פורסם בגיליון 135, תשרי תשפ”ב, ספטמבר 2021
מאת פרופ’ יונתן דניאל סרנה ופרופ’ זאב אלף
גרסה אקדמית מורחבת רואה אור בספר Be Fruitful! The Etrog in Jewish Art, Culture, and History בעריכת וורן קליין, שרון מינץ ויהושע טפליצקי.
בשנת 1882 היה מחיר האתרוגים בלוס אנג’לס זול במיוחד – רק 25 סנט לאתרוג. איזידור צ’וינסקי, כתב העיתון The American Israelite בסן פרנסיסקו, שהשתמש בשם העט ‘מפטיר’, דיווח:
הם יפים למראה ועדיפים … על כל אתרוג שיובא אי פעם למדינה הזו (Maftir, “Correspondence: San Francisco”, The American Israelite, 3.11.1882, p. 152).
כשאתרוגים עלו רק 25 סנט. מטבע של רבע דולר אמריקאי שהוטבע ב-1882
נראה היה כי האתרוגים המקומיים שגדלו בבירת ההדרים החדשה של ארצות הברית יפתרו את הבעיה שהעיקה על שומרי המצוות האמריקנים עד אז, כפי שהסביר הרב משה ויינברגר מניו יורק ב-1887:
עוד לפני שנים קשה היה לאיש עני בנויארק לקנות לו אתרוג ולולב לעצמו, ואף המהדרין והחרדים הוכרחו לצאת ידי חובתם באתרוגים שהביאו להם הרוכלים העניים בבוקר בבוקר בכל שבעת הימים, ועתה רחוק למצוא בית בקרב בני ישראל הכשרים והנאמנים שלא יהיה בו אתרוג הדר, ובהרבה בתי כנסיות, ובפרט בבתי התפילה הקטנים, כמעט כמספר המתפללים מספר האתרוגים (משה וויננבערגער, ‘היהודים והיהדות בנויארק’, עמ’ 51).
כעבור שנים מעטות פסק גידול האתרוגים בארצות הברית לגמרי. בניגוד לכל היגיון כלכלי ניצחו אתרוגים יקרים ומיובאים את הזנים המקומיים הזולים יותר. כדי להבין מה גרם לכך צריך לחזור לראשית המאה ה-19, לסיפורו של האתרוג בעולם החדש.
מקורסיקה לאיים הקריביים
בעשורים הראשונים של המאה ה-19 השתמשו יהודי ארצות הברית באתרוגים שגדלו בארצות הברית, באיים הקריביים ובאי הצרפתי קורסיקה שבים התיכון. האתרוגים היפים והיקרים ביותר היו אלה שיובאו מקורסיקה. הם היו מזן דיאמנטה, על שם העיר בדרום איטליה שבה גדלו, ובין היהודים נודעו בשם אתרוגי קלבריה על שם המחוז שבו נמצאת דיאמנטה, בקצה המגף האיטלקי, או בשם יאנובר על שם נמל גנואה (ג’נובה) שממנו נשלחו האתרוגים לריכוזים יהודיים. לאתרוגים אלה הייתה מסורת ארוכה ששורשיה בתקופת בעלי התוספות במאות ה-12 וה-13, והם הזן המועדף על חסידי חב”ד עד היום.
הבעיה הייתה שרבים מאתרוגי קלבריה שהגיעו מקורסיקה גדלו על עצים מורכבים – שיטה שהפכה את העצים לחזקים יותר ואת הפֵּרות לעמידים יותר בפני תלאות המסע, אך העלתה ספקות הלכתיים שונים ובהם גם חשש כלאיים. החשש מהרכבה גרם ליהודים רבים להימנע משימוש באתרוגים מקורסיקה, ועד היום יש באי רק מטעים מעטים הנחשבים מהימנים. מלבד הדאגה לאילן היוחסין הבוטני של הפרי והחשש מנישואי תערובת של העצים, גם האספקה הפכה בעייתית במהלך מלחמות נפוליאון. בשנים אלה הגיעו רק אתרוגים מועטים אל מעבר לאוקיינוס, ויהודי ארצות הברית היו צריכים למצוא להם תחליף.
