פורסם בגיליון 121, תמוז תש”ף, יולי 2020
על גבעות שייח’ אבריק
מלים: אלכסנדר פן, לחן: מרדכי זעירא
אֲדָמָה אַדְמָתִי
רַחוּמָה עַד מוֹתִי
רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ
רוּחַ רַב הִרְתִּיחַ
אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם
שֶׁאָדַם וְנָדַם
עַל גִּבְעוֹת שֵׁיח’ אַבְּרֵיק וְחַרְתִּיָּה
הַמָּחוֹל בְּגַלִּים
יְעַגֵּל עִגּוּלִים
עוּרִי שֶׁמֶשׁ לָעַד בְּחַרְתִּיָּה
עוּרִי שֶׁמֶשׁ בְּחַרְתִּיָּה
בְּיוֹמִי וְלֵילִי
לִי יֵהוֹד עֲמָלִי
עַל גִּבְעוֹת שֵׁיח’ אַבְּרֵיק וְחַרְתִּיָּה…
בבוקר יום השנה הראשון להירצחו של אלכסנדר זייד, ביולי 1939, הגיעה אחייניתו הדסה רבינוביץ’ מקיבוץ כפר גלעדי אל בית המשפחה בשייח’ אבריק. הדסה גדלה בירושלים והצטרפה לקיבוץ כפר גלעדי שהיה מעין קיבוץ משפחתי של משפחת בקר, משפחת אמה. דודיה של הדסה, ציפורה לבית בקר ואלכסנדר זייד, היו ממקימי הקיבוץ שנקרא בהמשך על שם דוד אחר – ישראל גלעדי – בעלה של קיילה גלעדי לבית בקר.
למרות החיבור העמוק של המשפחה לקיבוץ עזבה משפחת זייד את המקום כיוון שלא קיבלה את הכרעת החברים בדבר החינוך המשותף והלינה המשותפת. אלכסנדר זייד, ששמו הלך לפניו כשומר עז נפש, מונה מטעם קרן קיימת לישראל לשמור על האדמות באזור שייח’ אבריק שנקנו אך טרם יושבו, והמשפחה עברה לשם בכאב גדול באמצע שנות העשרים וחיה כמעט בגפה על הגבעות השוממות.
משפחת זייד: אלכסנדר, ציפורה וילדיהם גיורא, כוכבת והתאומים יוחנן ויפתח
ביצים תמורת שיר
כשהגיעה הדסה באותו בוקר שלחה אותה ציפורה מיד לתל אביב עם בנה הבכור גיורא זייד. היא אמרה שאלכסנדר פן הבטיח לה שיר לאזכרה אך הוא עדיין לא כתב אותו, ובלי השיר אי אפשר יהיה לקיים את האזכרה. הדסה וגיורא נסעו לתל אביב ומצאו את המשורר בקפה אררט. הדסה סיפרה כי הכניסה לבית קפה, סמל לבורגנות ולחוסר מעש, הייתה כרוכה עבורם בבושה, וגיורא נכנס ומיד התיישב כשראשו מוסתר בזרועו שמא יחשבו שהוא מבלה במקום מביש זה. תוך פחות משעה סיים אלכסנדר פן את כתיבת ‘שירו של זייד’ ובני הדודים חזרו במהירות האפשרית לשייח’ אבריק. בבית זייד הם מצאו את מרדכי זעירא שהיה חברו של זייד. הוא הלחין את השיר במקום, לימד חבורת צעירים מגרעין ההכשרה אלונים לשיר אותו, ואז אפשר היה לערוך את האזכרה.
גיורא זייד, ארכיון יד בן צבי אוסף משפחת ברלינסקיציפורה זייד, שמאז מותו של בעלה ראתה בהנצחתו חלק ממפעל חייה, רצתה שהטקס יהיה מושלם, ועל כן נסעה בעצמה לתל אביב ובידה קופסת נעליים מלאה כל טוב: שזיפים ולימונים אחדים, עוגה שאפתה ומוצר יקר ערך – ארבע ביצים קשות. את מרכולתה הביאה אל פן וזעירא וביקשה כי יכתבו יחד שיר נוסף לזכרו של אהובה, הפעם בקצב הדבקה. דווקא השיר השני, ‘על גבעות שייח’ אבריק’, זכה לחיים ארוכים והנציח את זכרו של זייד בתרבות הישראלית.
