לפני ההתחלה
זה איזה שנים אשר עבר רוח דרור על בני העיר ורבים החלו לקנות שדות מחוץ לעיר ולטעת כרמים ולבנות בתים. גם רבים מאחינו אשר השיגה ידם קנו שדות ויבנו בתים לשבת בראותם כי גם השוכנים שמה לא יראו רע ושלוות השקט להם מסביב. כי עיני הממשלה משוטטות גם שמה … והנה כל כיכר הארץ הזאת אשר לפנים לא נשמע בה קול איש, מיראת שמיר ושית ומבלהות צלמוות, עתה תצלצלנה אוזניים מקול המקבות והגרזן וכל כלי הברזל החוצבים בהרים (“שלום ירושלים”, ‘חבצלת’, י”ב בתשרי תרל”א, 7.10.1870, עמ’ 6).
היציאה מהחומות רשמה פרק מפואר בתולדות ירושלים והציונות בכלל, אולם היהודים לא היו יחידים בתהליך הזה. בתיאורי נוסעים וגאוגרפים מתחילת המאה ה-19 מתוארת ירושלים כעיר סגורה בין החומות שמסביבה שממה. תיאורים אלה אינם מדויקים לחלוטין. כפרים קטנים ובינוניים היו פזורים בסביבות ירושלים, ומחוץ לחומות העיר היו גם מבנים ומתחמים אחדים שנבנו שנים רבות קודם לכן. עם זאת, אין ספק שבשנות השבעים של המאה ה-19 החל תהליך ששינה את מראה העיר. ככל שחלף הזמן גדל מספר התושבים שהתגוררו מחוץ לחומות בקצב מואץ.
מאוסף ספריית הקונגרסחקלאים כפריים התגוררו מחוץ לחומות ועירוניים בתוכן. שוק אבטיחים ליד חומות העיר העתיקה, ראשית המאה העשרים
הכפרים הערביים ששכנו סמוך לירושלים בתחילת המאה ה-19 היו סילוואן, אבו דיס, אלעזריה, א-טור, ליפתא, מלחה, בית צפאפא ועין כרם שהיה הגדול מכולם. תושבי שמונת הכפרים האלה היו ברובם חקלאים, רוכלים ובעלי מלאכה. מקור פרנסה נוסף של התושבים, בעיקר באבו דיס ובאלעזריה, היו עולי רגל שהגיעו לירושלים מכיוון יריחו, ללא הבדל דת, והם שימשו מטרה לשוד ולגביית מכס. בעין כרם התפרנסו התושבים גם מצליינות נוצרית. בהסתמכו על תיאורי נוסעים ומדריכי תיירים מאותה תקופה העריך פרופ’ יהושע בן-אריה, מגדולי החוקרים של ירושלים, כי בתחילת המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה המוסלמית בכל הכפרים הללו יחד בין 800 ל-1,200 נפש. להערכתו שבעים שנה מאוחר יותר, ב-1870, מנתה האוכלוסייה בין 1,800 ל-2,500 איש. כלומר, לפני היציאה ההמונית של המוסלמים מחומות ירושלים יכלה אוכלוסיית הכפרים להתגורר במתחם מגדלי הולילנד הירושלמיים של היום ועוד היה נשאר מקום.
מחוץ לחומות היו במאה ה-19 גם בתי קברות מוסלמיים, מבני דת וארמונות קיץ של נכבדי העיר. רבים ממבני הדת נבנו עוד במאה ה-12 בתקופתו של צלאח א-דין. הם הוקמו כדי להחזיר לעיר את צביונה המוסלמי וכדי להפגין שליטה על השטח. לאחר שניצח את הצלבנים חילק צאלח א-דין לקציני צבאו אדמות מחוץ לחומות, בעיקר באזור אבו תור ושייח’ ג’ראח, כפרס על השתתפותם בקרבות וכדי שהשטח יישאר בידי הצבא המנצח. במהלך השנים קיבלה משפחת דג’אני, משפחה ירושלמית ותיקה ומכובדת, את החסות על הר ציון, ומשפחת אל-עלמי קיבלה את החסות על פסגת הר הזיתים. בשטחים אלה הוקמו מסגדים, אכסניות לעולי רגל, זאוויות – מתחמי התבודדות קטנים – עבור דרווישים צוּפים, ומבנים שונים מעל מקומות שהתקדשו במסורת האסלאמית. במאה ה-19 רוב המבנים האלה כבר תפקדו באופן חלקי בלבד.
