בעוד שמחלה רגילה נותרת עניינם של החולה ושל בני משפחתו, מגפות משפיעות על החברה כולה. מגפת הכולרה שפקדה את העיר נאפולי שבאיטליה בסוף המאה ה-19 הולידה בהלה, הבליטה פערים חברתיים ואתגרה את הלכידות החברתית // יאיר זלטנרייך

פורסם בגיליון 119, אייר תש”ף, מאי 2020

מגפה לאורך החוף

מגפות, כפי שמעידה גם מגפת הקורונה, הן תופעה חברתית ותרבותית לא פחות משהן תופעה רפואית. בחינת ההתרחשויות בזמן מגפות מאפשרת לעמוד על דרכי תגובה והתמודדות ברגעי קיצון שבהם מסגרות הסדר הציבורי נדמות חסרות אונים.

עבור האירופים הכולרה הייתה מחלה חדשה. היא פקדה את היבשת לראשונה ב-1830, ומאז ועד ערב מלחמת העולם הראשונה שבה והכתה בשישה גלים נוספים. בגלל מאפייניה נתפסה הכולרה כמחלתם של המעמדות הנמוכים. היא הייתה מחלה נראית לעין, ונקשרה בתודעת האנשים לזוהמה, להפרשות ולעוני, ועל כן הטילה אימה גדולה במיוחד. מסתורית וזרה, היא הכתה במהירות וגרמה לחוליה ייסורים קשים במיוחד שלא הייתה דרך להקל עליהם.

ב-1884 הכתה הכולרה בעיר נאפולי. העיר, שחיו בה כחצי מיליון אנשים, הייתה ענייה וצפופה, ואחת הערים הגדולות באירופה באותו זמן. לנאפולי, כמו לערים אירופיות אחרות, הייתה היסטוריה של מגפות שהייתה חקוקה בזיכרון הקולקטיבי. בחמישים השנים שקדמו למגפת הכולרה פקדו אותה תריסר מגפות – ארבע של טיפוס ושמונה של כולרה. הן לא היו אלימות כמו המגפה שפרצה ב-1884, אבל תרמו להעצמתה של תחושת האימה.

בואה של המגפה היה צפוי, וכך היה לפחד זמן להכות שורש בלבבות. התחנה הראשונה של הכולרה באירופה הייתה בעיר הנמל הצרפתית טולון. היא הועברה באמצעות ספינה שהגיעה לנמל מהמזרח הרחוק, ובמשך חודשיים זחלה המגפה דרומה לאורך החוף האיטלקי.

בטולון קמה בהלה המונית. רוב תושביה נמלטו להרים, ובעיר הנטושה למחצה התרחשו מקרי שוד רבים. פקידי עירייה בכירים עזבו את משרדיהם ונסו, ואפילו חופרי הקברים והכובסות שעבדו בבית החולים נמלטו. העובדים החסרים הוחלפו עד מהרה באסירים שקיבלו הבטחה לחנינה בתום המגפה. רופאים לא העזו לבקר חולים בלי סיגר תקוע בפיהם, כי רווחה דעה שעשן הסיגרים מטהר ומרחיק חיידקים. קצין צי צעיר שנתקף בשלשולים סבר כי אם ימהר להתאבד יציל את חיי אשתו וילדיו ועל כן קפץ מהחלון אל מותו. ממשלת צרפת אילצה רבבות מהגרים איטלקים שהתגוררו באזור טולון לשוב לארצם, אבל באיטליה הם התקבלו בעוינות ובאלימות. איכרים נפחדים עקרו קטעים ממסילת הרכבת כדי למנוע את הגעת הרכבות לכפריהם, וספינות של מהגרים חוזרים הותקפו ברגע שעגנו בנמלים.

ציור של נאפולי בסוף המאה ה-15Francesco Di Lorenzo Rosselli

ציור של נאפולי בסוף המאה ה-15

נגע ההזנחה

הכולרה לא הכתה בתושבי נאפולי באופן מקרי. היא פגעה בעיקר במי שאכלו מזון או שתו מים שהיה להם מגע עם צואת אדם הנגוע במחלה. התודעה ההיגיינית של המקומיים הייתה מזערית. אחת מתעלות הביוב הראשיות באזור הנמל הייתה סדוקה, ומימיה חלחלו בקביעות לבארות מים. תושבי הקומות העליונות נהגו להשליך מחלונות הבית לסמטאות הצרות את מי הכביסה המלוכלכים, את האשפה ואף את תכולת הדליים שבהם עשו את צרכיהם, והעוברים והשבים בוססו בזוהמה זו באין מפריע.

