הגדת הדֶּבֶר

רק לעתים נדירות יכול אדם לזקק את המאורעות שעיצבו את מסע חייו בעולם ולמצות אותם במשפט יחיד. לעתים גם קורה שמלים אחדות מתוך ספר ידוע ומוכר עשויות לעורר תחושה דומה של הזדהות וזיכרון, כפי שכתב אומברטו אקו:

יש בכך כדי להסביר מדוע מוצאים אנו לעתים בשולי כתבי יד משפטים שהושארו בידי המעתיק כעדות לסבלו (אומברטו אקו, ‘שֵׁם הַוֶּרֶד’, עמ’ 114).

מכה אחר מכה

הערת שוליים מכמירת לב ברוח זו נרשמה בעשור האחרון של המאה ה-14 בכתב יד מאויר להגדה של פסח, פרי קולמוסו של יעקב בן שלמה צרפתי. נוכל לדמיין אותו בוכה מעל הדף בהגדה שבו מנה בקפידה את עשר מכות מצרים, לרבות הדֶּבֶר שלפי המסופר בספר שמות המית רק בהמות, אבל במאה ה-14 נודע בשם ‘המוות השחור’ והמית גם בני אדם. מגפת דבר נוראה הכתה באירופה בשנים 1347-1351, וגלים שלה הוסיפו להכות ביבשת עד המאה ה-17.

הכרוניקות של נירנברג 1493

היהודים הואשמו בציד עכבישים, בהרעלת בארות ובהפצת מחלות והיו השעיר לעזאזל של אירופה המבוהלת. יהודים נשרפים על המוקד

תוך חודשים אחדים גזל הדֶּבֶר מיעקב בן שלמה שלושה מילדיו והותיר אותו שקוע באבל ללא נחמה. יעקב בן שלמה לא יכול היה להשלים את מלאכתו בלי להזכיר כי גם הוא הוכה באחת ממכות מצרים, והפנה את קוראיו לסיום הקונטרס ‘ישועות יעקב’:

הרוצה לדעת למה נתן רבי יהודה סימנין אלו [דצ”ך עד”ש באח”ב] לא זולתם על דרך האמת בלי לב עקוב, יעיין בקונדרס חיברתי על זה קראתיו ‘ישועות יעקב’ (‘הגדת וולף’, הספרייה הלאומית, דף 18).

באדיבות הספרייה הלאומית

ביטוי אישי. עמודים מהגדת וולף שהעתיק יעקב בן שלמה. בהערת שוליים הוא הפנה את הקוראים לקונטרס ‘ישועות יעקב’ שבו עסק במהותם של הנסים בכלל ושל מכות מצרים בפרט

בנספח לקונטרס ‘ישועות יעקב’ מופיע חיבור בשם ‘אבל רבתי’ שבו סיפר על מיתות הייסורים הטרגיות של ילדיו לאחר שמגפת הדבר הגיעה לאביניון בסתיו 1382. ההיסטוריון רון ברקאי שחקר את התקופה ההדיר את כתב היד של ‘אבל רבתי’ והוסיף אותו כנספח למאמרו “על מות ילדים במגפה השחורה”.

החיבור ‘אבל רבתי’ מתעד את רגעיה האחרונים של אסתר (טרינה), בתו של יעקב בן שלמה, באביב 1383. חודשים אחדים קודם לכן חלה יעקב עצמו במגפה והיה חשש לחייו. לאחר שהחלים הוא גילה כי בנו ישראל (מונרילי) חלה גם הוא. יעקב בן שלמה קבר את ישראל בתשרי קמ”ג (אוקטובר 1382). מעט לפני פורים נפטרה גם בתו שרה שאותה תיאר האב כאישה חכמת לב, מלאת חכמה ודעת. שרה נפטרה בה’ באדר קמ”ג (8.2.1483), ונקברה למחרת ביום השנה הראשון לנישואיה. כעבור פחות מחודש, בכ”ו באדר, נפטרה גם אסתר, ומותה היה הקש ששבר את גב הגמל. ייתכן שהערת השוליים המצויה בהגדת וולף, כפי שנקראת כיום יצירת הפאר של יעקב בן שלמה, מתייחסת בעקיפין לסיפור חייו הטרגי המתואר ב’אבל רבתי’:

מודיע לכל כי בגלל הדֶּבֶר הזה הנזכר כל ימיי מכאובים. ואפילו שבתות וימים טובים בהם תמיד מתאנח ובוכה על אבלי, ועתה כותב בדמע (רון ברקאי, “על מות ילדים במגפה השחורה”, בתוך ‘נשים זקנים וטף’ בעריכת מירי אליאב-פלדון ויצחק חן, עמ’ 84).

