פורסם בגיליון 137, כסלו תשפ”ב, נובמבר 2021
הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים, השלישי בדרגת קדושתו למוסלמים ובעל קדושה אף לנוצרים. מנקודת מבט הלכתית מיקומו של המקדש הוא יותר מאשר עובדה היסטורית, שכן להלכה התקבלה העמדה הגורסת כי השכינה שורה במקום זה לנצח. בעקבות חורבן בית שני חדלו היהודים להיטהר מטומאת מתים, ולכן כולם בחזקת טמאי מתים. כיוון שהכניסה למקום המקדש מחייבת טהרה, וכיוון שמיקומו המדויק של מקום המקדש על הר הבית אינו ברור, אסרו רוב פוסקי ההלכה ביישוב הישן את כניסתם של יהודים להר הבית באיסור חמור.
עבור המוסלמים שהחזיקו בהר במשך מאות שנים מקור קדושתו של ההר באמונה כי הנביא מוחמד נחת בדרומו לאחר מסעו הלילי ממכה לירושלים על גבי סוסו המכונף אל-בוראק, ומשם עלה השמימה. לציון האירוע המיסטי הוקמו במתחם מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע, והוא מכונה בפי המוסלמים ‘חרם א-שריף’ – המקום הקדוש הנכבד. במסורת מוסלמית מאוחרת זוהתה הפינה הדרומית של הכותל המערבי כמקום הקשירה של הסוס, והיא נקראת בפיהם ‘אל-בוראק’. לא מן הנמנע שהעתקת המקום הקדוש לכותל המערבי נועדה לשרת צרכים מוסלמיים פוליטיים בתגובה למאמצי היהודים לקנות אחיזה בכותל ובסביבתו, מאמצים שהתגברו החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19.
בתקופה הממלוכית ובתקופה העות’מאנית נאסרה הכניסה להר הבית ללא מוסלמים, אולם על אף שמי שהפר את הפקודה היה צפוי למוות הצליחו בודדים מבני דתות אחרות לחדור אל המתחם. רוב היהודים נאלצו בלית ברֵרה להשקיף על מקום המקדש מהר הזיתים וממבנים גבוהים בעיר העתיקה. במקרים חריגים עלה בידי חוקרים ואישים רמי מעלה להשיג רישיון מיוחד לביקור בהר הבית, וב-1856, עם תום מלחמת קרים, התיר הממשל העות’מאני את הכניסה למתחם הקדוש גם ללא מוסלמים, למעט בימי שישי ובצום הרמדאן, בשל התגברות השפעתן של המעצמות האירופיות שסייעו לו במלחמה. בשל תמורות אלה החלו נוסעים נוצרים לבקר באתר, אך הם נדרשו לקבל היתר ממושל המחוז ולשלם בקשיש גבוה כשוחד בכניסה להר.
למרות היתר השלטונות אסרו רבני ירושלים על יהודים לעלות להר הבית, כפי שתיאר אחד מהמבקרים בעיר:
הגענו קרוב להמעלות אשר דרך שם יעלו לבית המקדש, ויעמוד מארחי תחתיו ויאמר: פה עמוד, כי אסור לנו ללכת הלאה אף מדרך כף רגל בהיותנו טמאי מתים, ואסור לנו לבוא למקום שהיה בו בית מקדשנו, שקדושתו אף כשהוא שמם … ואתבונן ממרחק על הדר הבירה (עקביה, “מכתבים מא”י”, ‘הצפירה’, ט’ בטבת תרנ”ט, 22.12.1898, עמ’ 1414).
מדוע ויתר היישוב היהודי המאורגן על הר הבית והסתפק בכותל המערבי? יהודים מתפללים בסמטה הצרה שלצד הכותל, 1894 צילום: פליקס בונפיל
תיירים נכבדים
בעקבות פתיחת הר הבית לביקורים הפרו נדבנים יהודים מאירופה ביודעין את האיסור להיכנס למקום הקדוש ועוררו עליהם את זעמם של בני היישוב הישן בעיר. במהלך מסעו הרביעי של משה מונטיפיורי לארץ ישראל בקיץ 1855 הוא ערך סיור ראשון מסוגו במתחם הר הבית בחברת רעייתו, מזכירו ד”ר אליעזר הלוי והקונסול הבריטי בירושלים ג’יימס פין. לאחר האירוע הזהירו רבני ירושלים את מונטיפיורי מכניסה נוספת למקום המקדש, והיו קנאים שהרחיקו לכת ובבתי כנסת אחדים בעיר הטילו עליו חרם.
