פורס מפה ומקדש

מקום קדוש נולד

בשנת 1950 נולד מקום קדוש חדש בירושלים בבית הקברות המוסלמי של ממילא: ‘מערת האריה‘. מי ששקד על פיתוח המקומות הקדושים היהודיים היה מנכ”ל משרד הדתות באותה תקופה, שמואל זנוויל כהנא, והוא שהיה אחראי לאיתור המערה ולהפיכתה למקום קדוש.

כהנא התמודד בימים ההם עם אתגר גדול; מלחמת העצמאות אפשרה את הקמתה של מדינת ישראל, אך גם הפרידה את תושביה היהודים של הארץ ממרבית המקומות הקדושים החשובים ליהודים שנותרו בצד הירדני, וגם ירושלים המערבית נותרה מחוץ למפת תיירות הקודש. כדי להתמודד עם מציאות זו פיתח כהנא מקומות קדושים כמו קברי הסנהדרין בירושלים, סלע החורבן באשתאול וקברים רבים של תנאים ואמוראים בגליל, ובראשם קבר דוד בהר ציון שנועד להיות המקום הקדוש החשוב ביותר ליהודים במדינת ישראל. בטקס הצנוע שערך משרד הדתות לחנוכת מערת האריה בספטמבר 1950, השתתף קהל מתפללים שהיה בו ייצוג נרחב לעולי תימן שקראו מזמורי תהלים. קדושת המערה נסמכה על אגדות ירושלמיות שנזכרו גם בכתביהם של נוסעים יהודים בימי הביניים. בפתח המערה הוצב שלט: 

אגדה קדומה מספרת: במערה זו הובאו גופות של גיבורי ישראל שנפלו במלחמת החשמונאים. היוונים באו בבוקר להתעלל בהם ומצאו אריה שעמד ושמר על פתח המערה […] האיתור על סמך תיאור המקום על ידי תלמידי הרמב”ן ובעלי התוספות. (ארכיון המדינה, גל-6299/13)

אפי אליאן

מערת האריה בגן עצמאות בירושלים, סמוך לבריכת ממילא

תהליך “גילוי” ופיתוח המערה בידי משרד הדתות זכה לביקורת נרחבת. פרופסור משה אבנימלך תהה מעל דפי כתב העת של תנועת ההגנה:

אם אין למערה לא ערך מדעי ולא ערך דתי אלא כל הצטיינותה במסורת קלושה ומטושטשת, ספק יהודית ספק נוצרית, מה הטעם לייחד אותה לפעולה מיוחדת … הסכנה כי גושפנקת משרד הדתות תתפרש בעיני הקהל כאישור תמים לקדושת המקום היא גדולה מאוד. (משה אבנימלך, ‘זיוף של היסטוריה’, בטרם, יז, קפב (תשי”ג), עמ’ 20)

כהנא ידע עד כמה מעורערת הקרקע שעליה התבסס הזיהוי העובדתי של המקום, חיבור בין מערה מסתורית לבין סיפור מימי הביניים, אך ראה ערך בשימורה ובטיפוחה של המסורת:

כחוקר, ראיתי את עצמי מחויב להעלות את ההשערות שהועלו, אפילו אם אינן אלא אגדות בלבד… אגדות אלה יפות כשלעצמן, יש להן ערך חינוכי ואין לדעתי שום ערך להעלימן או לגנזן (“עמדת משרד הדתות על פרשת ‘מערת האריה'”, הצופה, י”ז תשרי תשט”ו 14.10.1954, עמ’ 3).

בשיתוף עם עיריית ירושלים הכין משרד הדתות תכניות לפיתוח המערה וסביבתה לכדי אתר זיכרון לגיבורי ישראל ומקום כינוס מרכזי לעולי רגל יהודים בירושלים, שכחלק ממנו תשופץ המערה הקדושה כביכול ותובלט לצד מערות אחרות בסביבתה ומתקנים סמליים נוספים. אל המערה היה אמור להוביל שער בעל חמישה פתחים שבצדו תבליט גדול של אריה. התכנית לא יצאה אל הפועל, ומי שיחפש היום את פתחה של מערת האריה, יתקשה לאתר אותה. פתח המערה חסום וסביבתה ותוכה מוזנחים. המקום לא מופיע עוד על מפות העיר, וגם אין שלטי הכוונה המוליכים אליו. 