 

מכת המוות

יעקב בן שלמה נולד לאחר ההתפרצות הראשונה של מגפת הדבר באמצע המאה ה-14, התפרצות שנודעה בשם ‘המוות השחור’. איננו יודעים כמעט מאומה על שנות חייו הראשונות או על חוויותיו, אך הן היו בלי ספק טראומטיות. המגפה ערערה את שלטון הכנסייה ותנועות דתיות כמו תנועת הפלגלנטים (המלקים) הסגפנית קמו ברחבי היבשת. אלה ביקשו שעירים לעזאזל וטבחו בקהילות יהודיות. קרוב לוודאי שהוריו של יעקב מצאו מקלט במדינות האפיפיוריות שבדרום צרפת. רשומה שנכתבה באותם ימים מתארת את החורבן:

בשנה הזו (1348) ובשנה שלאחריה מתו בני אדם לרוב בכל רחבי העולם. זה התחיל בהודו, ואז עברה המגפה לטרסיס, משם אל הסרצנים – הנוצרים והיהודים – במהלך שנה אחת, בין חג מולד אחד למשנהו … ביום אחד מתו באביניון 812 בני אדם לפי חשבונו של האפיפיור … 358 [נזירים] דומיניקנים מתו בפרובנס בתקופת התענית; במונפלייה נותרו רק שבעה נזירים מתוך 149 … במרסיי נשאר רק [נזיר] פרנציסקני אחד מתוך 150 (William w. clark, Medieval cathedrals, P. 249).

נראה שהמגפה הועברה לאירופה על ידי פרעושים שנישאו על גופן של חולדות. החולדות התלוו לשיירות סוחרים שבאו בעקבות הפולשים המונגולים. המגפה שפגעה במונגולים הפכה בידיהם לכלי לוחמה ביולוגית. כאשר הם צרו ב-1347 על עיר הנמל קאפה (כיום פאודוסיה שבאוקראינה) שעל שפת הים השחור הם השליכו לתוך העיר את פגרי מתיהם. מלחים ופליטים נוספים נמלטו מקאפה באניות סוחר גנואיות והביאו עמם את המכה לנמל מסינה שבסיציליה באוקטובר 1347.

-

הציבור שנאסף על הרציף כדי לקבל את פני האניות הנכנסות לנמל נבעת למראה המתים והגוססים. שלטונות סיציליה נחפזו להורות לאניות להתרחק מהחוף, אך הם איחרו את המועד. המגפה התפשטה תוך שנה לכל קצווי אירופה והמיתה יותר משליש מאוכלוסייתה – כעשרים מיליון נפש. אנשי הדת ופשוטי העם עשו מאמצים נואשים לחסל את אלה שראה בהם את מקור המגפה – היהודים. הרמן גיגס, נזיר פרנציסקני ממחוז פרנקוניה שבגרמניה, כתב:

ב-1347 התפרצה מגפה גדולה והמוות פשה כמעט בכל העולם, עד כי סבורים יודעי הדבר שרק כעשירית מכלל האנושות ניצלה. גסיסת הקרבנות לא הייתה ממושכת כי הם מתו ביום השני או השלישי. המגפה השתוללה בעוצמה כה גדולה עד שערים ועיירות רבות התרוקנו כליל מיושביהן. בערים בולוניה, ונציה, מונפלייה, אביניון, מרסיי וטולוז מתו אלף איש ביום אחד, והיא עדיין משתוללת בצרפת, בנורמנדיה, באנגליה ובאירלנד. יש אומרים כי המגפה נגרמה בשל האוויר הרע, לדברי אחרים היהודים תכננו לחסל את כל הנוצרים באמצעות רעל, והם הרעילו בארות ומעיינות מים בכל מקום. יהודים רבים התוודו בעקבות עינויים כי הם גידלו עכבישים וקרפדות בסירים ובמחבתות והשיגו רעל מארצות הים, וכי לא כל היהודים ידעו על מעשי הזדון הללו אלא רק בעלי הכוח, במטרה שסודם לא יוסגר. כראיה לפשע המתועב הזה אומרים אנשים כי שקים מלאי רעל נמצאו בהרבה בארות ומעיינות, ולפיכך בערים, בעיירות ובכפרים ברחבי גרמניה, וגם בשדות וביערות, כמעט כל הבארות והמעיינות נסתמו או כוסו, כדי שאיש לא יוכל לשתות מהם או להשתמש במימיהם לבישול, והבריות נאלצים לעשות שימוש במי גשמים ונהרות. ה’, א-ל נקמות, לא התיר לרשעות היהודים להימלט בלא עונש. ברחבי גרמניה, מלבד מקומות ספורים, הם נשרפו על המוקד. מפחד העונש הזה הסכימו רבים מהם להיטבל והצילו את נפשותיהם. המעשים הללו נעשו נגד היהודים ב-1349, ועדיין נמשכים ללא הפוגה, שכן במחוזות אחדים אצילים ופשוטי עם כאחד  הגו תכניות נגדם ונגד מגניהם, והם לא יינטשו אותן בטרם יושמד כל הגזע היהודי (The Black Death, Translated and edited by Rosemary Horrox, p. 207).

