היסטוריה ציונית במספרים

עולים או מהגרים?

גלי העלייה הממוספרים של הציונות מופיעים בכל מקום עד שהם נראים כמו חלק מההיסטוריה עצמה. היסטוריונים מקצועיים משתמשים בחלוקה הזו, תלמידי תיכון משננים אותה לקראת בחינות הבגרות והיא מתוארת בפירוט גם בוויקיפדיה. ההיסטוריה הציונית מתוארת לא לפי הקונגרסים הציוניים או לפי מלחמות והסכמים מדיניים אלא לפי גלי העלייה, החל מהעלייה הראשונה ועד לעלייה החמישית – מ-1882 ועד השואה. החלוקה הזו צובעת כל תקופה בצבעו של גל עלייה מסוים. כך למשל 15 השנים שקדמו לסיום מלחמת העולם הראשונה מתוארות כתקופת העלייה השנייה על אף שרוב העולים בעלייה זו הגיעו בתחילת התקופה.

החלוקה לעליות לא הייתה קיימת כלל בזמן העליות הראשונות. מתי ואיך החל מספור העליות ומי יצר אותו? כשעוקבים אחר השתלשלות העניינים נראה כי מעורבות בה כוונות אידאולוגיות עם מידה מרובה של מקריות, וכי היא יכולה לספר לנו הרבה על תפקידה של המודעות לתקופה בעיצובה של ההיסטוריה. הציונות הייתה רוויה במודעות לתהליכים בני אלפי שנים, אבל בעוד שהתהליכים הארוכים נותרו בגדר מלים נמלצות, דווקא המודעות להיסטוריה בזמן אמת עיצבה את תפיסת ההתרחשויות בראשית הציונות.

מאוסף ספריית הקונגרס

לא ידעו לאיזו עלייה הם שייכים. עולים בנמל יפו בראשית המאה העשרים

מפליא הדבר עד כמה אנו מבטאים היום בקלות את המלים ‘עלייה שלישית’. כשאני לעצמי עליי לומר שעברו כמה וכמה שנים עד שהתרגלתי למושגים אלה: ‘עלייה שנייה’, ‘עלייה שלישית’. אליבא דאמת לא נודע לנו שאנו שייכים לדור העלייה השלישית אלא כעבור זמן רב. בראשונה לא היו נותנים מספרים לעליות. כל גל של עלייה היה בבחינת עלייה ראשונה. ולא זו בלבד, אלא בשעה שעלינו לארץ לא ידענו כלל שאנו ‘עולים’. בימינו עדיין היו יהודים נוסעים לארץ ישראל לא עולים אליה. רק כשהגענו לנמל יפו נודע לנו שעולים אנו, שכן אמרו לנו האנשים שבאו להקביל את פנינו כי יביאו אותנו מן האנייה אל ‘בית העולים’ (יהודה יערי, ‘ספר העליה השלישית’ כרך ב’, עמ’ 882).

למונח עלייה יש כמובן שורשים קדומים שנאחזים בקדושתה של הארץ. במשנה נאמר: “הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין” (כתובות י”ג, י”א). בראשית המאה העשרים המלה עלייה הייתה בשימוש בעיקר בקרב אנשי היישוב הישן, ואילו בתנועה הציונית השתמשו במלה אימיגרציה – הגירה – שהיא כללית יותר. עם הזמן החלו גם הציונים להשתמש במונח עלייה כדי לתאר הגעה לארץ מטעמים אידאולוגיים. במילון עברי-רוסי-יידי שהוציא לאור יהודה גור בראשית המאה העשרים לא הופיעה ההגירה לארץ תחת הערך עלייה עד למהדורה השנייה שיצאה לאור ב-1947.

ההבחנה האידאולוגית בין עולים למהגרים מלמדת אותנו כי המשתמשים בה ניסו להבחין בין הבאים לארץ לפי מניעיהם ולפי נכונותם להתגייס למשימות לאומיות. לאורך השנים נעשה לעתים שימוש במלה הגירה כדי לקונן על טיבם של הבאים באותו זמן, ולהנגיד אותם לקודמיהם שנתפסו בנוסטלגיה כאנשים אשר מניעיהם ודבקותם במשימות הלאומיות זיכו אותם בתואר הנכבד עולים.

