בעקבות הפייטנית הנעלמת

חתימה נסתרת

בין מאות המשוררים העבריים שיצרו במשך הדורות במרוקו שמור מקום מיוחד למשוררת פריחא בת רבי אברהם בן אדיבה, לא רק בשל היותה האישה היחידה הידועה לנו שכתבה פיוטים עבריים בצפון אפריקה, אלא גם בזכות למדנותה ובגלל מותה הטרגי.

השיר התגלה בכתב יד מאזור מקנס. גלויה מהמלאח של מקנס, 1919

בכסלו תשל”ט (1978) עיינתי בשטרסבורג שבצרפת באוסף פרטי שהיה שייך למשפחה מיוצאי מקנס שבמרוקו ומצאתי בו כתב יד המכיל פיוטים. אחד הפיוטים היה הבקשה ׳פנה אלינו ברחמים׳ (ראו מסגרת). מחברי פיוטים נוהגים לחתום את שמותיהם באמצעות אקרוסטיכון: כתיבת האותיות של שם המחבר בתחילת כל מלה, שורה או בית. ברוב הפיוטים מצוינים שמות של גברים, ואילו בפיוט ‘פנה אלינו ברחמים’ הופיע השם הנשי פריחא. הבית השישי בפיוט נפתח במלים בת יוסף, וכולו כתוב בגוף ראשון בלשון נקבה:

בַּת יוֹסֵף מְיַחֶלֶת

הַטּוֹב מִמְּךָ שׁוֹאֶלֶת

מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוֹחֶלֶת

מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִי

המעתיק של כתב היד הדגיש את האותיות הראשונות בחמשת הבתים הראשונים היוצרות את השם פריחא, ואת המלים ‘בת יוסף’ בראש הבית השישי. הוא הבין כנראה שמלים אלה הן חלק מחתימה. בבתים הבאים גיליתי שלחתימת השם יש המשך שנעלם מעיני המעתיק. היה זה אקרוסטיכון שהתקבל מראשי התיבות של מלים סמוכות באותה שורה, והוא השלים את האקרוסטיכון שבראשי הבתים לשם המלא: ‘פריחא בת אברהם בר יצחק בר אדיבה, חזק’. פייטנים רבים נוהגים לחתום את האקרוסטיכון לשמם במלה חזק, והופעתה כאן מחזקת את ההנחה שמדובר בחתימת שמה של הפייטנית.

בקהילות מרוקו היה נהוג להוסיף פיוטים מיוחדים לפני תפילת שחרית בימי חול והם כונו ׳בקשות לחול׳. בשבתות החורף נוספו פיוטים אחרים שכונו ׳בקשות לשבת׳. פריחא ייעדה את הפיוט ׳פנה אלינו ברחמים׳ לתפילת שחרית של חול. השורה החוזרת “בוקר ותשמע קולי” מדגישה כי הוא מיועד להיאמר בבוקר. הבקשות לימי החול עסקו בשני נושאים עיקריים: בקשה לגאולה מהגלות האומללה; וחשבון נפש של הפייטן שבו הוא פונה לנשמתו או לבורא ומייחל לחזור בתשובה וללכת בדרך התורה והמצוות. רוב הבקשה ׳פנה אלינו ברחמים׳ מוקדשת לגאולת עם ישראל – קיבוץ גלויות, שיבה לציון, בניית בית המקדש וחידוש עבודת הקרבנות – אך לקראת סופה יש גם בקשת סליחה על חטאיה.

לתוניס

מאז שגיליתי את כתב היד לא עבר יום שלא קיוויתי לחשוף פיוטים נוספים שכתבה ופרטים על חייה ועל משפחתה, אך רק 14 שנה מאוחר יותר גיליתי באקראי כתבה שהתפרסמה ב-26.11.1936 בעיתון ׳אליהודי׳ שיצא לאור בערבית יהודית בעיר תוניס.