כעבור שנה נערך ביקור נוסף של יהודי בהר הבית. ד”ר לודוויג אוגוסט פרנקל הגיע מאוסטריה לחנוכת בית הספר למל בעיר. הוא שאף בסתר לבו לבקר במקום שבו עמד המקדש, אך ביודעו כי הוא מסתכן בחרם המתין לשעת כושר מתאימה. כדי להימנע מעימות מיותר עם בני הקהילה האשכנזית בירושלים בחר פרנקל לעלות להר הבית בשבת. בספרו ‘ירושלימה’ תיאר בהרחבה את רשמיו מהסיור. הוא נכנס גם למסגדי הר הבית וציין את התפעלותו מהאדריכלות שלהם.
ביקר בהר הבית למורת רוחם של רבנים. ד"ר לודוויג אוגוסט פרנקל הגיע לירושלים ב-1856 כדי להקים בית ספר בשליחותו של הנדיב שמעון אדלר למל J. Löwy/Wellcome Images
באביב 1887 ביקר הברון אדמונד דה רוטשילד בירושלים וסייר באתריה ההיסטוריים בחברת נסים בכר, מנהל בית הספר כי”ח ובא כוחו בארץ ישראל. על אף שהוזהר לבל ייכנס למקום המקדש מטעמים הלכתיים ביקר הנדיב הידוע בגפו בהר הבית.
בסתיו 1898 הגיעה לירושלים משלחת ציונית בראשותו של בנימין זאב הרצל במטרה להיפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני. חוזה מדינת היהודים הזכיר ביומנו את החרם שהוטל על מונטיפיורי, ועל כן ברור שהיה מודע לכך שהרבנים אסרו את העלייה על ההר. כסמל של התנועה הציונית היה חשוב להרצל לשמור על קשרים טובים בין התנועה לבין אנשי היישוב הישן, ולא להצטייר כמי שאינו מכבד את ההלכה היהודית. במהלך ביקורו בעיר העתיקה הוא בחר להשקיף על מקום המקדש מבית הכנסת תפארת ישראל. למרות זאת היה מי שטעה בו. בעיתונו של ישראל דוב פרומקין נכתב כי הרצל הצטרף למשלחת הקיסר הגרמני שביקרה בהר הבית והכותב דימה אותו למשיחי השקר שפעילותם התבטאה בביצוע מכוון של עבֵרות. הוא חשב שלהרצל היו כוונות נסתרות:
לעבור על איסור כרת אשר לא יושג בתבל כולה בלתי בירושלים, והוא ביאת המקדש אשר לדעת רוב הפוסקים איסור כרת הנהו לישראל גם בזמן הזה, ואמנם חפצו זה הצליח בידו (“ירושלם”, ‘חבצלת’, כ”א במרחשון תרנ”ט, 6.11.1898, עמ’ 35).
"לפאולינה הטובה שלי ... מאביך הנאמן בירושלים". גלויה ששלח הרצל לבתו ועליה דיוקנו של קיסר גרמניה על רקע הר הבית הספרייה הלאומית
בתחילת המאה העשרים התערער בהדרגה האיסור ההלכתי לעלות להר הבית. תהליך זה התרחש כתוצאה מהתפתחות היישוב החדש בירושלים, מהתחזקות התיירות המודרנית לעיר ומביטול הצורך ברישיון לביקור במקום הקדוש. הכותל המערבי נותר אתר התפילה המרכזי ליהודים, על אף שרבים נמנעו בעת ההיא מלהתפלל בסמטה הצרה שהייתה באותם ימים רחבת הכותל מחשש כי השטח הסמוך לכותל נכלל בתחום ההר האסור בכניסה. החוקר הירושלמי אברהם משה לונץ הגיב לטענה זו שפורסמה בעיתונו של אליעזר בן-יהודה:
הכותל המערבי אשר אנחנו הולכים שמה להתפלל הוא מן המקדש בעצמו ולא מן חומת הר הבית ואסור לגשת אליו, ולכל הפחות צריך להתרחק כ’ אמה [כעשרה מטרים] (אברהם משה לונץ, “תשובה להשאלה ע”ד כותל המערבי”, ‘השקפה’, כ”ה בכסלו תרס”ז, 12.12.1906, עמ’ 3).
