ויהי בימי אחשורוש

עוף מוזר בגן החיות

מגילת אסתר היא עוף מוזר בגן החיות התנ”כי: א-לוהים אינו נזכר בה, אין שום גינוי להתבוללות, וחלק מרכזי בסיפור מתרחש בחג הפסח – אף כי חג זה כלל אינו מוזכר. חז”ל עמדו אף הם על שונותה של המגילה והתלבטו אם להכניסה לאסופה הקנונית של ספרי המקרא (מגילה ז.). נקודה מרתקת נוספת היא אמינותה ההיסטורית של המגילה: הבסיס ההיסטורי למגילה איתן ורעוע בו זמנית. את המסקנה הסופית בשאלה האם המגילה היא תיעוד היסטורי או מיתוס קדום שעבר גיור – גם אם לא לגמרי כהלכה – נשאיר לקוראים.

צילום Pentocel

הריבועים שבקדמת התמונה הם שרידי ארמונו הפרטי של מלך פרס שהתגלו בשושן. ברקע ניצבת הטירה שבנה הארכאולוג הצרפתי ז׳אק דה מורגן בשלהי המאה ה-19 כמתחם מגונן עבור הארכאולוגים שעסקו בחפירת שטחה הענק של שושן

מהודו ועד כוש

נתחיל כמובן בהתחלה. תחילתו של פרק א’ במגילת אסתר היא העוגן ההיסטורי של המגילה כולה: השם אחשוֵרוש מופיע במקרא גם בספרי עזרא ונחמיה הנחשבים היסטוריים לגמרי, והמלך אחשורוש מזוהה עם המלך האחמני חְשַיָארְשָֹא. בשושלת היוחסין מובאים שמותיהם של מלכי השושלת האחמנית בפרסית עתיקה וביוונית, וכשיש תיעוד עברי גם בעברית. המלך שהביא את השושלת ממעמד של מלכים מקומיים (שָׁאהּ) הכפופים לאימפריית מַדַי, למעמד של מלכי המלכים (שָׁאהַנְשָׁאהּ) הוא כורש הגדול, המוכר בהיסטוריה היהודית בזכות הצהרת כורש שאפשרה את שיבת ציון, ובהיסטוריה הכללית בשל הצהרת זכויות האדם הראשונה בתולדות האנושות. כורש היה פלורליסט ואפשר לכל אדם לעבוד את אלוהיו ולעשות כרצונו כל עוד אינו פוגע באחרים. בגליל כורש, המוצג כיום במוזאון הבריטי, מודה כורש לאל הבבלי מרדוכּ, מציין כי השיב לכל האלים את אנשיהם ובנה להם את מקדשיהם החרבים, ומבקש מכל האלים להיות מליצי יושר שלו בפני מרדוכ.

צילום Mike Peel

גליל כורש הוא מהממצאים הארכאולוגיים המרגשים ביותר משום שהוא מאמת את המסופר בתנ”ך. אמנם בספרי עזרא ונחמיה הדברים מסופרים מנקודת מבט יהודית ומוזכר רק כי כורש הרשה ליהודים לבנות מחדש את המקדש, ואילו בגליל נאמר כי כורש התיר לבנות מחדש את מקדשיהם של כל האלים, אך הגליל מוכיח שהמלך הפרסי אכן נתן אישור גם ליהודים. גליל כורש המוצג במוזאון הבריטי

יורשו של כורש היה בנו כַּנְבּוּזִי ואחריו בנו השני בַּרְדִיַּה או מתחזה – תלוי את מי שואלים, כפי שנראה בהמשך. ברדייה המתחזה לכאורה נרצח על ידי דריוֶש, בן הדוד מהענף המקביל של השושלת האחמנית. דריוש נשא לאישה את הוּטַאוּסַה בת כורש, ויחד הם הולידו את גיבורנו אחשורוש הראשון. אחשורוש השני מלך רק 45 ימים, ולכן ברור שאינו יכול להיות אחשורוש של מגילת אסתר.