עולים לרגל

בדורות האחרונים הפכה תופעת הביקור במקומות קדושים יהודיים לרווחת. עולי רגל נוסעים בהמוניהם לפקוד את קבר רבי נחמן מברסלב באוקראינה ואת קברי הצדיקים במרוקו. על פי הערכות, במדינת ישראל עצמה פוקדים את המקומות הקדושים כמה מיליוני מבקרים מדי שנה, ולא רק בחגיגות הגדולות במירון. ברשימת המקומות הקדושים היהודיים של המשרד לשירותי דת מופיעים יותר ממאה וארבעים מקומות כאלו, ובהם בית השונמית בשונם, מקווה האר”י בצפת, מערת המכפלה בחברון ועוד. על אלה אפשר להוסיף מקומות רבים שהמשרד הממשלתי לא הכיר בהם כמו קבר הרבי מזוויעל בבית הקברות שיח באדר בירושלים, כמו קבר מתתיהו ליד מודיעין וכמו בית רבי דוד ומשה בצפת. לפני שבעים שנה, לאחר הקמת מדינת ישראל, הייתה מפת המקומות הקדושים מצומצמת הרבה יותר. המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל היו בעיקר קברים של המלכים התנ”כיים ודמויות אחרות מן המקרא, מן המשנה ומן התלמוד. אך מאז תקופה זו הלך והתעשר המרחב המקודש בעשרות ואולי במאות קברים חדשים ועתיקים.

-

שיירת עולי רגל לקבר רשב”י במירון, סביב 1920

לא תמיד הרבו היהודים לעלות לרגל. מאז חורבן בית המקדש השני נטתה היהדות הממוסדת להסתייג מעלייה לרגל וממקומות קדושים. יש בידינו רמזים על ביקור יהודים במקומות הקדושים בארץ ישראל. נוסע נוצרי אלמוני מבורדו שבצרפת ביקר בחורבות בית המקדש בירושלים בשנת 333 וסיפר על פעילות של יהודים במקום, ונוסע אלמוני מפיאצ’נצה שבאיטליה קיים טקסים במערת המכפלה במאה השישית. עם זאת איננו יודעים האם היו מקומות קדושים נוספים וכמה אנשים פקדו אותם. רק בראשית האלף השני לספירה, וביתר שאת אחרי גירוש הצלבנים מארץ ישראל, מתרבים המקורות המספרים על יהודים הפוקדים קברים ומקומות קדושים. 

מתצלומי ספריית הקונגרס

‘קבר רחל’, סביב 1890

עם התחזקות הפעילות הציונית בשלהי המאה ה-19 התחזק מעמדם של המקומות הקדושים המסורתיים כמו הכותל המערבי, קבר רחל וקבר שמואל הנביא, ולצדם פותחו במאה העשרים גם אתרי עלייה לרגל בעלי אופי לאומי כמו מצדה, קברי המכבים ותל חי, שמשכו אליהם עולי רגל מסוג אחר. מסעות למקומות סמליים אלו היו חלק מתופעה נרחבת של הנחלת ידיעת הארץ בקרב בני נוער ומבוגרים. עם הקמת המדינה וחלוקת הארץ נותרו רוב האתרים הציוניים על כנם, ואילו מרבית אתרי העלייה לרגל המסורתיים נותרו בשטח הירדני. 

מנכ”ל העלייה לרגל

קדושתם של אתרים נסמכת בדרך כלל על מסורת עתיקת יומין שמקורותיה נעלמו, והם מתוארים בדיעבד על ידי עולי רגל ומאמינים. לכן נדירים המקרים שבהם אנחנו נחשפים לתהליך היווצרותו של מקום קדוש. המידע הרב שיש בידינו בנוגע למעורבותו של הרב ד”ר שמואל זנוויל כהנא בפיתוח המקומות הקדושים היהודיים מאפשר הצצה לפיתוחם ואף להימצאותם של מקומות קדושים רבים. 