למרבה המזל איכרים אמריקאים בעלי יוזמה הגיבו בהתלהבות לביקוש העולה לאתרוגים. הם נטעו מטעי אתרוגים ששימשו גם לייצור ממתקים וגם לצרכים רפואיים. בספרו של תומס ג’פרסון Garden Book (ספר הגינה) יש רישום המעיד כי הוא גידל – כלומר עבדיו גידלו – את הפרי במונטיצ’לו – האחוזה שהקים בווירג’יניה. הוא לא עשה זאת כדי לספק את הפרי ליהודים, אלא רק לתפארת הניסוי החקלאי. היו אזורים נוספים בארצות הברית שבהם נטעו אתרוגים, אך התברר כי העצים רגישים לקור, ורוב הניסיונות לגדל אותם במזרח ארצות הברית הסתיימו בכישלון.
נדרש אפוא פתרון אחר, והוא נמצא באיים הקריביים. הם היו קרובים יותר לארצות הברית מקורסיקה ומקורפו שבים התיכון, והיבוא משם לא הופרע בעתות מלחמה. האתרוגים הובאו לאיים הקריביים, ובעיקר לג’מייקה, על ידי המשלחת השנייה של קולומבוס ב-1493, וכך נוצר שוק של אתרוגים זולים בעולם החדש. הבעיה הייתה שצבעם של האתרוגים הקריביים היה צהוב חיוור, והם גם היו חלקים ועגולים יותר מאלה שגודלו בקורסיקה. המראה השונה העלה את השאלה האם אכן מדובר באתרוגים כשרים, והחל פולמוס עתיר השמצות בין מנהיגים יהודים הן בעולם הישן והן בעולם החדש.
האתרוג ההפוך
בשנות השלושים של המאה ה-19 העלו רבנים באירופה טענות באשר לכשרותם של האתרוגים הקריביים, אולי גם משום שביקשו להגן על סוחרי האתרוגים האירופים. הטענה המוזרה ביותר הועלתה על ידי הרב יעקב אטלינגר, מחבר הספר ‘ערוך לנר’ על התלמוד. הוא טעה לחשוב כי האיים הקריביים נמצאים מדרום לקו המשווה, על כן כתב בספרו על הלכות סוכה ולולב:
ונסתפקתי אם אנו יושבי אירופא יוצאין [ידי חובה] בד’ מינין שגדלו באיי אמעריקא שיושבין תחתינו וכן אפכא, שידוע מה שכתבו הטבעים [חוקרי הטבע] שרגליהם נגד רגלינו, ומה שאין נופלין נגד השמים הוא מפני ששם הבורא כוח מושך בארץ. ואם כן המינים שגדלו שם, אם נוטלין אצלנו הוא הפוך מדרך גדילתן, שאצלנו גדלו ראשי הלולב וההדס ההם יותר למטה מזנבם (‘בכורי יעקב’ הוצאת אלטונה תקצ”ו, דף נד, עמוד ב’).
לדברי הרב אטלינגר, מי שיחזיק באירופה אתרוג שגדל בקריביים לפי המנהג המקובל, יחזיק אותו למעשה הפוך מדרך גידולו, וכך לא תתקיים החובה ליטול את ארבעת המינים בדרך גידולם הטבעית.
התובנה המדעית המפוקפקת של הרב אטלינגר הובילה אותו להפריד בין הקהילות ולהגן בכך על משווקי האתרוגים באירופה מפני תחרות זולה. האתרוגים שגדלו בעולם החדש, ההפוך, מותרים לשימוש בעולם ההוא, ואילו באירופה מותר להשתמש רק באתרוגים שגדלו באירופה או באגן הים התיכון. בהוצאות מאוחרות יותר של ‘בכורי יעקב’ חל שינוי, ואוסטרליה היא שמוגדרת כמקום שנמצא מתחת לקו המשווה ולא האיים הקריביים. אלא שכאשר הרב אטלינגר כתב את ספרו ב-1836 הקהילה היהודית באוסטרליה הייתה עדיין זעירה ואפילו לא בנתה בית כנסת, ועל כן נראה כי הדברים שוכתבו בהוצאות הבאות כדי שלא יישמעו מגוחכים.
שנים אחדות אחר כך פסל הרב שלמה הירשל מלונדון, הרב הראשי הראשון של בריטניה, את כשרותם של האתרוגים הקריביים וטען כי המראה הבהיר והמרקם החלק שלהם מעידים שהם כנראה הורכבו על עצי לימון.