היקף האימפריה – מהודו ועד כוש – מתאים למפות האימפריה האחמנית שבידינו. גם במפה מצוינים שמות פרסיים לצד שמות יווניים ועבריים. השם הודו מתייחס לעמק האינדוס – בפרסית עתיקה הינדוש – המדינה המזרחית ביותר באימפריה, וכוש או כושייה היא הנקודה הדרומית ביותר, בסודן של היום. 127 הוא מספר טיפולוגי החוזר גם במקומות אחרים במקרא ומחוצה לו ומציין מספר גדול, ולכן אין צורך או טעם לנסות להתאים אותו למספר יחידות השיפוט באימפריה האחמנית.

Photo Westend61 Getty Images Israel

‘מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו’: ‘שער כל האומות’ שהקים ח’שיארשא I בפארסה (פרספוליס). בשער המזרחי הוצבו שני פסלי לַמַסוּ – יצורים מורכבים שהגנו על השער ודמותם נשאלה מן האמנות האשורית

סצנת המשתה מתרחשת בשושן הבירה – בירת החורף של המלכים האחמנים. תל שושן נמצא עד עצם היום הזה ליד העיר שוש במחוז ח’וזסתאן שבאיראן. מחוז זה היה בימי קדם ממלכת עילם, שהייתה ממלכה חשובה לפני עליית האימפריה הפרסית. כאשר מונים המלכים האחמניים את מדינות מלכותם הם מתחילים תמיד בשמות פרס, מדי ועילם וממשיכים משם. גם את בירותיהם קבעו המלכים האחמנים בבירות הממלכות החשובות שכבשו: אַחְמְתָא, בִּירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּא, המוזכרת בעזרא (ו’, ב’) וידועה היום בשם המדאן, ושושן בירת עילם המוזכרת גם היא בספרי עזרא ונחמיה. מלבד זאת הייתה גם בירה בפרס בשם פארסא, היא פרספוליס של היום. מדינת פרס היא היום מחוז פָארְס שבאיראן. שושן הייתה כנראה הבירה המפורסמת ביותר של האימפריה, כי בכתבי ההיסטוריונים היוונים מזכירים רק אותה.

האימפריה האחמנית בתקופת אחשורוש

מלך טיפש?

המגילה נפתחת בסדרת משתאות שערך אחשורוש. המלכים האחמנים עצמם אינם מתעדים משתאות, אך תיאורי המשתה מתאימים למה שאנחנו מכירים מכתבי ההיסטוריונים היווניים: הן הפאר הרב של הארמון – העמודים, הבדים המקשטים את האולם וכלי הכסף והזהב – והן השתייה המופרזת.

וכלים מכלים שונים - כלי זהב לשתיית יין שהתגלה בארמונו של דריוש

הרופא וההיסטוריון היווני קטסיאס, שחי שנים אחדות בארמון האחמני, מתלונן על כך שלא נותנים לו לשתות מכלי חרס כמו בן תרבות, כי אצל הפרסים השקיית אורח מכלי חרס היא עלבון ושותים רק מכלי כסף וזהב. ההיסטוריון היווני המפורסם הרודוטוס מספר כי לאחר קרב שאחשורוש נחל בו תבוסה טבעה אחת מספינותיו מול נחלתו של אציל יווני, והלה התעשר מאוד מכלי הכסף והזהב שנסחפו לחוף. הרודוטוס גם מספר כי המלכים האחמנים השתדלו לקבל החלטות בעת שכרותם ולאשר אותן כשהם פיכחים, ואם בטעות קיבלו החלטה בפיכחות הם היו מאשרים אותה כשהם שיכורים. דבר זה יכול להסביר מעשים שנראים לנו תמוהים, כמו ההחלטה לגרש את ושתי שהתקבלה בשכרות, והישיבה לשתות מיד לאחר מתן הפקודה להרוג את כל היהודים.

