יורשיה החוקיים של פלשתינה
דמותו של נפוליאון בונפרטה ריתקה את הדמיון היהודי במאתיים השנים האחרונות. הפולקלור ייחס לו הערכה ואהדה ליהודים, ובבית הכנסת ‘החורבה’ בירושלים אף נתלתה בחגים ובאירועים מיוחדים פרוכת שנתפרה, כך נטען, ממעילו של נפוליאון. באירופה התפרסמו בראשית המאה ה־19 שמועות על הבטחתו של נפוליאון להקים מדינה עצמאית ליהודים, “יורשיה החוקיים של פלשתינה”. על פי הסיפור החסידי נפוליאון התייחד עם המגיד מקוז’ניץ — כשהוא מחופש לאדם פשוט — וזה חזה את מפלתו.
ואכן, נפוליאון לא היה אדיש כלפי היהודים. נקודת השיא ביחסיו עם יהודי דורו הייתה כינוסה של הסנהדרין — אספה בת 71 משתתפים וביניהם גדולי הרבנים בצרפת ובשטחים שכבש — בראש חודש אדר תקס”ז (9.2.1807), ופרסומן של תקנות הסנהדרין שנה אחר כך. כינוס זה, כמו גם יחסו של נפוליאון ליהודים בכלל, נותרו שנויים במחלוקת. היו מי שראו בהם ביטוי לשוויון הזכויות שהוענק ליהודים ולתפיסתם כחלק אינטגרלי מהמדינה המודרנית; ומנגד היו שראו בהם ניסיון להכפיף את ההלכה ואת הרבנים לחוקיה של המדינה הנפוליאונית, ואפילו ניצן ראשון לתנועה הרפורמית.
כדי לבחון את יחסו של נפוליאון ליהודים, את ציפיותיו מהם ואת האופן שבו תפסו היהודים ציפיות אלה והתמודדו עמן, עלינו לבחון תחילה את מקומם של היהודים במהפכה הצרפתית. שכן, אף על פי שנפוליאון הנהיג בצרפת משטר אוטוקרטי ואף הכתיר את עצמו לקיסר, הוא היה תוצר — ומבחינות רבות אפילו המשך ישיר — של המהפכה הצרפתית.
לנפוליאון בונפרטה היו שאיפות מרחיקות לכת בכל התחומים. קיסר צרפת, שידוע בעיקר בזכות היותו אחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה, היה גם בעל חזון חברתי, פוליטי ולאומי ואימץ רבים מערכי המהפכה הצרפתית. נפוליאון בחדר עבודתו בארמון טווילרי בשיא גדולתו, לפני המסע הכושל לרוסיה שהביא עליו את סופו. ז’אק לואי דוד, שמן על בד, 1812
חירות? שוויון? אחווה?
בסוף המאה ה־18 התגורר הרוב הגדול של יהודי צרפת, כארבעים אלף איש, באזורי אלזס ולורן. היו אלה יהודים אשכנזים ממוצא גרמני, שפתם הייתה יידיש ואורח חייהם היה יהודי מסורתי. הקהילה היהודית הייתה ישות אוטונומית, בדומה לקהילות היהודיות לכל אורך ימי הביניים, ורבים מבניה עסקו במקצועות שנחשבו יהודיים טיפוסיים: מסחר זעיר והלוואה בריבית. שתדלנים ייצגו את היהודים בפני השלטון, ואלה השתייכו בדרך כלל לקבוצת עילית כלכלית קטנה אשר עסקה באספקה לצבא, התגוררה בערים ונהנתה ממעמד כלכלי גבוה מעט יותר. היהודים היו רחוקים ומנותקים ברובם מזירת התרחשותם של האירועים המהפכניים בפריז ובוורסאי בקיץ 1789 ולא נטלו חלק במהפכה.