-

איכרי המושבות לא תמיד הסכימו לשלם יותר כדי להציע עבודה לצעירים היהודים שרצו להיות פועלים חקלאים. מתיישבים בבאר טוביה בסוף המאה ה-19

ישנים וחדשים

לאחר כישלון המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ב-1905 החלו להגיע לארץ צעירים סוציאליסטים שביקשו לכונן מעמד פועלים ארץ ישראלי. על פי חזונם העיסוק במלאכת כפיים עתיד היה לחולל תמורה תרבותית שממנה ייווצר היהודי החדש. הם קיוו לעבוד בחקלאות כשכירים במשקי המושבות שהוקמו ביהודה, והאיכרים נדרשו להכריע בין תמיכה בפועלים בני עמם – פועלים ללא ניסיון שדרשו שכר גבוה יותר – לבין הסתמכות על פועלים ערבים זולים יותר ומנוסים יותר.

האידאולוגיה הסוציאליסטית ניחנה במודעות רבה לשינויים היסטוריים, והפועלים הצעירים היו עסוקים מאוד בשאלת היחס בינם לבין האיכרים. אלה גם אלה השתייכו למה שכונה היישוב החדש, בניגוד ליישוב הישן החרדי שפרנסתו הייתה על כספי החלוקה. אך הפועלים הצעירים הבדילו עצמם גם מהאיכרים, שכן רובם היו שומרי מצוות ולא חלקו אתם את האידיאולוגיה הסוציאליסטית. נראה שההבחנה בין היישוב הישן ליישוב החדש לא הספיקה להם והם ביקשו להגדיר עצמם כקבוצה נבדלת גם בתוך מה שכונה היישוב החדש.

פיקוויקי

המאבקים בין האיכרים לפועלים חידדו את ההבדל בין המעמדות, אך שתי הקבוצות לא ראו עצמן כבנות תקופות שונות. פועלים ביקב ראשון לציון, 1907

בעיתון ‘הד הזמן’ שיצא לאור בווילנה פורסם ב-1908 מאמר שבו הבחין הכותב בין שני מחנות בקרב המתיישבים החדשים בארץ ישראל – האיכרים שאותם האשים בהיטמעות בארץ ובהעדפת הפועל הערבי, והפועלים הצעירים שאותם הלל:

צריכים אנו להתבונן בסימפטיה ובכבוד הראוי לעולים החדשים של השנים האחרונות, לעולים לארץ ישראל שיש בהם הרבה מן האידאליות והקדושה של הביל”ויים הראשונים. אין אלו נודדים סתם שסחפם הגורל לארצות אחרות … אלו הצעירים, העולים לארץ ישראל האי מפותחה והאי מיושבת, עלו שמה למצוא גם פתרונים לכיליון נפשם, לגעגועיהם למשאלה לאומית (ספונ., “עליה ראשונה ושניה”, ‘הד הזמן’, כ”ח באדר ב’ תרס”ח, 31.3.1908, עמ’ 1-2).

נראה כי השימוש של הכותב עלום השם במושגים עלייה ראשונה ועלייה שנייה הוא סוציולוגי יותר משהוא היסטורי. הוא לא בא לתאר שתי תקופות של עלייה אלא שני סוגים של עולים, בדומה ליישוב הישן וליישוב החדש. מספור העליות החל רק במושג ‘העלייה השלישית’, וכוונתו הייתה שונה לחלוטין.

אחרי זרובבל ועזרא

ב-1914 נאם שמריהו לוין באספה ציונית בפריז, ותוכן הנאום נמסר על ידי כתב ‘הצפירה’. לוין פתח בתיאור היישוב החדש כאירוע היסטורי:

בשנות השמונים, אחרי הפרעות, התחיל יישוב חדש בארץ ישראל, ומאז ועד היום הכנסנו שישים אלף יהודים חדשים לארץ ישראל (“מיטינג ציוני גדול בפאריז”, ‘הצפירה’, ו’ בניסן תרע”ד, 4.2.1914, עמ’ 1).

בהמשך הגדיר לוין את התקופה הזו כעלייה השלישית:

ועכשיו, בשעת העלייה השלישית, רואים אנו אותו החזון של העלייה השנית, את ימי נחמיה: “ידם האחת עושה במלאכה והשנית מחזקת בשלח” (שם, עמ’ 2).

