עוד חוזר הניגון: פתוחה לקיבוץ גלויות?

ריצתו של העולה דנינו

מלים: נתן אלתרמן, לחן: שלמה בר

כֵּן קֶטַע שֶׁכָּזֶה

גַּם הוּא בַּל יֵעָדֵר

גַּם הוּא בַּל יִשָּׁכַח

דַּף אֶלֶם וְאָשָׁם

דַּף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב

אֲשֶׁר נִתֵּר נִתֵּר וְרָץ

וְתִינוֹקָיו עוֹמְדִים דּוּמָם

דַּף בִּזְיוֹנוֹ שֶׁל אָב

אֲשֶׁר שִׁיבַת צִיּוֹן צִוְּתָה עָלָיו – קַפֵּץ

וְהוּא בְּעִגּוּלוֹ אָץ, אָץ

וּבִלְבָבוֹ תְּפִלָּה לְאֵ-ל עֶלְיוֹן

לְבַל נַרְגִּישׁ חֳלִי רַגְלוֹ…

לקריאת השיר המלא

לביצוע של שלמה בר והברירה הטבעית

–

ריצת רגליים להרע

שני קטעים שהופיעו בעיתונים הארץ ודבר בדצמבר 1955 צדו את עיניו של נתן אלתרמן. שני העיתונים שלחו למרוקו באותם ימים סופרים – כפי שנקראו אז העיתונאים – כדי שיסקרו את תהליך המיון שמעבירים צוותי הסוכנות את המועמדים לעלייה. שבתאי טבת ואורי אורן שלחו רשמים שזעזעו את המשורר הפובליציסט.

שניהם תיארו את הפקידים הנאלצים לגזור על הציבור שהם פוגשים גזרות קשות מנשוא, ולבשר בשורות החורצות את דינם של המבקשים לעלות לשבט או לחסד. שניהם תיארו את מצב היהודים שהתדפקו על שערי הארץ כמי שסובלים ממצב כלכלי רעוע ומחוסר יציבות שלטונית, בשל התעוררות הלאומיות והמאבק המרוקאי לעצמאות שגרמו לעוינות כלפיהם מצד שכניהם. האמפתיה שגילו העיתונאים כלפי השליחים עוררה את זעמו של אלתרמן שנעמד לצדם של היהודים מסכנים שנדחו על ידם.

שליח דבר אורי אורן תיאר בין השאר אב שהגיע עם שבעה ילדים, וכשהפקידים אמרו לו כי מותר לעלות עם חמישה ילדים בלבד הוא סבר כי הם מתלוצצים. כשגילה שהם מדברים ברצינות גמורה לא ידע את נפשו וצעק במר לבו כי יחנוק את שני הנותרים כדי להתאים לתנאים. שבתאי טבת מעיתון הארץ תיאר את העולה דוד דנינו שבכרטיסו האישי נכתב כי הוא אינו מסוגל לעבודה פיזית. דנינו רץ וניתר כדי להוכיח לרופא שליח הסוכנות כי כוחו במתניו. שני סיפורים אלה מצאו דרכם אל הטור השירי של אלתרמן ‘הטור השביעי‘ שהתפרסם בדבר בט”ו בטבת תשט”ז (1955).

מי ומי בעולים?

מיון העולים הונהג מסוף 1951 על פי מדיניות הסוכנות בעידודה של הממשלה. גלי העלייה הגדולים שהגיעו לארץ מיד לאחר הקמת המדינה היו מורכבים בעיקר מניצולי שואה שישבו במחנות עקורים, מיהודים שנותרו ברומניה ומעליות מצוקה מתימן ומעיראק שסבלו בהתנכלויות בעקבות המאבק להקמת מדינה יהודית במרחב ערבי.

לאורך שנות המפעל הציוני היה מתח בין העבודה הנדרשת לשם הקמתו של בית לאומי איתן לבין הרצון להוות בית עבור כל יהודי העולם. היה ברור כי צעירים בריאים וחדורי אידאולוגיה ומוטיבציה הם ערובה בטוחה יותר לייסודו של הפרויקט העצום, אך היה גם ברור כי הבית הלאומי נועד להכיל כל מי שיבקש למצוא בו מחסה. המאבק בבריטים למען עלייה חופשית, שהתעצם לאחר השואה, נבע ממצוקת הפליטים שלא היה להם עוד מקום בעולם, אך לא פחות מכך מהבנתה של ההנהגה הציונית כי היהודים חייבים להוות רוב בארץ כדי לנצח במלחמה עם הערבים שלא היה מנוס ממנה. לעתים המטרה של בניית הבית הלאומי התלכדה עם הצורך לאפשר מקלט. זה היה המצב עם קום המדינה, ובמהלך שלוש שנים וחצי נקלטו בארץ כ-700 אלף עולים.

