו נולד כנראה בקיץ 1501 בפורטוגל. הפרטים הביוגרפיים על ראשית חייו של מלכו – שנקרא בלידתו דיוגו פירס – לוטים בערפל. אפילו מוצאו המדויק אינו ידוע, שכן במקורות אחדים הוא מכונה ‘גר צדק’, ואילו במקורות אחרים נרמז שהוא מצאצאי אנוסים. כשבגר היה פירס משפטן ואף נשא במשרה רשמית במערכת המשפט הפורטוגלית. במקורות אחדים מצורף לשמו התואר דוקטור, תואר שניתן היה לקבל בפורטוגל באותם ימים רק באוניברסיטת קואימברה הסמוכה לליסבון, ובה כנראה למד מלכו. נקודה ביוגרפית זו חשובה בתולדות חייו של מלכו, שכן אחת החידות המרתקות בדמותו קשורה לידיעותיו הנרחבות במקורות היהדות בתקופה שבה יהודי אנוס לא יכול היה לרכוש השכלה יהודית בצורה גלויה. השאלה היכן רכש מלכו את השכלתו התורנית הנרחבת העסיקה חוקרים בעבר, וניתנו לה תשובות אחדות. בנמלך מוכיח כי מלכו לא יכול היה לרכוש את ידיעותיו באוניברסיטה, שכן עיסוק משמעותי בתחום לשונות המזרח, כולל עברית וכתבי הקודש, נכנס לתכנית הלימודים באוניברסיטה עשורים אחדים לאחר שהוא למד בה. בנמלך מפריך השערות שהועלו באשר למקור ידיעותיו של מלכו, ואף מסביר מדוע היה חשוב למלכו להציג עצמו בהמשך חייו כמי שקיבל את ידיעותיו התורניות בהתגלות, אולם לעצם העניין הוא מסתפק בקביעה כי מלכו “רכש את היסודות של השכלתו היהודית והקבלית מפי מורים וחברים עוד בפורטוגל” (עמ’ 142). יותר מזה, כך נראה, לא נוכל לדעת.

האם היה שלמה מלכו צאצא של משפחת אנוסים? זאת כנראה לעולם לא נדע. מראנוס (אנוסים), שלמה מימון, שמן על בד, 1893

המפנה המשמעותי ביותר בביוגרפיה של מלכו בא בעקבות המפגש שלו עם דוד הראובני – דמות מרתקת בפני עצמה שבנמלך מקדיש לה פרק שלם – שהתקיים בסוף 1525 או בראשית 1526. לאחר המפגש מל מלכו את עצמו, נמלט מפורטוגל והחל לחיות כיהודי בגלוי. מיד אחר כך החל מולכו בפעילות משיחית – הגורם הדומיננטי שבזכותו נודע בעולם היהודי בחייו ולאחר מותו – וליבת הספר עוסקת בפעילות זו. עזיבתו את פורטוגל פותחת שלוש שנים עלומות בביוגרפיה של מלכו. בעבר סברו חוקרים כי הוא הגיע מפורטוגל הישר לאימפריה העות’מאנית, שם השלים את השכלתו התורנית והקבלית ועיצב את תודעתו המשיחית. בנמלך מוכיח כי התחנה הראשונה במסעו של מלכו הייתה דווקא איטליה – מהמרכזים היהודיים החשובים והתוססים ביותר באותם ימים – וכבר אז היה בקשר עם מלומדים יהודים אחדים, בהם כאלה שהיו מעורבים בפעילות משיחית, ואף קנה לעצמו תומכים ומתנגדים. רק לאחר ששהה כשנתיים באיטליה ורכש ידיעות משמעותיות ביהדות נסע לסלוניקי, אולי כדי להדפיס שם אחד מספריו, ואולי כדי לצנן את ההתנגדות שהתעוררה נגדו באיטליה.

מכל מקום, בסלוניקי החל מולכו להפיץ ברבים את תפיסתו המשיחית המורכבת, שכללה חישובי קץ והתייחסות נרחבת לדמויותיהם של שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף – או כפי שמלכו מכנה אותו בדרך כלל, משיח בן אפרים – נועד להכשיר את הקרקע לקראת בואו של משיח בן דוד. הוא נועד לפעול בתוך המציאות החומרית וההיסטורית ולהכשיר את הקרקע לקראת בואו של משיח בן דוד שיביא את הגאולה השלמה ואת קץ ההיסטוריה, כפי שכתב מלכו באחד מכתביו:

משיח בן אפרים … יפתח הפתח ויעשה הדרך למשיח בן דוד … ולזה נאה למשיח בן יוסף לעשות הדרך לצדיק שהוא פתיחת הפתח הסתום והתר מוסרות האסור (עמ’ 197).