בדבריו של שמריהו לוין העלייה השלישית התייחסה לשתי עליות קודמות בתקופת שיבת ציון מבבל לאחר חורבן הבית הראשון. היסטוריונים בימיו חילקו את שיבת ציון לעלייה ראשונה לאחר הצהרת כורש שבראשה עמד זרובבל, ולעלייה שנייה שהתרחשה בימי עזרא כשמונים שנה מאוחר יותר. העלייה הבאה אחרי עזרא ונחמיה היא העלייה הציונית שהחלה בשנות השמונים של המאה ה-19, ועל כן היא כונתה בפיו של לוין ‘העלייה השלישית’.

לא כל הציונים הסכימו כי הגירה של כשישים אלף איש במשך כשלושים שנה צריכה להיחשב כפתיחה של שלב חדש בהיסטוריה היהודית. תומכי הציונות המדינית תלו תקוות בהסכמים בינלאומיים שיחוללו את השינוי המקווה ולא בפועלם של יחידים. הרצל עצמו חשש כי ההתיישבות הבלתי מאורגנת בארץ תסכן את מגעיו הדיפלומטיים עם המעצמות, ובנאומו בקונגרס הראשון הגדיר אותה ‘התגנבות’. אילו הרצל, נורדאו או ז’בוטינסקי היו צריכים לחלק את דברי ימי הציונות לתקופות, הם כנראה לא היו מתייחסים לגלי ההגירה האלה כאבני דרך בהיסטוריה היהודית. לוין, כמי שנמנה על אנשי הציונות המעשית, ראה חשיבות בגאולתה של ארץ ישראל באמצעות ההתיישבות בשיטת דונם פה ודונם שם, ולכן ראה בגל העלייה שהחל ב-1882 אירוע משמעותי שלא היה כמוהו מאז העלייה השנייה בימי עזרא הסופר.

יעל אילן

“עכשיו אנחנו פה ואין לנו פרספקטיבה, ואחר כך כשסוף סוף תהיה פרספקטיבה אנחנו כבר לא נהיה פה”. התיעוד והמודעות ההיסטורית תפסו מקום חשוב בחייהם של החלוצים. תמונה ממחזהו של נתן אלתרמן ‘כנרת כנרת’ בבימויה של שיר גולדברג בתאטרון החאן, 2015

המושג האופטימי שטבע לוין לא היה בשימוש במהלך מלחמת העולם הראשונה, אולם מיד לאחר הצהרת בלפור – ועל רקע מלחמת האזרחים באוקראינה שגררה מעשי טבח וביזה ביהודים בדרום רוסיה – החלו ציונים מזרמים שונים לצפות, לתכנן ולדמיין הגירת ענק לארץ ישראל. הציפייה המתוחה להתגשמות הפלאית והכמעט משיחית של החזון הציוני והשוואתה של הצהרת בלפור להצהרת כורש הפיחו חיים חדשים במושג העלייה השלישית שטבע לוין, ודוברים רבים מכל הקשת הציונית החלו לדבר על עלייה שלישית הצפויה להגיע בימיהם ולהמשיך את שתי העליות של עולי בבל.

הנה ימים באים

אנשי הציונות המעשית ראו בעלייה לארץ את מימוש הציונות, אך התעורר בקרבם חשש מפני אופייה של עלייה המונית, שכן עלייה המונית וייסודה של מדינה היו מטרותיה של הציונות המדינית דווקא. הם חרדו מעלייתם של המונים שלא היו שותפים לשאיפה ליצור יהודי חדש החי מיגיע כפיו.

פיקוויקי

קבוצות חלוצים מאורגנות היו חידוש שהחל בימי העלייה השלישית והן היו לסימנה של התקופה. חברי גדוד העבודה סוללים כביש בעמק יזרעאל

עוד לפני תום המלחמה, כחודשיים לאחר הצהרת בלפור, פרסם איש תנועת המזרחי יצחק ניסנבוים מאמר אופטימי ובו טען כי היווצרותו של רוב יהודי בארץ ישראל עשויה להיות תרחיש אפשרי. כיוון שקיווה כי ההגירה הצפויה לא תהיה דומה להגירת יהודים שנדדו ממקום למקום בגלות, הוא השתמש בביטוי ‘עלייה שלישית’ כהמשך לשיבת ציון המקראית:

הרוב היהודי בארץ הוא רק היסוד לבניין ביתנו הלאומי, לתחיית האומה העברית, ועל כן אין פה לפנינו כניסה פשוטה, העתקת הדירה מארץ לארץ … כמו הנודדים היהודים הרגילים. פה לפנינו לא כניסה אלא עלייה, עלייה שלישית, כעין העלייה השנייה מבבל, עלייה לשם בניין בית לעם העברי, לשם תקיעת יתד לאומית בארץ ההיסטורית. פה לפנינו לא נודדים אלא עולים, עולים להחיות את אומתם בארץ אבותיה, עולים להשתמש בעצמם בתור אבני היסוד למרכז הלאומי. וכאן באמת מהראוי היה לשאול: מי ומי העולים בכלל? אבל שאלה זו לא נשאל. בטוחים אנו כי כל היהודים העולים לארץ ישראל זכאים הם להיות מבוני האומה ועתידותיה. אולם עלינו לשאול ולשאול: מי יהיו העולים הראשונים? כי העולים הראשונים, שיתפסו ראשונה עמדה בארץ וישפכו מרוחם על העולים אחריהם, צריכים להיות בעלי הכרה לאומית מפותחה, שלא יסיחו דעתם אף לרגע – אף בשעת העסקים היותר טובים – כי באו אל הארץ לא לקצור להם ניר, אלא להקים בה ניר לבית ישראל (יצחק ניסנבוים, “העולים הראשונים”, ‘הצפירה, 24.1.1918, עמ’ 2).

מדבריו של ניסנבוים ניכר כי לבו היה חצוי. הוא שמח על האפשרות של עלייה המונית ולא ביקש להגביל אותה, אך הוא גם הביע תקווה כי העולים יהיו בעלי הכרה לאומית וכי יהיו שותפים למשימות התרבותיות של הציונות. למרות החששות מזהותם של העולם סחפה הציפיה לעלייה השלישית את אנשי הציונות המעשית. יוסף קלוזנר ומנחם אוסישקין השוו את העלייה השלישית שעמדה בפתח לעליות בזמן שיבת ציון, וגזבר ‘הפועל הצעיר’ אליהו מונצ’יק, שהיה מקורב לתנועת ‘החלוץ’, קרא:

לעורר תנועה כבירה בעם ולקרוא לעלייה השלישית. בראש העם צריך ללכת המחנה, הטובים מבין חברי ההסתדרות הציונים ולפניהם גדודי ‘החלוץ’ (אליהו מונצ’יק, ‘לסידור העליה השלישית’ א’, עמ’ 18-19).

רוסלן

לאחר שחלפו שנתיים מהצהרת בלפור ולא נראה סימן להגירה המונית החלה סבלנותם של רבים לפקוע. פעילים ועיתונאים בארץ ובחו”ל חיפשו רמזים להגירה ולא מצאו. העולים הגיעו לישראל בקבוצות של עשרות עולים לכל היותר, ואלה היו קטנות מכדי שייחשבו לתחילת העלייה השלישית.

הקבוצה היחידה שעוררה תשומת לב חריגה הגיעה באנייה ‘רוסלן’, שהפליגה מאודסה ועל סיפונה 620 מהגרים ותושבים חוזרים – כאחוז ממספר תושביה היהודים של הארץ באותו זמן. האנייה עגנה בנמל יפו ביום גשום וסוער בדצמבר 1919, ויוסף ספיבק, אחד מנוסעיה דיווח על ההתארגנות שקדמה לעלייה:

כשבוע או כשבועיים בטרם יצאה אניית רוסלן … מאודיסה ליפו נפוצה השמועה בעיר כי ‘העלייה השלישית’ תצא בקרוב. והתכונה הייתה רבה מאוד. נאומים נלהבים נישאו, מאמרי תשבחות נכתבו, ורבים מעסקנינו ואחדים מסופרינו חשבו באמת כי מעתה תתחיל תקופה חדשה, תקופת העלייה השלישית (יוסף ספיבק, “השיירה הראשונה”, ‘הפועל הצעיר’, ד’ בטבת תר”ף, 26.12.1919, עמ’ 7).