צילום: פריץ כהן, לע''מ

עולים ממרוקו יורדים מהאונייה בנמל חיפה

בסוף 1951 הורגשה המצוקה הכלכלית שנוצרה בעקבות המלחמה. המדינה הצעירה שהייתה חסרת אמצעים נאלצה להשקיע משאבים גדולים בקליטת העלייה, וזה היה הרגע שבו נולדה מדיניות הקליטה הסלקטיבית שנגדה בבירור את ההצהרה שהושמעה במהלך ייסודו של היישוב היהודי בארץ ישראל, הצהרה חד משמעית שמצאה את דרכה אל לב לבה של מגילת העצמאות: “מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות”.

אפליה עדתית?

בחדרי חדרים החלו דיונים שעסקו בתיעדוף מגזרים מקרב העולים. במשרד הקליטה ובסוכנות נכתבו פרוטוקולים, ובאחד מהם מובאים דבריה של גולדה מאיר, שהייתה אז שרת העבודה:

למען העתיד, אני מצטערת שיש סטנוגרמה של ישיבה זו … אולי אי פעם מישהו ירצה לכתוב דיסרטציה איך מדינת ישראל קלטה עלייה בשנותיה הראשונות אחרי המאבק הגדול עם בריטניה באותו עניין. חבל לי על זה שפעם יקרא את זה ויראה אותנו באור כזה (אבי פיקאר, “ראשיתה של העלייה הסלקטיבית בשנות החמישים”, בתוך: ‘עיונים בתקומת ישראל’ 9, עמ’ 393).

צילום: טדי בראונר, לע''מ

כבר בזמן הדיונים חשה בושה כלפי ההיסטוריה. שרת העבודה גולדה מאיר, 1949

לשם ייעול הטיפול בעולים הוקמה ועדת תיאום בין-משרדית. הפרוטוקולים של ועדה זו, כמו פרוטוקולים של ישיבות הסוכנות מאותו הזמן, חושפים את הקריטריונים שהותירו בחוץ זקנים, חולים, בעלי מומים, בעלי משפחות גדולות, אנשים לא יצרניים ובעלי מקצועות לא נצרכים. לפי נוסח הקריטריונים כל מי שנכלל בהם היה אמור להישאר בגולה ללא התייחסות למדינה שבה הוא נמצא. בפועל פגעו הקריטריונים בעיקר בעולי מרוקו. עד 1951 עלו כעשרים אלף מתוכם, וכשהלאומיות המרוקנית הגבירה את הרצון לעלות לארץ עמדו בינם לבין המולדת ההיסטורית חוקי הסלקציה החדשים.

השאלה היא כמובן האמנם רק המצב הכלכלי בארץ הביא לשינוי בחוקי ההגירה או שהיו לכך מניעים נוספים. יש חוקרים הגורסים כי המצוקה הכלכלית הייתה הסיבה היחידה לשינוי הקיצוני במדיניות, ואחרים טוענים כי היה ניסיון מכוון של ההנהגה האשכנזית לדחוק את רגליהם של יהודי מרוקו לשולי החברה הישראלית מראשית היווצרותה. אי אפשר להכחיש כי בפרוטוקולים מתוארים עולי מרוקו כאנשים פרימיטיבים, חסרי יכולת ואלימים שיש בכוחם לשנות את פניה התרבותיים של המדינה הצעירה בכיוון שלא התאים לדימוי של התרבות העברית המתחדשת שההנהגה האשכנזית ראתה לנגד עיניה.

אך יש גם חוקרים המציגים את המורכבות העולה מהפרוטוקולים ומהמציאות שאתה נאלצה ההנהגה להתמודד, מורכבות שהביאה בסופו של דבר למצב בלתי נסבל שאילץ משפחה בת תשע נפשות להישאר במרוקו, ושבו אב התבזה לעיני ילדיו ביודעו כי מדובר במבחן לחיים ולמוות, כפי שכתב שבתאי טבת.

אל לב הזמר

סרקו את הקוד לשמוע את שלמה בר

למרות היותו של אלתרמן מפא”יניק, ואולי דווקא בגלל זה, הוא כתב בשצף קצף טורים נגד מדיניות העלייה הממיינת. בספרו ‘לאור המציאות’, שנכתב על הטור השביעי של אלתרמן, כותב גידי נבו כמעט בלעג על הפתוס שבו תיבל אלתרמן את חִצי הביקורת שלו, כמו גם את שירי התהילה הגדולים שכתב על תופעות אחרות בעשורים הראשונים של המדינה. נבו מצביע על גיוסו של א-לוהים לטובת העולה דנינו כתחבולה ספרותית מנופחת, אך גם הוא מסכים כי הלחן שכתב שלמה בר הופכת אותו לשיר מחאה אפקטיבי יותר משהיה. בר הלחין רק את שורותיו האחרונות של השיר, והביצוע מעמיד מול עריצות לבם של הפקידים את העולה המושפל בכל זוהרו.

צילום: חנניה הרמן, לע''מ

נתן למחאה של אלתרמן נוכחות קולית משכנעת. שלמה בר