בין חורבן לבניין

פורסם בגיליון 133, אב תשפ”א, יולי 2021

אחד האתרים הראשונים המופיעים ברשימותיהם של תיירים מודרנים המבקרים ברומא הוא פורום רומאנום – הפורום הרומי – הלב הפועם של רומא העתיקה. הם פוסעים ליד בניין הסנט, חוזים בשרידי המקדשים הרומיים השונים, ומגלים כי מאות שנים של היסטוריה רומית מתכנסות לשטח של מאות מטרים. אפשר לדמיין אותם עומדים לרגע לנוח בנקודה הדרומית של הפורום, ממש בדרך ליציאה. מולם הקולוסאום, לידם שער טיטוס, ומימינם, על גבעת הפלטין, ניצב הארמון הקיסרי אדיר הממדים. אלה שלושה מהמבנים השמורים ביותר והמפורסמים ביותר ברומא העתיקה, ושלושתם נבנו בימי הקיסרים מהשושלת הפלווית – אספסיאנוס, טיטוס ודומיטיאנוס – ששלטו במשך 27 שנה בסוף המאה הראשונה. לא מדובר במדגם מקרי אלא בייצוג מהימן להיקף הבנייה של הקיסרים הפלווים ששינו בפרק זמן קצר את פניה של רומא במפעלי בנייה מרשימים.

מאדם חדש לקיסר

הקיסרים הפלווים שלטו אמנם פרק זמן קצר, אך הותירו חותם של ממש לא רק על פניה של העיר רומא אלא גם על ההיסטוריה הרומית ועל ההיסטוריה היהודית. אספסיאנוס, אבי השושלת, הגיע ממעמד חברתי נמוך. הוא היה הראשון ממשפחת אביו שהגיע לסנט ולכן כונה אדם חדש.

נירון קיסר, ששלט באותם ימים, היה בחרדה מתמדת מפני מרידות, חרדה שהתבררה לבסוף כמוצדקת. יוסף בן מתתיהו סבור כי זו הסיבה שנירון העדיף להפקיד בידיו של אספסיאנוס את הכוח הצבאי הגדול שנשלח לדכא את המרד הגדול ביהודה בשנת 67. מוצאו הנמוך יחסית הבטיח שאספסיאנוס לא יפנה את הלגיונות נגד הקיסר עצמו. אספסיאנוס יצא ליהודה יחד עם בנו הבכור טיטוס, ותוך מעט יותר משנה כבשו השניים את הגליל, את השומרון, את עבר הירדן ואת מישור החוף.

בעיצומה של המערכה ביהודה מצאו עצמם האב והבן במערכה נוספת, גדולה בהרבה. נירון קיסר התאבד, ורומא נזרקה לתקופה של מאבקי שלטון עקובים מדם שנקראה לימים ‘שנת ארבעת הקיסרים’, שנה שבה תפסו מצביאים את השלטון בזה אחר זה (ראו חגי אולשניצקי, “איך מיהודה יצא קיסר”, גיליון 97). אספסיאנוס הצטרף למרוץ על הקיסרות. מוצאו הנמוך היה אמנם נקודת זינוק בעייתית, אך היו לו גם יתרונות על פני המועמדים האחרים – היו לו שני יורשים, בניו טיטוס ודומיטיאנוס, לצדו היו הלגיונות שהופקדו בידו לדיכוי המרד ביהודה, והוא השכיל לכרות ברית פוליטית מפתיעה עם מושלי הפרובינקיות השכנות מצרים וסוריה.

טיטוס נותר ביהודה כדי לסיים את דיכוי המרד, ואספסיאנוס עשה את דרכו לרומא כדי לסיים את מלחמת האזרחים. בראשית חורף 70, כאשר שלושת הקיסרים ששלטו לפניו כבר לא היו בין החיים, נכנס אספסיאנוס לרומא כקיסר, ובקיץ הביא טיטוס את המרד ביהודה לסיומו המעשי עם חורבנה של ירושלים.