האנייה, שהגעתה נחשבה לתחילת העלייה השלישית, הפכה ברבות הימים לאגדה. אך עלייה המונית וקוץ בה: על הספינה לא היו רק חלוצים מהסוג שאנשי הציונות המעשית ציפו להם, והפרופיל החברתי לא נשא חן בעיני כולם:

האנייה הראשונה הביאה ספקולנטים שונים מכל הסוגים, ורק קומץ קטן של אלמנט חיובי (יהודה לביטוב, “חמש שנים”, ‘הפועל הצעיר’, כ”ה בטבת תר”ף, 16.1.1920, עמ’ 11).

גם תקוותיהם של הציונים המדיניים לגל הגירה המוני לא התגשמו. בהמשך 1920 לא הגיעו שוב מהגרים רבים בבת אחת כפי שקרה ב’רוסלן’, על אף שמדיניות ההגירה הבריטית אפשרה אז כמעט לכל יהודי להיכנס לארץ.

ארכיון ז'בוטינסקי

“ספקולנטים, ומעט אלמנט חיובי”. האונייה רוסלן שסימנה את תחילתה של העלייה השלישית בצאתה מקושטא, 1919

העלייה החדשה לא השביעה אפוא את רצונם של הציונים המעשיים ולא את רצונם של הציונים המדיניים, אך היא העבירה את השימוש במושג העלייה השלישית מלשון עתיד ללשון הווה.

לחשב לאחור

במקורות מהשנים 1917-1920 נמצאו עשרות אזכורים של העלייה השלישית, ולצדם אזכורים מועטים בלבד של העלייה הראשונה והעלייה השנייה מבבל בימי זרובבל ועזרא. המונח התפשט בשיח הציבורי, אך בדרך כלל התנתק מהקשרו ההיסטורי ארוך הטווח וקיבל הקשר חדש, בלי שהדוברים נתנו דעתם על השינוי ואולי אף בלי שהיו מודעים לו. כדי לטעון שהעלייה הנוכחית היא אכן העלייה השלישית צריך היה להביט לאחור על ההיסטוריה של ההתיישבות הציונית ולמצוא שתי עליות שקדמו לעלייה השלישית שהחלה אז.

בעיני ציונים סוציאליסטים היה ברור למדי שהמושגים העלייה הראשונה והעלייה השנייה צריכים לתאר את שני המחנות האידיאולוגיים. הגבול שהם שרטטו עבר בין עולים למהגרים, בין פועלים לבורגנים, בין סוציאליסטים לקפיטליסטים, בין יצרנים לפרזיטים. מה שנדרש היה רק לשרטט את ההבדל האידאולוגי כהבדל בזמן. כחצי שנה לפני בואה של האנייה ‘רוסלן’ כתב נחום טברסקי:

מיום שהתעורר היישוב בארץ … מעת שהתחילה העבודה המעשית בציונות לאחרי אוגנדה, מראשית ‘העלייה השנייה’ עברו חמש עשרה שנה (נחום טברסקי, “לעניני השעה”, ‘הפועל הצעיר’, כ”ב בסיון תרע”ט, 20.6.1919, עמ’ 4).

המונח הופיע ללא כל הסבר, ונראה כי הכותב הניח שקוראיו יודעים בדיוק למה התכוון. מעניין לציין שהשנה שעליה הצביע טברסקי היא 1904, ואילו חוקרים רבים עמדו על כך שלא אירע בשנה זו דבר משמעותי מבחינת העלייה. כותבים אחרים באותה תקופה התייחסו ל-1905 – שנת כישלונה של המהפכה הקומוניסטית ברוסיה – כשנת הראשית, ואחרים הצביעו על 1906 או על 1907. טברסקי סימן את קו הגבול בין העלייה הראשונה לעלייה השנייה במועד שבו נכשלה ההצעה להקים מדינה יהודית באוגנדה, משום שכישלון זה סימל את כישלון הציונות המדינית ולכן את תחילת הציונות המעשית. מתברר אם כן שהחלוקה לעליות לא התייחסה לגלי העלייה אלא למחלוקות פוליטיות בתנועה הציונית.

מי שחילק את גלי העלייה לתקופות היה יעקב רבינוביץ. ברשימה שפרסם לזכרו של יוסף בוסל, ממייסדי דגניה, שטבע בהתהפכות סירה בכנרת באב תרע”ט, כתב רבינוביץ:

לפני 14 שנה, בשעה שהתחילה העלייה השלישית לארץ ישראל, מצאו הבאים – בעיקר אלה שבאו לשם עבודה בארץ – יישוב מת … העלייה השנייה, זו שבנתה את רחובות וחדרה, מצאה את דור הביל”ויים גווע (יעקב רבינוביץ, “רשימות”, ‘הפועל הצעיר’, ג’ באלול תרע”ט, 29.8.1919, עמ’ 8).