מחוץ לחומות ירושלים היו ארבעה בתי קברות מוסלמיים: בית הקברות הגדול והמפורסם ממילא השתרע ממערב לשער יפו; בית הקברות אל-דאהריה הוקם סמוך לשער הרחמים; ושני בתי קברות סמוכים לשער שכם. באחד מהם, א-סאהרה, קבורים על פי המסורת חללי המלחמה של צלאח א-דין.
בנוסף לבתי הקברות המסודרים היו פזורים בשטח קברים בודדים. נראה שהמפורסם שבהם הוא קבר השייח’ ג’ראח הממוקם בדרך שכם סמוך לקבר שמעון הצדיק, בשכונה הנקראת כיום על שמו. כפי שהשם ג’ראח מעיד עליו, חוסיין אבן עיסא אל-ג’ראח היה רופא ומנתח, והוא שימש בתפקיד זה בחצרו של צלאח א-דין. אל-ג’ראח בנה במקום זאוויה, ולאחר מותו נקבר בה. במשך מאות שנים המשיך המקום לשמש זאוויה ומדרסה – בית ספר. ב-1895 שופץ המבנה ונוספו שם מסגד ומינרט – צריח – העומדים עד היום.
LOCתותחים בריטיים עוברים ליד שכונת שייח’ ג’ראח בדרכם לכיבוש צפון הארץ במלחמת העולם הראשונה
הארמונות
המבנים המוסלמיים הבולטים והמרכזיים ביותר שהוקמו מחוץ לחומות עד המאה ה-19 היו בתי קיץ של עשירי העיר שנקראו בערבית קֻצוּר – ארמונות. בניגוד למבני הציבור שנבנו מחוץ לחומות, הארמונות היו מרוחקים יחסית מהעיר. מוג’יר א-דין אל-חנבלי, היסטוריון וגאוגרף מוסלמי תושב ירושלים שכתב ספרי מסע על אזורים שונים בארץ ישראל, תיאר את הארמונות הללו באזור שכונת בקעה כבר בסוף המאה ה-15:
ומחוץ לירושלים מכל עבר כרמים וגנות נושאי פרי, ענבים ותאנים ותפוחים, והמקום היותר יפה הוא נגבה מערבה לירושלים אשר יקראו לו אל-בקעה … ובבקעה הזאת בניינים בנויים ביופי והדר, ובעליהם ישבו בהם בימי הקיץ משך ירחים אחדים (רות קרק ושמעון לנדמן, “היציאה המוסלמית מחוץ לחומות ירושלים בשלהי התקופה העות’מאנית”, ‘פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש’ בעריכת אלי שאלתיאל, עמ’ 177).
הארמונות היו בנויים מאבן, להבדיל מבקתות העץ שבהן התאכסנו שומרי הכרמים והבוסתנים. דייריהם היו חכמי דת, מנהיגים עשירים ובעיקר גובי מִסים. האחרונים שלשלו לכיסם עמלות נאות ובעזרתן בנו ארמונות מפוארים. ארמונות רבים נבנו על מורדות הר הצופים ואחרים באזור בקעה שבדרום העיר. המבנים הוקפו בדרך כלל בחומה והופקדו עליהם שומרים. קירות האבן העבים והגגות השטוחים יצרו את הרושם שמדובר במצודות או במבצרים. כיוון שהארמונות נבנו בעיקר באזורים חקלאיים הייתה להם מערכת מים נפרדת שסיפקה מים הן לגידולים והן לבתי הקיץ.
LOCהסלון המפואר בבית שבנה רבאח אל-חוסייני לארבע נשותיו. המבנה הושכר לאנשי המושבה האמריקנית ולבסוף אף נמכר להם
שייח’ מוחמד אל-ח’לילי, המופתי השאפעי של ירושלים במאה ה-17, היה איש אמיד למדי ובעל השפעה רבה הן בירושלים והן באיסטנבול. הוא בנה לו שני ארמונות שנודעו בשם קָצְר אל-ח’לילי – ארמון אל ח’לילי – אחד בוואדי ג’וז ואחד בבקעה. הבית בבקעה שימש מעון קיץ, ומעון החורף ששכן בוואדי ג’וז עומד עד היום. סביב הארמון בוואדי ג’וז נטע השייח’ כרם שזכה לשם כרם א-שייח’. על שטח זה נבנה מאוחר יותר מוזאון רוקפלר. בפתח הארמון ניטע עץ אורן שהגיע לגובה אדיר והוא אחד האורנים הקדומים ביותר שקיימים היום בארץ ישראל כולה. בצוואתו של שייח’ אל-ח’לילי הוא הורה להרבות בבניית ארמונות מחוץ לעיר, הן כדי להפחית את ההידבקות במחלות ובזיהומים שרווחו בעיר העתיקה כתוצאה מהצפיפות, והן כדי להגן על העיר מפני פולשים זרים.
