חופה שחורה

פורסם בגרסה המודפסת בגיליון 74, תמוז תשע”ו

חופה שחורה

בר”ח ניסן תרס”ט (1909) נכתב בפנקס החברה קדישא של עדת הפרושים בירושלים:

יירשם בזה לזיכרון שביום הזה לעת ערב עלה הקהל חופה של ב’ תימנים על הר הזיתים לסגולה של עצירת מחלה.

תמונת החופה השחורה אשר הועמדה בבית הקברות בהר הזיתים, ר"ח ניסן תרס"ט, 1909, שצולמה ע"י אנשי אמריקן קולוני - היא אחד התיעודים הבודדים של חתונת יתומים בבית קברות-

צלמי אמריקן קולוני הנציחו את טקס חתונתם של היתומים בהר הזיתים, וכעבור יומיים פורסמו במדור ‘ירכתון קטן’ בעיתון ‘הצבי’ הדברים שכתב אליעזר בן יהודה ביום החתונה, ובהם יותר מקורטוב של אירוניה:

ובכן, אל תאמרו כי אלמנה ירושלים מבעלי סגולות מועילות. סוף סוף נמצאו עסקנים נאמנים הדואגים לשלומה של ירושלים ולבריאותה, והיום, בר”ח ניסן, שעה אחת אחרי הצהריים החלה הכנת הסגולה … ארוכה מאוד הייתה התהלוכה שמילאה את כל הדרך מן השער עד קרוב ליד אבשלום. בפנותי את ראשי לצד הר הזיתים כבר היה כל מעלה ההר שמעל למערות זכריה ויד אבשלום מכוסה המון רב. בשיר וברינה עלתה התהלוכה להר הזיתים. החום היה מחניק אף כי מהמזרח נשב קצת רוח נעים. ובהמון היהודי הרב שהשתפך ככה בכבדות ובעצלות על אמיר ההר בין הקברים הבלים נמצאו גם סירים אנגלים, אמריקנים וגרמנים. מה רצו הסירים פה? לראות את המעשה המוזר שעשו היהודים, לא יותר. ובאמת, היש לך דבר יותר מגוחך מהמעשה הזה? עם רב הולך להר הזיתים לראות בנישואים של יתום ויתומה, למען שתעבור על ידי ‘סגולה’ זו המגפה הנוראה מהעיר (‘הצבי’, ג’ בניסן תרס”ט, 25.3.1909).

אליעזר בן יהודה ראה עצמו נציג תנועת ההשכלה בלב ירושלים ובעיתוניו הביע ביקורת מושחזת כלפי אנשי היישוב הישן

מה לחתונה של יתומים צעירים ומלאי חיים בבית הקברות העתיק בהר הזיתים? וכי לא נמצאו אולמות טובים ממנו לערוך בהם חתונה? האם יש כאן דאגה לעניים יתומים או תקווה שבזכות מעשה הצדקה של האנשים החיים ובזכות שמחת החתונה המגפה תיעצר? האם מדובר באמונה כי המתים בבית הקברות יכולים לבקש ישועה למען החיים, וכי המפגש ביניהם יביא את המרפא, או שאולי יש כאן הכרזת ניצחון – ניצחונם של ילדים שנותרו בחיים למרות המחלות והמגפות והצליחו להגיע לגיל הפריון?

חתונת יתומים בבית הקברות מכונה ‘חופה שחורה’ או ‘חופת מגפה’, והיא ידועה כטקס מאגי שיש בו סגולה לעצירת מגפה או פורענות אחרת שבאה לעולם.

בפנקס החברה קדישא של עדת הפרושים בירושלים מתועדת בהבלטה חתונת היתומים שהתקיימה בראש חודש ניסן תרס"ט 1909). באדיבות חברא קדישא קהילת הפרושים

מנהג זה אינו המצאה של תושבי ירושלים. הוא הגיע לעיר הקודש במאה ה-19 מקהילות מזרח אירופה. בספרו של רבי צבי הירש מרימנוב ‘בארֹת המים’ מסופר על חתונת יתומים שנערכה בעיירה בתקצ”א (1831):