המהפכה הצרפתית טמנה בחובה סכנות ואתגרים לא פשוטים להמשך הקיום היהודי. ברוח עקרנות החירות, השוויון והאחווה של המהפכה ניסח הרוזן דה קלרמון־טונר את מעמדם של היהודים בצרפת המהפכנית במשפט המפורסם: “מן היהודים כאומה יש לשלול את הכל, אולם ליהודים כפרטים יש לתת את הכל”. משמעות הדבר הייתה שוויון מלא ליהודים בפני החוק, אך בד בבד גם ביטול האוטונומיה הקהילתית. גישה זו לא הייתה ייחודית כלפי היהודים; הכנסייה הקתולית הייתה אחד מהגורמים שנפגעו באופן קשה ביותר מהמהפכה בשל הפרדת הדת מהמדינה ב־1793 ובשל השתלטותה של המדינה על הרכוש שהיה שייך עד אז לכנסייה. אין סיבה לפקפק אפוא בכנות דבריו של סרף בר, השתדלן של יהודי אלזס, שאמר למלך לואי ה־18 לאחר שהושב לשלטון בעקבות תבוסתו של נפוליאון ב־1815, כי הוא ואחיו היהודים מעולם לא תמכו במהפכה. עם זאת, במהלך התקופה הנפוליאונית היו הדברים מורכבים יותר.
הצהרת זכויות האדם והאזרח הייתה אחד המסמכים הראשונים בהיסטוריה שנועדו להבטיח שיוויון זכויות מלא לכלל אזרחי המדינה. נוסח מעוטר של המגילה, זאן-זאק פררנסיס לה ברבי, 1789
מגעים ראשונים באיטליה
המפגש הראשון בין נפוליאון ליהודים לא התרחש בצרפת אלא דווקא על אדמת איטליה. בשנים 1796־1797 הנחיל נפוליאון תבוסה מוחצת לצבאות האוסטריים באיטליה בסדרת קרבות מזהירים וכבש כמעט את כל שטחה של איטליה כשהוא רוכש לעצמו מוניטין של מצביא ומהפכן. נפוליאון שינה את המשטר בשטחים הכבושים על פי המודל הצרפתי, ובכלל השינויים הפוליטיים והחברתיים שערך נכלל גם שוויון זכויות ליהודים. רבים מיהודי איטליה, בעיקר אלה שהתגוררו במדינת האפיפיור — אזורים במרכז איטליה ובצפונה שהיו בשליטתו של הכס הקדוש — חיו בצלו של שלטון עריץ מדכא. נפוליאון נתפס על ידם כמי ששחרר אותם מעולו של שלטון זה והם קיבלו אותו בשמחה והפגינו רגשות פרו צרפתיים עזים. כך למשל תיאר את הכיבוש הצרפתי ואת התנהלותם של הכובשים כלפי היהודים יהודי אלמוני מהעיר אנקונה שבמדינת האפיפיור:
“אחר כל זאת תשועת ה’ היה כהרף עין ונהפך את האבל לשמחה, כי בא השמועה לתוך הגטו כי הצרפתים הם קרובים לעיר … ותחי רוחנו וחזרה נפשותינו בקרבנו כאשר היינו כולנו כמו מתים. הדבר האמת היא כי תהילות לא־ל יתברך נכנסו בעיר הצרפתים במרוצה גדולה, מנשרים קלו ומאריות גברו … אחר הדברים האלה לביאתו של גואל איטליה, הלוא הוא ראש הצבא הגדול חלק טוב ישמרו הא־ל, נהפכה נימוסי העיר הזאת כי נעקרה דתי החקירה [האינקוויזיציה], ברוך המקום שעקרה, ונהרסה שאר בתי דינים שלהם, ברוך המקום שהרסם … והתחיל השר צבא לחדש כל נימוסי העיר — אשר מקודם היו בלי אמת משפט כי בעוול ובמרמה — להתקין תורת אמת, משפט וצדקה, והכריז וגזר מקודם חירות וחברותא” (ברוך מבורך, ‘נפוליאון ותקופתו — רשומות ועדויות עבריות של בני הדור’, עמ’ 31־33).
