-עבריות ומעבר לה
דיוקן אינטלקטואלי של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)
יוסף שרביט, אִדרא, תשע”ט, 320 עמ’
חיים של חינוך
הרב יהודא ליאון אשכנזי, המכונה על ידי תלמידיו בשם הצופי שלו מניטו, היה ללא ספק אחד המנהיגים הרוחניים החשובים במחצית השנייה של המאה העשרים. העובדה שיותר משני עשורים לאחר פטירתו מספר הלומדים את תורתו בציבור הישראלי רק הולך וגדל מעידה על המקום המיוחד שתפס בהגות היהודית. כמו רבים אחרים, ובהם ד”ר יוסף שרביט, זכיתי להכיר אותו אישית, וכולנו יודעים איזו זכות מיוחדת זו הייתה וחשים עד כמה הוא השפיע על עולמנו הרוחני ואף על חיינו כיהודים וכבני אדם.
מניטו נולד באוראן שבאלג’יריה בכ”ה בסיון תרפ”ב (1922) למשפחת מקובלים ספרדית. אביו היה רב העיר, ובהמשך הרב הראשי של אלג’יריה. בגיל 17 החל להשתתף בפעילות של תנועת הצופים היהודיים, וזו תרמה לפלורליזם שליווה אותו כל חייו. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא צרפת החופשית וב-1946 החל ללמוד באקול ד’אורסיי, מעין בית מדרש פנימייתי לסטודנטים על שם ז’ילבר בלוך שהקימה תנועת הצופים היהודיים באורסיי שבאזור פריז. בעת לימודיו הצטרף מניטו לצוות ההוראה במקום, ומ-1950 היה המנהל הרוחני של המוסד. בשנתו הראשונה בבית המדרש זכה להכיר את רבו האשכנזי הראשון, פרופ’ יעקב גורדין, שהשפיע רבות עליו ועל יהדותו. כעשר שנים מאוחר יותר נסע עם תלמידי אקול ד’אורסיי לירושלים ופגש שם את הרב צבי יהודה קוק, מפגש ששינה את תפיסת עולמו הציונית. “לא למדתי ממנו את התורה, אלא איך התורה שלמדתי הייתה תורתה של ארץ ישראל“, אמר שנים רבות אחר כך בתכנית ‘חיים שכאלה’ שנערכה בתשנ”ב (1992) לכבוד יום הולדתו השבעים בתאטרון ירושלים. למרות זאת חזר מניטו לצרפת למשך 12 שנים נוספות, שם היה מורה, מחנך, מנהיג קהילתי ואינטלקטואל חשוב באסכולה של פריז, לצד הוגים כמו אנדרה נהר ועמנואל לוינס.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים עלה מניטו עם משפחתו לישראל, וכעבור שנים אחדות ייסד בירושלים את ‘מעיינות’ – מוסד הדומה ברוחו לאקול ד’אורסיי – במטרה לתמוך בקליטה הרוחנית של צעירים עולים מצרפת. ב-1988 סגרה הסוכנות היהודית את ‘מעיינות’, ומניטו התמקד ב’מרכז יאיר’ שהקים ב-1982. במקביל להוראה בארץ המשיך מניטו ללמד גם בצרפת והעמיד תלמידים הממשיכים את הגותו עד שנפטר ממחלה קשה בט’ במרחשון תשנ”ז (1996).
המורה
כדי לתאר את מניטו לא די בשורות קצרות של קורות חיים. הפרטים הדלים אינם הולמים את עושר מפעל חייו. ספרו של שרביט בא למלא את החלל ולתאר לקורא העברי את השיטות המיוחדות והמהפכניות שפיתח הרב אשכנזי בלימוד התורה שבכתב והתורה שבעל פה, פיתוח רעיוני ייחודי שהתגבש במשך שישים שנות הוראה המתועדות ברשימות תלמידים, בהקלטות ובמאמרים של מי שראה עצמו בעיקר מורה ומרצה ולא כותב המנסח את שיטתו.
