על משמר הדרך

פורסם בגיליון 128, שבט תשפ”א, פברואר 2021

ג’יימס פין, הקונסול של בריטניה בירושלים, כתב באמצע המאה ה-19 על הכפר קַריַת אל-עִנַבּ (قرية العنب), מקום מושבה של משפחת אבו גוש:

הם שוכנים על הדרך הגבוהה מיפו לירושלים במרחק של שלוש שעות מהאחרונה, במקום המאפשר לחלוש על דרכם של הנוסעים ועולי הרגל … הכפר בנוי ללא ספק בדרך מושכת ויפה, טיפוח ההרים מסביבו הוא באיכות יוצאת דופן ונעלה על פני כל האחרים לאורך הדרך הזו, והמקום מצטיין בשקט ובשלווה (Mustafa Abbasi, “Guardians of the road: Abu Ghush family in the Jerusalem mountains during the eighteenth and nineteenth centuries”, Journal of Palestine Studies, 78, 2019, p.42).

דומה שגם היום, כמעט מאתיים שנה מאוחר יותר, התיאור הזה יכול להלום את הכפר שבשלב מסוים החל להיקרא בפשטות על שם המשפחה שישבה בו – אבו גוש.

על אם הדרך מיפו לירושלים. אבו גוש בתקופה העות'מאנית מאוסף ספריית הקונגרס

תחילת הדרך

מקובל לזהות את המיקום של הכפר אבו גוש עם קרית יערים, עיר בנחלת יהודה המוזכרת בספר שמואל א’ כמקום שאליו הובא ארון הברית מבית שמש לאחר שהפלשתים החזירו אותו לישראל.

בתקופה הרומית הוצבו שם יחידות של הלגיון העשירי, בזכות שליטתו על הדרך לירושלים ובזכות שפע המעיינות המצויים באזור.

היסטוריה מקומית מהתקופה הרומית. כתובת של הלגיון הרומי המשולבת במבנה כנסייה באבו גוש צילום: ד"ר אבישי טייכר

בשל זיהויו של המקום עם קרית יערים המקראית הוקמה בו בתקופה הביזנטית כנסיית גבירתנו של ארון הברית, והיא המשיכה להתקיים בגלגולים שונים במשך מאות שנים.

הנוצרים החשיבו את המקום בשל זיהויו עם קרית יערים התנ"כית. כנסייה צלבנית באבו גוש, 1941 מאוסף ספריית הקונגרס

לאחר הכיבוש המוסלמי החל היישוב להיקרא קרית אל-ענב על שם הכרמים שסבבו אותו, אולם רוב תושביו היו עדיין נוצרים. רק בסוף המאה ה-15 פסקה ההתיישבות הנוצרית במקום והכפר הפך למוסלמי. ב-1516 ערך הסולטן העות’מאני סלים הראשון מסע כיבושים במזרח התיכון ושחרר את שטחי סוריה, לבנון, ארץ ישראל ומצרים מידי הממלוכים. בעקבות הכיבוש תפסה משפחת אבו גוש את אדמות הכפר.

הדעות חלוקות באשר למוצאה של המשפחה. יש היסטוריונים המביאים ראיות כי מוצאה בקווקז וטוענים כי שמה הוא שיבוש של שם המחוז הקווקזי אינגושטיה שממנו הגיעה. השורשים הקווקזיים של המשפחה הביאו את ממשלת צ’צ’ניה לתרום לפני שנים מעטות סכום נכבד לבניית מסגד באבו גוש. המסגד, מהגדולים בישראל, נקרא על שם נשיא צ’צ’ניה רמזן קדירוב. אחרים טוענים כי מוצא בני המשפחה בחצי האי ערב, וכי הם היו מנהיגי השבטים הימנים – הדרומיים – בארץ מוצאם. תפקיד זה הקנה להם מעמד בכורה בזמנו בערב, ואף בארץ ישראל הם זכו לכבוד מצד המשפחות והשבטים האחרים שהתגוררו בהרי ירושלים.