בשנה הנ”ל הייתה שוררת עלי תבל מחלה החולירע רחמנא ליצלן, וגם ברימנוב. ועשאו לה סגולה הידוע כי השיאו איש עני עם בתולה ענייה. ועשאו החופה עלי בית עלמין, והנה כאשר רצו להוביל החתן והכלה תחת החופה נחלה הכלה על חולי הלז … וסיפרו הדבר להרב הקדוש מורנו הרב צבי הכהן זיכרונו לחיי העולם הבא, אזי פתח את פיו הקדוש ואמר: קיימא לן מעבירין את המת לפני הכלה, ותכף נתרפאת מחוליה ושבה לאיתנה הראשון (צבי פרידהבר, “חתונות מגפה בראי הספרות והעיתונות העברית”, ‘דפים למחקר בספרות’ 7, עמ’ 306).

מאיר צוקרביץ מספר על חתונה שנערכה בבית קברות בעיר זמברוב שבפולין בתרנ”ג (1893), לאחר שכל המאמצים להדביר את מחלת החלירע שפקדה את העיר עלו בתוהו:

אך הקהל לא התייאש מישועת ה’ ואחזו בדרך שלישית – נישואי יתומה. בתולה יתומה ובעלת מום הייתה בעיר וחנה ינטה שמה, ורווק גמגמן מחזר ביום על הפתחים ולן בלילה בהכנסת אורחים על הדרגש הקשה. שידכו נכבדי הקהל זה על זה והזוג נתרצה. הוחלט לערוך להם נישואים בציבור על חשבון הקהל בבית הקברות … הובילו את הזוג לחופה בתופים ובמחולות, וכל בני העיר – לרבות הנוצרים – באו לשמחת חתן וכלה, וזכות שמחה של מצווה עמדה לנו. כי ראה ה’ בעניינו וינחם על הרעה לעמו ותיעצר המגפה (שמואל גליק ‘אור נגה עליהם – הזיקה שבין מנהגי נישואין למנהגי אבלות במסורת ישראל’, עמ’ 175).

בראשית המאה העשרים כבר היה המנהג מוכר ונפוץ למדי. ד”ר יום-טוב לוינסקי סקר במאמרו “חתונות מגיפה במנהגי אשכנז” את המנהג העממי הזה שהתפתח באירופה והזכיר חתונה שנערכה בלומז’ה שבפולין ב-1906, חתונה שנערכה קרקוב ב-1918, ושלוש חתונות שהתקיימו בשדליץ בשנים 1917-1925 במטרה להתמודד עם מגפות ועם רעב. בספר ‘אוצר כל מנהגי ישרון’ שפרסם הרב אברהם הירשוביץ בתרע”ח נכתב:

כשהיה מגפה בעיר עשו חופה עם עני יתום ויתומה ענייה על חצר מוות משום סגולה, או גונזין ספרים בלים ושמות הקדוש ברוך הוא והולכים בהמון חוגג אל בית הקברות וגונזין שם בקרקע (סימן מ”ב).

בעיתונות של תנועת ההשכלה הוקדשה תשומת לב נרחבת לתופעה, והלוחם הגדול נגדה היה עורך עיתון ‘המליץ’ אלכסנדר צדרבוים. כאשר נודע לו על ‘חופות שחורות’ שנערכו בקישינב הוא יצא חוצץ נגד המנהג:

ברכת ה’ תבואתה לראש המתעסקים במצוות הכנסת כלה, ובזכותה יעצור ה’ במלאך המשחית ויסר מעליהם ומעל כל ערי ארצנו את המוות הנורא הזה. אך לא נוכל עצור במלים להוכיחם על פניהם אם נכונה השמועה אשר הגיעה לאוזנינו, כי באחת יבערו ויכסלו, באשר נתנו לעשות ט”ו חופות על שדה הקברים. תועבה היא לישראל, לו גם יצאה התקנה הנבערה הזאת מאחד קדוש, או מכל הקדושים אשר בארצנו ובחוץ לארץ יחד (‘המליץ’, כ”ח באב תרכ”ו, 9.8.1866).