בזמן שדיכא את המרד ביהודה עלה אספסיאנוס לכס הקיסר ודאג לכונן שושלת. קיסרי רומי בסוף המאה הראשונה הצילומים מימין לשמאל: Shakko, José Luiz Bernardes Ribeiro, Sailko

להותיר חותם

לאחר תפיסת השלטון על ידי אספסיאנוס עמד בפני הפלווים האתגר המורכב לבססו. הסיכויים היו נגדם: הם נכנסו לנעליים הענקיות של השושלת היוליו-קלאודית – יוליוס קיסר, אוגוסטוס וקלאודיוס, שאחרי מותם הוכרזו כאלים; ושנת ארבעת הקיסרים הותירה חוסר יציבות מסוכן, הרס רב ברומא ובאיטליה כולה ומשבר כלכלי מתמשך. כיצד ניתן היה לצפות ממשפחה נטולת יוקרה להצליח במשימה?

אספסיאנוס וטיטוס הפשילו את שרוולי הטוגה שלהם והחלו להתמודד עם האתגר הכביר בעשייה בלתי פוסקת בשני אפיקים – פעלתנות מגוונת ותעמולה בלתי פוסקת. הם ארגנו תהלוכת ניצחון מפוארת, העמיקו את גביית המסים, טבעו מטבעות שהאדירו את שמם, סללו כבישים, תמכו ביוצרים ובסופרים והרחיבו את גבולות העיר רומא. חלק ניכר מעשייתם הראוותנית הושקע כאמור בבנייה רחבת היקף.

מצעד ניצחון ותנופת בנייה. מסלול משוער של הטריומף, תהלוכת הניצחון שערך אספסיאנוס בקיץ 71 שרטוט: חיים שוורץ, הזכויות שמורות למחבר

הם בנו את הקולוסאום, את שער טיטוס ואת מקדש השלום שלא שרד אך נחשב בזמנו לאחד המבנים היפים ברומא. שלושת המבנים הללו קשורים לדיכוי המרד ביהודה. יוסף בן מתתיהו, שנקרא פלוויוס כשם שושלת הקיסרים ששירת, תיאר את הקמתו של מקדש השלום, שהיה הראשון שהוקם:

עם תום החגיגות של תהלוכת הניצחון … החליט אספסיאנוס לבנות מקדש לשלום. ואכן המקדש הוקם במהירות רבה והתעלה מעל לכל דמיון בני אדם. (לבנייתו) השתמש בסכומי כסף עצומים מעושרו הרב, ונוסף על כך עיטר אותו ביצירות מופת קדומות של ציור ופיסול. הוא אכן אסף והניח במקדש זה את כל היצירות אשר כדי לראותן היה על האנשים לפנים לתור את העולם הנושב כולו, שכן היו מפוזרות בארצות שונות. כאן שם אספסיאנוס גם את כלי הזהב ממקדש היהודים, שעליהם הייתה גאוותו. אך את ספר התורה שלהם ואת פרוכת הארגמן של הדביר ציווה להניח בארמון ולשומרם שם (יוסף בן מתתיהו, ‘תולדות מלחמת היהודים ברומאים’, מהדורת אולמן, ז’, 158-162).

בעזרת שרידיו של תבליט השיש הסוורי – מפה של רומא מתקופה מאוחרת יותר – אפשר לשרטט את צורתו של המקדש. בחזית עמד מזבח, משני צדדיו היו חדרים נוספים וסביב לו הייתה חצר גדולה מוקפת באכסדרה ובה גינה עם ערוגות פרחים, עצים ומזרקות. כפי שכתב יוסף בן מתתיהו, במקדש השלום הוצג גם שלל המקדש מירושלים המוכר מהתבליט המפורסם שעל שער טיטוס – המנורה ושולחן לחם הפנים. יש חוקרים הטוענים כי הקמת מקדש השלום הייתה צעד יחצני שנועד לחגוג את הניצחון ביהודה, את השפלתה של היהדות ואת הניצחון על א-לוהיה.