באזור שבין הר הצופים למוזאון רוקפלר מצויים שרידיהם של ארמונות נוספים, וביניהם קַצר אל-שיהאבי, קַצר אל-קטוב וקַצר אל-ח’טיב. האחרון הוקם כנראה על ידי הסולטן העות’מאני אל נאזר במאה ה-17, והוא עובר עד היום בירושה מדור לדור. מול מסגד שייח’ ג’ראח עמד בשלמותו עד מלחמת העצמאות קצר אל-עמאווי ובו גם תחנת קמח בבעלותה של משפחת נוסייבה הירושלמית. בדרום ירושלים הוקמו קצר אל-כרם באזור שייח’ באדר – היום גבעת רם, קצר אל-עספור סמוך לתאטרון החאן של היום וקצר אל-חרירי באזור אבו תור. במפות ישנות ובעדויות כתובות מוזכרים ארמונות נוספים שאינם מוכרים לנו היום.
פרברים לעשירים
נראה כי אופיים האליטיסטי והמבוצר של המבנים שהוקמו מחוץ לחומות עד אמצע המאה ה-19 גרם לכך שלא התפתחה בקרבתם בנייה נוספת. גם השכונות החדשות שנבנו החל מ-1870 לא נצמדו למבנים הקיימים.
באמצע המאה ה-19 החלו גם נוצרים לבנות מחוץ לחומות ירושלים. מדינות אירופה, שרצו לזכות בדריסת רגל בעיר הקודש, ניצלו את מדיניות האימפריה העות’מאנית להעניק תנאים מפליגים לבני מיעוטים דתיים ובנו מבני ציבור מכובדים שהיו מיועדים לעולי רגלים ולמטרות אחרות בעלות אופי דתי. בין השאר הם בנו את בית היתומים שנלר, את מנזר סן סימון ואת בית החולים האיטלקי. הם הקימו גם את המושבה הגרמנית בדרום העיר ואת המושבה האמריקאית בצפונה.
LOCהנוצרים היו הראשונים שבנו מחוץ לחומות במאה ה-19. אכסניית נוטרדם, סביבות 1910
המוסלמים היו האחרונים לצאת מן החומות. בניגוד ליהודים ולנוצרים לא עמדו לרשותם מקורות הון אירופיים שיכלו לסייע במהלך זה, וגם המניע ליציאה אל מחוץ לחומות היה חלש יותר. הצפיפות והעוני של תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה לא היו מנת חלקם של תושבי הרובע המוסלמי, שחיו ברווחה יחסית. עולי הרגל המוסלמים הגיעו מערים ומארצות שכנות ושהו בעיר רק זמן קצר, ועל כן לא נזקקו לאכסניות ולמבני מגורים רבים, בשונה מבני העדות הנוצריות שהיה עליהם לבנות אכסניות לאירוח עולי הרגל. גם השלטונות העות’מאנים מצדם לא הראו כל כוונה או רצון לפתח את ירושלים החדשה עבור אחיהם לדת.
הדחף העיקרי ליציאה המוסלמית אל מחוץ לחומות היה העלייה ברמת החיים. לקראת סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים החלו לקום מוסדות עירוניים, ואלה העניקו משרות בעיקר לבני המשפחות המוסלמיות המיוחסות, ובהן משפחות חוסייני, דג’אני, נוסייבה, נשאשיבי, עארף וח’אלדי. המסחר שהשתכלל הגדיל את היקף הייבוא והייצוא בין המזרח התיכון לאירופה. משרות חדשות נוצרו, אפשרויות כלכליות נפתחו וזיכיונות הוצעו. רמת ההשכלה עלתה והקשרים עם השלטון המרכזי התחזקו. כל אלה גרמו לצבירת הון רב בידי המשפחות המיוחסות ולעלייה ניכרת ברמת חייהן.