העדויות לא בהכרח סותרות זו את זו, וייתכן כי המשפחה נדדה מערב לאזור הקווקז, שם התגייסו בניה ליחידה הצ’רקסית בצבאו של סלים והגיעו אתו לארץ ישראל. כך או כך, העדויות הראשונות לקיומה של משפחת אבו גוש בקרית אל-ענב הן כאמור מראשית המאה ה-16, אז גם מתחילים להופיע שמות של בני המשפחה ברישומי בית הדין השרעי של ירושלים. התבססותם באזור נעשתה רשמית כאשר הסולטן סולימן המפואר, בנו של סלים, העניק לבני משפחת אבו גוש פירמן – צו סולטני רשמי – שמינה אותם לאחראים על הדרך לירושלים ועל שלומם של עולי הרגל לעיר, ובכך העניק להם מעמד של מעין שליטים אוטונומיים על האזור.

אדוני הדרך

במשך מאות שנים התפרנסו בני אבו גוש מעיבוד שטחים חקלאיים בהרי יהודה ובשפלה, ומגביית אגרות מעבר בדרך לירושלים. הם קיימו מאבק מתמשך על מעמדם עם בני המשפחות והשבטים ששכנו לידם וצברו כוח והשפעה. אולם שליטתם הבלתי מעורערת בפרוזדור ירושלים החלה רק באמצע המאה ה-18, כאשר שייח’ עיסא מוחמד אבו גוש הכניע את אחרוני המתנגדים למעמד הבכורה של משפחתו. הוא דאג לטפח ולשפר את מראהו החיצוני של הכפר, מיסד את תשלומי המעבר, דאג לתקינות הדרך ולרווחתם של הנוסעים ועודד את הרחבת שטחי החקלאות. כל אלה הניבו עושר נוסף שביסס את מעמדה של המשפחה.

עיסא מוחמד מת בעשור הראשון של המאה ה-19 והותיר ארבעה בנים – עות’מאן, אברהים, ג’אבר ועבד אל-רחמן. עות’מאן ירש את מקומו של אביו לזמן קצר, אך ב-1811 גם הוא מת, ואחיו אברהים הנהיג את המשפחה ואת הכפר במשך עשרות שנים. בתקופתו גבר עוד יותר כוחה של המשפחה, שכן הוא השכיל ליצור קשרים עם השליטים העות’מאנים. בתמורה הם העניקו לו את התואר שייח’ השייח’ים במחוז ירושלים, תואר שלא הייתה לו כל משמעות מעבר למחווה של כבוד, אך הוא העיד על מעמדו. באותה עת רכשו אברהים ואחיו בית בשכונת ראס אל-עמוד שבירושלים.

עדויות על הכפר ועל משפחת אבו גוש מצויות בספרי נוסעים רבים, בעיקר עולי רגל נוצרים ויהודים מאירופה. על פי התיאורים כבר במאה ה-19 היה הכפר כולו בנוי בתי אבן, ומתוכם נישאה לגובה מצודה מרשימה – ביתו של ראש המשפחה ששימש גם לצורכי הגנה על הכפר. לפי הרישומים העות’מאניים ב-1870 היו בכפר 148 בתים ולצדם מבני כנסיות עתיקים. הבתים נבנו בגושים שסמטאות מפותלות הפרידו ביניהם, ומסביב לכפר השתרעו אדמות חקלאיות.

כחלק מהאחריות על הדרך דאגו בני משפחת אבו גוש לכל צורכי הנוסעים, ובתנאים ששררו במאה ה-19 היה מדובר בצרכים לא מעטים. צריך היה לדאוג לתקינותה של הדרך, לסילוק מפגעים, לסימון הנתיב ולמעבר נוח לכלי רכב ולבעלי חיים. באבו גוש הותקנו סבילים – מעין ברזיות מים ציבוריות – ונבנה חאן שבו ניתן היה ללון, להאכיל את בעלי החיים, לאכול ולנוח מעמל הדרך. במידת הצורך סיפקה משפחת אבו גוש גם שירותי ליווי לשיירות כדי לדאוג לביטחונן עד שהגיעו לירושלים. צי של כרכרות עמד הכן כדי לסייע לנוסעים – לספק חלקי חילוף, לשמש רכב חלופי לכרכרות שנשברו בדרך ולליווי שיירות.