התושבים נהגו להשליך את תכולת סירי הלילה שלהם מהחלון אל הרחוב. רחוב ברובע פורטו, ראשית שנות השמונים של המאה ה-19Giorgio Sommer

התושבים נהגו להשליך את תכולת סירי הלילה שלהם מהחלון אל הרחוב. רחוב ברובע פורטו, ראשית שנות השמונים של המאה ה-19

בנוסף לזיקה הישירה בין רמת ניקוז וסניטציה לקויות לבין התפשטות הכולרה, המחלה נכרכה בבירור גם בתזונה לקויה. החיידק התקשה לשרוד במעיו של מי שהקפיד על תזונה מאוזנת. תושבי פורטו, רובע הנמל הצפוף והעני של נאפולי, התקשו לגלות עמידות כלפי חיידקי הכולרה משום שנחשפו לתת תזונה, לאנמיה, לעייפות ולחוסר תיאבון כרוני. רבים סבלו ממשקל גוף עודף שנבע מריבוי שומנים במזון. הם אמנם הרבו לאכול פֵּרות בקיץ, אלא שפֵּרות שניתן היה לקנות בזול היו לעתים קרובות רקובים למחצה או לא בשלים, וגרמו להם לשלשולים כרוניים שהקלו על קליטת חיידקי המחלה בגוף.

ראשוני החולים בנאפולי התגלו ב-24 באוגוסט 1884 ברובע פורטו. בשבוע הראשון היו שבעה מתים, ובסופו אף נוצר רושם שהכולרה נבלמה. רבים חגגו באכילה ובשתייה, אך כבר למחרת התפרצה המגפה מחדש בעוצמה רבה יותר. תוך יממה חלו 122 איש, ו-82 מתו.

תנאי הצפיפות וחוסר ההיגיינה ששררו בנאפולי אילצו את רשויות העיר לטפל בחולים בנוקשות רבה. כל אימת שדווח על חולה חדש נשלחו אליו שני צוותים. הצוות הראשון כלל רופא, אנשי משמר ועגלה, ותפקידו היה לאמת את ההידבקות ולפנות את החולה לבית חולים. תפקידו של הצוות השני היה לחטא את המקום. הוא טיהר בעשן את יחידת המגורים ושרף את בגדי החולה, את כלי מיטתו ואת המזרון שעליו שכב. התוצאה הייתה שמשפחות עניות רבות העדיפו להסתיר את דבר קיומם של חולים כדי להגן על רכושן הדל. הן הותירו בבית את החולה שהתייסר מול עיניהן עד שמת, וכך גרמו להדבקות נוספות.

מגפת הכולרה התפרצה פעמים אחדות במאה ה-19 ובמאה העשרים והטילה את חתתה על אירופה. מלאך המוות הורג המונים, שער המוסף המאויר של לה פטי ז'ורנל, דצמבר 1912.

מגפת הכולרה התפרצה פעמים אחדות במאה ה-19 ובמאה העשרים והטילה את חתתה על אירופה. מלאך המוות הורג המונים, שער המוסף המאויר של לה פטי ז’ורנל, דצמבר 1912

המחלה פגעה בעיקר בצעירים שהיו בשיא אונם, עובדה שהגבירה עוד יותר את תחושות הפחד וחוסר האונים. כתוצאה מגיל החולים נותרו אלמנות ויתומים רבים. כשליש מתושבי העיר – בעיקר בני מעמד הביניים שיכלו להרשות זאת לעצמם מבחינה כלכלית – נסו להרים שמסביב לעיר עד יעבור זעם. העניים יותר נותרו בלית בררה בעיר הנגועה.