בהלה ותוהו ובוהו

התפרצות המוות השחור בשנות חייו הראשונות של יעקב חוללה בהלה גורפת. ערים שלמות נותרו ריקות מאדם ומחיה, גידולי השדה נרקבו בשדות באין אוסף, והתוצאה הייתה רעב המוני שבו מתו גם תושבי המקומות שהמגפה פסחה עליהם. הנגועים במחלה בודדו, ולא אחת הם ננעלו בבתים שנאטמו והושארו למות בייסורים לבדם. מכתבו של לואי סנקטוס מאביניון, עירו של יעקב בן שלמה, מ-27.4.1348 מספק המחשה ציורית:

התברר כי מחשש לזיהום לא היה רופא שיבקר את החולה (אפילו אם החולה נתן לו את כל רכושו). גם האב לא יבקר את בנו, אם את בתה, אח את אחיו, בן את אביו, ידיד את ידידו … ולא כל שאר בשר – אלא אם כן הם רצו למות יחד עמם. וכך מתו רבים מספור בלי שמץ של חיבה, יראת שמים או צדקה – אלה, שלו סירבו הם לבקר את החולים בעצמם, אפשר שהיו מצילים את נפשם. כדי לקצר בדבריי, לפחות מחצית מתושבי אביניון מתו, כי יש עתה בתוך חומות העיר יותר מ-7,000 בתים שאין איש מתגורר בהם כי יושביהם מתו, ובפרברים אפשר לדמיין כי אין ניצול אחד (שם, עמ’ 43).

הכנסייה לא יכלה עוד לערוך את הטקסים שהיה מקובל לערוך לנוטים למות, ובפרט את הווידוי. רלף משרוסברי, בישוף העיר באת’ שבאנגליה, תיעד את ממדי האסון בבישופות שלו:

אנו מבינים כי רבים גוססים בלי סקרמנט של כפרה, כי הם אינם יודעים מה עליהם לעשות במצב חירום שכזה … אם כאשר על סף המוות הם לא יכולים להבטיח את שירותיו של כומר מוסמך כראוי, עליהם להתוודות על חטאיהם … בפני כל אדם, ואפילו בפני אישה אם אין גבר במקום (שם, עמ’ 271-272).

בעיני הנוצרים רגעיו האחרונים של אדם בעולם הזה נתפסים כמבחן מכריע, כהזדמנות לנשמה להגיע לגן עדן. מוות פתאומי – בלי כומר שיערוך את הווידוי ובלי הטקסים של אכילת לחם הקודש, שתיית יין הקודש והמשיחה האחרונה – גוזר עליהם להתענות לעד בגיהינום. עבור הנוצרים המוות השחור היה מפחיד יותר מפחד המוות.

באדיבות הספרייה הבריטית, לונדון

מכת השחין. איור מ’הגדת הזהב’, ברצלונה 1320

אסתר נפרדת

אין ניגוד גדול מזה לתיאורו של יעקב בן שלמה את רגעיה האחרונים של בתו אסתר שמתה במגפה ב-1383. המגפה הכתה באסתר אחרי מותם של אחיה ישראל ואחותה שרה. כאשר היא שכבה על ערש דווי בכ”ו באדר קמ”ג, כשבועיים לאחר פורים, היא ביקשה להתוודות על חטאיה, וקודם לווידוי היא נטלה את ידיה. בניגוד לווידוי הנוצרי לפני המוות וידויה של אסתר לא עסק בהבטחת כניסתה של הנשמה לעולם הבא אלא היה וידוי אישי מאוד.

שלא כמו במגפת המוות השחור, ב-1383 לא נבהלו עוד בני המשפחות מהידבקות במגפה ולא הפקירו את יקיריהם לגורלם. ייתכן שבשלב זה כבר הורגלו הנותרים בחיים למגפות החוזרות ונשנות ועל כן לא הגיבו עוד באימה ובבהלה ואפשרו לגוססים להיפרד מבני משפחותיהם.