שרידיה של מפת השיש הסוורית גילו לנו איך נראה מקדש השלום. אחד משברי השיש של המפה הסוורית והדמיה של מקדש השלום. DeAgostini

משלל המלחמה

המבנה השני שבנו הפלווים היה הקולוסאום, אמפיתאטרון עצום שעומד עד היום. היה זה מפעל מורכב ביותר, ועל אף שבנייתו החלה בשנות שלטונו הראשונות של אספסיאנוס רק טיטוס בנו זכה לחנוך אותו בחגיגות מרשימות, ובתקופת שלטונו של הבן הצעיר דומיטיאנוס נוספו לו עוד אגפים. האמפיתאטרון הוקם על גבי אגם מלאכותי שהיה חלק מ’בית הזהב’ – ארמונו של נירון. הקרקע לא הייתה שייכת לאיש, המיקום היה מצוין, ואדמת החומר שנותרה לאחר ייבוש האגם יכלה לשאת את משקלו העצום של המבנה המתוכנן.

חוק שימור החורבן והבניין. לאחר החורבן בירושלים נהנתה רומא מפריחת בנייה בתקופתם של אספסיאנוס וטיטוס. הקולוסאום צילום: Yana Drabyshchak

בין המאפיינים המרשימים של המבנה אדיר הממדים הייתה מערכת מתוחכמת של מסדרונות, חדרים וכלובים מתחת לבמה, שאפשרה לגלדיאטורים ולחיות הטרף להגיח מבעד לדלתות מוסוות. הייתה גם מערכת להזזת התפאורות השונות ולהחלפתן. 76 כניסות ומערכת של מעברים ומסדרונות הבטיחו מעבר מהיר וקל לרוכשי הכרטיסים. המצאות אלה היו קיימות כבר קודם לכן, אבל הן שוכללו על ידי מהנדסי הקולוסאום, ויחד עם ממדיו המדהימים גרמו למרקוס ולריוס מרטיאליס, משורר בן התקופה, לתאר אותו כעדיף על כל אחד מפלאי תבל בימיו.

מערכת מתוחכמת של מסדרונות, חדרים וכלובים אפשרה את כניסתם של הגלדיאטורים וחיות הטרף היישר לזירה, וכניסות רבות ומסועפות ויסתו את כניסת הקהל הרב ואת יציאתו. הקולוסאום צילום: Gary Todd

מעל לכניסה הראשית לקולוסאום התגלו בראשית המאה ה-19 שלוש שורות של נקבים זעירים באבן, שרידים מכתובת ההנצחה המקורית של המבנה שנכתבה באותיות מוזהבות אשר חוברו לקיר במסמרים. כיוון שניתן היה לזהות רק כמחצית מהנקבים נותרה הכתובת כתעלומה חסרת פתרון, ורק בשלהי המאה העשרים הצליח גזה אלפולדי, חוקר גרמני ממוצא הונגרי, לצרף את הנקבים והציע פענוח של הכתובת. קריאתו התבססה על ההנחה כי כתובות הקדשה היו בעלות מתכונת קבועה שכללה את שם המבנה, את שמו של האחראי על הבנייה ואת מקור המימון שלה. הנחה זו, בשילוב פענוח מאתגר ויצירתי של הנקבים, אפשרו לאלפולדי לשער כי נוסח הכתובת היה: הקיסר טיטוס אספסיאנוס ציווה להקים את האמפיתאטרון החדש מכספי השלל.

I[MP(ERATOR)] [T(ITUS)] CAES(AR) VESPASI[ANUS AUG(USTUS)]

AMPHITHEATRU[M NOVUM]

[EX] MANUBI(I)S [FIERI IUSSIT]

(שחזורו של אלפולדי לכתובת. בסוגריים מרובעים הצעותיו להשלמת אותיות לא ברורות, בסוגריים עגולים השלמות של קיצורים)

האות T המופיעה בכתובת נמצאת דחוקה בין הקיצורים IMP – אימפראטור, ו-CAES – קיסר, באופן שמרמז על כך שהיא הוכנסה כנראה רק לאחר שהכתובת כבר הייתה קיימת. סביר להניח כי מדובר בתוספת מאוחרת של טיטוס שייחס לעצמו את הקמת המבנה לאחר מות אביו. קריאתו של אלפולדי מגלה לנו שהמקור למימון הבנייה היה ‘אקס מנובייס’ – משלל המלחמה. על סמך הפענוח של אלפולדי, שהחוקרים סמכו את ידיהם עליו, מקובל לטעון כי הקולוסאום הוא אנדרטת זיכרון לניצחון ביהודה, וייתכן שברווח המצוי בין המלים הראשונות לאחרונות בשורה האחרונה אף נכתב כי מקור השלל הוא מיהודה.