היכרות עם שפתם ועם מנהגיהם של המלכים האחמנים יכולה לעזור לנו להבין מקרים נוספים שבהם נדמה כי אחשורוש מתנהג בטיפשות. למשל, המלך כנראה אינו יודע קרוא וכתוב, שכן הוא מצווה כי יקראו לפניו מספר הזיכרונות (אסתר ו’, א’). ההסבר לכך פשוט: בעת העתיקה ידיעת קרוא וכתוב הייתה מוגבלת לאנשים שזהו מקצועם. המלך אינו אמור לקרוא ולכתוב אלא לשלוט ולהילחם.

-

שני מלכים בכיפה אחת. תבליט המציג את דריוש א’ יושב ומאחוריו בנו ח’שיארשא (כסרכסס). פרספוליס, איראן

טיפשות נוספת, לכאורה, היא היעתרותו של המלך לבקשת המן להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים ושללם לבוז, אך סירובו להצעה כי המן ישלם לו על כך ואמירתו: “הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ, וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ” (שם, ג’, י”א). כאן יש הסבר פסיכולוגי והסבר לשוני. ההסבר הפסיכולוגי נמצא בכתבי הרודוטוס. גם שם מסופר על אדם עשיר שאירח ברוחב לב את כסרכסס, הלוא הוא אחשורוש, ואת כל חילו, ורצה לתרום את כל כספו לצד הפרסי של המלחמה ביוונים. אחשורוש סירב להצעה ואף נתן למארחו סכום כסף שישלים את הכסף שבאוצרו לסכום עגול כדי לא להיות חייב לו. מאוחר יותר, כאשר אותו נדיב ביקש מאחשורוש לקחת רק ארבעה מחמשת בניו למלחמה ולהשאיר לו אחד שיטפל בו בזקנתו, זעם אחשורוש על כפיות הטובה, ציווה לבתר את הבן שעבורו ביקש האב פטור וכל הצבא צעד בין שני חלקי הגופה. ייתכן שגם בסיפור המגילה אחשורוש לא רצה להישאר חייב להמן ולכן ויתר על הכסף. ההסבר השני קצת פחות דרמטי: בפרסית עתיקה, הדרך המקובלת ביותר לומר “עשיתי” היא “עשוי לי”, ובדומה לכך “אכלתם” – “אכול לכם”, ו”נתת” – “נתון לך”. ועל כן, בתרגום מעברית לפרסית עתיקה ובחזרה לעברית נקבל “הכסף נתת”. כלומר, תן לי את הכסף ותוכל לעשות בעם כטוב בעיניך.

אין להשיב

תיאור אחשורוש כאדם הנתון למניפולציות של נשים מתאים אף הוא לדמותו של כסרכסס כפי שאנו מכירים אותה מכתבי ההיסטוריונים היוונים. כסרכסס מתואר כרודף נשים באופן מיוחד, וכל הנשים בתקופה ההיא התערבו בהחלטות הגברים. באחד הסיפורים המזעזעים כותב הרודוטוס כי אמסטריס – מלכתו הראשית של כסרכסס שיש המזהים אותה עם אסתר – ארגה לכסרכסס גלימה צבעונית משובבת עין. הגלימה מצאה חן מאוד בעיניו והוא לבש אותה לפגישת אהבים עם ארטאינטה – אחייניתו, אשת בנו ומאהבתו. כיוון שהנערה מצאה חן בעיני כסרכסס הוא הבטיח לתת לה כל שתבקש, וארטאינטה ביקשה את הגלימה. כסרכסס ידע שאמסטריס תצא מדעתה מרוב קנאה ועל כן הבטיח לארטאינטה כל דבר אחר שתבקש. הוא הציע לה ערים, זהב וצבא פרטי, אך היא סירבה לכל.