מחבר הרשימה, יוסף בן אברהם ביג’אוי, תיאר את מסכת חייה של פריחא כצעירה תלמידת חכמים שהגיעה עם אביה הרב אברהם בן אדיבה ממרוקו לתוניס. לדבריו בנוסף לפיוטים היא כתבה גם חיבורים תורניים אחרים בעזרת ספרייתה הגדולה, והוא אף כינה אותה רבנית. בכתבה הוא מתאר את הנסיבות שהביאו למותה הטרגי במהלך הפרעות שחוללו היניצ’רים העות׳מאנים שפלשו מאלג’יריה לתוניס ב-1756.

להדגמת יצירתה הביא ביג’אוי פיוט קצר שכתבה, שגם בו מופיע שמה באקרוסטיכון:

פְּעָמַי הָרִימָה יָ-הּ מַצִּילִי

אֵלְכָה אֶל אַרְצִי בְטוּב טַעַם

 

רְדָפַנִי אוֹיֵב גּוֹי אֱוִילִי

וַיִּגְעַר בִּי בְּקוֹל רַעַם

 

חִישׁ הוֹבִילֵנִי אֶל הַר גְּלִילִי

וְשַׁלַּח בָּם עֶבְרָה וָזַעַם

 

אֶרְאֶה שָׁם אוֹרְךָ אֶחְבֹּושׁ כְּלִילִי

וְאָז אֹומַר אָמוּתָה הַפַּעַם

צילום: ראניה חדד

בית הכנסת הגדול של תוניס

בין אלפי הפיוטים העוסקים בגלות ובגאולה שנכתבו בצפון אפריקה קשה למצוא פיוט מתומצת וקולע כל כך המתאר את הכמיהה הקיומית של היהודים לארץ ישראל. זו תחינה אישית נסערת לבורא שיסייע בידה להגיע ארצה מהר. אך לצד התפילה האישית יש בו גם תפילה לאומית להחזיר לעם ישראל את עצמאותו שתאפשר לו לחבוש מחדש כתר מלוכה – “אֶחְבֹּושׁ כְּלִילִי”. העתירה היוקדת נעשתה דחופה בשל הרדיפות הקשות שחוו היהודים, והיא מתפללת גם לנקמת ה’ בהם. יש בפיוט יותר מרמז למצבה הנואש של פריחא ששהתה עם משפחתה בתוניס בעת פלישת החיילים העות׳מאנים, ואפשר לשער שזה היה הפיוט האחרון שכתבה.

תשוקתה לארץ ישראל, שבה ייחלה לראות את האור הא-לוהי, הייתה כה עזה עד שהיא מסתפקת בהגעה אליה: “וְאָז אֹומַר אָמוּתָה הַפַּעַם”. פריחא כותבת שהייתה מוכנה למות באושר בארץ ישראל, אך ייתכן שהדברים נכתבו מתוך ידיעה כי סופה עומד להגיע במקום גלותה.

איפה השירים האחרים?

להתקדמות נוספת בהתחקותי אחר דמותה של פריחא הגעתי בעזרתו של ד״ר קלוד נטף, חוקר יהדות תוניסיה המתגורר בפריז. הוא מצא בארכיון הלאומי של תוניס מסמכים בערבית יהודית הקשורים לבית הכנסת ‘דאר פריחא’ הקרוי על שמה, והם מאשרים את שכתב יוסף ביג’אוי ומוסיפים פרטים על חייה ועל מותה של הפייטנית. המסמכים הם חלק מהתכתבות בעניין בית הכנסת לאחר שגורמים בממשל הצרפתי של תוניסיה חשבו כי המבנה ראוי לשיפוץ ולשימור וביקשו מחברי הקהילה היהודית לחקור את תולדותיו.

הרב דוד כטורזה, ממלא מקום הרב הראשי של תוניסיה, שלח לשלטונות ב-1936 מכתב ובו סיכם את הידוע לו על בית הכנסת ועל האישה שעל שמה הוא קרוי.