סערה בתיבת אתרוג
בשנות הארבעים של המאה ה-19 המשיכה האוכלוסייה היהודית בארצות הברית לגדול, ובין המהגרים היו גם רבנים מלומדים שהעבירו את הוויכוח לעולם החדש. בין המצדדים באתרוגים שגדלו באיים הקריביים היה הרב אברהם רייס מבולטימור, הרב הראשון שהתיישב בעולם החדש. לבקשתו של יצחק ליסר, מנהיג אורתודוקסי מפילדלפיה ועורך כתב העת היהודי The Occident and American Jewish Advocate, הביע הרב רייס את דעתו בעניין האתרוגים הקריביים:
אני חושב שזו חובתי למען דתנו להצהיר כי האתרוגים האלה הם כשרים, ואי אפשר למצוא דבר כנגדם בכל דברי הפוסקים, ראשונים ואחרונים (Abraham Rice, “American Citrons”, The Occident and American Jewish Advocate, May 1847, p. 117).
ללא אתרוגים אלה, טען הרב רייס, לא יהיו ליהודי ארצות הברית אתרוגים בכלל, כיוון שאי אפשר לסמוך על משלוחים מאירופה שלעתים הגיעו רק לאחר חג הסוכות. חקירתו היסודית של הרב רייס שכנעה אותו שאין כל בעיה באתרוגים הקריביים. הוא גם גילה כי רבים מהם גדלים בטבע, ועל כן הם בוודאי אינם מורכבים:
כל השמועות שעלו נגד כשרות האתרוגים האלה בטעות יסודן ובמידע מוטעה (שם).
בין המתנגדים לעמדתו של הרב רייס היו הנרי גולדשמידט מניו יורק ויצחק לוי מסינסינטי. גולדשמידט טען כי באתרוגים הקריביים שבחן היו כל הסימנים המעידים על כך שהם הורכבו על עצי לימון. כסיוע לעמדתו הוא סיפר כי כשהיה אצל הרב שלמה הירשל בלונדון הרב הראה לו אתרוגים מהקריביים ופסל את רובם בשל היותם מורכבים. יצחק לוי מסינסינטי בחן במשך שבע שנים למעלה מ-500 אתרוגים ומצא בכולם סימנים המאפיינים אתרוגים שנקטפו מעצים שהורכבו על עצי לימון. שניהם טענו כי יהודי ארצות הברית צריכים ליישר קו עם יהודי אירופה בנושא זה, גם אם משמעות הדבר היא שיהיה עליהם לרכוש אתרוגים יקרים שייובאו מעבר לאוקיינוס.
העדות המשכנעת ביותר בדבר כשרותם של האתרוגים הקריביים מצויה במכתב אישי ששלח הרב מוזס נתן, ששימש כרב הקהילה במושבת האיים הדנית סנט תומס (היום באיי הבתולה האמריקאיים), ליצחק ליסר ב-1847. כמי שמילא תפקידים בקינגסטון שבג’מייקה הוא הכיר את האזור ואישר את קביעתו של הרב רייס כי האתרוגים גדלים בטבע ולכן אין חשש שהם הורכבו בידי אדם. לדבריו, חיפוש סימנים המעידים על הרכבה נצרך רק באתרוגים אירופיים המגודלים בקפידה על ידי חקלאים, ואילו החקלאים באיים הקריביים מקדישים את רוב זמנם לגידולים רווחיים הדורשים אדמה פורייה, כמו סוכר וקפה, ואינם מבזבזים את זמנם על הרכבה של אתרוגים שאינם מבוקשים. עוד תיאר הרב נתן מהיכרותו האישית כיצד קוטפים העבדים את האתרוגים בג’מייקה:
בג’מייקה במיוחד אני יכול לקבוע בוודאות רבה שהאתרוגים גדלים במצבם הטבעי, הן במקום שבו נשתלו בתחילה והן במקום שאליו נשאה הרוח את הזרעים שהשרישו … האתרוג ומינים אחרים מאותה משפחה הם חסרי תועלת למעט להכנת ריבה, ולשימוש הזה בתוצרת לא משתלם לעסוק בהרכבה … אתרוגים גדלים ומרקיבים על העצים, זמינים לכל דורש. ההוצאה על אתרוגים מוגבלת לאיסופם ולהבאתם לעיר, לאריזתם, ולשליחתם לארצות הברית. אחד מאחינו בג’מייקה נהג לשלוח אספקה שנתית לבתי הכנסת באמצעות עבדיו ללא עלות. הבעלים הנוכחי של אדמותיו מרשה לכל מי שירצה לקטוף אתרוגים, צריך רק לבקש (Colenda Digital Repository, Penn Libraries, 5.8.1847).