-

מקורות היסטוריים רבים מעידים על כך שמלכי פרס אהבו להשתמש בכלי זהב. כלי זהב מהתקופה האחמנית

בעל כורחו נתן כסרכסס לארטאינטה את הגלימה, והיא עוד החמירה את המצב והסתובבה במכוון עם הגלימה בארמון כשהיא מנפנפת בה לכל עבר. אמסטריס חיכתה לשעת כושר שבה המלך יהיה חייב למלא כל משאלה שלה – משתה יום הולדתו. היא ביקשה מכסרכסס את אמה של הנערה – אשת אחיו של כסרכסס ששמה אינו מוזכר – אישה שכסרכסס התאהב בה אולם היא סירבה לחיזוריו. כסרכסס השיא את בנו דריוש לבתה כי חשב שאולי כך תתרצה, אבל האם עדיין לא נענתה לו ובינתיים הוא התאהב בבת. כך או כך, אמסטריס ביקשה את האם ולא את הבת. היא אמנם לא הרגה אותה, אך בהשוואה למה שעשתה לה בפועל רצח היה אולי אנושי יותר, כפי שתיאר הרודוטוס:

בינתיים … שלחה אמסטריס את נושאי הכידון של כסרכסס להביא את אשת מסיסטיס והשחיתה את גופה. היא חתכה לה את הדדים והשליכה לכלבים, כמו כן חתכה את האף ואת האוזניים ואת השפתיים ואת הלשון, ושלחה אותה כולה מָשחתה הביתה (‘כתבי הירודוטוס’ בתרגומו של אלכסנדר שור, ספר תשיעי, 112).

מסיפור זה אנו למדים לא רק על השפעת הנשים על אחשורוש, אלא גם על המציאות המשתקפת בהסבר “כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב” (אסתר ח’, ח’). ולא צריך אפילו חתימה בטבעת המלך: כסרכסס אינו מסוגל להפר הבטחה שנתן בעל פה לארטאינטה או לסרב לבקשתה של אמסטריס במועד מוגדר. כתבי ההיסטוריונים היוונים מלאים בסיפורים על הבטחות שניתנו על ידי המלך או בשם המלך והוא היה חייב למלאן.

מאוסף המוזיאון לאמנות יפה, בודפשט

‘אסתר ומרדכי’, ציור שמן של ארט דה-גלדר, תלמידו האחרון של רמברנדט, 1685

אמסטריס ואסתר

הזכרנו את אמסטריס, שיש המזהים אותה עם אסתר, וזו הזדמנות מצוינת לעבור מהראיות לכך שמגילת אסתר היא סיפור היסטורי לראיות המטילות בכך ספק. השם ‘אמסטריס’ אמנם כולל את כל עיצורי השם ‘אסתר’ ועיצורים נוספים, אך המבינים בחוקי ההעברה בין שפות יוכלו למצוא הקבלה דווקא לשם ושתי – ו”ו ומ”ם מתחלפות, ולפעמים נוספת אל”ף שאינה במקור. ובכן, אמסטריס בוודאי לא הייתה ושתי של המגילה, כי היא נשארה בעמדת כוח עד סוף מלכותו של בעלה וגם בזמן מלכותו של בנם ארתכסרכסס, המוזכר במקורותינו כארתחשסתא. למרבה הצער, שום דבר מלבד השם גם לא תומך בזיהוי עם אסתר. אנו יודעים בדיוק מי היה אביה – הוּתָאנַה – ויודעים שהיה ממוצא פרסי. לא רק שאמסטריס לא הייתה יהודייה, היא גם לא נבחרה בתחרות ‘מלכה נולדת’ אלא נולדה לאחת מהמשפחות ‘הנכונות’ – שש משפחות האצילים שעזרו לדריוש לשחרר את הפרסים מידי המדים, כפי שנספר בהמשך. בסיפור זה מככבים אחותה הגדולה של אמסטריס ואביה בתפקידים המזכירים מאוד את תפקידי אסתר ומרדכי במגילה.