הדרך לירושלים ארכה שעות ארוכות וצורכיהם הרבים של הנוסעים סופקו תמורת מסי מעבר. שער הגיא, 1930 מאוסף ספריית הקונגרס

פרנסה

תמורת השירותים שהעניקו גבו בני אבו גוש אגרות גבוהות ומכסים גם מאלה שלא נזקקו לשירותים נוספים מלבד המעבר בכביש. יחסה של משפחת אבו גוש לנוסעים תואר לעתים כיחס נדיב מאוד, מסביר פנים וידידותי, ולעתים כיחס נוקשה ואפילו אכזרי. נראה כי יחס זה השתנה מאדם לאדם ומתקופה לתקופה, ובכל מקרה לא היה זה כנראה צעד חכם במיוחד לנסות להימנע מלשלם את הסכום שנדרש.

השליטים העות’מאנים דאגו אף הם לשמור על קשרים טובים עם אברהים אבו גוש כדי שהוא יאפשר לצבאותיהם לעבור בבטחה לירושלים. העות’מאנים ידעו כי בעת הצורך מסוגלת משפחת אבו גוש לגייס מאות לוחמים, והם העדיפו שלוחמים אלה יתייצבו לצדם ולא נגדם. ללוחמים מאבו גוש היה תפקיד מרכזי גם במאבק מול אברהים פאשה שהשתלט על ארץ ישראל בראש הצבא המצרי.

כאמור, בנוסף להכנסתם מאגרות המעבר פרנסתה של משפחת אבו גוש התבססה על חקלאות. סביב הכפר הם גידלו זיתים, תאנים, גפנים, ירקות, חיטה ודגנים נוספים, והיה להם גם משק חי. את עודפי הייצור שיווקו נשות הכפר בירושלים. אליזבת אן פין, אשתו של הקונסול הבריטי, תיארה את הסחורה שהגיעה לירושלים:

הירקות גודלו בעמקים בסביבות ירושלים והובאו על ידי נשים בסלים גדולים. עיבדו ענבים על מדרגות ההרים סביב אותם כפרים שבסביבות ירושלים והביאו לשוק על גבי חמורים (יוסף גלס, “רכישות הקרקע ושימושיה באזור אבו-ע’וש (1873-1948)”, ‘קתדרה’ 62, עמוד 109-110).

התוצרת החקלאית מקרית אל-ענב ומכפרים אחרים בסביבה הייתה חלק מאספקת המזון הסדירה של העיר, כפי שהעיד גם הכומר פרדיננד איוולד שהגיע לירושלים ב-1842:

בחזית הארמון (מצודת דוד בירושלים) יש רחבה המשמשת כשוק פֵּרות וירקות. מראה רחבה זו הוא מיוחד במינו. כל בוקר נאספות נשים מבית לחם, בית שאן, עין כרם, ליפתא, קרית אל-ענב, סילוואן ומקומות אחרים עם יבולי גניהן ושדותיהן, שלפי המסורת הן יכולות למכור אך ורק לירקני העיר (שם, עמ’ 110).

הכוח הריכוזי שממנו נהנתה משפחת אבו גוש נבע ממנגנוני הביזור שהנהיג השלטון המרכזי העות’מאני. הוא הפריט חלק מתחומי האחריות שכיום נוהגות מדינות לקחת על עצמן, ומצב זה נמשך כמעט ללא הפרעה עד הפלישה המצרית לארץ ישראל ב-1831.