לפי העולה מדבריו בג’מייקה האתרוגים נאספים מהטבע ולכן לא ייתכן שהם מורכבים. המסקנה היא שהם כשרים כפי שקבע הרב רייס. ליסר פרסם בירחונו את הוויכוח, אך לא נתן פומבי למכתבו של הרב נתן, אולי משום שהגיע לאחר שדברי המצדדים והמתנגדים כבר פורסמו ועל כן לא היה בו עוד עניין עיתונאי.
אתרוגים וזהות יהודית
בעשורים הבאים נמכרו בצפון אמריקה אתרוגים ממקומות שונים. הירידה במחיר הסוכר הפכה את האתרוגים המסוכרים לממתק אמריקאי נפוץ, והמטעים שגשגו. השאלה אם אתרוגים אלה כשרים לברכה בחג הסוכות המשיכה להיות שנויה במחלוקת, אבל בסופו של דבר הבחירה הייתה נתונה בידי כל אחד ואחד. כשם שבפני היהודים בארצות הברית ניצבה בחירה בין מגוון תנועות, קהילות ובתי כנסת, כך ניצבה בפניהם גם האפשרות לבחור אילו אתרוגים לקנות, אתרוגים יקרים מקורסיקה ומקורפו או אתרוגים זולים יותר מהאיים הקריביים. ב-1869, לאחר השלמתה של מסילת הרכבת שחצתה את היבשת, נוספו גם אתרוגים מקליפורניה שטופת השמש שבה שגשגו מטעים של פֵּרות הדר מכל המינים לצרכיה של תעשיית הממתקים. מעניין לראות כיצד שלושת המקורות שמהם הגיעו אתרוגים משקפים שלוש תפיסות בדבר מקומה של ארצות הברית בכלכלה היהודית.
אלה שראו את האתרוגים מאירופה כמהימנים ביותר ורכשו אותם למרות מחירם היקר הם גם אלה שראו ביהדות אירופה את מקור הסמכות. הם הרגישו כי יהודים בעולם החדש הם עדיין חלק מאותה קהילה ומאותו שוק כלכלי וכי עליהם להתיישר לפי מה שנהוג בקרב יהודי אירופה. אלה שקנו אתרוגים שהגיעו מהאיים הקריביים ניתקו עצמם מהאספקה האירופית וחשו כי ספקים בצפון אמריקה ובדרומה יכולים לענות על כל צרכיה של הקהילה האמריקנית. ואלה שהחלו לפתח את סחר האתרוגים מקליפורניה – אשר הגיע לשיא בעשורים האחרונים של המאה ה-19 והצניח את המחיר עד לשפל של רבע דולר לאתרוג – כבר דמיינו את ארצות הברית כמרכז עצמאי הנשען על רבנים מקומיים שצמחו בקהילות החדשות והמספק לעצמו ספרים עבריים וכמובן גם את ארבעת המינים.
אולם במאה העשרים אף אחד ממקורות האספקה של האתרוגים לא נותר על כנו. הביקוש לאתרוגים בארצות הברית ירד, ואתו גם ההיצע. יזמים כמו ויליאם ריגלי ומילטון הרשי, שייצרו שוקולד ומסטיקים במפנה המאה, הפכו את האתרוג הממותק למיושן. את מקומם של מטעי האתרוגים תפסו פֵּרות רווחיים יותר, ובעיקר תפוזים. בראשית המאה העשרים נעקרו מטעי אתרוגים והוחלפו בתפוזים, ושיווק האתרוגים מקליפורניה פסק.
גם האתרוגים מהאיים הקריביים נעלמו מהשוק. רבים מהעצים שגדלו פרא נשרפו או נעקרו כששטחי טבע פינו את מקומם למטעים. לאיש לא היה חשוב לחוס על עצי אתרוג, כיוון שאספקת האתרוגים לארצות הברית הצטמצמה בעקבות הגידול הזול בקליפורניה. הקהילה היהודית בג’מייקה, שנהגה לספק אתרוגים לארצות הברית, הידלדלה גם היא החל מראשית המאה העשרים, וכיום חיים באי כמאתיים יהודים בלבד.