מוזאון ראשון לציון

העלייה הופסקה בשל משבר כלכלי והתחדשה בעקבות הניסיון לגדל טבק בארץ, אך אופייה של העלייה לא השתנה באופן מהותי. חלוצות בשדות טבק בראשון לציון

רבינוביץ התייחס רק לאלה שבעיניו באו לארץ כדי לעבוד, ולא לאלה שכביכול התפרנסו ממעשה ידיהם של אחרים כבעלי קרקעות או כסוחרים בעיר, ועל כן הזכיר מאנשי העלייה הראשונה רק את אנשי ביל”ו. העלייה השנייה לשיטתו הייתה זו המכונה עליית טיומקין בתרנ”א (1890), ובעלייה השלישית הוא מונה את הפועלים הצעירים שבאו לעבוד במושבות לאחר כישלון המהפכה הקומוניסטית ברוסיה ב-1905. רבינוביץ חותם בציפייה לבאות:

והנה מתחילה עלייה רביעית … אך איה הם הבחורים ההם? איפה הם אלה מהעולים החדשים שיבואו להיות חלוצים בלי פחד ופקפוק? איפה הם בעלי השאיפה והחובה? (שם, עמ’ 10).

מנקודת המבט הרעיונית של הציונות המעשית היה בתפיסתו היגיון רב. העלייה שארגן זאב טיומקין, מאנשי ביל”ו, אכן זכתה להצלחה בעקבות גירוש יהודי מוסקבה ב-1890, ואנשיה – שהיו בהם לא מעט צעירים סוציאליסטים – הקימו את רחובות ואת חדרה. אך למרות ההיגיון ההיסטורי באותם ימים ידעו כולם שהעלייה הצפויה לבוא תהיה העלייה השלישית, ואילו לפי המניין של רבינוביץ הייתה זו העלייה הרביעית. כך נשמטו מקימי חדרה ורחובות ממניין העליות ונטמעו בעלייה הראשונה.

רביעית וחמישית

ב-1923 חל מיתון כלכלי חריף ובעקבותיו הייתה האטה ניכרת בהגירה לארץ. הצמצום בעלייה כלל אף את החלוצים, שכן גם הם חששו לעלות בעת משבר תעסוקתי שכלל הפסקה של עבודות ציבוריות שהציעה ממשלת המנדט, עבודות שמהן התפרנסו קבוצות חלוצים רבות. במרץ ובאפריל 1924 נוצר ביקוש לידיים עובדות בעקבות ניסיון חדשני לגידול טבק בארץ שהחל ב-1923. הניסיון נכשל כבר ב-1924, אך למרות הכישלון הכריז עורך ‘הפועל הצעיר’ יצחק לופבן בקיץ 1924 על בואה של העלייה הרביעית. זרם העלייה התגבר אז עקב הקשחתם של חוקי ההגירה בארצות הברית שנכנסה לתוקף ב-26 במאי 1924, ועקב הרעת המצב הכלכלי בפולין.

בעוד שהניסיון לחלק את העליות לתקופות מהעלייה הראשונה עד העלייה השלישית לא התפשט מעבר לחוגי תנועת העבודה, הרי שעם חידוש העלייה לאחר האטה של חודשים אחדים הביטוי העלייה הרביעית כבר נישא בפי כל.

בשלב הראשון לא הובחנה העלייה הרביעית מקודמותיה באפיון חברתי או אידאולוגי. אנשי תנועת הפועלים היו מרוצים מהתחדשות העלייה החלוצית עקב הביקוש לידיים עובדות בארץ ישראל, ולא זיהו בעלייה זו יחס מספרי שונה בין חלוצים לבין מהגרים אחרים בהשוואה לעלייה השלישית שגם בה היו החלוצים מיעוט מספרי. באוקטובר 1924 התקיף חיים וייצמן את עולי פולין על כך שאינם נוטלים חלק ביצירת התרבות העברית החדשה, אלא מביאים אתם את תרבות הסוחרים היהודים מרחובות ורשה. וייצמן לא הגביל את מושאי התקפתו למהגרים שבאו בזמן מסוים, וביקורות דומות על ספסרות ועל חומרנות הופנו כלפי תושבי הערים גם בזמן העלייה השלישית, אך לאור הסמיכות להתחדשות העלייה היה מי שיצר את החיבור.