תהלוכה חקוקה באבן

לכבודם של אספסיאנוס וטיטוס הוקמו גם שערי ניצחון. ההיסטוריון הרומי בן המאה השלישית קסיוס דיו מספר:

בעקבות ניצחון זה [ביהודה] שני המפקדים [אספסיאנוס וטיטוס] קיבלו את התואר אימפרטור, אך אף אחד מהם לא קיבל [את התואר] יודאיקוס, למרות שהוחלט להעניק להם את כל שאר הכיבודים המתאימים לניצחון כה מרשים, כולל שערי ניצחון (Cassius Dio, Roman History, LXVI, 7).

נראה כי קסיוס דיו מתייחס לשני שערי ניצחון. האחד, שרק יסודותיו השתמרו, הוקם לכבוד טיטוס בקירקוס מקסימוס – זירת ההיפודרום הגדולה. השער השני, המתייחס לניצחון ביהודה, עומד עד היום בקצה הפורום הרומי ומוכר לנו כשער טיטוס המפורסם. כתובת ההנצחה של השער מספקת לנו מידע דל למדי:

הסנט והעם הרומי מקדישים את השער לטיטוס האלוהי, בנו של אספסיאנוס אוגוסטוס האלוהי.

המידע היחידי שניתן לשאוב מהכתובת הוא שהשער נבנה לאחר מותו של טיטוס ולכן הוא מתואר בו כאל.

בניגוד לכתובת התמציתית, התבליטים רבי הרושם בחלקו הפנימי של השער מגוללים סיפור מפורט. השער עומד באמצע ויה סקרה – הדרך הקדושה – כנראה הדרך שבה עברה תהלוכת הניצחון בדרכה מההיפודרום לגבעת הקפיטוליום, והתהלוכה המתוארת בתבליטים פונה לכיוון שאליו פסעו הצועדים במקור. במרכז העיטורים שבתקרת השער יש מסגרת המזכירה חלון, ובה נראית דמותו של טיטוס הנישאת למרומים על ידי נשר, תיאור המייצג באמנות הקיסרית את הפיכתו לאל.

צילום: Cassius Ahenobarbus

בתבליט הדרומי נראה טיטוס במרכבה מפוארת כשהוא מתנשא מעל לצועדים ואלת הניצחון ויקטוריה מחזיקה מעל לראשו את נזר הניצחון. לצד המרכבה עומדים שני גברים – צעיר המסמל את העם הרומי, וזקן המסמל את הסנט.

צילום: Cassius Ahenobarbus

בתבליט השני מתואר השלל שהובא מיהודה. מנורת הזהב נמצאת במרכז התבליט, ולצדה שולחן לחם הפנים המצופה זהב וצמד חצוצרות.

צילום: Cassius Ahenobarbus

מקובל לראות בתהלוכת הניצחון הפלווית, כמו גם בהנצחתה על השער, הפגנה של חגיגת ניצחון על יהודה ועל היהדות. הצגתם המשפילה של כלי המקדש בתהלוכה, והעמדתם לראווה במקדש השלום ובתבליטי השער, היו צעד הפגנתי שמטרתו להראות את תבוסתו של הא-ל היהודי בפני רומא.

במרוצת הדורות שימש שער טיטוס תזכורת כואבת ליהודים, וסימל את חורבן המקדש ואת ראשית הגלות. יהודי רומא אף הקפידו לא לעבור דרך השער לאורך הדורות. רק לאחר החלטת האו”ם על תכנית החלוקה בכ”ט בנובמבר 1947 התכנסו יהודי העיר ליד השער לתפילה חגיגית, וצעדו דרכו בכיוון ההפוך במעין התרסה על זמנית כלפי טיטוס.