צעירה זו הייתה יפת תואר ובעיקר בעלת ידע רב; היא רכבה על סוסים, עסקה במוזיקה והייתה משוררת … האבא, שהיה עשיר, רכש בית ב’חארה’ [הרובע היהודי] והקדיש חדר מיוחד לספרייה העשירה והמגוונת … של בתו. זו בילתה את כל זמנה, ואפילו לילותיה, בעיון ובלימוד … פריחא הייתה בין היתר סמל לגבורה, לצניעות ולחכמה (יוסף שיטרית, ״פיוטי פריחא בת יוסף ותעודה חדשה על חייה ומותה״, ‘דחק’ א’, תשע”א, עמ’ 42).

באדיבות הציירת ד''ר אלישבע שטרית

פייטנית מלומדת שדבר קיומה התגלה במקרה באקרוסטיכון ששילבה בפיוטיה. ציור מודרני של הפייטנית

עוד נאמר במכתב כי ב-1863 ביקר החוקר היהודי מריוס פישר בבית הכנסת על שם פריחא וגילה בו תשעה פיוטים עבריים שהאקרוסטיכון שלהם מעיד על כך שהיא כתבה אותם. עד היום לא הצלחתי למצוא פיוטים נוספים של פריחא למעט השניים שהזכרתי, למרות חיפושיי הקדחתניים במאות כתבי יד מתוניסיה, מאלג׳יריה וממרוקו, וגם על עקבותיו של מריוס פישר לא עליתי.

עיינתי באלפי פיוטים עבריים ובמאות שירים הכתובים בערבית יהודית מתוך תקווה שאזכה לגלות פיוטים נוספים שכתבה, אך מצאתי רק העתקות נוספות של הבקשה ׳פנה אלינו ברחמים׳, כולן בכתבי יד שמקורם בקהילות תלמסאן ואוראן שבמערב אלג׳יריה, סמוך למרוקו. האם יתחדש נס ונמצא פיוטים וכתבים נוספים שכתבה פריחא? נפתולי חשיפתם של מכמנים ספרותיים אינם נהירים תמיד לחוקר, גם אם יהיה העקשן והמתמיד ביותר.

נדודים

כתבתו של יוסף ביג’אוי בעיתון ׳אליהודי׳, מכתבו של הרב דוד כטורזה וההעתקות השונות של הפיוט ‘פנה אלינו ברחמים’ מסייעים לשרטט את דמותה של פריחא.

אביה, הרב אברהם בן אדיבה, ידוע בעיקר בזכות קינות שכתב לתשעה באב ואחרות שערך, ובזכות שירו ׳קצת איוב׳ שנכתב בערבית יהודית על איוב, סבלו והשתקמותו. במרכז השיר עומדת דמותה של רחמה, אשתו של איוב על פי המסורת המוסלמית. עוד מוזכר הרב בן אדיבה בכתב יד עברי כאחד הרבנים שנשאלו בעניין הלכתי כלשהו.

פריחא, בתו של הרב בן אדיבה, נולדה כנראה בתחילת שנות השלושים של המאה ה-18 במרוקו, וחיה בה עד לתחילת שנות החמישים של המאה ה-18. בשנים 1727-1759 התחוללו במרוקו מהומות רבות שפגעו בחיי היהודים ורוששו את הקהילות. המהומות פרצו לאחר מותו של מלך מרוקו מולאי אסמעיל. אסמעיל מלך בין השנים 1672-1727 והוליד צאצאים רבים מעשרות נשותיו ופילגשיו, אך לא השכיל למנות לו יורש בחייו. המלחמות האכזריות שניהלו בניו על השלטון פגעו באוכלוסייה כולה, והשליטים שהתחלפו תכופות בתקופה זו הטילו מסים כבדים על הקהילות היהודיות.

