ילדֵי קדם
מבט ארכיאולוגי על ילדים ויַלדוּת בארץ ישראל בתקופת המקרא
רונה ש’ אבישר לואיס
אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים, 2019, 312 עמ’
*
פורסם בגיליון 120, סיון תש”ף, יוני 2020
כשאנחנו חושבים על ילדים בעולם המקרא עולים לנגד עינינו נושאים קשים וכבדי משקל ותמונות מצמררות: הקרבת ילדים בהקשר של עקדת יצחק, האיסורים החמורים על הקרבת ילדים למולך, הציווי הפרעוני על הריגת תינוקות יהודים וריב הנשים הבאות למשפט בפני שלמה המלך. בסיפורי האחים בתנ”ך מוזכרים תחרות עזה, קנאה ואיבה שהובילו למכירה ולרצח. האם היו גם צדדים חיוביים לילדות בתקופות אלה? האם יש דרך להכיר את חיי היומיום של ילדים בתקופות קדומות כל כך? מהם המקורות העומדים לרשותנו מלבד התנ”ך? הספר ‘ילדי קדם’ מבקש למלא את החלל בתחום זה.
בשנים האחרונות הולך ומתמלא מדף הספרים העוסק בילדים יהודים בעבר. ספרה של אבישר לואיס הוא לפי שעה התרומה האחרונה למדף זה, והוא עוסק כנראה בילדות בתקופה המאתגרת מכולן – תקופת המקרא. כארכאולוגית במקצועה היא מתבססת בעיקר על ניתוח מצאים ארכאולוגיים, אך נעזרת גם במקורות כתובים בני הזמן – בתנ”ך, וגם בטקסים אחרים מהמזרח התיכון הקדום.
בעוד שחוקרים והיסטוריונים העוסקים בתקופות מאוחרות יותר – תקופת חז”ל, ימי הביניים והעת החדשה – פוסעים על קרקע מוכרת יחסית, כיוון שהילדות בחברות הלא יהודיות שהיהודים חיו בתוכן נחקרה זה מכבר, אבישר לואיס הולכת אל ארץ לא נודעת. המחקר הארכאולוגי על ילדים בארץ ישראל ובמזרח הקדום, וגם במקומות אחרים בעולם, נמצא עדיין בראשית דרכו, ועל כן המחברת מקדישה את המבוא ואת הפרק הראשון להעמדת הבסיס המתודולוגי, להצגת שיטות המחקר ולשאלות מיהו ילד בעולם המקרא, מהם גבולות הילדות ומה היה חלקם המספרי של הילדים באוכלוסייה.
להשגיח
כל אחד מששת הפרקים הבאים בספר מתייחס לנושא אחר. אחרי פרק המתמקד בהריון, בלידה ובטיפול בתינוק באים שלושה פרקים המוקדשים לעיסוקיהם ולפעילויותיהם של הילדים; למרחבי המחיה שלהם; ולחינוכם בדגש על משחקיהם וצעצועיהם.
ההתמקדות בממצא הארכאולוגי מאפשרת לאבישר לואיס לתת את הדעת לנושאים שאינם מופיעים בטקסטים הכתובים ולתאר צדדים בחיי ילדים שאנו ממעטים לחשוב עליהם בהקשרים היסטוריים. הראשון מביניהם, ואולי החשוב ביותר, הוא המרחבים שבהם שהו ילדים. בעקבות ניתוח מקורי היא מציעה פרשנות מעניינת למבנה הבתים שנמצאו בחפירות. על פי השרידים שנמצאו במקומות שונים בתוך הבתים – בתי ארבעת המרחבים שהיו נפוצים בתקופת המקרא – היא מסיקה היכן היו אזורי הבישול, עבודות הטקסטיל וכדומה, ומראה כי לאימהות הייתה נקודת תצפית טובה על הילדים גם כאשר הם התרחקו ממנה פיזית. כך היא מצליחה להראות כי צורת הבנייה אפשרה להשגיח על הילדים ולעקוב אחר מעשיהם מבלי לכלוא אותם במקומות מוגבלים ומגודרים. גם מבנה הערים, שבהן נבנו בתים סביב חצר או כיכר מרכזית, אפשרו השגחה מסוג זה.
לא מדובר בעניין של מה בכך. בקרב היסטוריונים של הילדות קיימת מחלוקת ידועה וארוכת שנים בשאלה האם הורים בחברות עבר הקדישו תשומת לב לילדיהם והשגיחו עליהם מקרוב. היו היסטוריונים שטענו כי בעבר הורים לא נקשרו לילדיהם רגשית במידה רבה ולא השגיחו על מעשיהם היומיומיים. אבישר לואיס מראה כי גם אם הילדים פעלו באופן חופשי יחסית במרחב, שיטת הבנייה אפשרה להורים, ובעיקר לאימהות, להשגיח על הילדים הצעירים. זו הוכחה עקיפה לכך שהורים העמידו את הדאגה לילדיהם במוקד תשומת לבם, וגם עדות לחשיבותם של הילדים במשפחה ובחברה.