אחרי ההצבעה באו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה ליהודים צעדו יהודי רומא דרך השער בכיוון ההפוך כדי לסגור חשבון היסטורי עם טיטוס מתוך עיתון

שלושת המבנים – מקדש השלום, הקולוסאום ושער טיטוס – שנבנו תוך עשור במרחק עשרות מטרים זה מזה, נתפסים במחקר כחלק ממהלך תעמולתי רחב היקף של הפלווים שרצו להתהדר בניצחון על יהודה תוך השפלת המנוצחים. מסר דומה הביעו הפלווים במטבעות ‘יהודה השבויה’ (Iudaea Capta), המתארים את יהודה בדמות אישה אבלה למרגלות עץ תמר, כפופה בפני המנצח הרומי. גם הטלת מס על היהודים כתחליף מתסכל למחצית השקל שנתרמה למקדש הייתה התהדרות פומבית וכואבת בניצחון. אך למרות הנטייה הטבעית לאמץ זווית ראייה זו, יש לבחון את כוונתם של הפלווים בהקמת המבנים בהקשר הרומי שבו הם נוצרו.

בהקשר רומי

התקופה הארוכה שבה שלטה רומא בכל אגן הים התיכון מכונה Pax Romana – השלום הרומי. אך מושג השלום בתרבות הרומית התייחס לא רק להפסקת המלחמות באויבים חיצוניים אלא גם להקשר פנים רומי. הביטוי Pax Civilis, המתייחס לשלום אזרחי, מקביל פעמים רבות למלה concordia – אחדות. מלחמות אזרחים איימו על שלומה של רומא לא פחות משאיימו עליה אויבים חיצוניים. רוב התבליטים במזבח השלום מציגים את אוגוסטוס מוקף בבני משפחתו ובנציגי החברה הרומית, ומבטאים את השלום הפנימי שהקיסר במרכזו.

נראה כי גם ההתייחסויות לשלום בתעמולה הפלווית, שציינו את השלום שהשתרר בזכות הפלווים בכל רחבי האימפריה, כולל ביהודה, התייחסו בראש ובראשונה לשלום שהשתרר ברומא. חיסולו של האיום המרוחק בקצה המזרח היה הישג שהלהיב את תושבי רומא פחות מאשר סיומה של מלחמת האזרחים והחזרת השלום לרחובותיה של העיר. גם אם נסכים כי מקדש השלום התייחס לניצחון ביהודה, הרי שמדובר היה רק בזירה אחת מני רבות שבהן, הודות לפלווים, שככה המלחמה והשתרר השלום. בהתפארות בהשגת השלום, כמו בהתפארות בהשגת הניצחון, יהודה הייתה אמצעי בלבד בתעמולה הפלווית ולא עיקרה. תוכנו של מקדש השלום, תיאוריו על ידי בני התקופה ומשמעות המונח ‘פקס’ מעידים כי הניצחון ביהודה לא היה עיקר מהותו.

כאמור, יוסף בן מתתיהו ציין שאספסיאנוס הציב את המנורה והשולחן במקדש השלום, אבל הוא התייחס אליהם כחלק מאוסף גדול של יצירות מופת שהוצגו במעין מוזאון. בחיבורו המקיף ‘תולדות הטבע’ מביא פליניוס הזקן, בן תקופתו של יוסף בן מתתיהו, רשימה של יצירות האמנות המרשימות ביותר בתקופתו, ובהן פסל ארכאי של אפרודיטה, פסל הפרה הידוע של הפסל מירון, פסל של דמות הנילוס ו-16 ילדיה חצוב מגוש אדיר של בזלת ותמונה של קרב איסוס מעשה ידיה של ציירת בשם הלנה. בסיום הרשימה הוא כותב:

מכל העבודות שציינתי עד כה, המפורסמות ביותר נמצאות כיום ברומא, הוקדשו על ידי הקיסר אספסיאנוס למקדש השלום ולמבנים הציבוריים האחרים שלו. הן הובאו לרומא כשלל על ידי נירון והוצגו רק בחדרים הפנימיים של בית הזהב (Pliny the Elder, The Natural History, XXXIV, 84).