בני המשפחה התפרנסו גם מחקלאות ומכרו את תוצרתם בירושלים. חקלאים בהרי ירושלים, ראשית המאה העשרים מאוסף ספריית הקונגרס

מצרים בירושלים

למשך כעשר שנים, מ-1831 עד 1840, איבד השלטון העות’מאני את שליטתו על ארץ ישראל וסוריה. אברהים פאשה – בנו של מוחמד עלי שהיה מושל מצרים מטעם העות’מאנים אך בפועל מושל די עצמאי – יצא בשליחות אביו למסעות כיבוש עצמאיים. צבאו כבש בסערה וללא קרב את עזה, רמלה, יפו, חיפה וירושלים, ולבסוף גם את עכו. אברהים פאשה הביא עמו עשרות אלפי מצרים שהתיישבו בארץ ישראל ושינו את המאזן הדמוגרפי שלה. בדרך כלל הוא התייחס ליהודים באופן חיובי, הגן עליהם ונענה לבקשותיהם, אך התאכזר למוסלמים.

בני המשפחה התפרנסו גם מחקלאות ומכרו את תוצרתם בירושלים. חקלאים בהרי ירושלים, ראשית המאה העשרים מאוסף ספריית הקונגרס

אברהים אבו גוש היה זקן וחלש, ולכן אחיו ג’אבר הצטרף להנהגת המשפחה. אברהים הביע את נאמנותו למשטר המצרי, אך אברהים פאשה לא התכוון להותיר את השלטון בידי בעלי זרוע מקומיים. הוא החל לממש את מדיניותו, שעיקריה היו איסוף כלי נשק מידי האוכלוסייה, חובת גיוס לצבא של חמישית מהגברים והטלת איסור על גבייתם של מסי מעבר בדרכים באופן פרטי.

הגזרות פגעו ישירות במשפחת אבו גוש. בחלוף שלוש שנים מהפלישה המצרית נצבר זעם רב בקרב האוכלוסייה המוסלמית בארץ, וב-1834 פרץ מרד הפלאחים נגד המשטר המצרי. אברהים וג’אבר אבו גוש עמדו בראש המורדים באזור ירושלים. למשפחת אבו גוש היה כאמור חיל מצב משלה, והיא היוותה איום ממשי על המשטר המצרי. על אף שהמרד דוכא באכזריות וביעילות, אברהים פאשה חש צורך לנטרל את האיום התמידי מצד משפחת אבו גוש. הוא נסוג מכוונתו להתעלם לחלוטין ממעמדם, העניק להם טובות הנאה ומינה את ג’אבר למושל מחוז ירושלים לתקופה קצרה, עד שכבר לא הזדקק לו.

בסופו של דבר התעשתו העות’מאנים, ובסיוען של מעצמות המערב הם נלחמו באברהים פאשה וגברו עליו. ארץ ישראל וסוריה חזרו לשליטת האימפריה העות’מאנית, אך זו הייתה באותה תקופה חלשה יותר ומחויבת למעצמות המערב כמו בריטניה וצרפת שסייעו בידה.

משפחת אבו גוש נשמה לרווחה כאשר המצרים עזבו את ירושלים, אך גילתה די מהר שמעמדה לא ישוב למקומו. במסגרת תהליכי הרפורמה הכלליים שהתרחשו באימפריה, המכונים תנזימאת, שאפה האימפריה העות’מאנית להחזיר את האחריות על הדרכים ועל הביטחון לשלטון המרכזי, וגם מעצמות אירופה שהחלו להפגין נוכחות בירושלים ובסביבתה ציפו להתנהלות מהסוג המקובל בשטחיהן. ב-1841, שנתיים לאחר סילוק המצרים מארץ ישראל, מת ג’אבר אבו גוש ואת מקומו תפס מוסטפא, בנו של אברהים.

לחצים בעולם חדש

לפתחו של מוסטפא אבו גוש ניצבו אתגרים שונים, ואחד מהם היה התמודדות עם המשפחות והשבטים השכנים שטענו מימים ימימה לכתר ההנהגה האזורית. במשך מאות שנים הם נאלצו לקבל את שלטונה הבלעדי של משפחת אבו גוש על הדרך לירושלים, ולאחר שהכיבוש המצרי שחרר אותם משליטתה נתקל ניסיונו של מוסטפא להחזיר למשפחה את עמדת הבכורה בהתנגדות עזה מצד יריבותיה. בראש המתנגדים ניצבה משפחת סמחן, בעבר הרחוק מנהיגת סיעת הקַיְסים – השבטים הצפוניים – בחצי האי ערב. המאבק בין המשפחות הגיע לשיאו כאשר בן משפחת סמחן נרצח על ידי בן משפחת אבו גוש. השלטונות העות’מאניים התערבו בסכסוך והגלו את מנהיגי המשפחות משני הצדדים.