אולם לצד ההתלהבות וההתרגשות מפריצת חומות הגטו הציב שוויון הזכויות שהוענק ליהודים — וליתר דיוק שוויון החובות שבא עם שוויון הזכויות — אתגרים לא מוכרים בפני החברה היהודית. הד לאתגרים אלה מתגלה בשאלות שהופנו לרבי ישמעאל הכהן ממודינא, גדול פוסקי ההלכה באיטליה בתקופת הכיבוש הצרפתי, מקהילת מנטובה. שערי הגטו היהודי במנטובה נהרסו בטקס רשמי בינואר 1798, דגל המהפכה הונף בכיכר המרכזית שלו ושניים מראשי הקהילה היהודית צורפו למועצת העיר. מציאות חדשה זו משתקפת בשאלות לרבי ישמעאל:
“בהיות ששני יהודים הם מן המנויים לאנשי עצה, ואיתרע מילתא שהוקבע מהם יום שמחה וששון ביום שבת קודש אחד, אשר בו הולכים כל אנשי העצה בקרון למקום הוועד שלהם לכבוד ולתפארת. ואנשי העצה רוצים שגם השני יהודים ילכו גם המה במרכבה. בכן נשאול נשאל מעמדי אם יש הוראה להיתר, באשר חוששים שיהיה קשה הדבר לאישתמוטיה מנייהו [להשתמט מהם]” (שו”ת זרע אמת חלק ג’, הלכות שבת, סימן ל”ג).
שאלות מסוג זה, שבאיטליה היו נדירות יחסית, הפכו לשאלות קיומיות עבור יהדות צרפת כולה עם שובו של נפוליאון לצרפת.
מחיר השוויון
באוגוסט 1799 שב נפוליאון לצרפת לאחר מסע מלחמה כושל במזרח התיכון. למרות זאת הוא מונה למפקד הצבא בשל כישלונותיהם של המצביאים הצרפתים בקרבות מול צבאות הקואליציה האירופית שהונהגה על ידי רוסיה, בריטניה ואוסטריה. זמן קצר אחר כך, בתשעה בנובמבר 1799, ה־18 בברימר על פי הלוח המהפכני (ראו מסגרת), תפס נפוליאון את השלטון ומינה עצמו לקונסול הראשון, וחמש שנים מאוחר יותר, בדצמבר 1804, הכתיר עצמו לקיסר.
ביקורו הקצר של נפוליאון בארץ ישראל הותיר רושם רב על תושבי הארץ. נפוליאון מבקר חולים ביפו. ז’אן אנטואן גרו, שמן על בד, 1894
על אף שבצעדים אלה ביטל נפוליאון למעשה את הישגיה המדיניים של המהפכה הצרפתית והחזיר את צרפת לשלטון יחיד ובהמשך אף לשלטון מלוכני, הוא נשאר נאמן להישגים אחרים של המהפכה ובראשם השוויון בפני החוק, ובכלל זה גם שוויונם של היהודים. המדינה הנפוליאונית הייתה מדינה ריכוזית שהכפיפה את כל הפעילות המדינית, החברתית והתרבותית למרותו של השליט באמצעות חקיקה ומנגנון שלטון מסועף ויעיל. כחלק ממגמה זו חתם נפוליאון על הסכם קונקורדט עם הכנסייה ובו נקבע כי הדת הקתולית היא הדת השלטת במדינה, אך הוא הותיר בידיו את מינוי אנשי הכמורה ובכך הביא לכפיפות למעשה, גם אם לא להלכה, של הדת למרותו. הסכם זה אפשר לנפוליאון לרתום את הכנסייה הצרפתית לפיתוחה ולקידומה של צרפת.
עקרונות אלה עיצבו גם את מדיניותו של נפוליאון באשר ליהדות וליהודים: הכרה ביהודים כאזרחים שווי זכויות ורצון לרתום אותם לקידומה ולשגשוגה של צרפת. אולם ההיסטוריה היהודית הארוכה של קיום קהילתי מקביל, מעין מדינה בתוך מדינה, העמידה בסימן שאלה את אפשרותו של שילוב זה.
כאשר הוגשו לנפוליאון ב־1806 תלונות שנוסחו על ידי עורכי דין שונאי ישראל מאלזס על כך שהיהודים ממשיכים להלוות בריבית קצוצה, עלתה שאלת השתלבותם של היהודים במדינה הנפוליאונית. בעקבות תלונות אלה החליט נפוליאון לכנס ‘אספת מעמדות’ יהודית בפריז. האספה נועדה “לתאם את אמונתם (של היהודים) עם חובותיהם כצרפתים” (שם, עמ’ 79). בפני האספה, שאליה הצטרפו גם נציגים יהודים מהאזורים המשוחררים באיטליה, הוצגו תריסר שאלות שנועדו לבחון האם ובאיזו מידה מסוגלים היהודים על פי דתם להיות אזרחיה של מדינה לא יהודית. התשובות אמורות היו לחייב את היהודים ולכפוף את ההלכה היהודית לחוקיה של המדינה הריכוזית ולצרכיה.