כהנא

כהנא, בן לרב שלמה דוד כהנא וצאצא של משפחת רבנים חשובים, נולד בוורשה ב-1905 ונפטר בירושלים ב-1998. הוא היה בעל השכלה תורנית ואקדמית והשלים את לימודיו לתואר דוקטור בלימודי המזרח באוניברסיטת לייז’ בבלגיה. בוורשה הרצה במכון למדעי היהדות שבעיר, פרסם מאמרים רבים בעברית בעיתונות המקומית ופעל כנציג נבחר בקהילה בתחום החינוך. ב-1940, אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ ישראל והחל את דרכו כאיש ציבור, תחילה כמרכז הסתדרות הפועל המזרחי ולאחר מכן, עם ייסוד מדינת ישראל והקמת משרד הדתות, מונה למנכ”ל המשרד וכיהן בתפקיד זה יותר מעשרים שנה.

בתקופת כהונתו הונחו היסודות לארגון החיים הדתיים במדינת ישראל, והשירותים הדתיים הניתנים לתושבי המדינה היו לממלכתיים, אך פסגת מפעלו הייתה פיתוח המקומות הקדושים. הוא ראה חשיבות רבה בחיזוק הקשר בין הגיאוגרפיה של ארץ ישראל לבין ההיסטוריה היהודית העתיקה, ועד לפרישתו ממשרד הדתות בשנות השבעים המשיך ביצירתם של מקומות קדושים. הוא אסף אגדות הנוגעות למקומות אלו, וברוב המקרים אף יצר אותן, וחיבר טקסים ייחודיים למקומות השונים לפי עניינו של כל מקום. למרות הרקע הרציונליסטי שלו כחוקר מדעי היהדות, שהרבה לעסוק בהגותו של רמב”ם, הוא ראה חשיבות רבה באגדות עממיות כביטוי דתי אותנטי. 

לספר סיפור אחר

כהנא אמנם שאב את הלגיטימיות לפעילותו מתפקידו הרשמי כמנכ”ל משרד הדתות, אך פעילותו חתרה נגד הסיפור הלאומי כפי שסיפרו אותו מנהיגי המדינה החילונים. האתרים הלאומיים שנוסדו בתקופה ההיא העלו על נס את הגבורה והלחימה, במיוחד בדורות האחרונים. מפת המקומות הקדושים של כהנא, שהתהוותה בשנות החמישים והשישים, ביקשה לספר סיפור אחר. קברים – כמו זה של רבי טרפון בגליל העליון, של רבן גמליאל ביבנה או של דן בן יעקב ליד בית שמש – אפשרו לכהנא לקשר את הארץ לשכבות ההיסטוריות היהודיות שלה.

ד''ר אבישי טייכר

‘קבר רבן גמליאל’ ביבנה

שלא כמו הסיפור הלאומי בגרסתו הציונית-חילונית, אשר הרבה להתמקד בסיפור תולדות הריבונות העברית בארץ ישראל ובלחימה למענה, פיתח כהנא סיפור חלופי, שמלבד מחוזות הגבורה הציוניים היה בו מקום נכבד מאוד לארץ התנ”ך ולמקומות מגוריהם של החכמים. קבר האר”י הקדוש בצפת וקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה היו לחלק מן המפה הסמלית של מדינת ישראל הצעירה וסמלים של חידוש הריבונות בארץ האבות לא פחות מקברו של בנימין זאב הרצל בירושלים או קבר חיים נחמן ביאליק בתל אביב. 