יעקובו די אקנטלו, שמן על עץ, איטליה, המאה ה-15

סיפורה הדרמטי של מגילת אסתר הצית את דמיונם של אמנים רבים לאורך הדורות ואינספור יצירות נעשו בהשראת סצנות מתוכה. אחשורוש מושיט לאסתר את השרביט

השם מרדוכא – כשמו של האל הבבלי הראשי מרדוכ – דווקא מוזכר במקורות איראניים בני התקופה. היו פקידים אחדים בחצר המלך שזה היה שמם, והדבר אינו מפליא, שכן המלכים האחמנים היו פלורליסטים והעסיקו גם עובדים לא איראניים. אולם ככל הידוע לנו אף אחד מאלה ששמם היה מרדוכא לא שימש בתפקיד בכיר בחצר המלך. רובם היו פקידים זוטרים וגובי מס שאת שמותיהם אנחנו מכירים מחרסים בלתי מרגשים בעליל שהיוו קבלה על תשלום מס בקמח. אגב, כמו מרדכי גם אסתר נקראת על שם אלה בבלית – אשתר, אלת האהבה והפריון. אלות אהבה ופריון זוהו בכל רחבי המזרח הקדום עם פרח ההדס, ואם כן נמצא הסבר גם לשמה שני של המלכה – הדסה (אסתר ב’, ז’).

למעשה, שני העוגנים המשכנעים ביותר בסיפור הם שם המלך ושם הבירה, אולם בתרגום השבעים מסופר בדיוק אותו סיפור על מלך אחר – ארתכסרכסס, הוא ארתחשסתא בן אחשורוש – אם כי אפשר תמיד להאשים את המתרגמים ולטעון כי לפניהם עמדה גרסה עם השם אחשורוש והם התקשו להתאים אותה למלך שהם מכירים והחליפו אותו עם בנו. בנוסף, תרגום השבעים נעשה כ-500 שנה לאחר האירועים. גם גרסות מאוחרות אחרות למגילת אסתר, כמו ‘ארדשיר נאמה’ – גרסתם של יהודי איראן שנכתבה על ידי המשורר היהודי מולאנא שאהין שיראזי במאה ה-14 – מזהות את אחשורוש עם ארדשיר. השם ארדשיר הוא הגרסה הפרסית אמצעית של השם הפרסי העתיק אַרְתַחְשַׁסַה – בעברית ארתחשסתא וביוונית ארתכסרכסס – וגם שמו של מייסד השושלת הסאסאנית. ‘ארדשיר נאמה’ שוזר סיפורים מהמיתולוגיה האיראנית בסיפור מגילת אסתר. גם בתרגום הערבי היהודי של קהילת ארם צובא למגילת אסתר שם המלך הוא אלאזדשירי מזכיר את השם ארדשיר.

תוארו של המן משתנה גם הוא בגרסאות השונות. בתנ”ך הוא אגגי, מצאצאי אגג מלך עמלק שהמלך שאול היה אמור להרוג, וכמה מתאים שמרדכי – מצאצאי משפחת שאול – השלים את המלאכה. בגרסה היוונית – בתרגום השבעים ובתרגום אלפא – תוארו הוא בּוּגָאיוֹס, אולי מהמלה בַּגַה, ‘אל’ בפרסית עתיקה. באחת התוספות לתרגום השבעים הוא בכלל מקדוני.

חילופי גרסאות

הזכרנו את הגרסה היוונית וגרסות מאוחרות יותר לסיפור. מה עם הגרסה הפרסית מתקופת ההתרחשויות? ובכן, אין גרסה פרסית מהתקופה ההיא. יתרה מזו, יהודים לא נזכרים בכתבים איראנים עד המאה השלישית לסה”נ. רק במאה העשרים הומצאה גרסה איראנית לסיפור, וזו תפסה תאוצה בקרב אנטישמים איראנים. לפי גרסה זו מרדכי הנוכל שכנע את אחשורוש לגרש את ושתי ולשאת את אסתר במקומה. ‘שואת האיראנים’ היא תחבולה של שני היהודים האלה, ולזכרה חוגגים היהודים כל שנה את ‘חג הריגת האיראנים’.