גם בכתב העת ‘הכרמל’, שיצא בליטא בעריכתו של שמואל יוסף פין, יש התייחסות לחתונות מגפה, כולל כתבות ביקורתיות על חתונות שהתקיימו ביקטרניסלב ובגרודנה באלול תרכ”ו ובביאליסטוק בתשרי תרכ”ז. על החתונה ביקטרניסלב נכתב:

זה כשבועות אחדים כמעט החלה המחלה הנוראה (חולי-רע) להיראות בעירנו ורבים חללים הפילה … ויהי היום ואנשים רבים נועצו לעצור את המגפה ולשום קץ ותכלה להמחלה הזאת, ויקחו בחור ובתולה מבזויי העם וחדלי אישים, ויובילום בתופים ובמחולות לבית מועד לכל חי, ושמה הביאום במסורת ברית הנישואין, ואכלו ושתו וישימו בכוס עיניהם, ויאמרו כי זאת היא התרופה למחלת החולי-רע. מאוד נהפך לבי בקרבי וכלימה כיסתה פניי בראותי את החיזיון הזה. לא יכולתי לשער בנפשי כי בימים האלה יאמינו אחינו בני ישראל בדברים זרים כאלה. ובשאלי אותם מה הדבר הזה ומה המעשה אשר הם עושים ומאין בה להם המנהג הנבער הזה, אז מילאו שחוק פיהם ויניעו עליי בראשם באומרם כי המנהג הזה להם למורשה מאת אבותיהם אשר בטח ידעו את אשר עשו.  ולא ידעו האנשים האלה ולא עלה על לבבם כי לא כל מנהג ישן טוב, ויש מנהגים של שטות ובערות (‘הכרמל’, ג’ באלול תרכ”ו).

חתונת היתומים האחרונה שהתקיימה באירופה הייתה כנראה בגטו ז’לחוב בתש”ב (1942), בתקווה שמגפת הטיפוס שקטלה מאות תיפסק. חברי הקהילה הוליכו את בני הזוג לחופה בבית הקברות, ואחרי הטקס הוגש כיבוד ונוגנה מוזיקה בבניין היודנרט שבגטו. נראה כי מנהג העמדת ‘חופה שחורה’ היה מקובל בתקופת השואה, אך בגטאות לא היה צורך להרחיק עד לבית הקברות, שכן הגטו כולו היה בית קברות אחד גדול. רעיון זה בא לידי ביטוי בנאום מצמרר שנשא רב העיר פיוטרקוב הרב משה חיים לאו – אביו של הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו בעת חופה שנערכה בביתו שבגטו. הוא אמר כי מנהג ישראל להעמיד חופה בבית הקברות בעת מגפה, והוסיף כי על עם ישראל עוברת עתה המגפה הגדולה ביותר בדמי ימי העולם וכל הגטו הפך לבית קברות. בסיום דבריו נשא תפילה:

אבינו שבשמים, בזכות הזוג הצעיר העומד תחת החופה בטל מעלינו את הגזרה הרעה. די, תעצור נא המגפה אשר קיפחה מאות אלפים מבני ישראל, אנשים, נשים וטף. שלח לנו ישועה וגאולה מן הגלות המרה (יעקב קורץ, ‘ספר עדות – רשימותיו של יהודי מוצל מן הגיהינום הנאצי בפולין’, עמ’ 308).

ניסיון נואש לעצור את המגפה ולהימלט מהאימה הנאצית. חופה שחורה בגטו זלחוב, 1942

הילולי וחנגי בין הקברים 

חופות יתומים הוזכרו גם בספרות העברית לדורותיה, עדות נוספת לתפוצת המנהג. מנדלי מוכר ספרים היה מהראשונים שהתייחסו לתופעה. ב-1866 פקדו את עיירות מזרח אירופה מגפות רבות ובעקבותיהן נערכו חופות יתומים בבתי הקברות. בספרו ‘פישקא החיגר’, שנכתב ביידיש ב-1869 ועובד מאוחר יותר לעברית בשם ‘ספר הקבצנים’, תיאר מנדלי בהגזמה חתונה שכזו וסיכם:

מי שלא ראה חתונה הילולי וחנגי בין הקברים, לא ראה חתונה מימיו. היו חוגגים ושותים, מרקדים לפני הכלה ואומרים: כלה נאה וחסודה. לא כדי לחבבה על החולירע, כיש אומרים חס ושלום, אלא כדי לחבבה על בעלה השוטה (‘כל כתבי מנדלי מוכר ספרים’, הוצאת דביר תשי”ח, עמ’ צח).