-

לאחר מותו של מולאי אסמעיל החלה תקופה לא יציבה במרוקו, וזו כנראה הסיבה להגירתה של פרחא ומשפחתה. מולאי אסמעיל

כדי למצוא מנוחה ורווחה עבר הרב אברהם בן אדיבה עם משפחתו למערב אלג׳יריה, כנראה לקהילת תלמסאן הסמוכה למרוקו. בשנים המעטות שהתגוררו שם נפוצו באזור שיריו של האב בערבית יהודית ופיוטה של בתו ׳פנה אלינו ברחמים׳. אולם גם במקום מושבם החדש לא שפר עליהם גורלם, והם היגרו לעיר תוניס שבה ציפו למצוא סדר ושלווה.

אלא שב-1756, זמן מועט לאחר שהגיעו לתוניס, פלשו היניצ’רים לתוניס ופרעו באוכלוסייה המקומית ובקהילה היהודית. חלק מיהודי תוניס הצליחו לברוח באוניות לטריפולי שבלוב ומצאו שם מקלט עד שוך הפרעות. יוסף ביג’אוי כתב כי גם הרב בן אדיבה הצליח לברוח עם בנו לטריפולי, ולא ברור מדוע פריחא לא ברחה אתם.

-

פרחא נרצחה כנראה באחד ממסעות ההרג של היאנצ’רים. מיניאטורה עות’מאנית המתארת את היאנצ’רים צרים על ההוספיטלרים ברודוס, 1522

בית כנסת

כשחזר הרב אברהם בן אדיבה לביתו ברובע היהודי של תוניס הוא ערך חיפושים ממושכים אחר בתו, אך העלה חרס. עקבותיה אבדו והוא הניח שהיא נהרגה על קידוש השם. להנצחת זכרה של בתו הלמדנית הוא הפך את חדר השינה שלה למקווה שהעניק לרחוב את שמו – רחוב בית המרחץ (׳זנקת לחמאם׳ בערבית). את חדר הספרייה שלה הוא הפך לבית כנסת בשם ׳דאר פריחא׳, בית פריחא, או ׳צלאת פריחא׳ – בית הכנסת על שם פריחא. הרב דוד כטורזה כתב כי עת זקנתם עלו הרב אברהם בן אדיבה ואשתו לארץ ישראל והשתקעו בירושלים. הם העבירו לרשות הקהילה בתוניס את שני האתרים שהוקמו לזכר פריחא בעיר, וכיוון שהיהודים התייחסו למותה כמוות על קידוש השם הפך בית הכנסת מוקד לעלייה לרגל של נשים וצעירות יהודיות שביקשו מרפא למדוויהן ופתרון למצוקותיהן בזכותה של פריחא הקדושה ובאו להתפלל במקום.

בית הכנסת המשיך למלא את ייעודו עד לשנות השלושים של המאה העשרים.  ב-1931 ביקשה עיריית תוניס, שפעלה אז תחת השלטון הצרפתי, לפנות את בתי הרובע היהודי אשר מטו ליפול וסיכנו את חיי יושביהם, ואף החליטה לבנות לשם כך דיור חלופי ליהודים. בשל מצבו הרעוע התכוונה העירייה להרוס גם את בית הכנסת על שם פריחא ששכן ברחוב המקווה, והציעה לבנותו במקום אחר. קודם להריסה היא ביקשה את חוות דעתו של מנהל אגף העתיקות והאמנויות, וזה התרשם מקדמותו של בית הכנסת ומיופיו של ארון הקודש והמליץ על שימורו של האתר. בנסיבות אלה נשלח ב-1936 מכתבו של הרב דוד כטורזה למזכיר הכללי של ממשלת תוניסיה. עם השנים נוצרו בקרב יהודי תוניס אגדות רבות סביב דמותה של פריחא כיד הדמיון העממי העשיר והיוצר, ובינן לבין המצוי במקורות ההיסטוריים אין כל קשר. באגדות אלה פריחא הפכה לדמות של צדקת קדושה שנשות תוניס הזכירו את שמה בתפילותיהן, ולא היה כל אזכור לכתיבתה הספרותית וללמדנותה.