באדיבות הספרייה הבריטית, לונדון

מכתב בכורות. איור מ’הגדת הזהב’

האב השכול העלה על נס את למדנותה של בתו שנהגה לקרוא את פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום בטעמים וברהיטות. הוא ציין את התעקשותה של אסתר להקפיד על כל פרט במסורת היהודית אפילו בשעותיה האחרונות. למרות מכאוביה הנוראים היא נתנה הוראות מפורשות על ערש דווי: כספה יינתן לצדקה ובגדיה לנזקקים, ודודה משה – שככהן נאסר עליו להימצא במחיצת מת – חייב לצאת מיד מן החדר. היא ביקשה להדליק נרות, סמל לנשמה העוזבת את הגוף, והזכירה לבעלה שאסור לו לגעת בה משום שהייתה נידה.

באדיבות הספרייה הבריטית, לונדון

מרים שרה את שירת הים לנשים הגדת הזהב

סמוך למותה ציוותה אסתר על אישה הרה להתרחק ממנה מחשש שתפיל את הוולד או שתידבק במחלתה. היא ביקשה להיקבר לצד אחותה שרה שנפטרה מעט לפניה כיוון ששימשה מורתה הרוחנית. בהמשך ביקשה להסיר את כל הטבעות מידיה כדי שלא תאבדנה, ולהותיר רק את טבעת הנישואין על אצבעה ואת כיסוי ראשה כדי שאלה יסמלו את היותה נשואה.

אסתר הייתה רק בת עשרים ועדיין לא נולדו לה ילדים. ביודעה כי אישהּ נתן יינשא שוב, ביקשה שאם תיוולד לו בת יקראו לה אסתר על שמה כדי לנחם את הוריה על מותה:

ואם נקבה תלד לו, נא לשון בקשה תהי שמי נקרא עליה, לבעבור סבב לך אבא מרי הנאה פורתא לרגליה. ואולי אחריי אמי תתנחם בה קצת העת על ברכיים תשעשע אותה בין רגליה (רון ברקאי, “על מות ילדים במגפה השחורה”, עמ’ 78-79).

דודתה של אסתר הציעה כי אחותה הצעירה ינטיש תתפוס את מקומה כרעייתו של נתן, אך אסתר התנגדה לכך ואמרה:

לא נכון לעשות כן מצד קטנותה. יצאתה מהיות לאיש כמוהו גדול ורם, פן תהיה לבוז בעיניו (שם, עמ’ 79).

בשאיפתה להשכין שלום היא ביקשה מידיד המשפחה דון קומפור, אדם בעל השפעה, ליישב סכסוך בענייני כספים בין נתן לבין שותפו לשעבר אסטרוג מקרקסון, כדי שהעניין יוסדר על פי דין תורה ולא יגיע לבית משפט נכרי. היא גם הורתה לאביה לאחד את משק ביתו עם משפחתו של נתן: “שובו לכם לאכול לחם על שולחן אחד כאשר בתחילה” (שם).

הרופא על ערש בתו

יעקב בן שלמה היה לא רק סופר אומן אלא גם רופא שקנה את השכלתו בפריז. אפשר לראות משהו מהמודעות הרפואית שלו כאשר בתו מנשקת אותו והוא חושש מהידבקות:

ואני נשקתי מתקי על שפת הידועה בתי. והחזיקה בי ונשקה לי עד כמעט דבקתני הרעה ומתי. ותנשק לכל אחיו קרוביו וקרובותיה בנשיקות פיה מדבש מתוקה. ואחר כמעט פרחה רוחה ומתה בנשיקה. והקול נשמע בית אנשי קהלנו בצאת נפשה כי מתה, ויחרדו ויצא לבם בנערנו ובזקננו. כי איננה ותלקח אסתר בית המלך ה’ צ-באות (שם, עמ’ 81-82).

עם זאת, בחיבור ‘אבל רבתי’ – המתאר את פטירת שלושת ילדיו ובעיקר את סיפור מותה של אסתר – לא נזכר שום טיפול רפואי שהעניק לבתו מלבד ניסיונו להשקותה מעט מרק צח שאותו כבר לא יכלה אפילו לבלוע. נראה כי הוא ראה במגפת הדבר גזרה משמים ששום תרופה לא תועיל כנגדה.