LOCהחיים מחוץ לחומות אפשרו לעשירים לחיות ברווחה בבתי מידות. שכונת שייח’ ג’ראח בראשית שנות הארבעים
המצב הכלכלי הוביל לשאיפה לשפר את רמת הדיור ולהפגין את המעמד החברתי והכלכלי החדש לעיני כל. שאיפה זו לא ניתנה להגשמה בתחומי העיר העתיקה, ועל כן הקימו המשפחות המתעשרות בתי פאר חדשים מחוץ לחומה. לארמונות מהמאות הקודמות הצטרפו בתי הבורגנים המוסלמים החדשים. בני משפחה ומקורבים נוספים הקימו אף הם בתים לצד בתי העשירים, וכך בחלוף השנים התרחבו המעגלים והיו לשכונות. דוד ילין מעיד על אופי ההתארגנות המוסלמית ועל הבסיס המשפחתי שלה, בניגוד להתארגנות על בסיס קהילתי שרווחה בקרב היהודים:
המוסלמים העניים … אינם עוזבים את העיר העתיקה כי אין לאל ידם לבנות להם בתים חדשים מחוץ לעיר כאשר עשו עשיריהם ואפנדיהם. אף חסר להם הרגש הציבורי להתאחד לחברות לבנות להם בתים יחד כאשר עשו בני עמנו הירושלמים (יהושע בן-אריה, ‘עיר בראי תקופה – ירושלים החדשה בראשיתה’, עמ’ 472).
החוסיינים
ב-1905 ערך השלטון העות’מאני מפקד אוכלוסין, ונתוניו מהווים מקור מידע בלתי נדלה על התקופה. במפקד מוזכרים אזורים בנויים אחדים מחוץ לחומות שניתן לסווגם כשכונות מוסלמיות.
הראשונה בחשיבותה – על אף שלא הראשונה להיבנות – היא שכונת החוסיינים שכללה כשלושים מבנים. בשנות השבעים של המאה ה-19 בנה לעצמו רבאח אל-חוסייני וילה מפוארת בשכנות למסגד שייח’ ג’ראח. הווילה לא דמתה במאומה לבתי הקיץ המוקדמים שנבנו קודם לכן והייתה מפוארת וחדישה מהם לאין שיעור. היא השתרעה על שטח של שמונה דונם, הייתה מוקפת עצי פרי וכרם וצוידה בבור מים פרטי גדול. האולמות והמסדרונות היו מרוצפים שיש, הסורגים מגולפים באבן, התקרה מצופה עץ כיאה לבנייה תורכית והכל אומר ‘תסתכלו עליי’. בבית זה שוכן היום מלון אמריקן קולוני, והוא עדיין מהיפים ומהמפוארים ביותר באזור. ליד בית רבאח בנה ב-1882 ראש העיר סלים אל-חוסייני וילה מרשימה נוספת.
אוריינט האוס. צילום: דרור אביב-1897 בנה אסמאעיל מוסא אל-חוסייני את ביתו הצנוע בשטח של חמישה דונמים שכללו גם גן נטוע ועצי זית. הבית נבנה בסגנון אירופי, כולל גג רעפים, חלונות רבועים ולא מקושתים, מרפסות וגמלון מקושת בחזית הבניין שנשען על שני עמודים. בכניסה לבית היו ברֵכה ומזרקה – אלמנט אירופי מובהק. בבית זה נערכה קבלת הפנים לקיסר גרמניה וילהלם השני שביקר בירושלים ב-1898. הבית עבר גלגולים שונים בחסות המנדט הבריטי והשלטון הירדני. הוא שימש בית מגורים, בית משרדים, בית מלון ואף מטה של מוסדות האו”ם. היום הוא מוכר בשם ‘אוריינט האוס‘. ההיסטוריה שלו, שייכותו למשפחת חוסייני והיותו המטה של אש”ף בירושלים בסוף המאה העשרים הפכו את הבית לסמל לאומי פלשתיני ולמייצג הריבונות הערבית על מזרח ירושלים.
לצד שלוש אחוזות הפאר נבנו בתים נוספים על ידי בני משפחת חוסייני הענפה ומשפחות מקורבות אחרות.