פליניוס לא מזכיר ברשימה את כלי המקדש, ולכן סביר להניח כי הם לא היו בין המוצגים החשובים במקדש השלום ולא עמדו במרכזו. המסר התעמולתי הבולט של המבנה לפי פליניוס לא היה הניצחונות הפלוויים, אלא ההחלטה להציג את שכיות החמדה לציבור. בניגוד לנירון, ששמר את יצירות האמנות הנשגבות הללו לעצמו והציג אותן בבית הזהב – הארמון המגלומני שבנה לעצמו – אספסיאנוס בנה מקדש שיאפשר לקהל הרחב ליהנות מהן.

משמעותו של שלל

באנדרטאות ניצחון אחרות שהיו נפוצות במרחב הציבורי הרומי הייתה התייחסות מפורשת לניצחונות שונים: בעמוד טריאנוס ישנם תבליטים המתארים בפירוט את הקרבות נגד הדאקים ואת כניעתם; בפסלו של אוגוסטוס שהתגלה בפרימה פורטה מופיעות על השריון שהוא עוטה אומות מנוצחות מתאבלות וחייל פרתי נמוך קומה המביע הכנעה בפני המנצח הרומי; ובתאטרון שהקים פומפיוס היו 14 פסלים של אומות שנוצחו על ידו. ואילו בקולוסאום אין לנו שום עדות ארכאולוגית או כתובה לכך שהניצחון ביהודה צוין במבנה באופן כלשהו. כתובת ההנצחה שצוינה לעיל אמנם ציינה כי הוא נבנה באמצעות השלל, אקס מנובייס, אך חשוב להבין ביטוי זה בהקשרו הרומי.

כאשר המטרה הייתה להתהדר בניצחון צבאי ידעו הרומים להותיר אחריהם תיאורים מפורטים של מלחמה. חלק מתיאור הקרבות נגד הדאקים על גבי עמוד טריאנוס צילום: Gary Ullah

הביטוי ‘אקס מנובייס’ מופיע בכתובות כבר בתקופה הרפובליקנית, עוד לפני שיוליוס קיסר מינה עצמו לדיקטטור. שלל הניצחון היה שייך למצביאים המנצחים שעשו בו כאוות נפשם, אך מצביאים עטורי ניצחון השתמשו בדרך כלל בשלל שנפל ברשותם כדי לפאר את רומא ואת שמם שלהם במבנים לתועלת ההמון. ברוב המקרים צוין הניצחון שהושג כמקור למימון הבנייה, ולעתים המבנה אף שימש להאדרת הניצחון. עם התבססות השלטון הקיסרי יוחסו הניצחונות השונים של הצבא הרומי לקיסר, וגם השלל נחשב לשלו. תהלוכות ניצחון נערכו רק לקיסר ולבני משפחתו הקרובים, ובהתאם לכך גם הקמת מבנים ‘אקס מנובייס’ לא הייתה עוד מנת חלקם של המצביאים בפועל אלא רק של הקיסר עצמו. כך למשל התגאה אוגוסטוס באחרית ימיו על נדיבותו כלפי העם הרומי:

לכל אחד הנמנה על הפלבס הרומי שילמתי בהוראת הצוואה של אבי 300 ססטרציות. בשמי שלי נתתי בקונסולט החמישי 400 לכל אחד משלל המלחמה [אקס מנובייס] … בשנת הקונסולט החמישית שלי הענקתי אלף ססטרציות לכל איש מתוך שלל המלחמה, וכ-120 אלף מהמתיישבים בקולוניות שיצאו מצבאי קיבלו מענק זה … בניתי את המקדש של מארס אולטור ואת הפורום של אוגוסטוס על אדמה פרטית שנרכשה מההכנסות של שלל המלחמה … מהכנסות שלל המלחמה הקדשתי מתנות בקפיטול למקדשים של יוליוס האלוהי, של אפולו, של וסטה ושל מארס אולטור. זה עלה לי כמאה מיליון ססטרציות (Res Gestae, Divi Augusti, 15, 21).

