חכמי ספרד בעין הסערה
יואל מרציאנו
מוסד ביאליק, תשע”ט, 356 עמ’
*
פרקים רבים בתולדות יהודי ספרד טמונים עמוק בתודעה היהודית. מי לא שמע על ימי תור הזהב, על חכמתו של הרמב”ם, על גירוש ספרד, על האנוסים ועל רדיפות האינקוויזיציה, על המרכז הרוחני בצפת ועל הקהילות המשגשגות בפזורה הספרדית? אולם לא כל ההיסטוריה של יהודי ספרד מוכרת באותה מידה. ספרו של יואל מרציאנו ‘חכמי ספרד בעין הסערה – תורה והנהגה במוצאי ימי הביניים’ עוסק בנושא מוכר פחות: עולמם האינטלקטואלי של יהודי ספרד במאה השנים האחרונות שלפני הגירוש.
הספר מתמקד בתקופה המתוחמת בין שני אירועי משבר – בין גזרות קנ”א (1391) שבהן נפגעו רוב הקהילות היהודיות בחצי האי האיברי לבין גירוש ספרד ב-1492. ההתמודדות של הקהילות היהודיות עם הפרעות שהחלו בקנ”א חיזקה אותן ועמדה בבסיס עוצמתם הרוחנית. עוצמה זו הפכה את מגורשי ספרד לאחת הפזורות היהודיות היצירתיות והמבוססות ביותר מבחינה תרבותית וקהילתית.
יצירתם של חכמי ספרד בתקופה זו נדונה במחקרים שונים, אך מרציאנו שואף להציג לראשונה תמונה מקיפה של עולמם התורני לכל גווניו ערב הגירוש. הוא מנסה להקיף את כל שכבות החברה היהודית באזורים השונים בספרד, ומציג גישות שונות ואף מנוגדות כלפי הלמדנות היהודית.
פירמידה אינטלקטואלית
הספר מחולק לשישה פרקים המציגים את המעגלים המרכיבים את החינוך, הלמדנות, היצירה וההנהגה התורנית מהבסיס ועד לפסגה. הפרק הראשון פותח בלימוד בגיל הרך, בהכשרה המינימלית שמשפחות וקהילות שאפו להעניק לילדיהן – מה שבמושגים מודרניים נקרא חינוך חובה – ובדמותו של המלמד. התחומים שנלמדו בגיל זה היו מקרא עם פירוש רש”י ומשנה. רוב החוקרים מתמקדים בעיקר בשיא הפירמידה, ביצירות הבולטות ובחינוך הגבוה. ערכו של פרק זה הוא בהרחבת התמונה לבסיסה הרחב של הפירמידה. העיסוק בחינוך הילדים מספק תמונה מקיפה יותר של הלימוד היהודי הנרחב על אדמת ספרד ערב הגירוש.
שני הפרקים הבאים מוקדשים לשלב הלימוד המתקדם – הלימוד בישיבה. לאחר הבהרת המושג ישיבה בתקופה הנדונה מתוארים המאפיינים הבולטים של הישיבות בחצי האי האיברי, ובהם דמותו של ראש הישיבה, אופן הקמתן של הישיבות ותופעות של הגירה לצורך לימוד. בסוף הפרק השני מובאת רשימה מרשימה של ישיבות שפעלו בספרד ערב הגירוש, כולל תיאור של מאפייניהן. הפרק השלישי, שהוא הארוך ביותר בספר, מציג את המבנה התאורטי של שיטת העיון הספרדי שמטרתה הייתה להגיע לידיעה מוחלטת של הסוגיה כיחידה עצמאית, והמחבר אף מציע הסבר היסטורי להתפתחות שיטה זו, המהווה ביטוי לחדירתה של חכמת ההיגיון לזרם התלמודי:
העיון הספרדי, שהשתמש שימוש נרחב בלוגיקה, הוא תוצר של חכמים תלמודיים בעלי אוריינטציה פילוסופית (עמ’ 198).
בפרק הרביעי ובפרק החמישי יש ניסיון להציג תיאור שיטתי ככל האפשר של שני תחומי לימוד כמעט ייחודיים לזמנם ולמקומם – פילוסופיה וקבלה – ובעיניי אלה הפרקים המרתקים והמחדשים ביותר בספר. העיסוק בשני תחומים אלה בספרד בתקופות מוקדמות יותר בימי הביניים נדון בהרחבה בעבר, אך נוכחותם ערב הגירוש נדונה עד כה במקרים נקודתיים בלבד. בזכות התמונה הרחבה שהוא משרטט מצליח מרציאנו להוכיח כי העיסוק בקבלה ובפילוסופיה לא היה תופעה שולית או נקודתית, וכי הוא התקיים במקביל לזרמים התלמודיים ולעתים אף בתוכם.
הפרק השישי והאחרון עוסק בהנהגת הקהילות ובמוסד הרבנות. נושאים אלה זכו אמנם להתייחסות קודמת במחקר, אך החידוש בספר הוא העיסוק ההשוואתי במנהג לסמוך רבנים שהיה מקובל בקהילות האשכנזיות ואילו הקהילות בספרד נמנעו ממנו.