למשפחת אבו גוש היה כוח צבאי מקומי שאי אפשר היה להתעלם ממנו. לוחמים בני משפחת אבו גוש, ראשית המאה העשרים מאוסף ספריית הקונגרס

משפחת אבו גוש נאלצה להכניס את ראשה גם לפוליטיקה הפנים ירושלמית בשנים שבהן המאבק בין משפחות האליטה הירושלמית – חוסיני ונשאשיבי – הגיע לשיאו. באופן מסורתי תמכה משפחת אבו גוש במשפחת חוסיני, ואליה היא פנתה לעזרה לאחר שמוסטפא נעצר והוגלה, אולם בתו של מוסטפא התחתנה עם בן משפחת נשאשיבי ומערכת היחסים הפכה מורכבת יותר.

בשלהי המאה ה-19 היה על משפחת אבו גוש להתמודד עם אתגר מצד המעצמות האירופיות. בתקופת השלטון המצרי החלו להיפתח בירושלים קונסוליות זרות, וכוחן גבר בעקבות הסיוע שהגישו המעצמות לעות’מאנים במאבקם לסילוק המצרים. הנוצרים התעניינו באבו גוש בשל שרידי הכנסיות שהיו בו מהתקופה הביזנטית, וב-1870 החלו מסדרים נוצריים שונים לרכוש קרקעות באזור. ב-1873 העניקה האימפריה העות’מאנית לממשלת צרפת ללא תמורה את הכנסייה הצלבנית הסמוכה לאבו גוש ושטח נוסף מסביבה. בעשרות השנים הבאות רכשו מסדרים נוצריים אדמות נוספות מסביב לכפר, וב-1903 נרכש השטח שמאוחר יותר נבנתה עליו הכנסייה המפורסמת ביותר באבו גוש – כנסיית גבירתנו של ארון הברית – במקום שבו עמדה כנסייה בשם זהה בתקופה הביזנטית.

על אדמות שנמסרו לצרפתים הוקמה מחדש כנסיית גבירתנו של ארון הברית. הכנסייה והפסל הנישא מעליה צילום: Bukvoed

לא רק הנוצרים התעניינו באזור הכפר. יהודים ניסו לרכוש אדמות סביב אבו גוש במטרה ליצור רצף של יישוב יהודי בין המושבות שבשפלת החוף לירושלים. בין השנים 1910-1914 התנהל משא ומתן בין חברת הכשרת היישוב לבין אנשי אבו גוש על רכישת אדמות בסביבות הכפר ובסופו הסכימו אנשי הכפר למכור בין 3,000 ל-6,000 דונם, אך בפועל רשמו בטאבו העות’מאני כ-1,840 דונם בלבד על שם חברת הכשרת היישוב. רק לאחר כשנה העבירו המוכרים 1,200 דונם נוספים כדי לעמוד בהתחייבותם.

בוחרים צד

בראשיתה של תקופת המנדט הבריטי הנהיג את המשפחה סעיד אבו גוש, וההחלטה האסטרטגית שקיבל –  לתמוך בציונים במאבקם להקמת מדינה יהודית – קבעה את גורל המשפחה ואת גורל הכפר כולו עד היום. הוא האמין כי הבריטים הם האויב העיקרי של תושבי הארץ, ועל כן החליט כי הכפר יתגייס לצד הציונים שנאבקו לעקור את הנטע הזר הזה.