הנשאשיבים
מצפון לשכונת החוסיינים החל להתפתח גרעין שני של התיישבות מצדו השני של מסגד שייח’ ג’ראח שאף נתן לשכונה את שמו. הבית הראשון בשכונה נבנה גם הוא על ידי משפחת חוסייני כבית קיץ וכונה קצר אל-מופתי.
זאב קינןבית המופתי במרכז וקצר אל-מופתי
המופתי טאהר אל-חוסייני, אביו של חאג’ אמין, הרחיב ב-1895 את מעון הקיץ והפך אותו לבית משפחתי. אולם מבנה זה מבודד מעט ונמצא בדרום השכונה, ורוב הבתים בשייח’ ג’ראח נבנו על ידי משפחות נשאשיבי וג’אראללה. בית רשיד אל-נשאשיבי, שהוקם במקום שבו עומד היום מלון אמבסדור, היה המפואר בבתי שייח’ ג’ראח. בשל היריבות המרה ששררה בין משפחות נשאשיבי וחוסייני כונתה לעתים שכונת שייח’ ג’ראח ‘שכונת הנשאשיבים’, כדי להעמיד אותה כמשקל נגד לשכונה הקרויה על שם המשפחה היריבה. בנוסף לבתים שבנו משפחות נשאשיבי וג’אראללה היו בשייח’ ג’ראח גם בתים שנבנו על ידי משפחות אחרות, ובהן עארף, ח’טיב ודג’אני. בתחילת המאה העשרים היו בשכונה כעשרים בתים של משפחות עשירות יותר ועשירות פחות מהמעמד הבינוני הגבוה.
בין שכונות החוסיינים והנשאשיבים לבין העיר העתיקה שמדרום להן התפתחו מוקדים נוספים של התיישבות מוסלמית באזור ואדי ג’וז, מסעודיה ובאב א-זהרה. באזורים אלה הוקמו גם מבנים שלא נועדו למגורים. בוואדי ג’וז נבנה מאגר לחלוקת נפט, וסמוך לשער הפרחים הוקם בית הספר ראשידיה, שהיה אולי המבנה הקהילתי היחיד מחוץ לחומות בתקופה הזו.
בראשית המאה העשרים הקימו מוסלמים ונוצרים את שכונת מוצררה, ועד היום ניתן לראות בתים שחקוקה עליהם שנת בנייתם. מוסלמים בנו בתים גם במגרש הרוסים, במעלה רחוב הנביאים ובשכונת החבשים. בקעה הייתה שכונה מעורבת שהתגוררו בה נוצרים ומוסלמים.
בתחילת המאה העשרים החלו האמידים מבין הארמנים והערבים הנוצרים ללכת בעקבות עשירי העיר המוסלמים והקימו גם הם שכונות פאר. אוכלוסייה זו פנתה בעיקר לדרום העיר. תחילה נבנו הבתים על אדמות שמכרה הכנסייה היוונית אורתודוקסית באזור קטמון, ובשנות העשרים נוספו להם בתים בטלביה ובבקעה.
האמנם שכונות?
על פי הערכתו של יהושע בן-אריה היה מספר המשפחות המוסלמיות שגרו מחוץ לחומה בתום תקופת השלטון העות’מאני כ-400 בלבד, שהם לכל היותר 2,400 נפש. בירושלים כולה חיו באותה תקופה כ-12 אלף מוסלמים, ומכאן שרק כחמישית מתוכם התגוררו מחוץ לחומות העיר העתיקה. נתונים אלה מורים כי בניגוד לתנועה הנרחבת של יהודים אל מחוץ לחומות במחצית השנייה של המאה ה-19, בקרב המוסלמים התופעה הייתה קטנה בהרבה אפילו בהשוואה לנוצרים. המוסלמים התמקדו בבניית בתים פרטיים ומפוארים. הם לא הקימו מבני ציבור ונשארו תלויים ברמה היומיומית במסגדים, בחנויות ובבתי הספר שבתוך החומות. מוקד פעילותם הכלכלית והדתית המשיך להיות בעיר העתיקה – שם שכנו מוקדי הזהות הדתיים והלאומיים החזקים ביותר – כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא שעל הר הבית – ושם התגוררו רוב המוסלמים שלא שפר חלקם לנשום את אוויר ההרים הפתוח. עברו עוד עשרות שנים עד שמקבצי הדיור שנבנו מחוץ לחומות החלו לתפקד כשכונות עצמאיות שהיו בהן מוסדות ציבור וקהילה לטובת תושביהן.