אוגוסטוס לא טורח לציין את המלחמות שמשללן מימן את הפעולות הללו. שלל המלחמה מתואר כחלק מהאוצר המסמל את תהילתו, והגבול בין הונו הפרטי של הקיסר לבין אוצר המדינה וכספי השלל מהניצחונות מטושטש אם הוא קיים בכלל. מטרת כתובת ההקדשה בקולוסאום לא הייתה להתהדר בניצחון, אלא בנדיבות הלב של הקיסר – תחילה אספסיאנוס ובהמשך טיטוס – שהעניק לתושבי רומא מבנה מרהיב ואדיר ממדים על חשבונו. פירוש הביטוי ‘אקס מנובייס’, מימי הרפובליקה ועד לדורות שלאחר השושלת הפלווית, היה שהמצביא המנצח העניק לאזרחים את מה שעל פי דין היה שייך לו. ההתפארות בניצחון הייתה טפלה לעומת הנדיבות הקיסרית. מסר זה הודגש גם בשירו של מרטיאליס, המתאר בחנופה אופיינית את האופן שבו רצו הפלווים להציג את הפרויקט האדיר:

כאן, היכן שאותו הפסל השמימי מופיע / מתרומם, מתנשא ולכוכבים כמעט מגיע / שכן מלך ששפך דם רב ועורר שנאה / ביתו נדמה היה וממלא העיר ומלואה / כאן, היכן שאמפיתאטרון אדיר עומד עכשיו / קודם לכן במקום זה אגמו של נירון היה ניצב / כאן, היכן שזכינו ליהנות ממרחצאות מעולים / אחוזה שחצנית גזלה מהעניים את בתיהם הדלים / היכן שהחצר של מקדש קלאודיוס עומדת ממול / עד לכאן הארמון ההוא היה משתרע ללא גבול / עתה רומא הוחזרה לעצמה, קיסר, ותחת שלטונך / בתענוגותיו של האדון העם חזר וזכה (M. Valerii Martialis, Liber Spectaculorum, 2).

‘מלך’ ו’אדון’ היו כינויי גנאי בעיני הרומאים בעלי המסורת הרפובליקנית, ומרטיאליס מייחס אותם לנירון. הוא מנגיד בינו לבין השליט הפלווי רב החסד והנדיב שבנה את הקולוסאום – שהוקדש להנאותיו של הציבור – על אדמות ‘בית הזהב’ של נירון שנועד להנאתו הפרטית.

ניצחון או הנצחה?

יוסף בן מתתיהו ופליניוס הזקן, שני סופרים בוגרי המערכה ביהודה שהיו קרובים לחצר הפלווית, סיימו את כתיבת חיבוריהם סמוך למועד חנוכת הקולוסאום. שניהם לא הזכירו כלל את המבנה, וכמובן שגם לא את הקשר שלו לניצחון ביהודה. באופן דומה, לא נמצא כל מטבע הקושר את המבנה לניצחון ביהודה.

נהוג לכנות מבנים כמו שער טיטוס שערי ניצחון, אבל גם את בנייתם יש להבין בהקשר הרומי. בפועל, לרבים משערי ההנצחה לא היה קשר ישיר לניצחון כלשהו. שער טיטוס לא בא להאדיר את הניצחון, והמנוצחים אינם מופיעים בו. שלט ההסבר המוצג באתר מתאר את היהודים כמי שנושאים את אוצרות המקדש על גבם, וכך הדבר מושרש בזיכרון הקולקטיבי, אך לבושן של הדמויות החקוקות על השער וזרי הניצחון שלראשיהן מעידים כי אלה חיילים רומים. כובדם של כלי המקדש מודגש בתיאור: החיילים נשענים על מקלות הליכה, על כתפיהם מונחות כריות ריפוד והמאמץ ניכר בשפת הגוף שלהם.

טיטוס הוצג לרומאים כמנהיג שקול, רב חסד ומתון, ולא כמצביא אכזר. גישה תעמולתית זו מודגשת בתיאוריו של הסופר הרומי סווטוניוס שייחס לטיטוס אמירות מוגזמות:

כשהעירו לו סוכני ביתו כי הוא מבטיח יותר משיש בידו לקיים ענה להם: “אין זה מן הראוי שאיש שראה את פני הקיסר יצא ממנו בעצבות”. כאשר נזכר פעם בשבתו אל השולחן כי במשך כל אותו יום לא גמל חסד לאיש, הביע אותה אִמרה הראויה לזיכרון ולשבח: “חברים, אבד לי יום!” … הוא היה חוזר ונשבע כי “מוטב שיֹאבַד מאשר יאַבֵּד” (סויטוניוס, ‘שנים-עשר הקיסרים’, בתרגומו של אלכסנדר שור, “חיי טיטוס”, 8-9).