התמסרה להנצחת זכרו. ציפורה זייד לצד פסלו של בעלה אלכסנדר זייד, מעשה ידיו של הפַּסל דוד פולוס צילום: טלי רווה-זיידרועי רוח
למה פנתה ציפורה זייד דווקא לאלכסנדר פן? פן היה מבאי ביתם של הזיידים והעריץ את אלכסנדר. הקשר ארוך השנים החל עם הגעתה של חבורת רועים לגבעות שייח’ אבריק בקיץ 1927. חבורת הרועים נולדה מתוך חבורה אחרת שכינתה עצמה ‘חבר’ה טראסק’. הייתה זו חבורת צעירים עליזים שנולדה בתל אביב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ועברה גלגולים אחדים. מקורו של שם החבורה לא לגמרי ברור, אך ההשערה הנפוצה היא כי משמעותו ביידיש מרמזת לרעש ולהמולה, והחבורה אכן קיבלה על עצמה לשמח את תושבי תל אביב הקטנה. לקבוצה הצטרפו גם משוררים ואנשי תרבות שהזדהו עם חוגי הפועלים, על אף שרוב פעילותה הסתכמה במעשי שטות וליצנות בזירה העירונית. אילן שחורי, המתמחה בהיסטוריה של תל אביב, כתב:
לחברי הקבוצה היה חלק נכבד ביותר בהתגבשות התרבות הישראלית ברוב תחומי היצירה והאמנות, ואפשר לקבוע כי חבורתם הניחה את היסודות לתרבות הידוענים התל אביבית והישראלית (“אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת: עלייתה ונפילתה של קבוצת ‘חבר’ה טראסק’ בתל אביב הקטנה של שנות העשרים והשלושים”, ‘ישראלים’ 8, תשע”ז, עמ’ 48).
ב-1927 סייר חבר הקבוצה ישראל זמירי בנגב ופגש רועים בדואים, ובחזרתו הדביק אחדים מחבריו בחזון חבורת הרועים העברית. אלכסנדר זייד, שהיה מקורב לחלק מבני החבורה, הציע להם לרעות צאן על גבעות שייח’ אבריק. מלבד זייד ישב אז בשייח’ אבריק גם גרשון פליישר שהמשיך לעסוק ברעיית צאן על אף שאחרים נשברו ועזבו. זייד ניצל את ההזדמנות ורתם את ‘חבר’ה טראסק’ לעזרתו של פליישר. שני החברים המרכזיים בקבוצה שהגיעה לשייח’ אבריק היו ישראל זמירי ואלכסנדר פן.
תחילה עבדה החבורה התל אביבית בהתלהבות, אך כעבור חודשים אחדים התברר כי בוהמיינים מתל אביב אינם מתאימים למחויבות שחיי עבודה כרוכים בה. כשפליישר מצא יום אחד את העדר מסתובב לבדו על הגבעות ללא רועה הוא הבין כי שיתוף הפעולה עם החבורה צריך להסתיים.
פרק זה בתולדות ‘חבר’ה טראסק’ ארך כשנה ולא הניב הצלחה חקלאית גדולה, אך הוא הותיר אחריו שירי רועים נאים. החבורה חזרה לתל אביב, אולם אלכסנדר פן המשיך לבקר בבית זייד בשייח’ אבריק לעתים קרובות למעין חופשות ממחויבויותיו המשפחתיות, ושהה במקום כל פעם ימים אחדים.
דמותו של זייד הותירה בו רושם רב והוא נמשך אליה כבחבלי קסם. יש הסבורים כי העובדה ששניהם היו בנים לאימהות מקהילת הגרים הסובוטניקים היא שקרבה בין השניים. פן העריך את יכולת ההיטמעות של השומר זייד בסביבתו, ואת קשריו הטובים עם ערביי הסביבה בלא שוויתר על מחויבותו למשימה הציונית שהוטלה עליו על ידי קרן קיימת לישראל.
המשורר לא התמיד במלאכת המרעה אך המשיך להגיע לביקורים בשייח' אבריק. אלכסנדר פן (שוכב משמאל) עם ציפורה ואלכסנדר זייד (במרכז), 1931 באדיבות טלי זייד-רווה ורוני קניגסברג
האם רציחתו יצרה קשרי דם? אלכסנדר זייד ומכר ערבי
הדם שאדם
אלכסנדר זייד נרצח בי”ב בתמוז תרצ”ח (1938) בדרכו לאספת חברים של מייסדי קיבוץ אלונים. כנופייה ארבה לו בדרך וקאסם אל-טבאש, בדואי משבט ערב אל-חילף, רצח אותו. באחת בלילה נמצאה גופתו. הרצח היה אחד ממעשי טרור רבים ששטפו את הארץ במאורעות תרצ”ו תרצ”ט, אך זהותו של הנרצח הכתה את היישוב בתדהמה. זייד הגיע לארץ בעלייה השנייה, הוא היה ממקימי ארגון בר גיורא ואחריו ארגון השומר, ודחף את חבריו להמשיך את מגמת ההתיישבות צפונה. ביישוב התהלכו אגדות על התמודדותו יחידי מול שודדים בדואים.