התיקון של משיח בן יוסף בא בעקבות קלקול העולם וקלקול עם ישראל שהתרחשו בשני שלבים – בגן עדן ובחטא העגל. בשני המקרים עיקרו של החטא הוא בחירה בחומר על פני הרוח, ולכן נדרש מהלך היסטורי ממושך של תיקון העולם ששיאו במשיח בן יוסף, עד שניתן יהיה להגיע למציאות המושלמת בימיו של משיח בן דוד. משיח בן יוסף פועל בזירה ההיסטורית, ולמרות שיש לו גם תפקיד רוחני הוא משיח לוחם הפועל בעיקר נגד כוחות הרוע והחומר של העולם הזה. בסופו של דבר הוא גם ימצא את מותו במהלך המלחמה נגד אדום המזוהה העולם הנוצרי, ונגד עמון ומואב המזוהים על ידו עם ישמעאל – ארצות האסלאם. נראה כי מלכו סבר שמשיח בן דוד יקים לתחייה את משיח בן אפרים במהלך השלב הסופי של הגאולה, שבו יתוקן קלקול העולם אשר החל בחטא הקדמוו של אדם וחוה. אצל מלכו היחסים בין שני המשיחים הם מורכבים:

מערכת היחסים שתהיה בין משיח בן אפרים למשיח בן דוד, כפי שהיא עולה מכתביו של מלכו, שונה מן התפיסה הרואה במשיח בן אפרים דמות אפוקליפטית קטסטרופלית ובמשיח בן דוד גואל רוחני בלבד. הניצחון הסופי והמוחלט על האומות יהיה שמור, בתפיסתו של מלכו, דווקא למשיח בן דוד, ומנגד משיח בן אפרים מוצג כמי שעתיד לחולל גם תיקון רוחני פנימי בעם ישראל (עמ’ 203).

בנמלך מנתח את מקורות ההשראה של מלכו, ועומד על כך שמדובר במזיגה של תפיסות משיחיות שרווחו בעולם היהודי באיטליה, באשכנז ובאימפריה העות’מאנית עם תפיסות שספג מהעולם הנוצרי. הדבר נכון במיוחד ביחס לשני נושאים: מרכזיותו של החטא הקדמון בתפיסתו המשיחית של מלכו, שאין לה כמעט אח ורע במשיחיות של הוגים יהודים אחרים, והיא משקפת כנראה השפעה של תפיסה נוצרית קתולית שספג בשנות חייו הראשונות; והעיסוק האינטנסיבי בפרשנות משיחית לפרק נ”ג בישעיהו העוסק בעבד ה’ הסובל ייסורים ובכך מכפר על חטאי העם – פרשנות המלאה במוטיבים נוצריים מובהקים. תובנה זו מרתקת במיוחד על רקע ההתנגדות העמוקה של מולכו לנצרות שממנה נמלט, דת שעמה אמור משיח בן יוסף להילחם. נראה כי בסופו של דבר כל אדם הוא תבנית נוף מולדתו, ורעיונות שקלט מלכו בצעירותו נותרו בתפיסתו המאוחרת גם לאחר כל הגלגולים שעבר.

המעיל של שלמה מלכו, השמור עד היום במוזאון היהודי בפראג

בשורת אינטליגנציית המשנה

אולם מעבר להצגת דמותו המרתקת של מלכו ולפריסת תפיסתו המשיחית המורכבת, יש לספר שלפנינו חשיבות מיוחדת בהצגה נרחבת של ההקשר ההיסטורי שבתוכו פעל מלכו. הדבר נכון במיוחד בכל הקשור להצגת התסיסה המשיחית במרחב האיטלקי ובמרחב האשכנזי באותה תקופה. התעוררות משיחית התרחשה בעם היהודי בתקופות שונות, וידועות במיוחד התעוררויות כאלה במאה הראשונה, בשלהי הבית השני, ובתקופתו של שבתי צבי במחצית השנייה של מאה ה-17. לא רבים מכירים את התסיסה המשיחית בשלהי המאה ה-15 ובמחצית הראשונה של המאה ה-16, תסיסה שהתעוררה בעקבות שמועות על חזרתם של עשרת השבטים האבודים. שיבתם של עשרת השבטים נתפסה כהתרחשות ראלית בעולם הזה המבשרת על ימות המשיח הקרבים:

דעו לכם כי נהר סבטיון נפסק לגמרי בשנת רד”י בתחילת השנה, ביום תשרי ממש, ואחינו הנמצאים שם נלחמים מלחמות ה’ יתברך, ויש להם מלך גדול חסיד וחזק מאוד ולוחם מלחמות ה’ בכל יום ויום עם המלך הגדול הנוצרי … והמלך הגדול החסיד מעמנו כבש ממנו הרבה מקומות והרג מהם אלפים ורבבות מן הנוצרים … וזה רשום אמת. ותחזקו ותחזיקו אחריו בשם ה’ יתברך, כי נגלה הגואל והוא קרוב לגואלנו בעזרת ה’ יתברך, ולברר ולצרף וללבן אותנו ושלום (עמ’ 33-34).

פסקה זו מתוך איגרת שנשלחה מירושלים לאי קורפו ב-1454, ותיאורים נוספים מסוג זה המובאים בספר, משרטטים תמונה היסטורית מרתקת המעידה על מתח משיחי שקדם לפעילותו של שלמה מלכו.