ברחבי הארץ הוצבו לא רק מצבות ושלטים שהכווינו אל המקומות הקדושים אלא גם אגדות חדשות של גבורה, למדנות ודבקות דתית, שהיו שונות בתכלית מסיפורי הגבורה הציוניים שנתמכו על ידי מנהיגי המדינה. כהנא פעל במרחב הציבורי הישראלי וקבע בו נקודות ציון סמליות, המספרות את ההיסטוריה היהודית בדרך שהביאה בחשבון לא רק את הגבורה היהודית אלא גם את האסונות ואת הסבל. בקעת החורבן שליד אשתאול הייתה כרוכה בזיכרון חורבנם של בית המקדש ושל ירושלים, והר ציון לא היה רק מקום קברו של דוד המלך אלא גם מקומו של מרתף השואה והמקום שהונחה בו יד זיכרון לבתי הכנסת החרבים של הרובע היהודי. מרתף השואה של כהנא היה שילוב של מקום קדוש ומוזיאון, התקיימו בו טקסי זיכרון לקהילות אירופה שהושמדו בשואה, ובכך הוא הקדים את יד ושם הלאומי. 

-

חניכי תנועת הנוער בית”ר מהרצליה ליד פסל האריה בתל-חי, סביב 1940

על מפת הגבורה הציונית שכללה את תל חי ואת מודיעין, על מפת ההתיישבות הציונית שכללה את רביבים ואת חניתה, על מפת הארכיאולוגיה היהודית שכללה את בית שערים ואת מצדה, הוסיף כהנא את מפת ההיסטוריה היהודית שכללה קברי מלכים, נביאים, תנאים ואמוראים. הגליל היה לא רק חבל ארץ שהמושבות הראשונות הוקמו בו ושטרומפלדור נפל בו להגנת המולדת אלא גם מרחב פעולתם של רבי שמעון בר יוחאי, של חוני המעגל ושל בניהו בן יהוידע, שאת קבריהם פיתח ושסביבם יצר מסורות חדשות. 

כשבעיתונות נשמעו טענות על כך שכהנא מעודד פולחנים עממיים שהמסורת היהודית וציבור המשכילים כבר השתחררו מהם, הגיב כהנא בעוקצנות:

אינני יודע מתי השתחרר ציבור המשכילים מעלייה לשרידי קדושים בעוד שבכל יום אותו ציבור עולה לקברי הרצל וויצמן. כל עלייה למקום היסטורי היא חשובה מבחינה חינוכית ולאומית גם יחד. השלילה יכולה להיות לגבי תוכן העלייה ולא לעצם קיומה (מכתב למערכת, הארץ, כ”ט כסלו תשי”ז, 3.12.1956, עמ’ 2). 

כהנא איננו מזדעק בשם פגיעה בקודשי ישראל. תגובתו מלמדת שהוא רואה בטיפוח העלייה לרגל יצירה דתית ותרבותית, וכיצירה היא נתונה לביקורת על שום תוכנה. 

לייסד מנהגים

לחתרנות הממסדית של כהנא הצטרפה גם תנועה רחבה מן השטח. עולי הרגל הרבים אשר פקדו את המקומות הקדושים תרמו לעיצוב הפולחן העממי בקבר דוד, במערת אליהו ובקבר רבן גמליאל, ולפעילות זו היה חלק חשוב בהפצת הקדושה לאזורים רבים של מדינת ישראל שלא נמצאו בהם מקומות קדושים היסטוריים. חידושים רבים במנהגי העלייה לרגל הובאו על ידי עולים חדשים שהגיעו מארצות האסלאם. במקומות כמו קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון או קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה השתלבו העולים החדשים בהילולות השנתיות שהתקיימו שם זה דורות רבים. במקומות אחרים כמו יבנה, כפר סבא או בית שמש, יצרו העולים במו ידיהם את אתרי העלייה לרגל שבקרבת מקומות מגוריהם או השתתפו ביצירתם. העולים החדשים תושבי העיירות והמושבים עיצבו בעצמם את המנהגים במקומות הקדושים וגם את מסלולי העלייה לרגל. 

