עוד חוזר הניגון: חצי הכוס המלאה

פורסם בגיליון 125, אלול תש”ף, ספטמבר 2020

כוס אחת של מים

מלים: דן אלמגור

לחן: דני גרנות 

הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת

כּוֹס אַחַת שֶׁל מַיִם

הָיָה זֶה בַּמָּצוֹר

בָּעִיר יְרוּשָׁלַיִם

לָגַמְתִּי מִן הַכּוֹס

טִפָּה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם

רַק כָּכָה לְהַרְטִיב

קְצָת אֶת הַשְּׂפָתַיִם

הָיְתָה לִי כּוֹס (הָיְתָה לִי כּוֹס)

כּוֹס שֶׁל מַיִם

הָיָה זֶה בַּמָּצוֹר

בִּירוּשָׁלַיִם

צִחְצַחְתִּי אֶת שִׁנַּי

וּבִשְׁאֵרִית הַמַּיִם

כִּבַּסְתִּי מִכְנָסַי

פַּעַם בְּחָדְשַׁיִם

כִּבַּסְתִּי מִכְנָסַי

הִשְׁחִירוּ קְצָת הַמַּיִם

אָז בְּאוֹתָהּ הַכּוֹס

כִּבַּסְתִּי זוּג גַּרְבַּיִם

הָיְתָה לִי כּוֹס…

כִּבַּסְתִּי אֶת גַּרְבַּי

וְבִשְׁאֵרִית הַמַּיִם

שָׁטַפְתִּי תָ’רִצְפָּה

פַּעַם בְּחָדְשַׁיִם

אֶת הַסְּמַרְטוּט הַלַּח

סָחַטְתִּי בַּיָּדַיִם

הִשְׁקֵיתִי בֶּעָצִיץ

שׁוֹשָׁן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם

הָיְתָה לִי כּוֹס…

לשמיעת השיר בביצוע דני גרנות

ויהי בימי מלחמת ישראל לשחרורו, בשנת ה’תש”ח ליצירה, שנה ראשונה לישראל המדינה, ותבוא ירושלים במצור והאויב התנכל להתיש בצמא את כוח מגניה ולוחמיה, וינתק את עורק מימיה מראש העין בואכה שער הגיא (מתוך תערוכה של חברת מקורות ביער חולדה).

במלים אלה, תחת הכותרת ‘פרשת השִלוח’, נפתחת תעודת ההוקרה שקיבלה חברת מקורות ממדינת ישראל. נוסח התעודה, שניתנה לחברה בזכות אחד המבצעים המרשימים שביצעה, נכתב בסגנון העברית המקראית כדי לשבץ את המבצע על רצף האירועים ההיסטוריים מימי התנ”ך ואילך. ברבות השנים נדחק מבצע השילוח שלא היה קרבי לשולי הסיפור ההיסטורי.

ויגע בצינור

ב-1936, אחרי שנים של הכנות ולא מעט דליפות, החל קו המים ירקון ירושלים לעבוד באופן רציף. השלטון הבריטי הבין כי ירושלים – שגדלה באופן דרמטי במשך עשרות שנים – לא יכולה עוד להסתפק במי בורות ומעיינות מקומיים, ולכן החל בהנחת קווי מים לעיר מוואדי קלט שבמזרח וממעיינות הירקון שבמערב. והעיר ירושלים שתתה ושמחה.

מעיינות הירקון, הנמוכים במאות מטרים מירושלים, חייבו קו מים שלא יהיה רק ארוך – למעלה משישים ק”מ של צינורות – אלא גם יכלול ארבעה מבני משאבות שידחפו את המים נגד כוח המשיכה. התחנה הראשונה הוקמה במעיינות הירקון, השנייה בלטרון, השלישית – שעליה שורבטה הכתובת המפורסמת של ברוך ג’מילי – בשער הגיא, והרביעית בכפר סריס, היום בקצה מושב שואבה הקרוי על שם תחנת השאיבה. משם המשיך הצינור לברֵכת מים שהוקמה בשכונת רוממה בירושלים והביא ברכה גדולה לעיר כולה.

קו המים פעל למעלה מעשור, עד מלחמת העצמאות. למחרת החלטת האו”ם על חלוקת הארץ בכ”ט בנובמבר 1947 פרצה המלחמה, וחלקה הראשון התמקד בדרכי הארץ ובעיקר בדרך לירושלים. כבר בראשית המלחמה החלו בעיות באספקת המים לירושלים, עד שלבסוף הוצא קו המים לכלל פעולה. הערבים הבינו כי העיר לא יכולה להתקיים בלי מים, ועל כן החלו פגיעות חוזרות ונשנות בצינור הארוך וגם בתחנות השאיבה שלאורכו. הנהגת היישוב הבינה כי חייב להימצא פתרון ארוך טווח לאספקת מים סדירה לעיר.

דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים במהלך מלחמת העצמאות, החליט לאגור מים ככל שרק ניתן ולחלק אותם באופן מדוד ושקול בין תושבי העיר. בדרך לא דרך נמדדו ונספרו בורות המים שהיו פזורים ברחבי ירושלים, ותוך הסתרת המבצע מעיני הערבים הם מולאו עד אפס מקום. בשלב הבא היה צורך לתכנן כיצד לחלק את המים שנאגרו בין תושבי העיר, ובעיקר כיצד לחנך את התושבים להסתפק במים מועטים ככל האפשר בחיי היומיום.

אחרי הצלחתו כמושל הצבאי של ירושלים בזמן המצור מונה לשר הקיצוב. דב יוסף, 1951 צילום: טדי בראונר, לע

מנהל מחלקת המים של עיריית ירושלים באותם ימים היה צבי ליבוביץ, מהנדס מנוסה שפעל למעלה מעשור בירושלים וקודם לכן עבד בעיריית תל אביב ובעיריית רמלה. ליבוביץ סייע לדב יוסף בניהול מפקד בורות המים ובמילוי הבורות. אגדה ירושלמית מתארת כיצד נעדר ליבוביץ ממשרדו במשך ימים אחדים, וכשחזר דיווח כי בזמן היעדרותו ערכו הוא ורעייתו מעין ניסוי מדעי שבו צמצמו את השימוש במים למינימום הנדרש לקיום. בין אם ניסוי כזה נערך בפועל ובין אם לאו, ההבנה הייתה כי ניתן להסתפק בעשרה ליטרים של מים לאדם בעת מחסור, בהנחה כי מדובר בפתרון זמני עד שהיישוב יצליח לחדש את אספקת המים:

כל אלף מטרים מעוקבים יאפשרו לנו לספק לתושבים עשרה ליטרים מים ליום. כך, אם נבצע את כל תכניותינו, נוכל אפוא להחזיק מעמד במשך 115 יום. אם נקצץ במנה ונעמידה על שבעה ליטרים מים ליום לצורכי שתייה, בישול, רחיצה וכל שאר השימושים, נוכל להחזיק מעמד 164 יום, ואם ניאלץ להסתפק בחמישה ליטר מים ליום נחזיק מעמד 250 יום (דב יוסף, ‘קריה נאמנה – מצור ירושלים 1948′, עמ’ 93).

כאמור, הקצבת המים לאדם ליום נקבעה לעשרה ליטרים. כדי לשנות הרגלי חיים ולהתאימם למציאות החדשה חולקו לאנשים עלוני מידע שנשאו את הכותרת “הוראות לשימוש יעיל במנות מים”. ליבוביץ הוא שערך את המסמך שפירט כיצד כל טיפת מים תנוצל היטב, לעתים שוב ושוב, תוך תשומת לב לסדר הפעולות. כך למשל שומרים את המים שבהם שוטפים את הכלים ברחיצתם הסופית ואִתם שוטפים את הירקות שטיפה ראשונה. עם המים האלה שוטפים את הרצפה, ואחר כך משתמשים בהם להורדת המים בשירותים.

שרשרת השימוש במים מהנקי אל המלוכלך. פרסום בעיתונים בזמן המצור

ממצוקה לזיכרון

באוקטובר 1967 נחנך בירושלים ברוב עם ובהתרגשות רבה תאטרון חדש – תאטרון החאן. אחת ההפקות הראשונות שהועלו בו הייתה המחזה ‘ירושלים שלי’ שנכתב על ידי הפזמונאי והמחזאי דן אלמגור. המחזה, שנכתב זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, משרטט במבט מיוחד את תולדות העיר. חלקו הראשון עוסק בקורותיה עד מלחמת העצמאות, וחלקו השני מתאר את החיים בעיר בשנות החמישים והשישים. הידוע מבין שירי המחזמר הוא שיר הנושא ‘ירושלים שלי’, הקושר את ההווי הירושלמי להרוגים במלחמה על שחרורה. במחקריו ובכתיבתו בכלל משלב דן אלמגור באופן מדויק ומרתק פרקי היסטוריה והווי ישראליים, ובהצגה זו הוא מתאר בין השאר גם את המצור על העיר במלחמת העצמאות ואת בעיית המים.

השיר ‘כוס אחת של מים’ כתוב אמנם בסגנון מבודח מעט, אך הוא מתאר ימים של מתח, חשש ותקווה. בשיר חרז אלמגור בכישרון רב את כל מה שניתן לעשות עם כוס מים, והוראותיו של ליבוביץ בולטות כמעט בכל שורה:

כִּבַּסְתִּי מִכְנָסַי

הִשְׁחִירוּ קְצָת הַמַּיִם

אָז בְּאוֹתָהּ הַכּוֹס

כִּבַּסְתִּי זוּג גַּרְבַּיִם

דן אלמגור גדל ברחובות, מושבה שהפכה לעיר, ובמלחמת העצמאות התרכזו במחנה הצבאי שהיה מול ביתו השיירות לירושלים הנצורה. בימים שבהם נרקם המחזה מצא אלמגור בקובץ ‘שחוק לישראל – ילקוט לפולקלור, הווי, הומור ובדיחה על מדינת ישראל בחזון ובמציאות’ שערך אפרים דוידזון שיר של מחבר אלמוני שכינה עצמו ‘אץ קוצץ’. השיר תיאר מה שניתן לעשות בלוג אחד של מים:

היה לי בסך הכל לוג מים

ואשלוק בהם ביצים עשרים ושתיים

הוצאתי מהם את הביצים

וארחץ לי למשעי את הידיים

אחרי הידיים כיבסתי בהם

לבנים: כותנות ומכנסיים

ועדיין היו די נקיים

לכבס בהם את הגרביים

(מצוטט בבלוג עונג שבת)

 

השיר ממשיך לפרט מה עוד נעשה באותם מים, ואלמגור שהבחין עד כמה התיאור משקף את סיפור המצור על ירושלים במלחמת העצמאות החליט לעבד את השיר לפזמון שכלל במחזה. הקובץ ‘שחוק לישראל’ יצא ב-1958, אך לימים התברר כי שירו של אץ קוצץ נדפס כבר ב-1925 בכתב העת ‘המזרח’, וכי מחברו הוא אביגדור המאירי שכתב שירים היתוליים נוספים כמו ‘הי, נעליים’ על חיי העוני החלוציים. ברור אם כן שהשיר אינו מתאר את ימי מלחמת העצמאות, אך החיבור כבר נעשה והשיר שהופיע במחזה נחקק בתודעה הישראלית כמשקף את המצור.

כתב על קשיי החלוצים. אביגדור המאירי, ארכיון גנזים

השתמש בשיר ישן כדי להזכיר את המצור. דן אלמגור צילום: גילה ברנד

כשמאזינים לשיר בלחנו של דני גרנות – שאף השתתף במחזה – מקבלים תחושה של דהירה בלתי פוסקת. הלחן והעיבוד מהווים עדות לתחושה בעיר באותם ימים, תחושה שהמציאות היא מרדף בלתי פוסק עד שיימצא פתרון ארוך טווח. הגרסה המקורית של השיר ארוכה מזו המוקלטת והיא מסתיימת במלים:

הָיְתָה לִי כּוֹס אַחַת

כּוֹס אַחַת שֶׁל מַיִם

נֵס חֲנֻכָּה

שׁוּב לֹא קָרָה

בָּעִיר יְרוּשָׁלַיִם

ואכן, לטווח הארוך לא היה די בהסתפקות במועט והיה צורך בנס – כמו זה שהתרחש בחנוכה – או במעשה אחר שיגרום לחידושה של אספקה המים לירושלים.

תור לחלוקת מים בירושלים, 1948, הספרייה הלאומית וביתמונה

השילוח מכה שנית

הנהגת היישוב עמלה על פריצת המצור ועל מציאת דרך חלופית ירושלים שתעקוף את לטרון – המעוז האחרון שחסם את הדרך מיפו לירושלים. לדרך העוקפת שנפרצה ניתן השם דרך בורמה, ומאמצע יוני 1948 היא החלה לשמש את השיירות לירושלים. אז הוחלט כי תוואי הדרך מתאים לשמש גם תוואי חלופי עבור קו המים לירושלים.

שמחה בלאס מונה למתכנן הפרויקט, ועל ביצועו בפועל הופקד דוד חורן. בכתב במינוי נכתב כי המבצע יקרא ‘השילוח’. השם, שנבחר כנראה על ידי דוד בן-גוריון, קושר בין המבצע לבין חציבתה של נקבת השילוח בתקופת המלך חזקיהו שהצילה את ירושלים בימי המצור של סנחריב בסוף המאה השמינית לפסה”נ. חלף פחות מחודש עד שהמלאכה הושלמה. סמוך לקיבוץ חולדה נבנתה ברֵכה גדולה, משם הונחו צינורות ומים החלו לזרום לירושלים. בשל דחיפות המבצע הוקם קו השילוח שהיה סמוך לכוחות האויב תחת אבטחה כבדה של חיילי צה”ל. חלק מהצינורות הונחו על האדמה ממש, שכן מצוקת הזמן לא אפשרה לחצוב בסלע ולהטמין את הצינורות מתחת לפני הקרקע.

בז’ באב תש”ח (12.8.48) פוצצו הירדנים את תחנת השאיבה בלטרון ובכך סתמו את הגולל על האפשרות להפעיל מחדש את הקו המנדטורי בשלמותו, אך באותו יום ממש החל קו השילוח להוביל מים לירושלים ובעיר נשמעה אנחת רווחה. קוטר הצינור היה אמנם קטן מאוד, אך זרימת המים אל העיר חודשה. לתחושת ההודיה שהציפה את התושבים הצטרפה גם ממשלת ישראל שהעניקה לחברת מקורות את תעודת ההערכה שבמלותיה פתחנו.

זכר התקופה מונצח גם ברחוב מחלקי המים שבשכונת קטמון, ששמו מעלה על נס פרק היסטורי נשכח מעט בתולדות העיר, פרק המזכיר לנו כי מים זורמים בירושלים אינם דבר מובן מאליו.