לונץ הפריך טענה זו והוכיח כי הכותל הוא למעשה חלק מקיר התמך שהקיף את הר הבית:
והנה באמת שגו בדבר הזה הרבה חכמים ורבנים בדורנו ובדורות עברו … להדעה הזאת אין כל יסוד, והטעות הזאת באה רק מפני כי אחינו אינם רשאים לבוא בפנים הר הבית ולמדדו … ומזה מוכח ברור שכותל המערבי הוא חומת הר הבית … ומותר לכל אחד מאתנו לגשת אל הכותל ולשפוך את שיחו, וה’ יאזין את תפילתם כתפילת שלמה המלך עליו השלום (שם, עמ’ 3-4).
שום היתר בעולם
באביב 1912 הגיעו חברי מערכת העיתון ‘היינט’ מפולין לתור את ארץ ישראל. עם בואה של הקבוצה לירושלים ניסה בית הדין הרבני בעיר למנוע מהם לבקר בהר הבית, אך המשלחת לא שעתה לאיסור והביקור במקום המקדש עורר התרגשות רבה בקרב חבריה. כשנה אחר כך סיירו בירושלים ובסביבותיה אחדים מחלוצי דגניה, ובמהלך שהותם בעיר ביקרו במקום המקדש ובכותל המערבי. באותה שנה פעל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אז רבן של יפו והמושבות, למניעת כניסתם של תלמידי הגימנסיה העברית הרצליה להר הבית במהלך טיול בירושלים וכתב על כך להנהלת בית הספר. באיגרת לרב יונתן בנימין הלוי הורוויץ מתח הרב ביקורת גם על כניסתו של הברון רוטשילד להר הבית בעת ביקורו בירושלים בחורף 1914:
לבי נמחץ מאוד מפני חילול השם של היותו במקום המקדש, וביותר על מה ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר האסור. פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים, ואף על פי שלא הפסיד בכל זאת את ערכו הגדול בתור מייסד היישוב, ובשוגג או בדרך מי שהכל הוא בשגגה בא מעשה לידו, וה’ הטוב יכפר ויקח טוב (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ‘אגרות הראיה’ כרך שני, איגרת תרעז, עמ’ רפה).
כעבור זמן לא רב פורסם בעיתון ‘מוריה’ מכתבו של יהודי ירושלמי שהלין על מנהגם של תיירים ובני היישוב החדש בירושלים להיכנס אל מקום המקדש לעיני כל:
לדאבוננו הננו רואים כפעם בפעם הרבה מן האורחים שלנו, והרבה מן המתחדשים האינטליגנטים הדרים בעיר הזאת, ואף גם כיתות כיתות מתלמידי בתי הספר הידועים עם מוריהם בראשם מבקרים את הר הבית בראש גלי, עוברים ושבים משער לשער, הולכים ובאים פנימה, אשר בעוונותינו אסור לנו הדבר הזה (בעל בית פשוט, “ירושלם – על דבר אִסור הכניסה”, ‘מוריה’, ו’ בניסן תרע”ד, 2.4.1914, עמ’ 2).
לטענתו תופעה זו נבעה מחוסר מודעות לאיסור, והוא אף הציע פתרון:
כי על כן ראוי ונכון ונחוץ שהרבנים יפרסמו את האיסור בלשונות אחדות, למען יראו וידעו גם האורחים התמימים הבאים מהתם, וגם אלה היושבים אתנו פה, את האיסור הגדול שישנו בזה (שם).
נראה כי לקריאתו היה הד, שכן כעבור פחות משבוע נכתב באותו עיתון:
מטעם בתי הדינים ספרדים ואשכנזים נתפרסמו מודעות המזהירות על דבר איסור הכניסה להר הבית, מקום המקדש, שנפרץ בזמן האחרון ורבו המבקרים מאחינו היהודים. הרבנים מודיעים שאין לזה שום היתר בעולם, וכי הוא איסור כרת (“ירושלם – אִסור הבִּקור בהר הבית”, ‘מוריה’, י”ב בניסן תרע”ד, 7.4.1914, עמ’ 2).