כרטיס ברכה מהר ציון בחתימת כהנא

בעיני כהנא לא רק המקום הקדוש היה חשוב אלא גם הזמן הקדוש, כלומר החגים וימי הזיכרון שהוצמדו אל מקומות העלייה לרגל. לצד טקסים לאומיים שציינו מקומות ותאריכים בתולדות הגבורה והעצמאות בישראל, יצר כהנא טקסים רבים שעוצבו בקפידה ושולבו בעלייה למקומות הקדושים שטיפח. חגיגות ט”ו בשבט באשל אברהם בבאר שבע, הדלקת הלפיד בחנוכה ב’אור’ במודיעין וטקס יום הגבורה בביריה הם רק מקצת האירועים שהוצבו על גבי לוח ההנצחה והזיכרון שעיצב כהנא בתקופה זו. האירועים הרבים שארגן במקומות הקדושים ובעיקר בהר ציון, השילוב של תוקעי שופר, עולי רגל לבושים בתלבושות מסורתיות והסמלים הרבים שהוצבו במרחב המקודש, כל אלו השתלבו במגמתו להעצים את הרושם ואת היעילות של הטקסים ושל החגיגות ולהעניק למציאות הפוליטית החדשה, של הקמת מדינת ישראל, משמעות מחודשת. הטקסים – מעמד הקהל בהר ציון, העלייה לרגל למערת אליהו או ימי בין המצרים בבקעת החורבן – היו כולם אמצעי להפגנת אחדות ולהענקת משמעות דתית לערכי הייסוד של הציונות. אתרי העלייה לרגל והטקסים היו אתר של מאבק פוליטי על הסיפור הלאומי, ולכהנא היה תפקיד במאבק הזה.

קבר ר' יוחנן הסנדלר במירון

מבחר ‘מקומות קדושים’

סלע החורבן 

מקום: הרי ירושלים

שילוט אל 'סלע החורבן' בהרי ירושלים

בסביבת אשתאול וצרעה, בצד הדרך לירושלים ועל ראש גבעת טרשים עירומה, ניצב סלע בולט מעל סביבתו שתושבי האזור כינוהו ‘סלע החורבן’. קידוש המקום התבסס על אגדה מראשית המאה העשרים שסיפרה על אחד מצאצאי שמשון הגיבור, מבין תושבי הסביבה שנקראו להביא אבנים לביצור חומות ירושלים לקראת המצור הרומי על העיר. הוא נשא על כתפיו סלע ענק, ובעודו צועד לכיוון ירושלים ראה ממרחק את העיר עולה בלהבות. מעצמת הצער והכאב הוא כרע תחת הסלע ומת. 

זאב וילנאי היה הראשון שהעלה אגדה זו על הכתב לאחר ששמע אותה מאנשי המושבה הרטוב. כהנא אימץ אגדה זו בראשית שנות החמישים והחל לפתח את המקום. במקום הודלק נר תמיד, ושילוט מתאים הוצב בצד כביש ירושלים-תל אביב וכיוון את העולים לרגל למקום. תיאורים בני התקופה מלמדים על כך שתושבי המושבים שבאזור, רובם עולים חדשים מתימן, נהגו להתפלל במקום, לתקוע בשופר ולומר קינות בישבם על הקרקע. כהנא הנהיג מסורת של נטילת אבנים מקרבת הסלע בימי בין המצרים והצבתן תחת כתרי התורה שהיו מונחים בדרך כלל על קבר דוד. זו הייתה דרכו לציין את חורבן ירושלים ולבטא את “אהבת העם לבירתו הנצחית” (ש”ז כהנא, ‘ט’ באב בהר ציון’, הצופה לילדים, ט”ז אב תשי”א, 18.1.1951)