Alamy

לבקשת השלטונות הצרפתיים ערכה הקהילה היהודית בתוניס תחקיר על דמותה של פרחא. בית כנסת ברובע היהודי העתיק של תוניס, 1960

לשיר את פריחא היום

עם פרסומו של הפיוט ‘פנה אלינו ברחמים’ ב-1980 הוא הפך מיד לסנסציה ודמותה של פריחא קיבלה תהודה. המלחין פרופ׳ עודד זהבי התרשם מהתחינה והלחין בעבורה אורטוריה שבוצעה בארץ ובחו״ל. בשנים האחרונות הוא הוכנס לתפילת הימים הנוראים של היהדות המסורתית (קונסרבטיבית) בישראל, ואף זכה ללחן קצבי נוסף. פריחא עוררה את דמיונם של רבים לא רק כיוצרת אלא גם כדמות טרגית שהפיחה תקווה בלבן של נשים וצעירות יהודיות בתוניס, והיא ממשיכה לעורר השראה בקרב נשים וגברים הרואים בה צעירה מוכשרת ופורצת דרך.

Maherdz

בית הכנסת קרן ישועה בתוניס

הפיוט

‘פנה אלינו ברחמים’ הוא הפיוט הידוע יותר של פריחא בת אברהם והוא מופיע בכתבי יד אחדים. זה גם הפיוט שבו נמצא האקרוסטיכון שהוביל לשמה המלא.

פְּנֵה אֵלֵינוּ בְרַחֲמִים

בִּזְכוּת אַבְרָהָם תָּמִים

רַחֵם עָלֵינוּ מִמְּרוֹמִים

הָאֵ-ל גּוֹאֲלִי

בֹּקֶר וְתִשְׁמַע קוֹלִי

 

רַחֵם עַל עַם סְגֻלָּתֶךָ,

כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ

מַהֵר קַבֵּץ קְהִלָּתֶךָ

אֶל הַר גְּלִילִי

בֹּקֶר וְתִשְׁמַע קוֹלִי

 

יָחִיד נִשָּׂא וְנֶעֱלָם

פְּדֵה בִנְךָ כְּשֶׂה נֶאֱלָם

וּבְנֵה דְּבִיר וְאוּלָם

וּתְמֹךְ גּוֹרָלִי

בֹּקֶר וְתִשְׁמַע קוֹלִי

 

חוּס וַחֲמֹל עָלֵינוּ

וּלְצִיּוֹן הַעֲלֵינוּ

וְהָקֵם דְּבָרְךָ אֵלֵינוּ

צוּרִי וְגוֹאֲלִי

בֹּקֶר וְתִשְׁמַע קוֹלִי
אֵ-לִי, שְׁמַע תְּחִנָּתִי

אָדוֹן בּוֹחֵר רִנָּתִי

הָאֵ-ל מָגִנִּי וּמְנָתִי

כּוֹסִי וְחֶבְלִי

בֹּקֶר וְתִשְׁמַע קוֹלִי

 

בַּת יוֹסֵף מְיַחֶלֶת

הַטּוֹב מִמְּךָ שׁוֹאֶלֶת

מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוֹחֶלֶת

מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִי

בֹּקֶר וְתִשְׁמַע קוֹלִי

 

אָבִי בְּרֹב רַחֲמֶיךָ

הָחֵשׁ מוֹשִׁיעַ עַמֶּךָ

וַעֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ

כָּל חֵטְא מְחֹל לִי

בֹּקֶר וְתִשְׁמַע קוֹלִי

 

בּוֹרְאִי, רַחֵם יְחִידָתִי

צוּרִי, חַזֵּק קְהִלָּתִי

וְהַעֲלֵנִי לְאֶרֶץ חֶמְדָּתִי

וַאֲקַטֵּר כְּלִילִי

בֹּקֶר וְתִשְׁמַע קוֹלִי

 

בְּתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ

דִּגְלוֹ יָרִים בְּאָהֳלֵינוּ

הַפְלֵא חַסְדְּךָ אֵלֵינוּ

וּרְצֵה חֵן זֶה קוֹלִי

בֹּקֶר וְתִשְׁמַע קוֹלִי