התנגדות נחרצת. מודעות מטעם בתי הדין הרבניים בירושלים האוסרות בכל לשון של איסור על העלייה להר הבית באדיבות מוזאון חצר היישוב הישן; מתוך בנימין קלוגר, 'מן המקור - הישוב הישן על לוח המודעות'
להתפשר על הכותל
חודשים אחדים אחר כך פרצה מלחמת העולם הראשונה, ובערב חנוכה תרע”ח (1917) נכבשה ירושלים על ידי הצבא הבריטי. כעבור יומיים הגיע הגנרל אדמונד אלנבי לעיר, ובהצהרה שקרא במצודת מגדל דוד התחייב בפני בני הדתות והעדות השונות לשמור על הסטטוס קוו בענייני דת במקומות הקדושים. מאוחר יותר קיבלה התחייבות זו יתר תוקף בסעיף 13 לכתב המנדט, וסימנה את המשך השליטה של מוסדות האסלאם במקומות הקדושים למוסלמים בעיר, ובעיקר את המשך קיומם של ההקדשים המוסלמיים במתחם הר הבית.
בעקבות הצהרת בלפור שניתנה חודש קודם לכן הוקם ועד הצירים לארץ ישראל בראשות ד”ר חיים ויצמן. הוועד נסע לארץ ישראל דרך מצרים, ניהל בקהיר שיחות עם מנהיגים ערבים ועניין אותם בעבודתו העתידית. סביב הפגישות הופצו שמועות שווא כי הוועד קיבל את הסכמת בריטניה להרוס את המסגדים שעל הר הבית כדי לבנות במקומם את בית המקדש. נושא זה שב ועלה בפגישתו של ויצמן עם הסולטן המצרי פואד הראשון בקיץ 1918, והמנהיג היהודי הציג בפניו את מטרות הציונות והניח את דעתו בכל הנוגע למקומות הקדושים לאסלאם. עוד קודם לכן, בנאומו הראשון של ויצמן לאחר הגעתו לירושלים באביב 1918, הוא אמר דברים דומים בפני ראשי הדתות והעדות בעיר והתווה את מדיניותה של ההנהלה הציונית לשימור הסטטוס קוו במקומות הקדושים ולהבטחת חופש הפולחן בהם לבני כל הדתות:
ירושלים … עיר הקודש היא לנו. ולכן מסוגלים אנחנו לכבד רגשות עמים אחרים, אשר ירושלים קדושה בעיניהם. בשום אופן אין לנו השאיפה להתנקש במקומות הקדושים, אשר המושלמים או הנוצרים נושאים אליהם את עיניהם ביראת הכבוד. רוצים אנחנו לחיות עם כולם על הבסיס של סבלנות ושל כבוד איש לרעהו. בשורת רצון טוב כזה שתצא מירושלים תועיל הרבה להוצאת חשדים מן הלבבות ותעורר בהם את התקוה לחיים חדשים וטובים מחיינו עתה (מכון גנזים, כ22/1281-).
ביטוי רשמי לעמדה הציונית הזו ניתן בהסכם בין ויצמן לאמיר פייסל, בנו של חוסיין בן עלי מלך חג’אז, שנחתם בלונדון בראשית 1919. בהסכם נכתב בין היתר כי המקומות הקדושים לאסלאם יהיו נתונים לפיקוח מוסלמי. זו הייתה מדיניותה של ההנהלה הציונית ושל ראשי המדינה שבדרך בתקופת המנדט, והן הטילו את יהבן על הכותל המערבי ודחקו את הר הבית לשולי התודעה הלאומית. בהתאם למדיניות זו נעשו ניסיונות לרכישתה של רחבת הכותל ולפינוי שכונת המוגרבים ונמשך המאבק למימוש חופש הפולחן ליהודים בכותל. בנוסף לכך נערכו בכותל המערבי מנהגים קדומים שהיו קשורים להר הבית.
הערבים הכריזו על התנגדותם לציונות בעיקר בשל החשש מפגיעה בהר הבית, והציונים מיהרו להרגיע. חיים ויצמן בפגישתו עם האמיר פייסל במעאן שבדרום ירדן
באמצע שנות העשרים החל מנהג להקיף את חומת ירושלים בליל תשעה באב, ברוח הפסוק “סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ” (תהלים מ”ח, י”ג). הצעדה התנהלה באטיות לאורך החומה, במהלכה נשמעו הסברים על ירושלים החרבה והיא הסתיימה בקינות בסמטה הצרה שלפני הכותל המערבי. בחול המועד סוכות תש”ו (1945), שחל במוצאי שנת השמיטה, התקיים לראשונה ברחבת הכותל מעמד ‘זכר להקהל’ שבו קראו בתורה.