***

מערת הצדיק 

מקום: שער הגיא

בעשור שלאחר קום המדינה נעשו ניסיונות מצד גופים שונים במדינת ישראל להפוך את הדרך המובילה לירושלים למוקד הנצחה וזיכרון למלחמת העצמאות ולפריצת הדרך לירושלים. בתקופה זו חוברו אתר המשוריינים בשער הגיא ודרך בורמה ליער הקדושים, אשר היה בשנות החמישים לאתר הנצחה לנספים בשואה. כהנא ניסה לשלב בין מסורות לאומיות על מלחמת העצמאות למסורות דתיות ופיתח את ‘מערת הצדיק’, מערה שנמצאה בקילומטר ה-21 של הכביש המוביל לירושלים, בסמוך לקבר אימאם עלי ולא רחוק ממקום ריכוזם של המשוריינים החרוכים. כהנא, שעלילות הגבורה שנכרכו בפריצת הדרך לירושלים במלחמת העצמאות הציתו את דמיונו, חיבר אגדה על אחת מן השיירות שהובילו אספקה לירושלים וניצלה מידם של הפורעים הערבים לאחר שמצאה מסתור בתוך מערה זו, שנקראה “על שם הצדיקים העשוקים והנרדפים שהיו מוצאים בה מקלט מחמת מציקים בימי אנטיוכוס הרשע” (ש”ז כהנא, אגדות מהדרך (חוברות שכפול ) ב, עמ’ 17). על פי האגדה נסתמה המערה ברבות השנים, אך נפתחה בדרך נס בפני מגיני ירושלים והצילה אותם. בפתח המערה הציב משרד הדתות שער, ובסמוך אף פעל בית כנסת עבור עולי הרגל והנוסעים לירושלים. במשך שנים רבות צוינה המערה במפות, אך במהלך עבודות הרחבת כביש מספר אחת שנערכו בשנים האחרונות היא נהרסה. 

***

אשל אברהם 

מקום: באר שבע

חלקה הדרומי של ארץ ישראל לא נכלל מעולם במפת המקומות הקדושים של ארץ ישראל. יוצאת דופן מבחינה זו היא באר שבע, הנזכרת במקרא כמקום שבו פעל אברהם ובין היתר נטע בה אשל. כהנא ביקש להכניס את באר שבע למפת המקומות הקדושים והעלייה לרגל. הוא ייסד בשולי העיר את ‘אשל אברהם’, העמיד בבסיסו את מעשה הנטיעה של אברהם “אב האומה שהיה הנוטע הראשון בארץ” (ד”ר שז”ך, ‘אשל אברהם’, הצופה לילדים, י”א שבט תשי”א, 18.1.1951, עמ’ 285) וביקש לעשותו יעד לעלייה לרגל. 

הצפה, 15/2/1949

‘למשתתפים במטע האשל שלום’. התרגשות רבה ותחושה פומפוזית בטקס נטיעת האשל. כהנא בירך את המשתתפים

בט”ו בשבט תש”ט יצאה תהלוכה של בני נוער מתנועת בני עקיבא מבית הכנסת הגדול בתל אביב, כשהם נושאים בידיהם אשל ושתילים נוספים. במקום הנטיעה, ממערב למרכז ההיסטורי של באר שבע ובצד הדרך המובילה לקיבוץ חצרים, נערך טקס נטיעות שבשיאו ניטעו האשל וסביבו תריסר עצי זית “כמספר שבטי ישראל” (“במעמד חגיגי של אלפי אנשים התקיים אתמול מטע האשל על שמו של אברהם אבינו בכניסה לבאר שבע“, הצופה, ט”ז בשבט תש”ט, 15.2.1949, עמ’ 4). בנאומו במקום חיבר כהנא בין מעשה הנטיעה של בני הנוער לבין זה של אברהם: 

בשעה שרגליכם עומדות באדמת באר שבע המוחשית שהוחזרה לישראל וידיכם נוטעות את האשל הממשי, שאו לבבכם ועיניכם לבאר שבע הקדומה ולשעה שאברהם עמד עליה וידיו הוא נטעו את האשל האמתי. (הרב א’ חן, ‘על האשל בבאר שבע’, הצופה, 11.3.1949)

בשנים הבאות המשיך אמנם כהנא בקיום טקס הנטיעות בבאר שבע, בניסיונו להפוך את העלייה לרגל למסורת, אך הטקסים שם הלכו והתפוגגו, ובראשית שנות השישים בוטלה ההגעה למקום. במהלך בניית שכונותיה החדשות של באר שבע פולס האתר ונעלם מן השטח. 

***

הר סיני 

מקום: ג’בל מוסא, מדבר סיני

המסורת היהודית הרבתה לעסוק במעמדו הסמלי של הר מתן תורה, אך לא עסקה כמעט במקומו הממשי. 