במקביל להידלדלותם של מקורות האספקה המסורתיים הפך השיפור ההדרגתי של אניות הקיטור את ייבוא האתרוגים מארץ ישראל לאפשרי, והוא שהתחרה בייבוא מאיי הים התיכון.
פֵּרות מארץ הקודש
בספטמבר 1877, עשור לאחר שנוסד קו השיט בין ניו יורק לפלשתינה, הוכרז בחגיגיות בעיתון יהודי שראה אור בתפוח הגדול כי קנטרוביץ, בעל חנות ברחוב ברודווי מזרח מספר 81:
ייבא מארץ הקודש מבחר רב של אתרוגים … זו הפעם הראשונה שאתרוגים שגדלו בארץ הקודש נמכרים בעיר הזו (“Town Topics”, The Jewish Messenger, 7.9.1877, p. 6).
האתרוגים מארץ ישראל היו קטנים וכחושים. הם לא היו יפים כמו האתרוגים האחרים, אבל הם גדלו בארץ הקודש, ועל מה שהחסירו ביופי פיצו בקדושת המקום שבו גדלו שהצדיק תג מחיר גבוה.
מגדלי האתרוגים בארץ ישראל נודעו כחקלאים יראי שמים, ואיש לא חשש שמא אתרוגים אלה אינם כשרים לברכה. הלקוחות גם ידעו כי רכישת אתרוג מארץ הקודש תומכת בכלכלת היישוב הנאבק על קיומו ובתנועה הציונית, כך שהרווח מהקנייה היה כפול. האתרוגים הראשונים שהגיעו מארץ ישראל היו הידור מצווה אקזוטי, אך בהדרגה גדל חלקם והם תפסו שיעור ניכר משוק האתרוגים.
בינתיים הידרדר המוניטין של האתרוגים מקורפו שהיו מקובלים על החרדים במאה ה-19. גדולי הרבנים מליטא, ובראשם הרב יצחק אלחנן ספקטור שעל שמו קרויה תכנית הסמיכה בישיבה יוניברסיטי, טענו כי סוחרי האתרוגים מקורפו מערבים אתרוגים מורכבים בין האתרוגים הכשרים ומעלים מחירים ביודעם שהיהודים הם קהל שבוי. הרב ספקטור, שעודד רבים מתלמידיו להתיישב בקהילות בארצות הברית, קרא להחרים את אתרוגי קורפו במטרה לשבור את הקרטל של סוחרי האי, ועודד מציאת תחליפים בעיקר מארץ ישראל.
באפריל 1891 נמצאה גופתה של ילדה יהודייה שנרצחה באי קורפו. סביב הגילוי נפוצו שמועות שונות והיו שטענו כי הילדה היא נוצרייה שאומצה על ידי יהודים כדי להשתמש בדמה לאפיית מצות, וכך נוצרה עלילת דם והחל גל של אלימות נגד יהודים, ובעקבותיו היגרו רבים מיהודי האי למדינות שונות באירופה. בתגובה החרימו יהודים רבים מוצרים מקורפו, ובכללם האתרוגים. הסופר היהודי אפרים דיינרד עמד בראש מסע ציבורי של נכבדים יהודים מניו יורק נגד האתרוגים מקורפו ובעד מתחריהם מארץ ישראל. סוחרי קורפו, שהשוק האירופי נחסם בפניהם בשל החרם שהנהיגו הרבנים, הציפו את השוק האמריקאי במחירים זולים, והובילו לתחרות שעוררה עוד יותר את חמתם של היהודים המקומיים.
מגדלי האתרוגים בקורפו לא הצליחו להתאושש מהמכה הכלכלית. במאה העשרים הובילו את שוק האתרוגים העולמי פרדסנים מיפו ומפתח תקוה, כחלק מבניית המסחר היהודי בתשמישי מצווה סביב ארץ ישראל. מראשית המאה העשרים תפסו אתרוגים מארץ ישראל את חלק הארי של השוק גם בארצות הברית, למרות שמחיריהם עלו הרבה יותר מ-25 סנט.