הכותל הפך לסמל לאומי. המונים עולים לכותל בחג הסוכות תש"ו (1945) צילום: זולטן קלוגר, לע"מ
רחבה במחלוקת
בדומה לשלטון העות’מאני שקדם לו גם הממשל הבריטי אימץ את מדיניות הסטטוס קוו במקומות הקדושים בירושלים, והטיפול במתחם הר הבית נותר בניהולו של הווקף המוסלמי ובאחריות המועצה המוסלמית העליונה. במהלך תקופת המנדט הפך המקום הקדוש מאתר דתי לסמל לאומי, והיה לו תפקיד מרכזי בהתפתחות הסכסוך היהודי ערבי בארץ ישראל.
הבריטים, שנקלעו לסכסוך בין יהודים למוסלמים, הגבילו את פעילות היהודים גם בכותל המערבי. עמדת שמירה בכניסה לרחבת הכותל, 1933 צילום: לע"מ
המנהיגות הערבית חזרה והאשימה את היישוב היהודי ואת התנועה הציונית בניסיון להרוס את המסגדים שעל הר הבית במטרה להביא לקימומו של בית המקדש. בה בעת עשה הצד הערבי שימוש הולך וגובר בהר הבית לצורכי טרור והסתה וההר הפך מקום מקלט להנהגה הפלשתינית ובראשה למופתי של ירושלים חאג’ אמין אל-חוסייני. כדי לצמצם את העימות עם העולם המוסלמי כולו ועם ערביי ארץ ישראל בפרט נקטו ההנהלה הציונית ומוסדות היישוב היהודי מדיניות מצטדקת, ובתגובה להאשמותיו של אל-חוסייני כי מסגד אל-אקצה בסכנה טענו כי ליהודים אין כל עניין בהר הבית אלא בכותל המערבי בלבד.
בעשור הראשון לשלטון הבריטי בארץ ישראל הותרה הכניסה להר הבית לבני כל הדתות במועדים קבועים ובתשלום. למרות הסדר זה, שנקבע על ידי ממשלת המנדט, נוצרו בפתח ההר חיכוכים בין מוסלמים ליהודים ולעתים הם גלשו לאלימות. בפרק זמן זה נמשכו המאמצים היהודיים לזכות בחזקה על רחבת הכותל המערבי ולרכישת נכסים בסביבתו, אך הם לא זכו להצלחה מרובה וגרמו להחרפת המתח בין היהודים למוסלמים שהתפרץ באלימות במאורעות תרפ”ט (1929).
המתיחות בין הצדדים נמשכה במהלך עבודתן של שתי ועדות החקירה שהוקמו לבחינת הסיבות שהובילו למאורעות ולבירור זכויות הצדדים במקום הקדוש – ועדת שו הבריטית וועדת הכותל הבינלאומית. בעקבות המאורעות אסרו המועצה המוסלמית העליונה והנהלת הווקף על היהודים לבוא בשערי הר הבית, אולם עדויות משנות השלושים מלמדות כי לעתים גבר השיקול הכלכלי על השיקול הפוליטי והותר לתיירים יהודים מחו”ל להיכנס להר הבית בתשלום.
מקדש שלישי?
עד סוף תקופת המנדט לא חל שינוי מהותי בסוגיה ההלכתית והאיסור על יהודים לעלות להר הבית המשיך להיות מוסכם על רוב הרבנים, אולם במקביל המשיכו יהודים חילונים לראות בהר הבית אטרקציה תיירותית בעלת חשיבות לאומית גדולה וביקרו בו בהתאם לאפשרויות הכניסה שהעמידו לרשותם מוסדות הווקף.
בשנות הארבעים צמחה השקפה חילונית שראתה בכינון המקדש על הר הבית סמל לאומי. ב’עיקרי התחייה’ – המצע הרעיוני של ארגון לח”י – תואר בניין הבית השלישי כסמל לעידן הגאולה השלמה. מנהיג הארגון אברהם שטרן, הידוע בכינויו המחתרתי יאיר, לא ייחס לכינון המקדש משמעות דתית בהכרח, אלא ראה בו סמל לחיי הרוח והתרבות העברית של האומה במלכות ישראל העתידית.