אלכסנדר זייד גידל את ילדיו – גיורא, כוכבת והתאומים יוחנן ויפתח – כמקומיים לכל דבר. הם דיברו ערבית היטב, היו להם ידידים ערבים, הם היו בקיאים ורגילים ברכיבה על סוסים ובאורחות החיים של שכניהם. כשהדסה מתארת את נסיעתה עם גיורא זייד לתל אביב היא מסבירה כי הוא לא יכול היה להסתדר בלי הליווי שלה משום שהיה ‘בדואי’.
יגאל אלון אמנם מנע מגיורא זייד לנקום, אך לא שכח את הרצח. כשהוקם הפלמ”ח במאי 1941 פנה אלון שהיה מפקד פלוגה ליצחק שדה וביקש רשות לנקום את מותו של זייד. ראשי ההגנה אליהו גולומב, שאול אביגור וישראל גלילי דנו בעניין בכובד ראש. מנהג נקמת הדם שהיה מקובל בתרבותו של הרוצח היה רחוק מתרבותה של הנהגת היישוב שדגלה בטוהר הנשק. בניגוד למקובל בתרבות גאולת הדם ראשי ההגנה לא רצו לפגוע בבני משפחתו של הרוצח שזהותו הייתה ידועה להם בוודאות, הם גם סברו כי אסור שבניו של זייד הם שינקמו את דמו, כדי שלא יחל מעגל דמים ללא סוף. מוסדות המדינה שבדרך כבר היו מאורגנים דיים וחזקים מספיק כדי לעצור את בניו של זייד מלעשות את המעשה, וכדי ליטול על עצמם את האחריות לסגור את החשבון עם הרוצח.
ציפורה זייד על הסוס. צילום: טלי רווה זיידעם הירצחו של אביו פיעמה בגיורא תחושת נקם עזה. נקמת דם הייתה מקובלת בקרב הערבים שבקרבם גדל, אך יגאל אלון עצר בעדו. כשנה וחצי לאחר הרצח יצאו בני זייד לכיוון המאהל של אל-טבאש, אך כשהבינו כי הם עלולים להרוג חפים מפשע יחד עם הרוצח הם שבו על עקבותיהם.
רצו לנקום את רצח זייד בלי לפגוע בחפים מפשע. משמאל לימין: גיורא זייד, יצחק חנקין וחבר ערבי, 1938 אוסף הדסה ברלינסקי, יד יצחק בן-צביהנהגת ההגנה קיבלה החלטה נדירה, בוודאי על רקע מדיניות ההבלגה שהנהיגה לאורך כל שנות המרד הערבי הגדול. מאות יהודים נרצחו באותה תקופה, אך מעמדו הלא רשמי של זייד וחשיבותו כסמל לביטחון היישוב הביאו להחלטה לנקום את מותו. יגאל אלון הטיל את התפקיד על יצחק חנקין, בנו של יחזקאל חנקין שהיה חבר בארגון השומר וחברו הקרוב של אלכסנדר זייד. אלון עצמו הוביל את לוחמיו אל אוהל אל-טבאש שהיו בו גם נשים וילדים, ולאחר שווידא את זהות הרוצח ירה חנקין בראשו.
האירוסין המוזרים של הדם
הסופר יוסל בירשטיין ידוע בסיפוריו הקצרים המסופרים בגוף ראשון ומתעתעים בקורא שנשאר תוהה האם המסופר אכן קרה.
בסיפור מהספר ‘סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים’ שכותרתו ‘קשר דם’ הוא מתאר פגישה עם יוחנן זייד בירושלים שבמהלכה שואל המספר את זייד על מפגש שהתקיים שנים רבות קודם. השניים ישבו אז על המרפסת בביתו של זייד בטבעון כאשר הגיעה לשם אישה ערביה שטענה בתוקף כי יש ביניהם קשר דם וכי בשל כך הוא חייב לסייע לה לשחרר את בנה ממעצר משטרתי שאליו נקלע. לפי הסיפור יוחנן נכנס הביתה עם האישה כדי לשמוע את פרטי העניין, וכשהם יצאו הוא אמר למספר כי הוא צריך ללכת כדי להירתם לעזרת האישה בבית המעצר. המספר שנשאר מסוקרן שואל את יוחנן כעבור שנים רבות מה היה קשר הדם שעליו דיברה האישה, ויוחנן מספר לו כי אביה היה רוצחו של אביו.