בין המתנגדים הבולטים למנהג החופות השחורות - שכדרכו ביקר אותו בהומור - היה מנדלי מוכר ספרים

יוסף חיים ברנר שילב סצנה המבוססת על אירוע של ‘חופה שחורה’ בפרק השלישי של הרומן ‘בין מים למים’ – הראשון מבין הסיפורים שחיבר בארץ ישראל (ראו מסגרת). בעת שהותו בברלין פרסם ש”י עגנון ב-1913 את הסיפור “החופה השחורה” בכתב העת ‘השילוח’ שראה אור באודסה. עגנון הזכיר חופת יתומים גם ברומן ‘תמול שלשום’ שכתב ב-1946.

בין יפו וירושלים

חתונות יתומים בבתי קברות הונהגו לא רק בירושלים אלא גם במקומות אחרים בארץ, ובהם יפו. ב-2003 תיארה שפרה הורן חתונה שחורה בספרה ‘תמרה הולכת על המים’. תיאור זה מבוסס על תחקיר היסטורי שעסק בהעמדת ‘חופה שחורה’ ב-1902 ביפו, כאשר מגפת כולרה פקדה את העיר יפו. המגפה הגיעה ממצרים ופגעה בעיקר בערי החוף. העות’מאנים הטילו סגר על יפו ולא התירו לתושבים לקבור את חללי המגפה בבית הקברות ביפו כי הוא היה בלב אזור בנוי והם חששו מהדבקה. שמעון רוקח, מראשי היישוב היהודי ביפו, קיבל מהשלטונות אישור לרכוש חלקה בת 12 דונם בבעלות ממשלתית הרחק מהעיר. ‘ועד הקהילה המאוחדת לעדות האשכנזים והספרדים’ ביפו שילם חמישים מג’ידי תמורת הקרקע והכשיר את המקום לקבורה. בי’ במרחשון תרס”ג נכרה הקבר הראשון בבית הקברות החדש – לימים בית הקברות טרומפלדור שרבים מחלוצי העליות הראשונות נקברו בו. מיד אחריו נכרה קבר נוסף הרחק מהראשון, במטרה לקבוע עובדות בשטח פן יתחרטו השלטונות ויבקשו את החלקה בחזרה. כסגולה לעצירת המגפה ערכו באותו יום שתי חתונות יתומים בבית הקברות החדש, והשיאו שתי אחיות יתומות – שניר וציונה בליש – למשה גלזן וליחיא ריאני. ייסוד בית העלמין החדש ביפו עורר התרגשות רבה ובעיתונו של ישראל דוב פרומקין ‘חבצלת’ נכתב על כך:

ויהי כי החלה המחלה לתת חלק למלאך המוות, גזר ‘ועד הבריאות’ שהועידו הממשלה לדאוג לבריאות העיר כי המתים בהמחלה הזאת מאיזו דת שיהיו לא ייקברו בבתי הקברות העתיקים שרובם קרובים לעיר, ורק בבית קברות מיוחד שקבעה הממשלה רחוק מהעיר, ומתי ישראל היו מזומנים להיקבר גם שם … ויקברו שמה המת, ואחריו את אשר מתו אחר כך, ושם קברו גם את ‘הגניזה’, ושם נכנסו לחופה ב’ זוגות בתופים ובמחולות, ויהי המקום ההוא לבית הקברות תמידי. ייתן ה’ ובילע המוות לנצח ויאמר למלאך המשחית הרף ולא נוסיף לדאבה עוד (‘חבצלת’, כ”ח במרחשון תרס”ג, 28.11.1902).

הסגנון האוהד – החריג בעיתונים מתקופה זו – מעיד על שיוכו של ‘חבצלת’ שייסד הרב ישראל ב”ק ב-1863 לחסידי ירושלים.