התפשטות המחלה התחוללה במהירות בלתי נתפסת. לעתים אנשים שהלכו לדווח על פטירה של אדם אחר נפלו ומתו בעודם עומדים בתור. לא אחת מלאו המשרדים בקיא, והפקידים נאלצו להפסיק את עבודתם ולתמוך בחולים. אחרים צנחו לפתע ברחובות או בכנסיות. התסמינים הנראים לעין של המחלה – לחיים ועיניים שקועות, שפתיים כחולות ועור מקומט – היו גורם חשוב בתחושת האימה שהשתלטה על התושבים. החולים נותרו מוטלים ברחובות זמן רב עד שפונו, שכן עוברים ושבים פחדו לסייע להם ושירותי הפינוי היו איטיים בשל ארגון גרוע ובשל ריבוי החולים.

המערכת הרפואית סבלה ממחסור בכוח אדם, ובתי החולים לא עמדו בעומס והפכו למוקדי בידוד משום שלא יכלו להציע טיפול יעיל. בנאפולי כולה התגוררו כ-1,200 רופאים, אך רק 150 מהם עסקו ברפואה ציבורית. רמת השירות, המקצועיות והמוטיבציה שגילו רופאים אלה הייתה ירודה.

העירייה החרימה את גופות הנפטרים כדי שלא יפיצו את המחלה. נושאי אלונקות סבבו ברחובות וכרוזים שנלוו אליהם קראו לאנשים להוציא את מתיהם לפתחי הבתים. בימי השיא של המגפה נותרו לעתים גוויות שלא נאספו במשך ימים. היו סמטאות שבהן לא נותר מי שיכול היה להוציא את המתים החוצה, שכן מספר החולים והנפטרים בהן היה גבוה. הגוויות הובלו ללא מלווים לבתי קברות מיוחדים שנבחרו בקפידה כך שריקבון הגופות לא יחלחל בשום אופן למי השתייה של העיר, ונקברו בקברים המוניים שחוטאו בכמות עצומה של חומצות מאכלות.

כזה וכזה

על כל המבנים הציבוריים נתלו דגלים שחורים לאות אבל. חיי העיר שותקו, הנמל שבת והחנויות והמסעדות נסגרו. ברחובות לא נראו אנשים. מכל פינה נשמעה הלמות פטישי הנגרים שבנו ארונות קבורה. כמו בטולון גם בנאפולי נסו על נפשם רבבות מאלה שיכלו לאפשר זאת לעצמם והתגוררו בגבעות המקיפות את העיר, וגם פקידים עירוניים בכירים נטשו את משמרתם ואת חובתם המוסרית לתושבים ונמלטו.

על רקע זה בלטה התנהגותו של אומברטו מלך איטליה, שמיד עם היוודע דבר המגפה בא במיוחד מרומא כדי להפגין סולידריות עם נתיניו. במשך יום תמים עבר המלך ברבעים העניים ביותר, ביקר בבתי המגורים העלובים ושוחח עם התושבים מבלי להירתע מקרבתם. ביקורו זכה להצלחה כבירה משום שיצר מודעות ללא תקדים למצבה של נאפולי, מהעניות שבערי איטליה.

הידע הרפואי באותם ימים לא אפשר להציע דרכי התגוננות של ממש, ועוברים ושבים הניחו על חוטמם ממחטות טבולות בעשבי הרחה ובחומץ. נעשו מאמצים ציבוריים לבלום את התפשטות המחלה בכל דרך אפשרית. צוותי הניקוי של הרחובות תוגברו, פונדקי המלחים שנחשבו למדגרה עיקרית לחיידקים סוידו מחדש, בורות ספיגה נוקזו במידת האפשר וטוהרו בשפע של חומצות. הרופאים האמינו כי המחלה אינה עוברת רק דרך המים אלא גם דרך האוויר, ולכן הובערו בקרנות הרחובות מדי לילה תרכיזים גופרתיים שריחם החריף גרם למחנק ולשיעולים בלתי פוסקים. לאחר המגפה נותר הזיכרון של מדורות הגופרית חקוק בתודעה הציבורית במשך שנים.

במקביל נעשה ניסיון לשפר את איכות התזונה ככל שניתן. העירייה פתחה על חשבונה מטבחים ציבוריים שסיפקו לחם, בשר ומרק ל-18 אלף איש מדי יום, אך אלה היוו רק כארבעה אחוזים מהאוכלוסייה. הרשויות הורו לשתות רק מים מורתחים או מים ממקורות בטוחים, אך להוראה זו לא הייתה משמעות מעשית בתנאי המגורים של התושבים העניים. עוד התבקשו האנשים להימנע ממתחים ומרוגז המחלישים את יכולת העמידה של הגוף. כל ההוראות פורסמו במודעות שנכתבו באיטלקית, למרות שרבים מהתושבים כלל לא ידעו לקרוא והבינו רק נפוליטנית.

