פורסם בגיליון 138, טבת תשפ”ב, דצמבר 2021
ארכאולוגים חלוקים בשאלה האם יש עדויות לקיום ממלכה מאוחדת במאה העשירית לפסה”נ, תקופתם של דוד ושלמה, אולם יש הסכמה כללית כי במאה התשיעית לפסה”נ היו שתי ממלכות – יהודה שבירתה ירושלים בדרום, וישראל שבירתה העיר שומרון מצפון לה. לפי ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר כתובות, אפשר לקבוע במידה רבה של ודאות כי הממלכה הצפונית הייתה הגדולה והחשובה מביניהן. ממלכת ישראל הגיעה כנראה לשיא תהילתה באמצע המאה התשיעית לפסה”נ תחת הנהגתו של המלך אחאב. כמו צבאותיהם של המלכים שבאו אחריו גם צבאו של אחאב נשען על חיל מרכבות אדיר שנוכחותו שיקפה את כוחה הצבאי והכלכלי של הממלכה הצפונית. חשיפת התפתחותו של חיל המרכבות הישראלי עשויה לגלות יותר מטפח על אופי צבאה ותרבותה של הממלכה הישראלית עד לחורבנה ב-722 לפסה”נ.
אמנם נהוג לתאר התפתחות היסטורית מתחילתה עד סופה, אך כיוון שהעדויות שבידינו מוגבלות עלינו לגלול את הסיפור מהסוף להתחלה: להתחיל מחורבן ממלכת ישראל על ידי צבאו של שלמנאסר החמישי או של אחיו סרגון השני ששירת קודם עלותו לשלטון כגנרל בצבא שלמנאסר. חורבנה של הממלכה וסיפוחה לאימפריה האשורית התרחשו לאחר נפילת בירתה, העיר שומרון.
כמה כוח סוס?
נמצאו שלוש כתובות אשוריות המתארות את כיבוש שומרון ואת מה שהתרחש בממלכה הצפונית לאחר נפילתה. שתיים מהן נמצאו בעיר דוּר שָׁרוּכִּין – בירתו של סרגון השני בסוף תקופת שלטונו – היום חורסבד שבצפון עיראק. שתי הכתובות ציינו כי חמישים מרכבות מצבא ממלכת ישראל המובס נלקחו שלל ואוגדו ליחידה בצבא האשורי. בכתובת מנסרה של סרגון השני מהעיר כלח, מדרום לנינווה שבעיראק – שהייתה בירת האימפריה לפני דור שרוכין, מ-879 עד 706 לפסה”נ – מדובר על מאתיים מרכבות.
הפער בין חמישים למאתיים הוא גדול, ויש לו השלכות עצומות הן באשר להערכת עוצמתה הצבאית והכלכלית של ממלכת ישראל בעת החורבן, והן באשר לחשיבותה של היחידה בצבא האשורי. כדי להכריע איזו כתובת מדויקת יותר יש לבחון כתובת אחרת – רשימת הסוסים שנמצאה במבצר שלמנאסר בכלח. בכתובת זו יש רשימה של יחידות רכובות בצבא אשור – פרשים ומרכבות – ומופיעים בה שמות היחידות ושמות הקצינים בכל יחידה. ברשימה יש גם יחידה משומרון, כלומר יחידה ישראלית, ובה 13 קצינים שכל אחד מהם נושא בתואר rab urâte – מפקד של צוותים. התואר יכול להתייחס הן לצוותי פרשים והן לצוותי מרכבות, אך כיוון שאין לנו עדויות ודאיות לכך שממלכת ישראל נהגה להשתמש בפרשים בשדה הקרב, וכיוון שבכתובות האשוריות המתארות את כיבוש שומרון לא מוזכרים פרשים אלא רק מרכבות, אפשר להסיק כי ביחידה המתוארת בכתובת זו מדובר בצוותי מרכבות.
לפי הרשימה יחידת המרכבות משומרון הייתה השנייה בגודלה בכל צבא אשור ורק יחידת פרשים אשורית אחת הייתה גדולה ממנה. כיוון שכך, סביר להניח כי הכתובת שציינה שלל של מאתיים מרכבות מדויקת יותר מזו שציינה חמישים, והדבר מעיד כי לממלכת ישראל היה כוח מרכבות גדול עד נפילתה, כוח שלא היה יכול להתקיים ללא עוצמה כלכלית. יש להניח כי המרכבות וצוותיהן שנלקחו על ידי אשור כשלל היו חלק קטן בלבד מהכוח שהיה לממלכת ישראל ערב נפילתה, שכן רבים אבדו מן הסתם בקרב או נמלטו למקומות אחרים, ובהם גם לממלכת יהודה.