שני הקברים הראשונים שנכרו במקום שהפך מאוחר יותר לבית העלמין טרומפלדור בתל אביב. ביום שבו נכרו שני קברים אלה בשני קצות בית העלמין נערכו במקום שתי חתונות יתומים כסגולה לעצירת מגפת הכולרה

כאמור, המקום העיקרי בארץ שבו נערכו חתונות יתומים בבית הקברות היה ירושלים. במאה ה-19 שררו בירושלים תנאי תברואה קשים שנבעו מהצטברות אשפה בחוצות העיר, ממי ביוב שזרמו ברחובות, מבורות מים מוזנחים שהיו נגועים בחיידקים ומתנאי דיור גרועים. כתוצאה מכך פקדו את העיר שוב ושוב מגפות שונות ומשונות. המגפה הקשה ביותר שפרצה בירושלים ונחרתה עמוק בלב תושביה הייתה מגפת כולרה שפרצה בתחילת תרכ”ו (אוקטובר 1865). במשך חודשיים הפילה המגפה כ-500 חללים והשנה זכתה לכינוי ‘שנת הכור”ת’. עיתוני ירושלים הרבו לכתוב באותם ימים על המגפה, וכמעט מדי יום הופיעו בהם הספדים על מנהיגי הקהילה שקיפחו את חייהם.

קודם להמצאת האנטיביוטיקה והחיסונים לא היו תרופות נגד מרבית המחלות, וכשאדם נדבק במחלה כלשהי נותר לו כמעט רק להתפלל, לערוך תעניות ולהשתמש בקמעות למיניהם. כשכל האמצעים האלה לא הועילו השתמשו בטקס המאגי שהביאו עמם האשכנזים ממזרח אירופה – העמדת ‘חופה שחורה’. על חופה שחורה שנערכה בשל המגפה בתרכ”ו נכתב בעיתוני התקופה פעם אחת בלבד. בעיתון ‘הלבנון’ פורסמה בכ”ה באייר תרכ”ו רשימתו של אדם שחתם בשם יוס”ף. הוא תיאר חתונה שנערכה כשבועיים קודם, וקבל על המנהג המגונה להשיא יתומים בבית הקברות אף בלי לשאול אם רצונם להינשא זה לזה. הוא סיפר על שני יתומים שנישאו בבית הקברות ולאחר החתונה התקוטטו. אם הכלה מיררה את חיי החתן עד שקצה נפשו והוא החליט לשים קץ לחייו וניסה להטביע עצמו במקווה. בנס הגיעו לשם נשים לטבול והצילוהו.

חופה שחורה שנערכה בעת המגפה בתרכ”ו הוזכרה גם בספרו של אליהו פרוש:

בשנת תרכ”ו הייתה מגפת חולירע קשה ביותר בירושלים, וכסגולה לעצירת המגפה ערכו חופה וקידושין לחתן וכלה בבית הקברות שבהר הזיתים. החתונה הייתה של רבּ יוסף לוצינער (דענקער) ואשתו, והיא נערכה ברוב עם ובשמחה יתרה (‘זכרונות ראשונים – זכרונות על חיי הישוב הירושלמי בעיר העתיקה ומחוצה לה במאה האחרונה’, עמ’ 39).

פנחס בן צבי גרייבסקי, שנפטר בתש”א, פרסם אלבום תמונות של ירושלמים ילידי הארץ. בספר מופיעה תמונה ומתחתיה הכיתוב:

רבּ יוסף בה”ר אליהו דנקר ז”ל מלוצין. נולד בירושלים בשנת תר”ח ונפטר בה ו’ ניסן תרפ”ז. שומר קברות הצדיקים ומתעסק בהטמנת ‘הגניזה’ שמה (‘אוסף תמונות (אלבום) מילידי הארץ – ירושלים ארץ ישראל רבנים, חכמים וסופרים, עסקני הצבור, בעלי מסחר וקנין’, חלק ראשון, עמ’ 59).

סביר מאוד שמדובר באותו אדם, ואם אכן כך, אזי החתן היה בן 18 בעת שנישא בבית הקברות. ברשימות ממפקד האוכלוסין שערך מונטיפיורי בשנת תרכ”ו מופיע ברשימת כולל רייסין יוסף בן אליהו יהושע. נכתב כי הוא יליד ירושלים, בן 18, נשוי לחנה ונסמך על שולחן אביו. מעליו מופיע שמו של אביו – רבּ אליהו יהושע מלוצין – הנשוי לאסתר רבקה. גם נתונים אלה מצביעים על כך שיוסף הוא כנראה החתן המדובר, ומתברר שהוא לא היה יתום. ייתכן כי אשתו חנה הייתה יתומה וייתכן שאף אחד מהם לא היה יתום. אליהו פרוש כתב שהחתונה נערכה בבית הקברות אך הוא לא ציין שהחתן והכלה היו יתומים.