-

במסורות יהודיות מאוחרות יש גרסאות אחדות של סיפור המגילה, ולא כולן תואמות לתיאור המקראי. אסתר ואחשורוש בארמונם, פרט מתוך כתב יד מאויר מהמאה ה-17 של החיבור ‘ארדשיר נאמה’

התיאור הדומה ביותר לסיפור המגילה המצוי בספרות האיראנית הקדומה הוא תיאור עלייתו של דריוש לשלטון. לסיפור זה שתי גרסאות, קצרה בפרסית וארוכה ביוונית. הגרסה הפרסית נמסרה מפי דריוש עצמו. דריוש מספר כי לאחר מות כנבוזי ירש את כיסאו מתחזה, ודריוש הרג אותו בעזרת שישה חברים ומלך תחתיו. הגרסה היוונית של הרודוטוס מביאה סיפור עשיר הרבה יותר, עם מוטיבים המזכירים את מגילת אסתר. המלך כַּמְבִּיסֵס בן כירוס – בפרסית כַּמְבּוּגְ’יַה בן כּוּרֻשׁ ובעברית כַּנְבּוּזִי בן כורש – שלח מישהו להרוג את אחיו סְמֶרְדִיס (בַּרְדִּיַּה בפרסית) בעקבות חלום שבו הוזהר כי סמרדיס ינשל אותו מכיסאו. אך אבוי, החלום הזהיר אותו מפני סמרדיס המַגוּ – המֶדִי – כלומר בן מָדַי, והוא הרג את אחיו הנאמן. כמביסס הבין זאת רק על ערש דווי, אחרי שנפצע בטעות מחרבו, ואז קרא לראשי הפרסים וביקש מהם לעשות הכל כדי להשאיר את השלטון בידי הפרסים ולא לאפשר את חזרתו לידי המֶדִים.

זמן קצר אחר כך מת כמביסס מפצעיו. השליח שביצע את הרצח בפועל, בזמן שכמביסס דיכא מרידות במצרים, סירב להודות כי הרג את האח סמרדיס, שכן כמביסס כבר מת ולא יכול היה להעיד כי הרצח נעשה בשליחותו. כתוצאה מכך תפס את השלטון סמרדיס המגו – המדי – בלי לחשוף את זהותו האמיתית וטען כי הוא סמרדיס אחיו של כמביסס. לדברי הרודוטוס סמרדיס המזויף מלך שבעה חודשים תמימים, ואילו לפי גרסתו של דריוש הוא מלך רק שלושה חודשים ויום, מט’ בתמוז ועד י’ בתשרי. בתקופה קצרה זו הספיק סמרדיס להסב נזקים עצומים לאימפריה, ובין השאר העניק הנחה למדינות ממסים ומשירות צבאי. לאחר שהפרסים חזרו לשלטון התגעגעו כל תושבי אסיה – חוץ מתושבי פרס כמובן – לתקופתו של סמרדיס.

אציל פרסי בשם אוטָאנֶס (הוּתָאנַה בפרסית) הוא שחשד כי מדובר במתחזה, שכן מאז שסמרדיס מלך הוא מעולם לא יצא את גבולות הארמון ולא זימן אליו את אצילי פרס או אנשים אחרים שידעו איך נראה סמרדיס בן כירוס, אחיו של כמביסס. אוטאנס החליט לבדוק אם זהו אכן סמרדיס המקורי או מתחזה.

אסתר מוקיעה את המן, ארנסט נורמן, שמן על בד, 1888

באיזו מידה יש לדמותו של המן ולסיפור המגילה עליו אזכור בתיעוד ההיסטורי?