אלילים או צעצועים
בשל הנטייה הארכאולוגית של הספר מוקדשת בו תשומת לב רבה לממצא החומרי, והתמקדות זו מאפשרת דיון נרחב בתרבות הפנאי של ילדים, ובמיוחד במשחקים ובצעצועים ששימשו אותם. בחפירות נחשפו פעמים רבות פסלונים קטנים המכונים צלמיות וחפצים קטנים אחרים שהארכאולוגים לא מצאו להם שימוש תכליתי ועל כן הניחו כי מדובר בחפצי פולחן ששימשו לעבודת אלילים. אבישר לואיס מצטרפת לחוקרים אחרים המבקשים לאחרונה לבחון מחדש את תכליתם הכלים המיניאטוריים הללו. האם ייתכן שאלה בעצם בובות? האם כלים מוקטנים שמשו כלי משחק לילדים? ואולי היו לחפצים אלה שימושים שונים?
דרך עבודתה של אבישר לואיס בנושא זה מרתקת ומקורית. באמצעות שיטות מדעיות ושיטות מתחום הזיהוי הפלילי, כמו בדיקת טביעות אצבעות, היא מדגימה איך אפשר להראות שחפצים מסוימים נעשו עבור ילדים, ואף מוכיחה שיש כאלה שהוכנו כנראה בידי ילדים לשימוש עצמי בעת משחק. יש בין החפצים הללו צעצועים מתוחכמים היכולים לנוע או מורכבים מחלקים שונים. חלקם מזכירים צעצועים שהיו נפוצים בקרב ילדים עד לא מכבר, כמו סוגים שונים של סביבונים.
על סמך הממצאים אפשר להניח כי על אף שהילדים בתקופת המקרא נאלצו לקחת חלק פעיל במטלות משק הבית ולעבוד מגיל צעיר, הרי שלצד זה הייתה להם גם תרבות פנאי והם שיחקו כפי שעושים ילדים בימינו. יתרה מזאת, אבישר לואיס מראה כי החברה בכללותה הקדישה תשומת לב ומשאבים לצורכיהם המיוחדים של הילדים.
הנושאים הנדונים במרכז הספר משותפים לכולם. בכל חברה אנושית נשים יולדות ותינוקות זוכים להגנה ולטיפול. חינוך ומשחק קיימים גם הם ברוב התרבויות, אם כי לא בכולן. האתגר הגדול של אבישר לואיס הוא למצוא את ההיבטים המייחדים את הילדות בתקופה המקראית מהילדות בחברות אנושיות אחרות בתקופות אחרות. היא פורסת בפנינו מגוון רחב של מנהגים וטקסים מתרבויות היסטוריות שונות, ובהן החברה היוונית והרומית, חברות קדומות אחרות וגם חברות עכשוויות מרחבי העולם, כמו שבטים אינדיאניים ושבטים אפריקניים. בעזרת תובנותיה מחברות אלה היא מפרשת את הממצא הארכאולוגי הארץ ישראלי הקדום ועומדת על הצדדים הייחודיים לילדות בתקופת המקרא.
מעבר לחומה
שני הפרקים האחרונים עוסקים בצדדים האפלים יותר של הילדות: ילדים בעתות מלחמה ותמותת ילדים. לטעמי, דווקא פרקים אלה הם המעניינים ביותר בספר, כיוון שמופיעים בהם טקסים ומנהגים שהם ייחודיים לעולם הקדום. בפרק השישי אבישר לואיס מנתחת תבליטים מארמונות מלכים המציגים את הערים שהביסו במלחמותיהם. בתבליטים נראים ילדים המוחזקים מעבר לחומות העיר הנצורה באופן שניתן לפרשו כאילו נזרקו על ידי הנצורים בעיר אל מעבר לחומותיה או הועברו אל מחוץ לעיר. בהיעדר טקסט המפרש את הממצא החומרי העניקו חוקרים פרשנויות שונות למה שנראה כמו נוהג נפוץ במרחב הארץ ישראלי הקדום.
אבישר לואיס מציעה פרשנות מקורית משלה. היא טוענת כי מטרת תבליטי הקיר הללו, שקישטו את ארמונות המנצחים, הייתה להכשיר את אימוץ ילדי העיר הנכבשת על ידי הכובש ולהצדיק אותו. הילדים מתוארים כאילו הנכבשים העבירו אותם לידי כובשיהם, ועל כן הכובשים יכולים לאמץ אותם. כמו במקומות אחרים בספר, גם כאן מראה אבישר לואיס כיצד התבוננות בממצאים ידועים ומוכרים מנקודת מבט חדשה, הבוחנת את מקומם של הילדים, מאפשרת פרשנות אחרת, שונה ומקורית.
ילדות היא תופעה המשותפת לכל החברות האנושיות ואף לחלק מבעלי החיים, אך בכל תקופה ובכל מקום היא מקבלת פרשנות ייחודית וחד פעמית. אבישר לואיס מצליחה לקרב אלינו את הילדות של העולם הקדום באמצעות הבלטת הצדדים המשותפים והמוכרים לכל החברות האנושיות ובאמצעות הדגשת השונה והמיוחד בחוויית הילדות בארץ ישראל בתקופת המקרא.
הספר כתוב בצורה בהירה וקולחת, ולמרות שנפרסת בו יריעה רחבה של שיטות מחקר ושל כלים מתחומי ידע שונים ומגוונים הוא אינו מייגע את הקורא ומצליח להנגיש את העולם הרחוק, הזר והשונה גם למי שאינו בן בית בשדה המחקר ההיסטורי והארכאולוגי.