ניצחון החיים

באדר תרס”ט נפוצה בירושלים דלקת קרום המוח והמחלה הפילה קרבנות רבים, בעיקר בקרב האשכנזים. בתחילה התקשו הרופאים לזהות את המחלה ותושבי העיר כינו אותה ‘המחלה קשת העורף’. צרות פקדו גם את עדת התימנים תושבי ירושלים: מאז שעלו לארץ בתרמ”ו כ-75% מהתינוקות שנולדו בירושלים מתו ממחלות. הם ניסו להבין מדוע באה עליהם הפורענות, ביקשו את עצת האשכנזים, והצרות המשותפות הולידו שיתוף פעולה בין שתי העדות: החתן והכלה היתומים יהיו מקרב התימנים, והאשכנזים יארגנו את עריכת החופה על פי מנהגם.

החתונה המפוארת ורבת המשתתפים שבתיאורה פתחנו את הכתבה נערכה בראש חודש ניסן תרס”ט בהר הזיתים. הייתה זו חתונת היתומים המתוקשרת ביותר והיא תוארה בעיתונות ובספרות. שתי תמונות איכותיות של החתונה מצביעות על המיקום המדויק של האירוע – צפונית מזרחית ליד אבשלום. קהל רב מכל העדות השתתף בחגיגה בבית הקברות והתמונות מהאירוע צולמו עלי ידי שני אנשים שונים. האחד היה איש האמריקן קולוני והשני רופא העיניים ד”ר משה ארלנגר. הצלמים לא התקרבו לחופה, החתן והכלה לא נראים בתמונות וגם שמותיהם לא אותרו.

אירוע אחד, שתי תמונות. התמונה שצילם רופא העיניים ד"ר משה ארלנגר בחתונת היתומים שנערכה בראש חודש ניסן תרס"ט בהר הזיתים. אוסף משה ארלנגר, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

בפנקס החברה קדישא נכתב כי החתן והכלה היו תימנים, ואילו אליעזר בן יהודה כתב שהכלה הייתה חלבית. בן יהודה גם סיפר שהחתן ברח בזמן החופה כי רצה לקבל את הכסף שהבטיחו לו העסקנים במזומן ולא בהקפה, ואלה רדפו אחריו, תפסו אותו ונתנו לו את מבוקשו, כי חששו שהמגפה תשוב. אין לדעת אם בן יהודה נקט לשון גוזמה או שכך אכן אירע, אך סגנון הכתיבה שלו מעיד על יחסו העוין לתופעה ועל הבוז שחש כלפי המארגנים.

איננו שופטים את בן יהודה, שגם הוא עצמו איבד רבים מבני משפחתו במגפות ובמחלות למיניהן, ומי אנו שנשפוט את אנשי היישוב הישן שההתמודדות עם המוות הפכה חלק מחיי היומיום שלהם. במציאות זו בית הקברות בהר הזיתים תפס מקום משמעותי בחיי הקהילה – הן כמקום קבורה ותפילה של יחידים, והן כאתר כינוס ציבורי בעת צרה. לא במקרה בית הקברות נקרא גם ‘בית החיים’, שכן הוא לא נועד רק לקבורת המתים אלא גם לצורכי החיים. בימי צרה ומגפה, כשהיחיד נאבק על חייו בחוסר אונים, הפך המאבק הפרטי למאבק של הקהילה כולה. במקום להסתגר ולהתבודד בבתים הנגועים שבהם שרר החולי והפחד יצאו אנשי ירושלים החוצה, אל ההר, אל שדה הקברים, נפגשו אלה עם אלה, שרו, רקדו, חגגו, קיימו מצוות צדקה והסתכלו למוות בעיניים כשהם מתמודדים עמו פנים אל פנים.

שני יתומים שאיבדו את הוריהם ונותרו בחיים על אף המגפה ניצבים תחת החופה כשלרגליהם קברים. זה אולי מעמד קשה לבני הזוג ולקרוביהם, אך עבור הקהילה מסמל האירוע סירוב להיכנע, מאבק וניצחון של החיים על המוות. מול החידלון מעמידים את ההמשכיות.