דבר לילדים

חיילי צה”ל על ראש ג’בל מוסא (‘הר סיני’), שער ‘דבר לילדים’, נובמבר 1956

ב-1956 הוצנח גדוד צנחנים של צה”ל בעומק שטח סיני, בפתח מעבר המיתלה, ובפעולה מהירה, תוך ימים אחדים, כבש צה”ל את כל חצי האי סיני. השטח שנכבש כלל גם את ההר שזוהה על ידי נזירים בראשית התקופה הביזנטית כהר סיני, ופעולתו של כהנא לקידוש ההר הייתה מנוגדת למגמה המרכזית במסורת היהודית שלא התעניינה בהר סיני כמקום קדוש. 

כחודש לאחר מבצע סיני כינס כהנא בירושלים אקדמאים ורבנים כדי לברר את מיקומו הפיזי של הר סיני ואת מעמדו הסמלי והמעשי ביהדות. רבים מן הנוכחים, בעיקר אנשים מחוגי האקדמיה, שללו כל מעשה ביחס למקום זה, ואליהם הצטרפו גם רבנים שטענו כי על משרד הדתות להשאיר את שאלת מקומו הפיזי של הר סיני ללא בירור. מן העבר השני טענו דוברים אחרים, בעיקר מחוגי הימין ומהציונות הדתית, כי אין לשלול על הסף את קדושת המקום. נסיגת צה”ל מחצי האי סיני חודשיים מאוחר יותר, בינואר 1957, ייתרה את הדיון. אך כהנא לא ויתר. ערב עזיבת האזור, בט”ו בשבט תשי”ז, הוא נטע 12 עצים, כמניין שבטי ישראל, לאורך נחל אל עריש אשר זוהה כנחל מצרים, גבולה המקראי הדרומי של ארץ ישראל.

***

קבר רבן גמליאל 

מקום: יבנה

עם חורבן בית המקדש בירושלים בשלהי ימי הבית השני עלתה קרנה של העיירה יבנה, והוקמה בה ישיבה אשר כונתה כרם דיבנה. במקום זה החלו חכמים לקבץ את המשניות ובו גם ישבה הסנהדרין לאחר שגלתה מירושלים. בתקופה המוסלמית המאוחרת החלו עולי רגל יהודים להזכיר את קברו של רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, שביבנה. הם ציינו שהקבר שוכן במאוזולאום המיוחס לעלי אבו הורירה, מחבריו של הנביא מוחמד. מבנה הקבורה ניצב על גבעה בסמוך ליבנה הקדומה ובקצה בית הקברות המוסלמי של היישוב.

ד''ר אבישי טייכר

‘קבר רבן גמליאל’ ביבנה

ביבנה קדמו לכהנא העולים החדשים היהודים שעלו ארצה מארצות האסלאם. הם יושבו בחורבות הכפר הערבי יִבּנה וקידשו את המקום. הם אימצו את קבר אבו הורירה והחלו לפקוד אותו בתכיפות רבה. רק בשלהי שנות החמישים לקח משרד הדתות לידיו את משימת שיפוץ קבר רבן גמליאל ואף שילב אותו במסלולי העלייה לרגל שארגן. מסביב לקבר, על מקום בית הקברות המוסלמי הסמוך, ניטע גן, וכמו במקומות קדושים אחרים הוצב שילוט מאיר עיניים ומתקן להדלקת נרות. הקבר כוסה בפרוכת ועליה נרקם שמו של רבן גמליאל. במבנה הקבר החל לפעול בית מדרש, ועולי הרגל הפוקדים את הקבר הלכו ורבו. 

***

האור 

מקום: מודיעין

חוקרי הארץ עדיין מתחבטים בשאלת מיקום קבריהם של בני משפחת המכבים. בעת העתיקה היה המקום מוכר, ומקורות שונים מזכירים את מיקומם בשפלת יהודה, במקום ההיסטורי של הכפר מודיעין. מאוחר יותר הלכה והתעמעמה מסורת זו ומיקום הקברים נעלם. 