תנועת הנוער הציונית דתית ‘ברית החשמונאים’, שפעלה בארץ ישראל בשנים תרצ”ז-תש”ט (1937-1949), שילבה בין דתיות ללאומיות וחבריה מילאו את שורות ארגוני האצ”ל והלח”י ומאוחר יותר גם ההגנה. התנועה שאפה לכונן את מלכות ישראל – ישות לאומית יהודית שתתנהל על פי חוקי התורה – וראתה בכינון המקדש חלק מהותי מתכנית זו.
במלחמת העצמאות השתתפו שלושת הארגונים הצבאיים היהודיים בירושלים במבצע קדם שמטרתו הייתה לכבוש את העיר העתיקה. דוד שאלתיאל, מפקד כוחות ההגנה בעיר ומפקד המבצע כולו, הכין במהלך ההיערכות למבצע טלה במטרה להעלותו כקרבן לאחר שיגיעו להר הבית. ליהושע זטלר, מפקד הלח”י בעיר, היו תכניות מרחיקות לכת לפיצוץ המסגדים על ההר, תכניות שאותן שאב מכתביו של מייסד הארגון יאיר ומשירתו המשיחית של אורי צבי גרינברג. כישלון הפריצה לעיר העתיקה הביא לביטול התכניות של השניים, ובסיומה של המלחמה היא נותרה בריבונות ירדנית למשך 19 שנה. גם במהלך השנים שבהן שלטה ירדן בהר דווח בעיתונים מעת לעת על תיירים יהודים בעלי דרכון זר שפקדו את הר הבית ואת הכותל המערבי.
כמו הטלה שהכין שאלתיאל גם הגדיים האלה לא הועלו לקרבן. חיילי נח"ל עם גדיים בחנוכת היאחזות עין גדי, 1953 צילום: תדי בראונר, לע"מ
ההר של הציונות הדתית
לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים היה זה אך טבעי שכל הזרקורים הופנו לעבר הכותל המערבי. זמן קצר לאחר שחרור העיר העתיקה נהרסה שכונת המוגרבים ורחבת התפילה הורחבה. מאז התקבע הכותל כאתר לאומי וממלכתי המשמש לתפילות מיוחדות, לטקסים, לעצרות ולהשבעת חיילים. תוקף רשמי למעמדו כמקום קדוש ניתן לו בתקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים תשמ”א – 1981, שבהן אין כל זכר להר הבית.
חוגים לאומיים ודתיים ניהלו מאבקים על זכותם לבקר בהר הבית ואף להתפלל שם, אולם ממשלת ישראל הותירה את ניהולו של ההר בידי הווקף המוסלמי, והרבנות הראשית לישראל אסרה עליית יהודים להר הבית מחשש שייכנסו למקום שבו עמד בית המקדש.
ברבות השנים נוספה לסוגיה הדתית גם מחלוקת פוליטית. המתנגדים טענו כי העלייה להר הבית גורמת לאיבה ולאלימות מצד מוסלמים עד לכדי סכנת נפשות, ואילו התומכים טענו כי הדרת רגלי יהודים מהמקום הקדוש מזמינה אלימות נוספת ועלולה להוביל לוויתור על הריבונות הישראלית בהר הבית.
כ-150 שנה לאחר עלייתו של מונטיפיורי להר הבית בניגוד לעמדת הרבנים העלייה להר בימינו מיועדת לממש חזון דתי ולאומי. רבנים וחוקרים, בעיקר מבני הציונות הדתית, הגדירו את השטח שעליו עמד בית המקדש כדי לצמצם את השטח האסור בכניסה ולעודד כניסה לשטח המותר לשיטתם לאחר טבילה במקווה. כיום פועלים יחידים ותנועות שונות לעידוד העלייה להר הבית ויש גם מי שרוקמים תכניות לבניין בית כנסת על ההר, לחידוש כלי המקדש ולהקרבת קרבנות מתוך ניסיון לקדם את בניינו של בית המקדש השלישי.
איך מתיישבות תכניות אלה עם הימצאם של מוסלמים בהר הבית? יש הסבורים כי העימות הוא בלתי נמנע. לפני כארבעים שנה אף נרקמה תכנית לפיצוץ כיפת הסלע להחשת הגאולה. אפשר לקוות שבעתיד תימצא הדרך להפוך את המקום לבית תפילה לכל העמים.
בית תפילה לכל העמים. תכנית לחלוקת הר הבית בין שלוש הדתות שהציע מנהל בית הספר למל חיים אריה זוטא ב-1918 הארכיון הציוני