האם עצרה החופה את המגפה? רמז לתשובה מופיע בסיום דבריו של בן יהודה, כאשר ביקש מאחד ממארגני החופה שיבאר לו את המעשה והלה השיב לו:

יש אומרים כי זו היא סגולה. הפסד לא הפסדתי מאומה, ואם לא יועיל לא יזיק. על כל פנים, הלוא המצווה גדולה מאוד להשיא יתום ויתומה, ובזכות המצווה בעצמה הלוא צריך הקדוש ברוך הוא לרחם (‘הצבי’, ג’ בניסן תרס”ט, 25.3.1909).

בן יהודה מסכם את הכתבה ומגיב לדבריו: “אבל כי בזה העטו היהודים בושה וכלימה על כלל ישראל- זאת לא חשב גם רגע” (שם). כך או כך, חתונת המגפה המתועדת כל כך שנערכה בניסן תרס”ט הייתה כנראה גם החתונה האחרונה שהתקיימה בבית קברות בארץ ישראל. המאה עשרים הביאה עמה בשורות חדשות. חיסונים, המצאת הפניצילין, בניית בתי חולים מודרניים ושכונות מגורים מרווחות מחוץ לחומות והקמת מוסד ‘טיפת חלב’ גאלו את תושבי ירושלים מייסורי המגפות. העם היהודי הקים מדינה בארצו והארץ שינתה פניה. ‘החופה השחורה’ מסמלת את ימי הגלות והחשכה שחלפו.

המנהג הישן חזר להתקיים בלב מדינת ישראל בחסות מגפת הקורונה. בחופה שהועמדה בבית הקברות של בני ברק במרץ 2020 מעניק הרב למנהג פרשנות של השלמה עם גזרת האל: "עושים חתונה בבית קברות, כי זה המקום ששם האדם מרגיש שהוא לא שום דבר, הוא כלום. מעפר אתה ואל עפר תשוב. רק הקדוש ברוך הוא".

התמונה מתוך הסרט “בחסדי שמיים” במאי: יריב מוזר

***

לקריאה נוספת

שמואל גליק ‘אור נגה עליהם – הזיקה שבין מנהגי נישואין למנהגי אבלות במסורת ישראל‘, קרן אור תשנ”ז, עמ’ 159–176

יום-טוב לוינסקי, “חתונות מגפה במנהגי אשכנז“, ‘מחניים’ פ”ג, תשכ”ג, עמ’ 60–63

צבי פריד הבר, “חתונות מגפה בראי הספרות והעיתונות העברית“, ‘דפים למחקר בספרות’ 7, 1990, עמ’ 305–316

נספח: דורש לגנות

‘חופה שחורה’ אותה תאר יוסף חיים ברנר בצבעים עזים ובביקורת נוקבת משתלבת עם הדברים הקשים שביקש לומר על אנשי הישוב הישן. המקור לתאוריו נמצא כנראה בעיתונו של אליעזר בן יהודה

יוסף חיים ברנר

הרומן “בין מים למים” נכתב בפברואר 1909, שלשה חודשים לאחר עלייתו של ברנר לארץ, ועורר סערה ופולמוס נוקב מיד עם פרסומו. ברנר היה במצב נפשי ירוד ועדיין לא הכיר לעומק את המציאות עליה כתב ואותה ביקר. בסיפור מותח ברנר בקורת קשה על המושבות, על ירושלים ועל המציאות הארץ ישראלית כולה. הוא מקים קול זעקה כנגד הסיאוב שפשה בעם היהודי וכנגד החזרה לישות הגלותית, המהווה סכנה להזדמנות שנוצרה עבור עם ישראל להקים לעצמו בית לאומי במולדתו. את ההשראה לעלילת הסיפור, את דרך הצגתה ואת היחס המלגלג למנהג העמדת החופה בבית קברות, שאב ברנר מכתבתו של אליעזר בן יהודה שפורסמה ב’הצבי’ בג’ ניסן תרס”ט. הוא שילב אותה בסיפורו בכדי להראות את העיוות של חיי המשפחה ושל החיים בכלל בארץ ישראל.