זמן קצר אחר כך, בספטמבר 1806, הכריז נפוליאון על כינוסה של אספת רבנים שכונתה ‘הסנהדרין’, וזו הייתה אמורה להפוך את החלטותיה החילוניות של אספת המעמדות למחייבות מבחינה דתית. בראש הסנהדרין, שהתכנסה בפברואר 1807, עמד הרב יוסף דוד זינצהיים — ראש ישיבה בבישהיים, רבה של שטרסבורג ומהגדולים שבבעלי ההלכה של הדור. רבי ישמעאל הכהן ממודינא, גדול הפוסקים האיטלקים, הוזמן גם הוא להשתתף בסנהדרין, אך מפאת גילו המופלג הוא הסתפק בחוות דעת הלכתית מפורטת ששלח ולא הגיע פיזית לפריז. בין המשתתפים האחרים היו הרב אהרן וורמס (וירמיש), תלמידו של רבי אריה לייב גינצבורג בעל ‘שאגת אריה’, ראש ישיבה במץ ולימים רבה של העיר, הרב ישראל כרמי מרג’ו אמיליה ורבי אליהו אהרן לאטיס מסוויליאנו שבפיימונטה. לסנהדרין נאספו אפוא הדמויות הרבניות המרכזיות מצרפת, מחבל הריין ומצפון איטליה.
איור זה של הסנהדרין שהקים נפוליאון מדגים את האופי הממלכתי והרשמי שהוביקש לשוות למוסד
רבני הסנהדרין השתייכו כולם לזרם שכונה מאוחר יותר ‘אורתודוקסי’. נציגים מקהילת ‘עדת ישורון’ מאמסטרדם, שפרשה מהקהילה הממוסדת והכניסה שינויים ו’תיקונים’ בסידור התפילה ונחשבת לקהילה הרפורמית הראשונה בהיסטוריה, וכן שליחים מפרנקפורט שייצגו קבוצה בעלת נטיות רפורמטוריות, לא הורשו להשתתף בדיוני הסנהדרין.
מוסד עתיק, אתגרים חדשים
השאלות אשר הוצגו תחילה לאספת נכבדי היהודים והועברו אחר כך לאישורה של הסנהדרין היו מגוונות, אך נראה כי מאחוריהן ניצב הרצון הבסיסי לברר את אפשרות השתלבותם של היהודים במדינה המודרנית. השאלה הראשונה הייתה האם יהודי רשאי לשאת יותר מאישה אחת. על פניה נראית שאלה זו בלתי רלוונטית, אולם היא מתבארת לאור השאלה השנייה: האם היהדות מתירה גירושין? שאלה זו מובנת לאור הפיכתה של צרפת לאחר הסכם הקונקורדט למדינה קתולית שבה גירושין אסורים על פי חוק, והיא נועדה לברר אפוא את מחויבותם של היהודים לחוק המדינה. מעתה ניתן לראות בשאלה הראשונה מעין הקדמה לשאלה זו, שכן אם היהודים אכן מצייתים לחוק ואינם מתגרשים, האם ייתכן שהם נושאים יותר מאישה אחת?
ארבע השאלות הבאות עסקו ביחסי יהודים ושאינם יהודים. השאלה השלישית דנה באפשרות של נישואי תערובת, הרביעית עסקה בשאלה האם היהודים רואים את הצרפתים כאחים או כנכרים, החמישית ביררה “מה התנהגות מטילים עליהם דיניהם כלפי צרפתים שאינם בני דתם?” (שם, עמ’ 80), והשישית בחנה את מחויבותם של יהודי צרפת לחוק האזרחי ואת תפיסתם את צרפת כמולדת. השאלות השביעית, השמינית והתשיעית עסקו במוסד הרבנות, בדרכי הבחירה של הרבנים ובאופן הפיקוח עליהם. שלוש השאלות האחרונות נגעו בעיסוקי היהודים ובייחוד בהלוואה בריבית, תוך שימת לב מיוחדת להבדלים בין הלוואה ליהודים להלוואה לנכרים.