סביר להניח כי אמירות מעין אלה הופצו על ידי תועמלניו של טיטוס עם עלייתו לשלטון כדי לייצר לו תדמית מתונה ונדיבה שתעמעם את האיבה כלפיו ואת החשש ממנו. התבליטים בשער טיטוס מציגים את הקיסר כמי שסיפק לבני העיר חגיגת ניצחון מרשימה, ואף העניק להם את השלל שזכה בו במלחמה כדי שיוכלו ליהנות ממנו יחד עם יצירות האמנות האחרות שהוצבו בעבר בארמונו הפרטי של נירון. לא הניצחון בן העשור עמד במרכז שער טיטוס אלא הנדיבות.

עניין של נקודת מבט

אדם שביקר ברומא בתקופה הפלווית לא יכול היה להתעלם מהמבנים החדשים שהוקמו בה בכל פינה. מקדש השלום, הקולוסאום ושער טיטוס עוררו במיוחד תשומת לב והתפעלות. ייתכן שעבדים שנשבו ביהודה היו בין אלה שאולצו לעבוד בפרך כדי לבנות אותם, ואין עוררין על כך שיש בהם התייחסות לניצחון הפלווי ביהודה, אך למרות הנטייה לראות בהם סמלים לשעבוד היהודי לרומא ואמצעי בוטה להצגת היהודים כאויב מושפל ואת היהדות כדת מנוצחת, ראוי לבחון אותם מזווית הראייה של מי שבנו אותם. לאורך כל הדורות מבקרים יהודים בשער טיטוס ראו במנורה סמל לאלפיים שנות גלות, אך עבור טיטוס והעם הרומי מדובר בהצגה של הנדיבות הקיסרית.

הקולוסאום, שנבנה בהדרגה על ידי הקיסרים הפלווים לאורך שנים רבות, נועד גם הוא להעביר מסר של נדיבות. מקדש השלום אמנם שימש אכסניה לכלי המקדש, אך הם הוצגו שם בין שכיות חמדה רבות אחרות. אחרי מלחמת אזרחים הרסנית הרווח התעמולתי שהיה גלום בהתהדרות בניצחון על פרובינקיה קטנה ורחוקה היה מוגבל. התהדרות בשיקום העיר, באספקת לחם ושעשועים לציבור ובנדיבות מרשימה הייתה יעילה פי כמה. שלושת המבנים המרכזיים לא הוקמו במטרה להשפיל את היהדות, אלא כדי להעצים את הקיסרים הפלווים ולהציג את הניגוד בינם לבין הקיסר האנוכי נירון. כמו במקרים רבים אחרים, ההיסטוריה מלמדת אותנו כי כדי להבין את מטרותיו ואת מסריו של הצד השני יש להיכנס לנעליו ולא לנתח את פעולותיו כפי שהן נתפסות בעינינו.

יהודה השבויה – רומא והיהודים לאחר החורבן

דורון לופז

מרכז זלמן שזר, תשפ”א, 348 עמ’

הספר בוחן את מהלך האירועים בעקבות הכנעת המרד ביהודה מנקודת המבט הרומית, בעיקר על סמך עיון בכתביהם של טקיטוס, סווטוניוס, קסיוס דיו ויוסף בן מתתיהו, לצד ספרות חז”ל והספרות הנוצרית. בין השאר הוא שואל האם הרומאים התכוונו לשרוף את המקדש או שהתגלגלו לכך מתוקף הנסיבות; על שום מה זכה הניצחון ביהודה לתיעוד נרחב כל כך; מדוע הוטל על היהודים מס ייחודי; ואיך בכלל התייחסו הקיסרים הפלווים ליהודים. בניגוד למה שעולה מנקודת המבט היהודית, מתברר כי את קיסרי רומא לא אפיינה שנאה ליהודים, ועל אף שרפת המקדש הם נהגו ביהודים בדרך כלל במתינות.