יעקב בן שלמה היה גם מחבר הספר ‘ישועות יעקב’ שדן במהותם הא-לוהית של מעשי נסים בכלל ושל מכות מצרים בפרט. הוא מצא לנכון להזכיר את פרשת חייו העצובה בהגדה של פסח לצד ראשי התיבות של מכות מצרים, וכנראה שראה בחוויותיו האישיות בתקופת מגפת הדבר משהו שניתן להסיק ממנו מסקנות עקרוניות. הוא ראה באסון שחווה הוכחה לכך שהסבל המתואר בתנ”ך, כולל מכות מצרים וסבלותיו של איוב, הוא תיאור מציאותי, ועל כן תקף ב’אבל רבתי’ את מי שטענו כי מכות מצרים ושאר הנסים הם משלים שלא היו ולא נבראו. לדבריו הגורמים לפירושם זה היה הימשכם אחר דעות הפילוסופים ומשך הזמן הארוך שעבר מאז שקרו הנסים. הרציונליסטים שעליהם הוא חולק נטשו לדבריו את פשוטו של מקרא. הם גם הכחישו כי מגפת הדבר הייתה עונש משמים והתעקשו לראות בה חלק מחוקי הטבע.

אני ולא מלאך

בעיניו של יעקב בן שלמה היה אפוא המוות במגפה רגע של מגע עם ידו האימתנית של הקדוש ברוך הוא. על הרקע הזה אפשר להבין את המשמעות העמוקה שהוא ייחס לפרֵדה של בתו מן העולם. הוא ראה בדבריה פלא שאלמלא היה עד לו לא היה מאמין שהדברים נאמרו. הוא הצהיר כי מי שישמע את הווידוי יזכה לכפרה:

לא ניתנו להאמין לולא ששמעום בהקהל האנשים והנשים והטף העומדים בעזרה. אשר באו לנחמני ולשמוע נאום הדברים היוצאים מפי הגבורה (שם, עמ’ 76).

יעקב בן שלמה לא היה היחיד שייחס משמעות עמוקה לווידוי על ערש דווי. וידוי לפני המוות היה מקובל עוד מימי התלמוד: “מי שחלה ונטה למות אומרים לו התוודה” (שבת לב.), אך החוקר אליוט הורוביץ הראה כי עד סוף ימי הביניים לא היה טקס ממוסד, רק לקראת המאה ה-14 נקבע נוסח קבוע לווידוי, ובתחילת המאה נוספו לו נטילת ידיים בברכה והתעטפות בציצית. המאמץ שהקדיש יעקב בן שלמה לתיעוד דבריה של בתו הוא עדות לתשומת הלב שרגעי הפרֵדה מהחיים קיבלו במאה ה-14, בעיקר לנוכח מגפת הדבר. הסבל והמוות קיבלו אצלו משמעות דתית שהתבטאה גם בעמדתו באשר לנסים בכלל ולמכות מצרים בפרט.

בעיני יעקב בן שלמה מותה של אסתר היה גם הוא בעל משמעות עמוקה. מוות במגפה הוא מוות בידי ה’. לדידו מוות בדבר איננו רק אירוע קליני אלא מעשה של ההשגחה העליונה, ולכן רגעיה האחרונים של מי שעומדת לנוכח המוות הזה הם רגעי התגלות “כאילו א-לוהים דיבר בקדשו, ויעבור ה’ על פניו” (שם, עמ’ 76).

נראה כי אסתר, בדומה לאביה, השלימה עם האסון שפקד אותה ועמדה במבחן אמונתה בלב שלם. בכך הפכה למופת בעיני אביה, ואפילו נשיקות פיה הענוגות היו ארמזים למסורת הרואה בנשיקות הנזכרות בשיר השירים אות לדבקות בה’, ואולי גם דברי חז”ל שאמרו כי משה רבנו מת מיתת נשיקה. הלקח שלמד יעקב בן שלמה צרפתי על ערש מותה של בתו – ואף רשם אותו בשולי ההגדה של פסח – שימש אישוש נמרץ לאמונתו היהודית ולדבקותו בה לנוכח אסון נורא.

הגדת הזהב, באדיבות הספרייה הבריטית, לונדון

עורך הסדר מחלק מצות וחרוסת לילדים

לקריאה נוספת

רון ברקאי, “על מות ילדים במגפה השחורה”, בתוך: מירי אליאב-פלדון ויצחק חן (עורכים), ‘נשים זקנים וטף‘, מרכז זלמן שזר, 2001, עמ’ 67-84;

ברברה טוכמן, ‘ראי רחוק – המאה ה-14 הרת הפורענויות‘, דביר, תשנ”ה;

רם בן-שלום, ‘יהודי פרובנס – רנסנס בצל הכנסייה‘, האוניברסיטה הפתוחה, 2017.