בתקופתו עבר הכפר אבו גוש מחקלאות מסורתית לחקלאות מודרנית ואנשיו החלו לעסוק גם בבנייה, בשוק ההון ובמקצועות חופשיים, בעיקר בירושלים. המעבר למקורות פרנסה אחרים נבע מחוסר ברֵרה, אך בהמשך הצטרפה לכך השאיפה להתאים את הכפר לזמנים המודרניים ולמציאות המשתנה. שטחי החקלאות של הכפר ספגו פגיעה אנושה בעקבות המלחמה. חלק נרחב מהתשתית החקלאית נלקח לצורכי המלחמה, והשדות שימשו למעבר כלי רכב צבאיים יותר מאשר לגידול תבואה. גיוס הגברים לצבא, גירוש תושבים ופריצת מגפות גרמו גם הם להזנחת המשק החקלאי ולהיעלמותם של בעלי החיים. האדמות החקלאיות של הכפר הצטמצמו בעקבות המדיניות הבריטית שדאגה לרישום הקרקעות ולהקצאת שטחים על פי ייעודי קרקע מוגדרים, בעקבות הגידול הדמוגרפי שדרש בנייה נוספת למגורים, ובעקבות מכירת קרקעות לאנשים פרטיים מחוץ לכפר ולמוסדות הציוניים.

ב-1920 רכשה קק”ל מחברת הכשרת היישוב את הקרקע שזו קנתה ממשפחת אבו גוש, ועל שטח זה נבנה קיבוץ קרית ענבים. שנה אחר כך רכשה קק”ל את השטח שעליו נבנה קיבוץ מעלה החמישה ב-1938, ובהמשך רכשה גם את הקרקע שעליה הוקם מושב נווה אילן. בשטחים שלא נבנו עליהם יישובים נטעה קק”ל יערות. גם יזמים יהודים פרטיים קנו קרקעות. את הרכישה הגדולה ביותר בתקופה זו ביצעו ב-1933 איש העסקים מנשה אלישר, בן למשפחה ירושלמית מכובדת, עם שני שותפים נוספים. על הקרקע שקנו נבנתה מאוחר יותר קרית יערים המוכרת גם בשם טלז-סטון.

לאחר שאיבדו את כוחם נאלצו אנשי אבו גוש למכור מקרקעותיהם. קיבוץ מעלה החמישה הוקם על אדמות שנרכשו מהכפר, 1938 צילום: זולטן קלוגר, לע

בסוף תקופת המנדט אבו גוש היה יישוב עירוני יותר מאשר כפר חקלאי, לצדו היו גם לא מעט יישובים יהודיים, ומיקומו על אם הדרך הוסיף להיות משמעותי.

הקרקעות לא נרכשו במחשכים. למשפחת אבו גוש היה ברור כי כל הרכישות היהודיות נועדו לצרכים ציוניים פוליטיים והיו חלק מהמאמץ הכולל להקמת מדינה יהודית. אך הנהגת המשפחה האמינה כאמור שהמאבק בבריטים הוא היעד המרכזי, ועל כן סייעה ליהודים הלוחמים במאבקם.

עמדה זו היא שגרמה לאנשי אבו גוש לקשור קשרים אמיצים עם אנשי המחתרות, ובעיקר עם אנשי לח”י שנחשבו בעיניהם ללוחמים הנועזים ביותר מול הכובש הבריטי.

לצד הלח”י

לאחר מותו של סעיד ב-1936 עברה ההנהגה לידי יוסוף. בני משפחת אבו גוש, ובראשם יוסוף, נמנעו מלהשתתף בפרעות שערכו ערבים נגד היישוב היהודי, ונאמנים להחלטתם הם אף העמידו לרשות לוחמי המחתרות את תמיכתם, החל מאספקת נשק ואמצעי לחימה נוספים, דרך הקצאת שטחי אימון וכינוס ועד לסיוע בהסתרת הלוחמים ולטיפול בפצועים.

בני אבו גוש חלקו את מי השתייה שהיו באזורם עם היישובים היהודיים החדשים בזמן שבני כפרים אחרים בסביבה ניסו לפגוע באספקת המים למתיישבים החדשים. יוסוף אבו גוש היה מקורב לאנשי לח”י, העמיד את ביתו לרשותם, סייע להם ברכישת נשק ואפילו הציע להקים יחידה ערבית שתצטרף למחתרת.

