-וינה 1900
שרון גורדון ורינה פלד (עורכות), כרמל תשע”ט, 560 עמ’
נקודת המבט של ההיסטוריון המסתכל אל נקודה בעבר ויודע את המשכה מאפשרת לו עמדה אירונית של מחזאי החולק עם הקהל מידע שהדמויות אינן מודעות אליו. העורכות מציגות לפנינו את וינה בשיא פריחתה. היא הייתה העיר הרביעית בגודלה באירופה, וכבירתה של אימפריה רב לאומית היא אפשרה חיים קוסמופוליטיים ויצירתיים במיוחד בשנים שבהן צמחו בה המוזיקה של גוסטב מאהלר, הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד והציונות של בנימין זאב הרצל. מנקודת המבט ב-1900 אי אפשר היה לדעת כי האימפריה האוסטרו-הונגרית תתפרק במלחמת עולם הראשונה, וכי שנים לא רבות אחר כך אוסטריה תסופח לגרמניה הנאצית.
עם איחודן של אוסטריה והונגריה ב-1857 אפשרה החוקה חופש תנועה ומגורים לכל תושבי האימפריה, בני לאומים שונים, והפכה את וינה ליעד הגירה מועדף. מטבע הדברים נמשכו יהודים רבים אל המוקד העירוני הגדול, וכפי שטוענים לואיזה ודיטר הכט במאמרם הם הצליחו להשתלב בסביבה שעודדה יחידים להתקדם בחברה באמצעות השכלה יותר ממהגרים אחרים. בשלב מסוים הגיעה התנועה הלאומית גם לווינה, ואז חוו היהודים דחייה ובתגובה צעדו לכיוון לאומיות יהודית. תנועה זו מודגמת באותו מאמר כפי שהיא משתקפת בזירה העירונית. הכותבים משווים בין שני אירועים פומביים – לווייתו של המשורר והעיתונאי לודוויג אוגוסט (אברהם אלעזר) פרנקל ולווייתו של תאודור (בנימין זאב) הרצל – ולומדים מהם על עליית הלאומיות היהודית בקרב יהודי וינה. המתח סביב הלאומיות היה משמעותי גם בקרב דוברי הגרמנית באוסטריה, כפי שעולה ממאמרו של מלאכי הכהן. הוא מסביר כי בני תרבות הרוב חשו מאוימים בעקבות הקוסמופוליטיות שהפכה אותם, בני קבוצת הרוב, לשווי זכויות לצ’כים, לפולנים ולאחרים, ובסופו של דבר תחושה זו הובילה את הרוב הגרמני לזרועותיו של היטלר.
עיקר הספר אינו עוסק בשאלת הלאומיות אלא דווקא בעיר וינה כמוקד התרחשות. ב-1857 ציווה הקיסר פרנץ יוזף להרוס את החומות ואת החפיר שהגנו על העיר מפני האיום העות’מאני וליצור במקומם שדרה רחבה. לשדרה – שזכתה לשם רינגשטראסה, רחוב הטבעת – היה תפקיד חשוב בהצלחתה של וינה להתאים את עצמה לתקופה המודרנית. ברחוב הטבעת הוקמו מוסדות תרבות, בתי קפה ובתי עשירים שהיוו מוקד לחיי היצירה המתחדשים. אוסף מאמרים הוא דרך טובה לתאר תקופה של פריחה עירונית. כל אחד מהמאמרים חושף היבט אחר של וינה המעטירה, והם ניצבים זה ליד זה כמו חייהם הפרטיים של בני העיר המתרחשים בחללי הדירות הסמוכות זו לזו, בסלוני האירוח, בבתי הקפה ובתאטראות. הספר עב הכרס, המשובץ בציורים ובצילומים של וינה, אינו מסתפק בדיון מלומד ביצירתם של יושבי בתי הקפה ברינגשטראסה – הוגים וחוקרים, אדריכלים ומלחינים – אלא יוצא גם אל הרחוב, נכנס אל המטבח בבתי הקפה וטועם אפפל-שטרודל. הוא מעיין בספר הכתובות של שנת 1900, אך אינו מסתפק בבני החברה הגבוהה שכתובותיהם מופיעות בספר אלא הולך לחפש גם את בני המעמדות הנמוכים ואת הנשים שניסו להתגבר על המעמד שהועד להן.
-רחוב הטבעת בוינה. תיאו צאשה, 1900. ארמון שנברון בוינה