לדייק
מרציאנו הצליח להתגבר על המחסור היחסי במקורות היסטוריים רלוונטיים באמצעות קריאה יסודית ומעמיקה במקורות הקיימים. הוא מזכיר ואף מצטט קטעים מרתקים ממגוון סוגות ומתקופות שונות.
בספר ניכר החיבור בין בקיאות במקורות היהודיים לבין בקיאות במקורות ההיסטוריים ומודעות לחשיבותם. כך למשל הוא מציין את המאפיינים המיוחדים לכל אזור בחצי האי האיברי ונמנע מהטעות הנפוצה להתייחס לכל האזור כאל יחידה אחידה. מרציאנו דן בנפרד בהנהגת הקהילות במלכות קסטיליה ובמלכות ארגון, ובדיון על תכניות לימוד בעלות גישה פילוסופית הוא מדייק ומצביע על האזורים שבהם פרחה גישה זו:
באזור טולדו ובנותיה למשל נודע השפעה נרחבת של הרא”ש וממשיכי דרכו שהחזיקו בגישה רבנית [תלמודית] מובהקת. עם זאת נראה שבאווירה התרבותית הכללית שהייתה שם היה לחץ חברתי ומשיכה אינטלקטואלית חזקה לעיסוק בפילוסופיה. אחד המקומות שבהם בולט העיסוק בפילוסופיה במסגרת הישיבה הוא העיר סרגוסה שבארגון (עמ’ 231).
מודעותו ההיסטורית סייעה למרציאנו לקשור בין שינויים שהתחוללו בעולם הרוחני לבין האירועים ההיסטוריים, וכך הוא מסביר את ההתעניינות הגוברת בתחום הקבלי בעקבות גזרות קנ”א:
בראשית המאה ה-15 חלה התעוררות מסוימת בעיסוק בקבלה. ייתכן שהתעוררות זו, שהייתה מוגבלת בהיקפה, הייתה תגובה לבעיות שאפיינו את המחצית השנייה של המאה ה-14. גלי ההמרה שהיו אז עוררו כנראה צורך רוחני לגיבוש תאולוגי קבלי כנגד הנצרות וכנגד הפילוסופיה הרווחת, שרבים ממתנגדיה ראו בה גורם שמרחיק מן הדת (עמ’ 243).
אתגר נוסף שהמחבר מודע לו הוא הדיוק ההיסטורי:
העובדה שחכמי היהודים בימי הביניים נדרשו לסוגיות חינוכיות בהשפעת מקורות קדומים מקשה על השימוש במקורות אלו כמקורות שמשקפים מציאות היסטורית רלוונטית (עמ’ 23).
לאורך כל הספר הוא מצליח להימנע מהסקת מסקנות מדיונים פרשניים התלויים במקורות קדומים שאינם משקפים את התקופה שבה נכתבו, ובוחר קטעים המלמדים על היבטים ייחודיים לתקופה ולמקום. עקב אכילס של הספר הוא חוסר ההקפדה על גבולות הזמן שהציב לעצמו – המאה ה-15.
בחלק מהנושאים מבקש המחבר להתגבר על היעדר התיעוד באמצעות התבססות על מקורות החורגים – לעתים חורגים מאוד – ממסגרת הזמן שהגדיר. האם עדותו של רבי משה אבן מכיר – שנולד כנראה בצפת כמאה שנה לאחר הגירוש – יכולה לשקף את המציאות בספרד בתקופה הנדונה? מה ניתן ללמוד על שיטות הלימוד בספרד מתיאורו של רבי משה חאגיז שנכתב במאה ה-18, 300 שנה אחרי התקופה הנחקרת? וכך גם בכיוון ההפוך של ציר הזמן: האם תכנית הלימודים בעלת הגישה הפילוסופית של רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס שנולד בפס במאה ה-12, יותר ממאתיים שנה לפני התקופה הנדונה, וכתביו של רבי הלל בן שמואל מוורונה שלמד כנראה בספרד במשך שלוש שנים באמצע המאה ה-13 יכולים לשמש מקור רלוונטי?
דוגמאות אלה הן מיעוט בלבד מתוך מגוון רחב של מקורות מהימנים שעליהם מתבסס המחקר, אולם לא ניתן להתעלם מטשטוש הגבולות הכרונולוגי שעלול לעוות חלק מהמסקנות, וחבל.
בין יהודים לאחרים
בימינו נוטה המחקר להתמקד בתחום מצומצם, ואילו ספרו של יואל מרציאנו מתאר התרחשות אינטלקטואלית וחברתית במשך תקופה ארוכה. הוא עושה שימוש במחקרים מונוגרפיים ממוקדים ומשלב אותם בדיון מקיף ושיטתי השואף להציג תמונה פנורמית. הספר מותיר פתח למחקר נוסף שיעסוק בקהילות היהודיות במאה ה-15 מנקודת המבט של מקורות לא יהודיים שנכתבו בתקופה זו בספרד. עוד ראוי לחקור את יחסי הגומלין בין היהודים לנוצרים החדשים שהמירו את דתם לאחר גזרות קנ”א, במאה השנים שבהן התגוררו אלה לצד אלה עד לגירוש ספרד.