מצב תברואתי קשה. כובסות בנהר, 1880.

מצב תברואתי קשה. כובסות בנהר, 1880

המגפה השתוללה בעיר קרוב לשלושה חודשים. החולה האחרונה שמתה מכולרה נקברה ב-15 בנובמבר. לפי המניין הרשמי 7,143 מתו במגפה ו-14,233 חלו אך נותרו בחיים, אולם יש להניח שמספר החולים והנפטרים היה גדול הרבה יותר, משום שגם המשפחות וגם הרשויות ניסו להסוות מקרים לא ברורים. ימי השיא היו ב-10 וב-11 בספטמבר, ובהם לבד נמנו כשליש מהמתים, אולם לדברי הקונסול הבריטי בעיר הרשויות שיקרו ופרסו את הנתון הזה על פני כעשרה ימים.

דבר הפרשנים

מטבע הדברים התעוררו בעקבות המגפה מגוון תגובות רגשיות. אחת מהן באה לידי ביטוי גם בתסמינים גופניים ונפשיים ובעיקר בהתמוטטות עצבים ובאובדן עשתונות. מספר ההתפרצויות ההיסטריות הרקיע שחקים, ובמקביל דיווחו רופאים גם על עלייה חדה בתלונות של גברים על אין אונות.

גם בתחום הדתי ניכרה השפעת המגפה, ונרשמו מקרים של ביטויי אקסטזה דתית ששולבו בהם היבטים מיסטיים. אנשים הרבו להתפלל ולפקוד את הכנסיות למרות הקריאה להימנע מהתקהלויות. מדי יום התקיימו תהלוכות ספונטניות של מאמינים אשר נשאו תמונות של קדושות, שרו פרקי תפילה ודרשו תרומה מכל מי שנקרה בדרכם. הייתה כמיהה לנסים. כשפשטה שמועה כי באחת הכנסיות ירדה כביכול המדונה מהמזבח כדי לברך את המתפללים נהרו לשם מאות אנשים, נפלו אפיים ארצה, בכו והכו על חזותיהם בהתרגשות.

התפתחו גם תאוריות חתרניות. ברבעים העממיים נפוצה שמועה כי המגפה הייתה מזימה של האליטות להרעיל את עניי העיר וכך להפחית את מספרם. זו הייתה הדרך שבה פירשו לעצמם ההמונים את המעורבות הלא שגרתית של הרשויות בחייהם ובהיגיינה הציבורית, אותן רשויות שבימים כתיקונם היו אדישות לחלוטין לגורלם. הם התקשו לקבל את העובדה שההתערבות נבעה מדאגה אמיתית לשלומם ולא הבינו מדוע המחלה פגעה בהם יותר מאשר בעשירים.

המגפה הבליטה את פערי המעמדות והביאה אל סף עימות ביניהם. נאפולי במבט מהמעגן בסוף המאה ה-19Giorgio Sommer

המגפה הבליטה את פערי המעמדות והביאה אל סף עימות ביניהם. נאפולי במבט מהמעגן בסוף המאה ה-19

המגפה אכן פגעה פחות בצוותי הרפואה ובכמרים שפעלו ברבעים הנגועים. הסיבה לכך הייתה שהם לנו במקומות אחרים, ניזונו ממזון אחר ונזהרו במגעם עם הסביבה הנגועה, אך ההמון תלה זאת בתאוריית ההרעלה וראה ברופאים את עושי דברן של האליטות. ככל שהמגפה נמשכה חוו הרופאים וצוותי התברואה עוינות רבה יותר ותגובות אלימות מצד תושבים מתוחים ונפחדים.

סיבה נוספת לחשדנות הקיצונית של התושבים ולנתק שלהם מהרשויות העירוניות והממלכתיות הייתה הסגר שהוטל על העיר. כבר בתום השבוע הראשון של המגפה הקיף הצבא את העיר בחגורת מצור ברדיוס של כ-15 קילומטר שמנעה כל כניסה לנאפולי או יציאה ממנה. המטרה הייתה למנוע את התפשטות המגפה לחלקי איטליה האחרים. בעיר נאפולי עצמה נותר חופש תנועה מלא. גישה ברוטלית זו, של הקרבת המעטים למען הרבים, לא הייתה ייחודית לאיטליה באותם ימים, אבל ההמונים, ובמיוחד אלה שלא מצאו מפלט בהרים, ראו גם בה חלק ממזימה מתוכננת של האליטות.