כדי להבין את האתגר המורכב שנטל על עצמו המחבר צריך להוסיף על ערמות החומר הלא מסודר שנצבר בשישים שנה, ועל הראיונות שנערכו בעל פה, גם את הידע הרב, הכמעט אינסופי, שעליו התבססה משנתו של הרב אשכנזי: מקורות העוסקים במחשבת ישראל מכל הזמנים, והיכרות עמוקה עם הפילוסופיה ועם האנתרופולוגיה של זמנו. שרביט עמל זמן רב, השתמש במקורות רבים וראיין אנשים שהכירו את מניטו לאורך חייו.
העמיד שיטה מקורית במחשבת ישראל ותלמידים רבים. הרב יהודא ליאון אשכנזי, מניטוהספר מורכב מחלק ביוגרפי ומחלק רעיוני. החלק הרעיוני מתייחס גם לנושאים העיקריים שבהם עסק וגם לדרך ההוראה המעניינת והפיקנטית ולאווירה המיוחדת שהוא השרה בשיעורים שבהם הרבה להשתמש בהומור ונגע ברגש ובתבונה של כל תלמיד ותלמידה.
נחמה ליבוביץ נהגה לפתוח את שיעורה על רש”י באמירה שרש”י הוא פרשננו הגדול ביותר, אבל רש”י הוא בן אדם. שרביט הוא היסטוריון היודע שאין דבר יותר מורכב ומפותל מחייהם של בני אדם. אי אפשר להבין את האישיות המיוחדת והעשירה של מניטו בעשורים האחרונים לחייו בלי שנהיה עדים להיסוסים, לשינוים ולבנייה מחדש, לפחות באופן חלקי, של חייו ושל דעותיו. הספר מציג את דמותו של מניטו בשנותיו האחרונות ומשליך ממנה על כל תולדות חייו, וכך נוצר תיאור אפולוגטי של תלמיד נלהב ולא ביקורתי מספיק. הרב אשכנזי היה אחד מגדולי הדור, אך הוא היה אדם שהתפתח לאורך השנים, תיקן את עצמו ולפעמים אף הפך את דעותיו, וכך הגיע לבסוף להיות הדמות העשירה שהיה בעשורים האחרונים לחייו, ודווקא על כך תפארתו.
ציוני?
דוגמה מובהקת לכך היא יחסו של מניטו לציונות. יש הטוענים כי הוא היה ציוני במשך כל ימיו ועמדה זו רק התחזקה בעקבות המפגש עם הרב צבי יהודה קוק. אחרים מצביעים על עשור שבו התייחס בחשדנות ואף בהסתייגות לציונות הפוליטית, בין מפגשו עם יעקב גורדין ב-1946 למפגשו עם הרב צבי יהודה קוק ב-1955. השפעתו המובהקת של הרב צבי יהודה ניכרת רק לאחר עלייתו של מניטו לארץ ב-1967.
בהערה מצטט שרביט את עדותו של מניטו על עצמו בתכנית ‘חיים שכאלה’:
הכרזת המדינה עוררה בי תחושה עמוקה עד התהום, אולם היינו באותה העת מגויסים למען שיקומה של יהדות צרפת (עמ’ 41).
בהתבססו על אמירה זו מבטל שרביט לחלוטין את האפשרות שמניטו לא היה ציוני או שהיה אנטי ציוני בראשית ימי המדינה. צפייה בתכנית בשלמותה ולא רק בציטוט שנבחר כנראה בקפדנות, תגלה כי חמש דקות לפני האמירה המצוטטת מדברת דניז גמזון על השנים 1946–1955 שבהן מניטו לא היה ציוני, שכן הושפע באותה תקופה מאביו הרב דוד אשכנזי שהיה פטריוט צרפתי נלהב, וממורו יעקב גורדין שלא רק התנגד לרעיון של לאומיות יהודית, אלא אף הסביר לתלמידי אקול ד’אורסיי כי מקומם של היהודים הוא בגולה.