הפרשייה המפורסמת ביותר שבה נקשר שמה של משפחת אבו גוש עם מחתרת לח”י הייתה סיועה לבריחתה של גאולה כהן ממאסר, ובני אבו גוש שילמו על כך מחיר יקר מאוד. כדי לאפשר לגאולה כהן לברוח ממאסרה בידי הבריטים ביים יוסוף אבו גוש בתיאום מראש מהומה בבית החולים הממשלתי שבו אושפזה. היא אכן הצליחה לברוח והפעולה הוכתרה בהצלחה, אולם כתוצאה ממנה נעצר יוסוף עם שניים מבני משפחתו על ידי הבריטים. הוא שוחרר רק כעבור חודשים ארוכים, ערב עזיבתם של הבריטים את הארץ.

סייע לשדרנית הרדיו המחתרתי גאולה כהן לברוח ממאסר. יוסוף אבו גוש עם גאולה כהן באדיבות ארכיון ז'בוטינסקי בישראל

באפריל 1948 נכנסו כוחות ההגנה לאבו גוש, השתלטו על הכפר ועל תחנת המשטרה שהבריטים נטשו והבטיחו לתושבים כי אם היהודים ינצחו במלחמה הם לא ייגעו בכפר לרעה.

יוסוף אבו גוש נעצר שוב לאחר קום המדינה. בעקבות התנקשותם של חברי לח”י ברוזן ברנדוט הורה בן-גוריון לעצור פעילי לח”י אחדים, ובהם גם יוסוף, כדי לנער את חוצנה של המדינה מן המעשה. הוא שוחרר כעבור חודשים אחדים במסגרת החנינה הכללית שהוענקה לאסירי אצ”ל ולח”י.

ראה בלח"י את הלוחמים העיקשים ביותר בבריטים ולכן הצטרף אליהם. יוסוף אבו גוש ואיש הלח"י ראובן גרינברג באדיבות ארכיון ז

סטירת לחי

יוצאי ההגנה ביקשו לנקום בתושבי אבו גוש על ששיתפו פעולה עם אנשי לח”י שהיו בעיניהם אויבים, וחוללו שמות בכפר. הסיוע ארוך השנים שהעמידו אנשי המקום לרשות היישוב היהודי במאבקו בבריטים לא הועיל, וגם העובדה שאבו גוש היה נקודה של אוויר לנשימה בדרכן של השיירות לירושלים שהותקפו בשער הגיא על ידי ערביי הסביבה לא עמדה להם.

ההרס שנגרם לכפר גרם, ישירות או בעקיפין, לנטישה נרחבת של תושבים את בתיהם, ורבים מהם ברחו לכיוון ירדן. יוסוף אבו גוש, שהיה עדיין בכלא, נושל למעשה מביתו ומקרקעות רבות שהיו בבעלותו, וכל משפחת אבו גוש נעלמה מהכפר. הובטח לאנשי הכפר שאם היהודים ינצחו במלחמה הם יורשו לשוב לביתם, אך הבטחה זו לא קוימה. כאשר ניסו אנשי אבו גוש לשוב לכפרם הם נשלחו חזרה לירדן, ורק ב-1952 התאחד שוב יוסוף אבו גוש עם משפחתו הגרעינית. מועצת הכפר אבו גוש פעלה לכאורה בנצרת שהייתה תחת ממשל צבאי בשנותיה הראשונות של המדינה, אך זו הייתה רק תפאורה. היישוב אבו גוש חדל למעשה מלהתקיים, והחל מ-1950 לא חי בכפר איש מבני המשפחה.