בראשית המאה העשרים הלך והתקבל הזיהוי של קברי המכבים ברמה סלעית, מצפון-מערב לעיר מודיעין בת ימינו. במקום מצויים שורת קברים דמויי שוקת חצובים בסלע, שתושבי האזור כינו קובור אל יהוד, קברי היהודים. בתקופה זו נהגו מורי הגימנסיה העברית הרצליה ותלמידיה לצאת לשם מדי חג חנוכה ולערוך שם טקסי הדלקת לפידים. בהדרגה הפך המקום לאחד מאתרי העלייה לרגל הציוניים הבולטים בני התקופה. גם לאחר קום המדינה, עם הפיכת מודיעין וסביבתה לאזור ספר, המשיכו לקיים באזור טקסים, בעיקר אירועים שבהם הודלק לפיד שנישא על ידי רצים למקומות שונים בארץ. 

משלחת משרד הדתות בראשות כהנא מעבירה את הלפיד שהודלק במודיעין לנשיא המדינה יצחק בן-צבי

לאחר הקמת מדינת ישראל יזם כהנא את הקמתו של מבנה נמוך דמוי מזבח במקום, וכינה אותו ‘האור’. במקום זה הוא הנהיג הדלקת לפיד שנישא משם לירושלים. בפתח שער הגיא, על אם הדרך לירושלים, קיבל הרב הראשי משלחת של אנשי משרד הדתות שהשתתפה במעמד ההדלקה והייתה בדרכה להר ציון. הלפיד הוצג בפני נשיא המדינה בביתו בשכונת רחביה, ובהגיעו להר ציון הודלקו באישו מנורת ההר והחנוכיות שהוצלו מקהילות אירופה שחרבו בשואה והופקדו במרתף השואה.

Djampa

הכניסה אל ‘מרתף השואה’ בהר ציון

סוף דבר?

תהליך קידוש המרחב שהתבטא ביצירת מערך של מקומות מקודשים היה ממושך ונרחב, ובזמן זה התקבעו והתקבלו חלק מן המסורות שחודשו. כך אירע למסורות הקשורות בקבר דוד אשר מעמדו התקבע. מנגד היו מקומות קדושים רבים שלא הצליחו לשרוד ושנעלמו מעל מפת הקדושה עוד בשנות החמישים והשישים, כמו מערת האריה, אשל אברהם ומערת הצדיק. דומה כי מידת הצלחתו של המקום הקדוש בתקופה זו הייתה תלויה בגורמים אחדים כמו הדמות או האירוע שנקשרו בו, מיקומו הגיאוגרפי, ההיסטוריה שלו ומידת תקפותה של המסורת אודותיו.

גם למלחמת ששת הימים הייתה השפעה גדולה על המקומות הקדושים שפיתח כהנא. אחרי 19 שנות ניתוק נפתחה הדרך אל האתרים הקדושים ההיסטוריים, וגישת היהודים אליהם הייתה מעתה כמעט בלתי מוגבלת, וניהולם עבר לרשויות הישראליות. ב-1967 החלה נהירה אל הכותל המערבי ואל שאר המקומות הקדושים בשטחים שנכבשו. הנהירה אל הכותל המערבי בחג השבועות שלאחר המלחמה סימנה במידה רבה את השינוי שחל בנוגע למקומות הקדושים כמו קבר שמואל הנביא ומערת המכפלה.

החזרה אל ירושלים המזרחית ואל יהודה ושומרון הביאה כמובן לשינוי חד במפת המקומות הקדושים. קבר דוד בהר ציון, המקום הקדוש המרכזי והחשוב ביותר בתחומי מדינת ישראל, איבד באחת את מעמדו הייחודי ושב להיות אחד משורה ארוכה של מקומות קדושים יהודיים במרחבה של ירושלים. אתרים כמו סלע החורבן ואשל אברהם נמחקו מן המפה. לעומת זאת קברי הצדיקים באזור הגליל, שכהנא ואנשיו יצרו את התשתית הפיזית לפיתוחם, שמרו על מעמדם והם ממשיכים להיות יעד מקובל על עולי הרגל עד היום.

***

לקריאה נוספת: דורון בר, לקדש ארץ: המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל 1948-1968, יד יצחק בן צבי ומכון בן גוריון, תשס”ז

שמואל זנוויל כהנא, גווילין נשרפים ואותיות פורחות: כתבים על השואה, עורך: זוהר מאור, בר אילן תשע”ח