תכנית הבראה

רק אחרי שהמגפה הגיעה לשיאה והחלה לדעוך חלה רגיעה יחסית בעיר. גם הצוותים הרפואיים הפכו קשוחים פחות, והלחץ שפחת בבתי החולים אפשר להם להעניק לחולים החדשים יתר תשומת לב. העירייה פתחה בתי מחסה לתושבי הרבעים העניים שאיבדו את ראשי המשפחות שלהם והחלה לסייע, גם אם במידה מועטה, במזון ובלבוש.

אחרי המגפה היו פרנסי העיר נחושים למנוע מגפות דומות בעתיד. הדרך שבחרו הייתה דילול רובעי העוני בעיר. הם הרסו חלק מהמבנים הצפופים, סללו דרכים רחבות ומאווררות במקום הסמטאות הצפופות ופינו אלפי תושבים למגורים חדשים ומודרניים שהיו למעשה השיכונים הראשונים בעידן המודרני.

בפועל היה פער ניכר בין המטרות שהוצבו לבין ביצוען. חברות הבנייה שנבחרו להקים רובעי מגורים חדשים רימו את הרשויות ולא הקפידו על התקנים שנקבעו. הן סטו מהתכנון המקורי והקטינו את המרחקים בין הבתים, את שטחי הדירות והחדרים, את גודל החלונות ואת רוחב חדרי המדרגות, וכך נוצרו לעתים תנאי מגורים שלא היו טובים בהרבה מהתנאים הקודמים. פינוי התושבים, שהופקד בידי קבלנים פרטיים, התבצע בחוסר רגישות. לפעמים פונו אנשים מבתיהם עוד קודם שהמגורים החלופיים שנועדו להם הושלמו, והם נותרו חסרי אונים כשאיש אינו דואג להם. הפתרון שנראה מוצלח ברמה העקרונית סבל מקשיים ביישום הפרטני והתעלם מבעיות שונות. הדיירים שפונו התקשו להגיע מהשכונות החדשות והמרוחקות למקומות העבודה, ובעיקר לנמל. בעיה נוספת הייתה שמאמץ הושקע רק בשיפור ההיגיינה והמגורים, אך לא הושקעה מחשבה כיצד להעלות את רמת החיים של המפונים וכיצד לשפר את החינוך של ילדיהם.

רחוב הקתדרלה בנאפולי היוםArmando Mancini

רחוב הקתדרלה בנאפולי היום

ושוב כולרה

גל כולרה נוסף, אמנם חמור פחות, פקד את נאפולי ואת דרום מזרח המגף האיטלקי ב-1911, קרוב לשלושים שנה לאחר המגפה הגדולה. בפעם הזו הסתירו השלטונות את התפרצות המחלה במטרה להעלים את הידיעה מכלל תושבי איטליה ולהתמודד עם המגפה באזור מבודד. בימים שבהם הייתה תקשורת כתובה בלבד אפשרות זו הייתה מעשית גם אם בלתי מוסרית בעליל. שוב הופעל הצבא להטלת סגר על מוקדי הכולרה, וראשי המשפחות נדרשו תחת איום של קנסות כבדים לדווח מיד על כל חולה.

ראש הממשלה היהודי לואיג'י לוצאטי הוביל הסתה נגד מיעוטים אחריםצילום George Grantham Bain

ראש הממשלה היהודי לואיג’י לוצאטי הוביל הסתה נגד מיעוטים אחרים

כדי להסיח את הדעת מהסיבה האמיתית למגפה – תנאי התברואה הגרועים – מצאו השלטונות שעיר לעזאזל. הצוענים הואשמו בהפצת הכולרה, ממש כשם שהצרפתים האשימו את המהגרים האיטלקים ב-1884. את התעמולה נגד הצוענים הוביל ראש ממשלת איטליה לואיג’י לוצאטי שהיה יהודי. לוצאטי הוא דוגמה עגומה לאופן שבו גם יהודים נהגו לעתים בגזענות כלפי אחרים. האסטרטגיה שנקט הובילה לגל טרור אנטי צועני בעידוד הממשלה.