וכך נפתח הפרק השלישי של הרומן:

בערב היום ההוא אשר בו הוכרחו להעביר את הדסה הקטנה לבית-החולים של רוטשילד, הועמדה החופה השחורה בחצר-בית-הקברות. להשתתף ולראות במחזה יצאה כל ירושלים … ירושלים, השומרת על ירושת אבות וזכרון-קדמונים, המתפרנסת מפירורי כל שולחנות בית ישראל שבכל העולם, המסמלת את כל גאון היהדות התולדתית וכל הדרתה, השולחת את נעריה-חתניה לחדרים ולישיבות וגוזזת שערות נערותיה-כלותיה במוקדם … המספיקה לכל תפוצות זרע יעקב “שמירות”, עשבים לסגולות, פתקאות על קבלת נדבות והבטחות להתפלל במקומות הקדושים – ירושלים החלוקנית, השקועה, כקופת תולעים, באשפת הבטלה, בבאשת אי-החליפה ואי-התמורה, קרקרה, סאנה וחגגה ביום ההוא.

היה קהל רב-גונים: מכל ה”עדות” ומכל ה”כוללים”. גברים בתחתונים לבנים בסנדלים ופוזמקאות, בחַלַטים מנומרים ובאבנטים רחבים, ילדים דקים כקיסמים ובעלי-זנבי-פיאות ארוכים, מתנועעים, נשים משוקצות ועושות רושם של מכשפות, אשר כשרון-הכישוף סר מעליהן – בתולות דדניות ופראות-מבט, אשר מפניהן נשקפו הבערות והטבע המחונק, ועל כולם – שמשים, בטלנים, פרושים, עסקנים בבתי חסד שונים, ממונים, תוקעי שופר, עיוורים מכל המינים, עניים וחולים מכל הסוגים, זקנים על משענת ובלי משענת, בחורי ישיבה מכל בתי-המדרש והקלויזים – אלה הפבריקאות ומקורי הפרנסה של העיר הקדושה – היה גם מספר של נוצרים סקרנים; מזוינות בכלי-השקפה ועדויות בשמלות-דרך מיוחדות להן לבדן, עמדו, סמוך לכל דבר, תיירות אנגליות, שכל אחת מהן בתבניתה הדקה והגבוהה ובהיובש המשונה, לא-האִשָתי שבפניה, נדמתה לשלושה קופים נתונים זה על גב זה.

בתוך קהל נאורי ירושלים היהודים היה גם בא-כוחה של העתונות העברית, צעיר חם בחיצוניותו וקוריוזי בכל דבר, שעמד כל העת ודאג להרושם, אשר המחזה הבלתי-יפה יעשה על התיירים הנוצרים מאירופה…

– נאפד! – קרא כל העת בהעברית המיוחדה בפיו – כלימה! …

האנגליות נחלקו בדעותיהם אם יש ענין בכל זה ואם לאו. פהק, אמנם, לא פיהקה מהן בשעת מעשה אלא אחת, אבל כולן דיברו הרבה והודו בצער, כי אין אצל ה”פּיפל” הלז אותה האֶכסטאזה הרליגיוזית, אשר ציפו אליה בלכתן אל בית-הקברות של ה”פּיפל” היהודי…

– החתן! אוי, החתן בורח מתחת החופה!.. – עברה לפתע רינה במחנה.

התגנדר ה”עולם”.

– אוי, מה אתם מדברים?.. על מה?..

החתן-ה”גולם” הוציא לפועל את אשר הבטיח מראש. הוא התרה והתרה, כי כל זמן שלא יסלקו לו את כל הנדוניה, לא יקבל עליו עול-חופה. והנה!..

בחורי הישיבה מ”עץ-חיים” נתנו לו צדק גמור: לא ניחא לו לאדם שירמו אותו…

– ומה חושבים הגבאים? – התרעמו אחדים – אין סדרים בירושלים!..

– תאב דע אני לראות את הקץ? – אמר בא-כוח העיתונות.

– עכשיו לא תועיל הסגולה כל עיקר, – התבדח ממולו אחד מן הנאורים.

– ומה, איפוא, יועיל?! – קפץ על זה רוגזו של בחור אחד – שמא ה”ביכלך” יצילו העולם? אה? שמא הציוניות? אה?

(מתוך פרויקט בן יהודה)