השאלות שהוצגו לסנהדרין שהתכנסה בפריז היו למעשה הניסיון הראשון לבחון את אפשרות קיומם של היהודים ושל היהדות כחלק אינטגרלי ממדינה חילונית מודרנית. המשיבים היו מודעים לכך שהם מצויים במצב עדין ומורכב וחששו מההשלכות הקשות שעשויות להיות להחלטותיהם במידה שלא ימצאו חן בעיני הקיסר. התשובות שנתנו משקפות חששות אלה, אך הן משקפות גם את יכולתם של פוסקים בעלי מחויבות הלכתית עמוקה להלך בין הטיפות ולהוציא מתחת ידם מסמך שהוא גם הלכתי וגם מודרני. לא בכדי כונה רבי דוד זינצהיים, ראש הסנהדרין:
“דָּוִד גְּדוֹל דֵּעָה נְבוֹן דָּבָר / דָּוִד צְבִי הַדּוֹר וְלֵב נָבָר / אַתָּה בְּחִיר הָאֵ־ל נְשִׂיא חָכְמָה / שׁוֹמֵר אֱמוּנִים זָהֳרֵי חַמָּה” (שם, עמ’ 121).
בתקופת שלטון הטרור ששררה במהלך המהפכה הצרפתית נרדפו אנשי דת מכל הדתות והרב יוסף דוד זינצהיים נאלץ לברוח ולהסתתר. הרב זינצהיים בעת כהונתו כראש הסנהדרין. פייר פול פרודון, שמן על בד
בין השאר קבעה הסנהדרין כי הלוואה בריבית הותרה רק לנכרים, כאמור בפסוק “לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך”, ואילו אזרחי צרפת היהודים והנוצרים אינם נכרים אלה לאלה, ועל כן ההיתר להלוות בריבית אינו חל לגביהם ואסור ליהודי להלוות בריבית לכל אזרח צרפתי גם אם אינו יהודי. היו מי שביקשו לראות בקביעה זו מס שפתיים בלבד המעיד על נכונותם של חברי הסנהדרין לכפוף את ההלכה לחוק האזרחי, אולם הסנהדרין התבססה בקביעה זו על חוות דעתו של רבי ישמעאל הכהן ממודינא שהיה מבחינתם מקור סמכות הלכתי.
חבר הסנהדרין הרב אהרן וורמס הציג בספרו ‘מאורי אור’ (חלק ז’, יא־יב) תפיסה רדיקלית אף יותר. לדבריו מותר להלוות בריבית קצוצה ליהודי שאינו שומר מצוות, שכן אי שמירת המצוות הופכת אותו לנכרי, אך אסור להלוות בריבית לגוי המקיים את שבע מצוות בני נח שכן הוא אינו נחשב לנכרי אלא לאח. הרב וורמס הגדיל לעשות ופסק כי כשם שאין מלים בשבת בנים שנולדו לקראים, כך אין למול בשבת בנים של מי שאינם שומרים תורה ומצוות:
“הפורשים מישראל בטרפות ונדות ומחללי שבת בפרהסיא גרועים מקראים וגם בחול אין למול … וליכא שייכות יהדות בילדיהם שמגודלים ככל הגוים ומעשה אבות ירשו בנים” (‘מאורי אור’ חלק ד’, קיב).
הרב אהרן וורמס מתגלה מצד אחד כרב שמרן וקפדן המפקיע למעשה את יהדותם של מי שאינם שומרים תורה ומצוות, ומצד שני כרב מתקדם ופתוח הקובע כי אזרחי צרפת הנוצרים הם אחיהם של היהודים ועל כן אין להלוות להם בריבית.