באמצע 1925 התפרסם מאמר של חיים ארלוזורוב שטען כי העלייה הרביעית מורכבת מיהודי פולין שברחו משם בשל חוקים כלכליים חדשים שכנו בפיהם ‘גזרות גרבסקי’, וכי עולים אלה היו אדישים לאתוס החלוצי. ביקורתו הייתה דומה לזו של וייצמן, אלא שהוא הניח כי הבעיה החלה רק באפריל 1924, וכי קודם לכן היו רוב העולים חלוצים. היום כבר ידוע היטב כי שיעור החלוצים בעלייה הרביעית היה גבוה משיעורם בעלייה השלישית, אך החלוקה של ארלוזורוב התקבעה בתודעה, וכך נוצר המיתוס שהעלייה השלישית הייתה עלייה חלוצית ואילו העלייה הרביעית הייתה עלייה בורגנית.

-

נאומו של חיים וייצמן שגינה את העולים מפולין על אופיים הבורגני הפך למאפיין של העלייה הרביעית. בית הקפה ‘קזינו גלי אביב’ שנפתח בחוף תל אביב היה סמלה של החברה הגבוהה

ב-1926 וב-1927 נוצר שוב משבר כלכלי שעצר את העלייה ואף הביא להגירה שלילית. שוב החלה ציפייה לגל עלייה חדש – עלייה חמישית. בסוף 1928 ובתחילת 1929 הכריזו העיתונים על פתיחת שערי הארץ בפני העלייה החמישית המקווה, ואף נערכו קבלות פנים חגיגיות לקבוצות חלוצים. באותם ימים נחשבה העלייה החמישית לחלוצית יותר מזו שקדמה לה והושוותה לעלייה השלישית, אך עם הזמן התקבע מסיבות לא ברורות גל העלייה הזה בתודעת היישוב כ’עליית הייקים’, אף שמספרם של העולים מגרמניה בין השנים 1933-1939 לא עלה על כרבע מכלל העולים.

אוצר תמונות הפלמ'ח

קונצרט במדבר. העולים מגרמניה היו פחות מרבע מכלל העולים בעלייה החמישית, אך הם תרמו רבות בתחומים מקצועיים ותרבותיים והביאו לתנופה צרכנית ותעשייתית. התזמורת הפילהרמונית הישראלית שהוקמה על ידי עולים מגרמניה בהופעה בבאר שבע, 1948

אבני בניין

החלוקה לעליות שהחלה בהתייחסות לשתי העליות בתקופה של שיבת ציון מבבל נעלמה, ומתוכה צמח הדימוי של העלייה השנייה והשלישית כעליות החלוציות המייסדות. הדוברים שהובילו את יצירת החלוקה הזו השתייכו לציונות הסוציאליסטית, אך מעקב אחר סיפור היווצרותה של החלוקה מעלה שלא הייתה כאן מחשבה אידאולוגית והיסטורית מסודרת שבה ניסה מישהו להשליט את עמדתו, אלא שיחה מתמשכת שבה התגלגלו דימויים ותפיסות של המציאות וקיבלו חיים משלהם.

התוצאה משקפת סיפור חלוצי סוציאליסטי המתעלם מתרומתם של תושבי הערים ואיכרי המושבות שפיתחו את החברה ואת הכלכלה בארץ ישראל, אך גם הסיפור החלוצי נאלץ להתפשר על האמת שלו. בשל ספירת העליות מהשלישית לאחור נאלצו הפועלים להודות בזכות הראשונים של איכרי המושבות בני העלייה הראשונה ולהסתפק במקום השני. קביעת ההתחלה בעלייה ההמונית אילצה אותם לוותר על נקודת המבט שלהם, שהעדיפה את קומץ העולים המחויבים לאידאולוגיה על עליית המוני בית ישראל שלא תמיד האמינו ביצירתו של היהודי החדש.

החלוקה לעליות ממוספרות מזכירה לנו שגם אבני הבניין של ההיסטוריה נוצרו  בתהליך היסטורי.