בסוף שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים כתב מניטו עשרות מאמרים שהתפרסמו בעיקר בירחונים של הצופים ושל אקול ד’אורסיי, ובאף אחד מהם לא התייחס לציונות ולא ניתח את משמעות הקמתה של מדינת ישראל מבחינה רעיונית.
-מתוך הערכה לדמותו של מניטו כהוגה בשל נעלמת בספר דמותו כאיש צעיר. מניטו ואשתו אסתר, בת המחזור שלו באקול ד’אורסיי
השינוי בעמדתו ניכר למשל מהשוואת דבריו בשני כנסים שונים. ב-1963, כשנה לאחר חיסול הקהילה היהודית באלג’יריה והגעתם של רוב חבריה לצרפת, התקיים בפריז כנס שהפגיש בין אינטלקטואלים יהודים מצרפת לאלה שהיגרו מאלג’יריה. מניטו הרצה בכנס בנושא ‘גלות ישמעאל וגלות אדום’. הוא התייחס בחיוב למפגש בין יהודים יוצאי ספרד ליהודים יוצאי אשכנז, אך ציין דווקא את צרפת כמקום המיועד למפגש מפרה מסוג זה. 15 שנה אחר כך, ב-1978, הרצה מניטו בכנס קהילתי בפריז בנושא כמעט זהה: ‘מורשת כפולה: אשכנז ספרד’. אלא שבהרצאה זו הוא תיאר את עצמו כמי שהחליט כעשר שנים קודם לכן לעזוב את הגולה ולהפוך לישראלי. הוא הסביר ליהודים היושבים בפריז כי סוגיית הזהות היהודית הספרדית והאשכנזית רלוונטית רק לאלה שנשארו בגלות ולא לאלה שחזרו להיות עברים בארץ ישראל. חבל ששינוי רעיוני זה לא זכה להיכנס לספר.
אחד הנושאים החשובים ששרביט מנתח הוא השימוש שעושה מניטו בהיסטוריוסופיה כבסיס לדרשה. כאשר מניטו השתמש בדגם הלקוח מספר בראשית הוא היה מודע לכך שהוא מתייחס לדגם היסטורי סמלי שלא תמיד מחובר לעובדות ההיסטוריות, אך שרביט מתאר את דבריו של מניטו כאילו שמדובר בעובדות גמורות ולא באירועים סמליים שלעתים דיוקם ההיסטורי לא ברור.
לדוגמה, מניטו תיאר את שורשיהן של שתי המסורות העיקריות ביהדות, האשכנזית והספרדית, והציג את יהדות אשכנז כהמשך של הגולים בזמן חורבן בית ראשון ואת יהדות ספרד כהמשך של הגולים בזמן חורבן הבית השני. מבחינה היסטורית הצגה זו חסרת כל בסיס. שתי המסורות נולדו בתקופת הגאונים בעקבות המחלוקות בין ישיבות ארץ ישראל לישיבות בבל. ישיבות ארץ ישראל השפיעו על יהדות אירופה דרך איטליה, וישיבות בבל השפיעו על קהילות צפון אפריקה וספרד דרך מצרים. דוגמה זו מצביעה על המגבלות שהיו לתפיסות ההיסטוריוסופיות של מניטו, אך גם בנושא זה נמנע הספר מביקורת.
לא רק מעבר
הספר מתאר היטב את מושג העבריות שהיה מרכזי במחשבתו של מניטו בשנותיו האחרונות, אך היה ראוי להבהיר כי העמדה המורכבת המתוארת בספר היא תוצאה של התפתחות רבת שנים, וכי לא ניתן להבין עד הסוף את הגותו הבשלה של מניטו בנושא זה בלי להתייחס לדרך שעשה לאורך חייו כדי להגיע אליה. נראה כי הספר לא היה צריך לעסוק רק בנושא ‘עבריות ומעבר לה’, אלא גם בדרך אל העבריות.