באשר לשאלות אחרות הציגה הסנהדרין פתרונות שנוסחו בשפה הלכתית מובהקת אך מתוך מגמה יצירתית. כך למשל היא קבעה כי אין לסדר גט לזוג שלא התגרש קודם לכן בגירושין אזרחיים על פי החוק. הנימוק לכך היה כי כל עוד קשורים האיש והאישה מתוקפם של חוקי המדינה הגט אינו תקף:
הגט אשר התירה תורת משה רבנו עליו השלום אינו גט כהלכתו עד שיהיה כורת לגמרי כל קשרי הזיווג, אף בעניינים המדיניים (‘נפוליאון ותקופתו’, עמ’ 92).
בדומה לכך אסרה הסנהדרין על עריכת נישואין “אם לא נעשו מתחילה לפני פקיד העיר הנקרא אופיציאל” (שם). באשר לנישואין מעורבים קבעה הסנהדרין כי הם אינם תקפים מבחינה הלכתית אלא רק מבחינת חוקי המדינה, וכי אין להחרים את מי שנישא בנישואין כאלה.
באדיבות אריק חיים קליינה מכירות פומביות‘קוד נפוליאון’, שנכנס לתוקף במרץ 1804, נוסח בשפה פשוטה כדי שיהיה מובן לציבור הרחב ולא רק למומחים למשפט. הוראות יסודיות רבות שנוסחו בקוד לא השתנו והן קיימות בחוק הצרפתי עד היום. אחד מכרכי הקודקס המקוריים
מלך של חסד
תשובותיה של הסנהדרין הניחו את דעתו של נפוליאון, וכדי להבטיח את קיומן הוא הורה לקבוע אותן כתקנות. הפתיחה לקובץ התקנות שהתפרסם באופן רשמי ב־1812 — אם כי עותקים שלו נפוצו עוד לפני כן ואף תורגמו כבר לאיטלקית, לגרמנית ולאנגלית — כוללת דברי שבח ארוכים ומפליגים לקיסר:
“ברוך ה’ א־לוהי ישראל מן העולם ועד העולם אשר הקים על כיסא מלכות צרפת ואיטליה הגבר הוקם על איש כלבבו … בחרה רצתה נפשו באדיר המושלים נפוליאון הגדול” (שם, עמ’ 88).
תפיסה זו של השליט כמלך חסד אינה מחידושיה של הסנהדרין. היא מאפיינת את הספרות היהודית כבר מהמאה ה־16 ומתגלה בצורה בולטת בספר ‘שבט יהודה’ שכתב רבי שלמה אבן וירגא ובכתביו של דון יצחק אברבנאל. אפילו אירועים קשים כמו גירוש ספרד מתוארים בחיבורים אלה כמונעים על ידי כוחות שליליים בחברה, כמו ההמון או הכנסייה שכפו אותם על המלך, וגם לאחר אירועים אלה מתואר המלך כאיש חסד. נראה אפוא כי הפתיחה לתקנות הסנהדרין אינה יוצאת דופן בסגנונה והיא מבטאת נקודת מבט יהודית מסורתית של התייחסות חיובית למלך.
חברי הסנהדרין כונסו בנקודת זמן קריטית על ידי קיסר אדיר שלא רק יצר תוך שנים מועטות אימפריה שהשתרעה על שטחים נרחבים אלא גם ביסס אותה על מערכת חוקים ריכוזית ושוויונית. לא רק צבאו של הקיסר נראה כגוף בלתי ניתן לעצירה, גם ספר החוקים שלו, ‘קוד נפוליאון’, נראה כספר החוקים החדש של אירופה כולה. לכל שגיאה של הסנהדרין עשויות היו להיות השלכות דרמטיות לא רק על יהודי צרפת ואיטליה אלא גם על אחיהם בהולנד, שבה הכתיר נפוליאון את אחיו לואי למלך, בגרמניה, שבעקבות ניצחונו בקרבות יינה ואאורשטט ב־1806 וכיבוש ברלין הפך נפוליאון דומיננטי גם בה, ובפולין, שבה הקים את דוכסות ורשה בראשותו של בן בריתו פרידיריך אוגוסט מלך סקסוניה. החלטות הסנהדרין נועדו להשיג את הרע במיעוטו, והן עשו זאת תוך התמודדות זהירה, מורכבת, ראשונה מסוגה ומעוררת השראה עם המחויבות להלכה ועם אתגרי המודרנה.