יהודים מחכים על גדת נהר הסמבטיון. חלון ויטראז’ בכנסייה בעיר פרנקפורט על האודר בגרמניה, המאה ה-14

בנוסף מציג הספר גלריה של דמויות, מקצתן מוכרות יותר ורובן מוכרות פחות, שעסקו בפעילות משיחית באופנים שונים – חישובי קץ, כתיבת רעיונות משיחיים והפצתם, פעילות מאגית ומיסטית לזרוז הגאולה, ועוד. הדמות המוכרת ביותר בהקשר הזה היא זו של רבי יצחק אברבנאל, שלפעילותו המשיחית מוקדש דיון נרחב. בנמלך מנסה להסביר מה הביא את רבי יצחק אברבנאל – שהיה אז כבר דמות מוכרת וחשובה, ממנהיגי הקהילה היהודית, פרשן מקרא מוערך ושר בממשלותיהם של אחדים ממלכי אירופה – לעסוק בסוף חייו בפעילות משיחית.

אולם רבי יצחק אברבנאל הוא בבחינת יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, שכן רוב המבשרים המשיחיים הבולטים באותה תקופה השתייכו למה שבנמלך מכנה ‘אינטליגנציית המשנה’, דהיינו חכמים ומלומדים שלא השתייכו להנהגה הממוסדת של הקהילות היהודיות במקומות מושבם, ולא נמנו על תלמידי החכמים הגדולים של הדור. מבשרים אלה – מיסטיקנים, מגיקונים ודרשנים – פעלו באיטליה ובארצות נוספות באירופה. כל אחד מהם עיצב משנה משיחית ייחודית, אם כי היו ביניהם קשרים עמוקים ויחד הם יצרו את השיח המשיחי בתקופתם. הספר מציג בהרחבה את עולמן ואת פועלן המשיחי של דמויות כמו אשר לעמליין, רבי יוסף אבן שרגא ורבי אברהם הלוי, ומשרטט את אופי הפעילות המשיחית במרחב התרבותי שאליו הגיע מלכו. מעניינת במיוחד שיטת ההפצה של הרעיונות המשיחיים שנקטו דמויות אלה. הן השתמשו בדרכים עממיות כמו דרשות, ובמיוחד באמצעי שהלך והתפתח בראשית עידן הדפוס – עלונים קצרים אשר הודפסו בכמות מוגבלת, הופצו והועברו מיד ליד. עלוני תעמולה אלה היו זולים להפקה הרבה יותר מספרים, שכן הם היו קצרים, ונחסכו בהם תהליכי ניסוח, הגהה והפצה יקרים. זו הייתה מתכונת שהתאימה הן למחברי העלונים, שנמנו על שולי האינטליגנציה היהודית, והן לנמעניהם – השכבה העממית בקהילה היהודית.

רבי יצחק אברבנאל, רישום באנציקלופדיה יהודית שראתה אור בעשור הראשון של המאה העשרים

משיח לא מת

את ההקשר ההיסטורי הרחב משלימה התייחסות מקיפה למורשתו של מלכו ולמיתוס שנרקם סביב דמותו. הוצאתו להורג ב-1532 תרמה לעיצוב הדימוי המשיחי שלו לאורך הדורות. בימי חייו לא נוצרה סביבו תנועה משיחית של ממש, אולם היסטוריונים יהודים מהמאה ה-16 טענו כי יהודים רבים האמינו שמלכו לא מת, או שהוא חזר לחיים באורח פלא. בנמלך קושר אמונה זו לייחוס כוחות מאגיים למלכו בימי חייו, ולאירועים אמיתיים שהוא חווה כאשר ניצל מעלייה על המוקד ברומא ב-1531. מכל מקום, במהלך השנים היתוספו שכבות על גבי שכבות למיתוס שנרקם סביבו, והדבר בא לידי ביטוי בין השאר בשמירת חפציו – דגל, מעיל וציצית – בקהילת פראג לאורך דורות. כשפרצה המשיחיות השבתאית במאה ה-17 כבר הייתה דמותו של מלכו מרכיב כמעט מובן מאליו בשיח המשיחי, ורעיונותיו השפיעו על נתן העזתי, מקורבו של שבתי צבי.

אם נשוב לדבריו של ביאליק שעמם פתחנו – בראשית המאה העשרים הייתה לדמותו המיתולוגית של מלכו עדנה, שכן “הוא היה לגיבורם של רומנים, מחזות, שירים ומסות שנכתבו בעברית, יידיש, פולנית, גרמנית וצרפתית” (עמ’ 340-341). ניתוח דימויו המאוחר של מלכו, המוצג בספר בקצרה בלבד וראוי למחקר מקיף בפני עצמו, הוא מרתק: מי שראה עצמו כמשיח בן יוסף שעתיד למות כהכנה לניצחון הרוח על החומר, שב לתחייה והועלה על נס דווקא בדור שהכין עצמו לגאולה ארצית בידי אדם.

שלמה מלכו: חייו ומותו של משיח בן יוסף

מאת מוטי בנמלך

יד יצחק בן-צבי, תשע”ז

438 עמ’