יוצאי הלח”י ואנשים נוספים לא יכלו להשלים עם העוול שנעשה לאנשי אבו גוש, שהיו נאמנים ליהודים לאורך כל הדרך. ב-1953 הם הקימו את הוועד למען גולי אבו גוש. בין חברי הוועד נמנו ערי ז’בוטינסקי, גאולה כהן, ראובן גרינברג, שמואל תמיר וסגן ראש עיריית ירושלים דאז מאיר רובין – כולם חברי התנועה הרוויזיוניסטית. אליהם חברו בין השאר אורי אבנרי, עמוס קינן, נמרוד אשל ונציגי הקיבוצים בהרי יהודה. לאחר מאמצים הורשו בסופו של דבר כל גולי אבו גוש לחזור לישראל, אולם לא כל בני משפחת אבו גוש חזרו אל הכפר הקרוי על שמם, ורבים מהם נפוצו לכל עבר בישראל ובחו”ל. בשלב כלשהו חזר יוסוף עם משפחתו לאבו גוש, אולם הוא לא התאושש מהאירועים ולא חזר לעצמו עד מותו ב-1996. בשל המחלוקת בין הציונים לבין עצמם הם בגדו במשפחת אבו גוש שתמכה בהם, והיא איבדה את שליטתה בכפר שנשא את שמה במשך מאות שנים.

ראה בלח"י את הלוחמים העיקשים ביותר בבריטים ולכן הצטרף אליהם. יוסוף אבו גוש ואיש הלח"י ראובן גרינברג באדיבות ארכיון ז

כיום הכפר אבו גוש הוא מבין המקומות המתוירים ביותר בישראל. גרים בו 8,000 תושבים, רובם ככולם מוסלמים, אך נוצרים רבים מגיעים אליו כדי לפקוד את הכנסיות, ויהודים רבים מגיעים אליו כדי ליהנות מחומוס טעים, מאפשרויות בילוי, מנופים נפלאים ומיחסי שכנות שלמרות הכל לא מכזיבים.

מילה בתיבה: אבו גוש

השם אבו גוש הוא שיבוש תעתיק ושיבוש הגייה של השם אבו ע’וש. האות ע’י”ן או רי”ן غ מבוטאת כרי”ש גרונית, ודומה יותר בפי רוב הישראלים להגייה של רי”ש רגילה מאשר להגייה של עי”ן. לאות ע’י”ן אין מקבילה בשפות אירופיות וגם לא בעברית, ולכן התעתיק שלה השתבש לאורך הדורות. התעתיק המקובל באנגלית לאות ע’י”ן הוא gh ולעתים פשוט g. בעברית האות ע’י”ן מתועתקת בדרך כלל בהשפעת האנגלית לאות גימ”ל ובמקרים נדירים לאות עי”ן, ולפיכך העיר ע’זה (غزة) נקראת בעברית עזה ובאנגלית גאזה (Gaza). הכפר אבו ע’וש תועתק גם הוא ל-Abu Ghosh באנגלית, ומשם התקבלה גם ההגייה בעברית. במפות ישנות ניתן עדיין לראות את התעתיק אבו ע’וש, אך כבר עשרות שנים נעלמה העי”ן מפני הגימ”ל ומעטים מקפידים על ההגייה הנכונה.

מלה נוספת שעברה תהליך מעניין בהקשר הזה היא מוגרבים המשמשת בעברית לתיאור יהודי צפון אפריקה. המלה מֻֻע’רבים נגזרת מהמלה ע’רב (غرب) שפירושה מערב. הכינוי התייחס לתושבי הארצות שבמערב האימפריה המוסלמית ובהן מרוקו. במעבר ללשונות אירופה הומרה האות עי”ן באות גימ”ל. כך, על אף שבעברית קיים העיצור עי”ן, ולמרות הקרבה בין המלה מע’רב למלה מערב, השתרש הכינוי מגרב ולא מערב, ותושבי האזור הזה מכונים מוגרבים.

יש מלים שעשו את התהליך ההפוך מ-g באנגלית לע’י”ן בערבית, כיוון שבערבית חסר העיצור g, מלבד בהגייה המצרית שבה מבטאים גמאל ולא ג’מאל. כך למשל המלה גז, שמקורה באנגלית, מתועתקת לערבית בע’י”ן, ובתחנות דלק השילוט מורה ע’אז (غاز) שפירושו גז, ובהשאלה – נפט, בנזין, דלק.

פורסם בגיליון 128, שבט תשפ”א, פברואר 2021

אבו גוש, 2011. צילום: Mujaddara