המשטרה הונחתה למנוע כל כניסה של צוענים ושל אלה שהתנהגו כצוענים לשטח איטליה. מפקד המשטרה בעיר בארי הכריז כי הצוענים באזור עירו היו נגועים בכולרה והפיצו את המחלה כאשר כיבסו את בגדיהם המזוהמים בבארות של מי שתייה. עד מהרה התגייסה כל התקשורת האיטלקית נגד הצוענים. עיתון אחד כתב כי בזקניהם המזוהמים, בבורותם ובזוהמתם דומים הצוענים לחיות, ועיתון אחר ראה בהם זבובים, זאבים או ארבה. התעמולה נגד הצוענים לא פסקה גם לאחר שהתברר כי מדובר באנשים נורמטיביים ששמרו על רמת היגיינה נאותה, וכי איש מהם לא חלה בכולרה.

העובדות לא הפריעו לשנאה. מסע הציד נגד הצוענים פשה בכל איטליה. הופעלו נגדם תקנות חירום שאישרו לכלוא אותם ולגרשם מהארץ ללא משפט. ראשי משפחות צועניות נעצרו באלימות והובלו לבדיקות רפואיות ולחקירה. המונים האמינו לתעמולה האנטי צוענית ותקפו צוענים, ונוודים בכלל, בכל רחבי איטליה. הטענה הייתה שמיקרובים נושרים מבגדיהם המזוהמים על אנשים תמימים. התעמולה הוגברה בדרשות של כמרים נבערים בכנסיות כפריות. באחד הכפרים נרגם נווד למוות על ידי תושבים מפוחדים.

הכולרה הוציאה מהאנשים את כל השדים האפלים – פחדים, בערות, רגשי נחיתות, רשעות, חשדנות, התנכרות, עורמה וניצול. לצד אלה היא הייתה גם מצע להפגנת חמלה, הקרבה ומסירות. 

מהו הלקח שניתן ללמוד מהעבר? ייתכן כי המגפה משקפת בסופו של דבר את אופיו של האדם כפי שהוא תמיד, על הטוב ועל הרע שבו, אך צובעת אותו בצבעים עזים יותר.

***

מהי כולרה?

מהי מחלת הכולרה ואיך היא גורמת למוות מהיר כל כך?

רופאים במאה ה-19 סברו כי הכולרה פוגעת במערכת העצבים, וכי כל התופעות הגופניות הנלוות הן תגובות פיזיולוגיות לפגיעה זו. כיום אנו יודעים שהכולרה נגרמת על ידי חיידק, ובאופן אירוני היא לא נגרמת בעת הימצאותו של החיידק שחולל אותה בגוף האדם אלא דווקא עם מותו של החיידק, שכן אז הוא מתפרק ומפריש רעל שפוגע בתפקודי המעיים. תחת השפעת הרעל המעיים מאפשרים לפלסמה – המרכיב הנוזלי שבדם – לחדור למערכת העיכול. האובדן המסיבי של הפלסמה פוגע בנוזליות הדם ובזרימתו, ולכן חמצן ומלחים העוברים בדם לא מגיעים לרקמות. עודף הנוזלים במעיים גורם לשלשולים ולהקאות קיצוניים, והמחסור בחמצן ובמלחים בתאי הגוף גורם להתכווצויות שרירים קשות וכואבות ולקריסה של מערכות הגוף. למרבה הזוועה החולים נותרים בהכרה ובעיניים פקוחות עד לרגעיהם האחרונים ואין להם מפלט מייסוריהם.

התהליך כולו מהיר מאוד ונמשך לא יותר מיומיים, אך היו מקרים שבהם המחלה פגעה כה מהר עד שאנשים מתו עוד לפני שהופיעו אצלם סימני המחלה, וכך נוצרה תופעה מטילת אימה של אנשים שנפלו לפתע מתים ברחוב במה שכונה ‘הכולרה היבשה’. גם מי שלא מתים מהכולרה נחלשים מאוד והופכים טרף למחלות אחרות כמו דלקת ריאות ודלקת קרום המוח.

פורסם בגיליון 119, אייר תש”ף, מאי 2020