אמרי אליה בן השש, שטייל באזור תל ג’מה שעל גדות נחל הבשור במערב הנגב עם הוריו, מצא באקראי לוחית חרס שעליה טבועות דמויות של שבוי עירום המובל בידי שובהו, כשידיו כפותות מאחור. משמעותה של הסצינה המתוארת אינה ברורה, אם כי אפשר להניח שהיא מתארת את ההשפלה של השבוי המובס, המובל בעירום כשהוא חסר אונים. הלוחית, בגודל 2.8X2.8 ס”מ, מתוארכת על פי הסגנון המצרי האופייני לתקופת הברונזה המאוחרת (במאות ה-12-15 לפסה”נ), ימי ‘הממלכה החדשה’ (שושלות י”ח וי”ט) שבה מצרים האימפריאלית שלטה בערי המדינה בכנען.
ממחקר שערכו הארכיאולוגים סער גנור, איתמר וייסביין ואורן שמואלי מרשות העתיקות, עולה שהחפץ הוטבע בתבנית מגולפת, וסימני טביעות האצבע של האומן אף שרדו על צידו האחורי. על גבי הלוחית, שנראה כי שובצה בחפץ גדול יותר, מתוארת סצנה של אדם המוביל שבוי. דמות השובה, הלובשת חצאית, מחזיקה בשבוי עירום כביום היוולדו, שידיו מקופלות וקשורות מאחורי גבו. ניכר שהאומן ביקש להדגיש את ההשפלה שעובר השבוי בכך שהוא מובל עירום, ואולי אף לתאר שוני אתני בין דמות השובה לדמות השבוי, על ידי הצגה של תווי פנים שונים לכל אחת מהדמויות; בעוד ששערו של השובה מקורזל ופניו מלאות, השבוי רזה ופניו מאורכות.
המנהג להוליך שבויים ערומים מוזכר במקרא בנבואתו של ישעיהו: “כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֶת־שְׁבִי [=שבויי] מִצְרַיִם וְאֶת־גָּלוּת כּוּשׁ: נְעָרִים וּזְקֵנִים עָרוֹם וְיָחֵף וַחֲשׂוּפַי שֵׁת עֶרְוַת מִצְרָיִם” (ישעיה כ ד). העירום חושף את השבוי לפגעי מזג האוויר ומקשה עליו לגייס כוחות להתנגדות ולמרד; היעדר הנעליים מקשה מאד על ההליכה ועל הריצה (אם ירצה לברוח); וההדגשה על ‘חשוף שת’ היא השפלתו של השבוי – אדם ללא בגד מאבד את מעמדו והוא מושפל במערומיו. היעדר הבגדים הוא גם מרכיב בטחוני: כך לא יוכל השבוי להסתיר בבגדיו פגיון או סכין כנשק נגד שוביו. כפיתת הידיים מאחור מדמה את האדם לבהמה המונהגת מאחור על ידי בעליה. לכן בוחר הנביא להשתמש בפועל ‘כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ־אַשּׁוּר’: כדרך שהאדם נוהג את בהמותיו תחת עול בחריש או בדייש.
צלמי המושבה האמריקניתחפירות בצד הדרומי של תל גמה במשלחת פלינדרס פיטרי, 1927-1926
תל ג’מה מזוהה בידי הארכאולוגים כעיר יורזה הנזכרת ברשימותיו של המלך המצרי תחותמס השלישי בן המאה ה-15 לפסה”נ כעיר הדרומית ביותר בכנען שמרדה בשלטון מצרים.
בתעודות אל-עמרנה נזכרת העיר ומושלה – פּוּ-בַּעֲלוּ. בשלושה מכתבים למלך מצרים (EA316-314) מבטא מושל יורזה (או יֻרצַ) את הכנעתו למלך המצרי, ומזכיר שני נציבים מצריים בכנען, תחמַי ו-רֶענַפַּ, אשר למרותם הוא סר. ייתכן שנציבים אלה ישבו בעיר הראשית והחשובה של השלטון המצרי בכנען, עזה, שהיתה מכונה במצרית “פ-כנען”, בית כנען, עיר המחוז והעיר המרכזית באזור דרום מישור החוף.
תקופת הברונזה המאוחרת II היתה תקופת השיא של ירזה (תל ג’מה), ומתקופה זו נחשף באתר על התל ארמון שבו אמבטיה מעוטרת ומערכת ניקוז, וגם “בית מושל” מצרי למרגלות התל.
בתקופה מאוחרת בהרבה נערך ליד התל בסוף 1516 קרב חאן יונס, שבמהלכו הביסו כוחות האימפריה העות’מאנית את חיל הפרשים הממלוכי במהלך המלחמה הממלוכית-עות’מאנית.
לדברי פבלו בצר, ארכיאולוג מרחב דרום ברשות העתיקות, “העתיקות הן המורשת התרבותית כולנו, וכל ממצא מוסיף חלק לפאזל השלם, שהוא סיפורה של הארץ. קיימת חשיבות גדולה במסירת ממצאים ארכיאולוגיים לאוצרות המדינה, על מנת שאלה ייחקרו ויוצגו להנאת הציבור כולו. מסירת הלוחית לרשות העתיקות מעידה על חינוך ערכי ועל אזרחות טובה של אמרי והוריו. ישר כח!“