LOCההפרדה הלאומית בין השכונות הייתה פחות חדה מאשר היום. טלביה במבט מלמעלה
בימי השלטון הבריטי החלה בירושלים כולה תאוצת בנייה ופיתוח. השכונות והמוסדות היהודיים עמדו בראש החץ של הבינוי והאכלוס בתקופה זו, וכך הלכה והתגבשה החלוקה בין ירושלים היהודית שהפנתה את ראשה – ואולי גם את לבה – מערבה לבין ירושלים הערבית שרוב תושביה נותרו בתחום העיר העתיקה. מלחמת העצמאות, שבה גורשו היהודים מהעיר העתיקה ובמקביל ברחו התושבים הערבים מהשכונות במערב העיר, הפכה את חלוקת העיר בין היהודים למוסלמים לעובדה מוגמרת. את תוצאות החלוקה הכמעט מוחלטת הזו חשה ירושלים על בשרה עד היום.
***
התפתחות השכונות מחוץ לחומותלא למוסלמים בלבד
העשירים והמקושרים מבין המוסלמים בנו את השכונות שמצפון לעיר העתיקה, אך הפאר של השכונות משך אליהן גם יהודים ונוצרים ממעמדות דומים.
ההנחה שבכל הבתים שנבנו על ידי משפחות מוסלמיות התגוררו מוסלמים בלבד בטעות יסודה. באותה תקופה חלוקת אזורי הדיור לפי מפתח לאומי ודתי עדיין לא הייתה חדה כל כך. בעלי בתים מוסלמים החכירו או השכירו את רכושם גם לנוצרים וליהודים. רק עשרות שנים אחרי שהחל שלטון המנדט הבריטי, עם התגברות המתח הלאומי בין היהודים למוסלמים, נתפסה השכרת דירות ליהודים כבגידה וכשותפות במעשה הציוני והתופעה נפסקה. עם התגברות המאורעות, ובעיקר בימי המרד הערבי הגדול, העדיפו גם השוכרים היהודים לעזוב את הבתים שהיו סמוכים לאזורים המוסלמיים ולעבור לשכונות היהודיות בירושלים.
אחד מבתי החוסיינים בשייח’ ג’ראח הוחכר ב-1896 לקהילה נוצרית מארצות הברית שהקימה אז את המושבה האמריקאית, או בשמה המוכר יותר אמריקן קולוני, ומלון בשם זה פעיל שם עד היום. לאמריקן קולוני הגיעו גם יהודים כדי ללמוד אנגלית, ובין המפורסמים שבהם היו דוד ילין ויוסף מיוחס.
באזור שער הפרחים התגוררו בתקופת המנדט יהודים נכבדים רבים, ובהם יהודה לייב מאגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית. מאגנס התגורר בבית ששכר ממשפחת ח’אלדי, ועבר לרחביה רק בתקופת המרד הערבי הגדול. באזור זה גרו גם פרופ’ שמואל הוגו ברגמן, ד”ר יעקב טהון וד”ר אריה בעהם. הנרייטה סאלד התגוררה לא רחוק בדירה שבעליה היה נצר למשפחת חוסיני. ד”ר ישראל קליגר מראשי הדסה וזיגפריד ון וריסלנד גזבר ההנהלה הציונית היו שכניה. בבית שהיה שייך למשפחת דג’אני גר אדווין סמואל, בנו של הנציב העליון, עד שהסכסוך הלאומי גרם לו לעבור לקטמון.
בשכונות המוסלמיות היו גם בתים שנבנו על ידי יהודים ועבורם. ב-1876 נרכשה מערת שמעון הצדיק והקרקע הסמוכה לה על ידי ועד העדה הספרדית וחברת כנסת ישראל האשכנזית ובמקום נבנתה שכונת שמעון הצדיק. סמוך לשם הוקמה שכונת נחלת שמעון, וב-1916 התגוררו בשתי השכונות 106 משפחות יהודיות. ליד שער שכם נבנה מתחם בתי ניסן ב”ק ומתחם אשל אברהם. היהודים שהתגוררו בשכונות הללו פונו בהוראת ההגנה במלחמת העצמאות.