בצירוף מקרים נדיר הייתה בתו של אוטאנס פַאידִימֶה (שמה הפרסי אינו ידוע) נשואה לכמביסס, ועל כן עברה עם כל נשותיו האחרות של כמביסס לידי סמרדיס. אך האמנם היה זה סמרדיס? אוטאנס שאל את בתו באמצעות שליח האם היא ישנה לצד סמרדיס בן כירוס או לצד מישהו אחר. הבת ענתה – גם היא באמצעות שליח, ממש כמו בפרק ד’ של מגילת אסתר – כי לא ראתה בעבר את סמרדיס בן כירוס, וכי היא אינה יודעת מיהו שותפה למיטה. אוטאנס ביקש ממנה לברר את זהותו באמצעות אַטוֹסָה בת כורש (הוּטַאוּסָה בפרסית) – לימים אשתו של דריוש ואמו של אחשורוש, ובשלב זה אחת מנשותיו של כמביסס שעברה לידי סמרדיס – שכן היא לבטח תזהה את אחיה. הבת השיבה שאינה יכולה לתקשר עם אטוסה, כי המלך פיזר את בית הנשים ושלח כל אחת מנשותיו לחיות בנפרד. חשדותיו של אוטאנס הלכו והתחזקו.

כך מתחיל המסר השלישי של האב לבת, הדומה למסר של מרדכי לאסתר:

בתי, יען היותך בת גדולים עלייך לסכן את נפשך אם אביך מצווה כי תקבלי עלייך (כתבי הרודוטוס, ספר שלישי, 69).

אוטאנס מצווה על בתו לחכות עד שבעלה יישן לצדה, ואז לבדוק אם יש לו אוזניים. אם יש לו אוזניים סימן שהוא השליט החוקי, ואם אין לו ברור כי הוא סמרדיס המגו, שכן כירוס כרת את אוזניו כעונש על פשע כלשהו שביצע. הבת עונה באמצעות שליח כי היא מסתכנת בכך שאם תיתפס היא תוצא להורג, אבל למרות זאת היא תעשה זאת. בהגיע תורה לבוא אל המלך חכתה עד שישן עמוקות ואז בדקה וגילתה כי אין לו אוזניים.

עם שחר שלחה להודיע על כך לאביה. אוטאנס אסף שביעיית פרסים מובחרת ויחד הם הרגו את סמרדיס המגו וערכו מרחץ דמים בקרב המדים שהיו בארמון. על אף שדריוש היה דווקא האחרון שהצטרף לשביעייה הוא שנבחר למלך. השישה האחרים קיבלו הטבות שונות, ובהן האפשרות להיכנס אל המלך ללא אישור והזכות כי נשות המלוכה יבואו רק ממשפחותיהם. דריוש עצמו נישא לבת דודתו אטוסה, ואת בנו כסרכסס השיא לאמסטריס, בתו של אוטאנס.

את הטבח ההמוני שביצעו הפרסים במדים באותו יום – י’ בתשרי 522 או 521 לפסה”נ – חגגו לפחות עד המאה הרביעית לסה”נ, בחג שהמנהג העיקרי בו היה כנראה איסור על אנשי דת לצאת מהבית.

סיפור עלייתו לשלטון של דריוש וסיפור מגילת אסתר מזכירים שניהם מיתוסים הקשורים לראשי שנים החלים סביב ימי השוויון בסתיו ובאביב. במיתוסים אלה יש תמיד סכנה לעולם או לעם – לפרסים או ליהודים – וכדי להשיב את הסדר על כנו צריך להרוג את האל או את נציגו עלי אדמות – המלך. אבל כיוון שלא נהוג להרוג מלכים הורגים את המשנה למלך – המן; או את המלך המתחזה – סמרדיס המגו. החג שנקבע בעקבות הסרת האיום מאופיין פעמים רבות בהיפוך הסדר החברתי ובשתייה מופרזת. סיפור הנערה שנישאה למלך והצילה את עמה בהדרכת בן משפחה מבוגר שעמד בשער המלך הוא ייחודי לסיפור דריוש ולסיפור אסתר.