יוסל בירנשטיין. צילום: בני לפיד
ציפורה ואלכסנדר זייד וילדיהםבירשטיין אכן חי בטבעון והיו לו קשרים עם בני זייד. האם התרחש סיפור כזה? קשה לדעת. נורית שני, בתו של בירשטיין, סיפרה לעמינדב רוטנברג הכותב עבודת דוקטור על אביה:
הוא סיפר לי את הסיפור לפני שכתב אותו כצירוף מקרים חזק ומעניין. רוב סיפוריו הם צירופים שחיבר מאפשרויות שלא בהכרח היו שייכות והוא קיבץ אותן לסיפור אחד. אבל אני לא יודעת אם המציא כזה צירוף.
ואילו בתו השנייה חנה ענבר כתבה לרוטנברג:
אני לא יודעת להגיד לך אם המפגש בין בנו של אלכסנדר זייד לבין בתו של רוצחו התרחש בנוכחותו של אבי, או שאבא רק שמע את הסיפור מפי בנו של זייד שהיה ידידו. אני יודעת בוודאות שמי שהיה ידידו של אבא לא היה יוחנן זייד אלא יפתח. כשאבא פרסם את הסיפור יפתח היה עדיין בין החיים ואבא לא רצה להשתמש בשמו, לכן בחר להשתמש בשמו של בן אחר שכבר הלך לעולמו.
הסיפור הזה מעיד אולי על ניקיון רגשותיהם של בני זייד, שעשו הפרדה בין תחושת הנקם שפעפעה בהם לבין רגשות חמים שהמשיכו ללוותם בקשריהם עם חבריהם הערבים שנים רבות לאחר הרצח.
אדמתו
הדובר בשיר ‘על גבעות שייח’ אבריק’ הוא אלכסנדר זייד. חגית הלפרין, חוקרת מסע חייו של אלכסנדר פן ושירתו, כתבה:
פן מתאר את זייד שבחר לחיות בשייח׳ אבריק חיי עמל, אך לא פחות מזייד מתאר פן גם את עצמו, את אותו צד שכיסה בעקבות המפנה האידאולוגי. בצד זה בא לידי ביטוי הקשר הפיזי של פן לארץ, קשר ארוטי כמעט, החיפוש אחר הציונות האמיתית, הנלהבת, הכנה, המצרפת מעשה לאמירה (חגית הלפרין, ‘צבע החיים – חייו ויצירתו של אלכסנדר פן’, עמ’ 126).
פן השתייך לחוגי השמאל בארץ, וברבות השנים הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק”י) ואף ערך את המדור הספרותי בעיתון המפלגה ‘קול העם’.
אלכסנדר פןהלפרין מראה כיצד פן נקרע כל חייו בין אמונותיו המרקסיסטיות לבין חיבתו העזה והפשוטה לארץ ישראל. בשיר שכתב על אלכסנדר זייד מביע פן לדעת הלפרין הזדהות מוחלטת עם דמותו של זייד ואין בו ביטוי לקרע שהתחולל בנפשו.
הסופר וחוקר הספרות מתן חרמוני טוען כי הלפרין משרטטת בספרה את דמותו של פן כנאיבית מדי. לדעתו יש לקרוא את השיר על זייד כשיר מתהפך: הוא פותח בקריאה “אדמה אדמתי”, אך פן מתחכם ומסיים כל בית בשמות הערביים שייח’ אבריק וחרתיה כדי להסתייג מהדובר בשיר הרואה את האדמה כאדמתו.
המשורר הבוהמיין מתל אביב נמשך לדמותו של השומר האגדי. אלכסנדר פן בצילומים לסרט שלא הופק לבסוף באדיבות ארכיון סינמטק ירושליםלמרות האירוניה שחרמוני מצביע עליה לא בטוח שלטענתו יש בסיס היסטורי. בעת כתיבת השיר ב-1941 לא היה על גבעות שייח’ אבריק שום יישוב יהודי שנקרא בשם עברי, ובמשך השנים קראו בני המשפחה למקום שייח’ אבריק כי לא היה לו שם עברי אחר. נראה אפוא כי הלפרין צודקת, וכי המלים שאלכסנדר פן שם בפיו של אלכסנדר זייד המת שיקפו גם את תחושתו. המשורר המעריץ צייר בשיר את התמונה הרומנטית של השומר שהותיר עליו את רישומו העמוק.
על מצבתו של פן נחקקו המלים “אדמה אדמתי, רחומה עד מותי”.