היה או לא היה?

המקבילות ההיסטוריות שהבאנו לעיל מציירות תמונה מרתקת ומורכבת. מצד אחד, קשה לערער על קווי הדמיון בין המתואר במגילה לבין המקובל בתרבות הפרסית באותה תקופה, התיעוד ההיסטורי, הדמויות, השמות והשפה הפרסית. מצד שני, קשה למצוא אישוש היסטורי לסיפור המגילה כלשונו במקורות מהתקופה ובמסורות שנכתבו בתקופות מאוחרות יותר, ויש גם סתירות לא מעטות בין סיפור המגילה לבין עדויות במקורות היסטוריים שנכתבו באותה תקופה. כפי שכתבתנו בפתיחה, את התשובה לשאלה היה או לא היה נשאיר לכם הקוראים.

ואולי השאלה אם הסיפור המתואר במגילה קרה כלשונו, קרה באופן כלשהו אך הסופר המקראי הגזים במקצת, או שזהו סיפור דמיוני לחלוטין אינה רלוונטית כלל. פורים, ככל מועדי ה’נהפוך הוא’ ברחבי המזרח הקדום, מהווה הזדמנות מאורגנת לפרוק עול ולשבש את הסדר החברתי ליום אחד – וזה דבר שלא היינו רוצים לוותר עליו.

קבר מרדכי ואסתר בהמדאן, איראן

משחק מלים מגילתי

קשרים לשוניים בין מגילת אסתר לפרסית עתיקה מלמדים עד כמה נטועה המגילה בתרבותה של איראן הקדומה.

קריאה זהירה של מגילת אסתר, במיוחד על ידי מי שבקיא בפרסית עתיקה, מראה עד כמה הכיר מחבר המגילה את השפה הפרסית והרבה להשתעשע בה בכתיבתו. כשם ששמותיהם של מרדכי ואסתר נגזרו משמות האלים הבבליים מרדוכּ ואשתר, המן נקרא על שמו של האל הזורואסטרי ווהו מנה, ‘המחשבה הטובה’, שאפשר לפרשו גם כ’בעל המחשבה הטובה’. לא פלא אפוא שבסוף המגילה נאמר על המן: “יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ” (אסתר ט’, כ”ה) – משחק מלים משעשע מאוד באוזני מי ששולט בפרסית. בדומה לכך המלכה ושתי היא בפרסית עתיקה וַהִישְׁתִי – ‘הטובה ביותר’ – וממוכן מייעץ לאחשורוש: “וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה” (שם, א’, י”ט).

אביו של המן הוא המדתא – ‘בעל אותה דת’, וגם בשמות בניו יש כאלה הכוללים את המלה דת, שמשמעותה בפרסית ‘חוק’: פרשנדתא – ‘בעל הדת הנהדרת’, ארידתא – ‘בעל הדת הארית’, כלומר האיראנית. בשמותיהם של שני בנים נוספים מתחבא ‘ארי’ – דהיינו איראני – אריסי וארידי. קל להבין מהשמות האלה כי המן הוא אמנם אגגי, אבל ‘מתבולל’, שכן הוא דבק בחוק הפרסי. כאשר המן רוצה להטיל רפש ביהודים הוא אומר למלך “וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים” (שם, ג’, ח’) – ובכך מסמן את ההבדל בינו, שומר הדת והחוק, לבינם.

בנוסף למשחקי מלים עם שמות הגיבורים במגילה אנו מוצאים גם את הביטויים ‘והדת ניתנה’ ו’בהינתן דת’, המבוססים על מקורה של המלה ‘דת’ – בפרסית עתיקה dāta – ‘חוק’ וגם ‘נתון’ או ‘מה שניתן’. הדמיון למלה הלטינית data – נתונים – אינו מקרי. שתי השפות הן הודו אירופיות ועל כן מוצאן זהה.