מבין היחידות הלא אשוריות שנכללו בצבא אשור המוזכרות ברשימה רק היחידה השומרונית אופיינה במוצאם של חייליה. עובדה זו מעידה כי היחידה נבנתה על טהרת קבוצה אתנית אחת, כנראה בניגוד למבנה היחידות הלא אשוריות האחרות. אפשר להעלות השערות שונות באשר לסיבה לכך: ייתכן כי האשורים העריכו את יכולתם של הישראלים בתחום לוחמת המרכבות ורצו בשירותם; ייתכן כי דרך הפעלת המרכבות בצבא ממלכת ישראל הייתה ייחודית עד כדי כך שהאשורים חשו שפיזור החיילים הישראלים ביחידות אחרות יגרום לבזבוז של ידע ושל יכולת קרבית; וייתכן כי בזכות האמינות שאפיינה את התרבות הישראלית סמכו האשורים על הישראלים כי לאחר שנשבעו להם אמונים לא ימרדו בהם גם אם ישרתו ביחידה נפרדת משלהם.
הדבר מתיישב היטב עם היחס שלו זכו היהודים בצבאות אחרים ועם התפקידים שמילאו בהם בעת העתיקה. נראה כי מסורת של נאמנות ושל שירות בצבאות זרים הייתה חלק מהתרבות היהודית, לפחות מתקופת אשור עד המאה השביעית (ראו “החיילים היהודים של אנטיוכוס”, גיליון 114; “בית כנסת בין אימפריות”, גיליון 129).
מכל מקום ברור שההחלטה האשורית הייתה קשורה לשמם הטוב של הישראלים בתחום הפעלת מרכבות במלחמה, ומן הראוי לברר מה מקורו של מוניטין זה. נראה כי כושרה של ממלכת ישראל בתחום המרכבות דחף אותה לתלות את מבטחה בעיקר בזרוע זו, להפחית את השימוש בפרשים, ולעתים אף להימנע כליל מהיזקקות להם.
בחזרה לימי אחאב
כדי לברר נקודה זו יש לחזור לקרב קרקר שהתרחש ב-853 לפסה”נ ולגורמים שהובילו אליו. בתקופת עמרי מלך ישראל החלה בממלכה התאוששות צבאית וכלכלית לאחר שבראשית המאה התשיעית לפסה”נ היא איבדה שטחים בצפונה בקרבות עם ממלכת ארם. אחאב, בנו של עמרי, החל ליטול חלק בשלטון ב-873 לפסה”נ, ולאחר מות עמרי ב-871 לפסה”נ היה לשליט יחיד. אחאב הרחיב את מלכתו והפך אותה למעצמה אזורית. בימיו החלה האימפריה האשורית להתרחב מערבה, ואחאב שהבין את גודל הסכנה חבר לממלכת ארם. יחדיו הם קיבצו ממלכות נוספות לקואליציה הידועה בשם ברית 12 המלכים לשם מלחמה באשור.
כוחות הברית יצאו לקרב איתנים נגד צבא אשור על יד קרקר שבסוריה. האשורים טענו כי ניצחו בקרב, אך העובדה שעברו יותר מעשר שנים אחרי הקרב עד שהם הכניעו סופית את ממלכות הברית מעידה כנראה על כך שבקרקר הם לא השיגו ניצחון מכריע. במצבה המכונה ‘המונולית מכֻּרח’ מתרברב שלמנאסר השלישי מלך אשור בניצחון שהשיג על הצבא האדיר שהתאסף מולו:
יצאתי מחלב והתקרבתי לעריו של אִרְחֻלֶנִ החמתי … יצאתי מאַרְגַנַ והתקרבתי לקרקר. את קרקר עיר מלכותו הרסתי, עקרתי ושרפתי באש. 1,200 מרכבות, 1,200 פרשים, 20,000 רגלי של הדדעזר מארם דמשק; 700 מרכבות, 700 פרשים, 10,000 רגלי של אִרְחֻלֶנִ החמתי; 2,000 מרכבות, 10,000 רגלי של אחאב הישראלי; 500 חיילים מגְבל; 1,000 חיילים ממצרים; 10 מרכבות, 10,000 חיילים מערקת; 200 חיילים של מתנבעל הארוַדי; 200 חיילים מאֻסַנַתֻּ; 30 מרכבות, 000[ ] חיילים של אדנבעל מסִיַנֻ; 1,000 גמלים של גִנְדִבֻּ הערבי; 00[ ] חיילים של בעשא בן רחוב מהר אמנה, את 12 המלכים האלה הביא לעזרתו. הם עלו נגדי לקרב ומלחמה … הנחלתי להם מפלה מקרקר עד גִלְזַאֻ (מרדכי כוגן, ‘אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט’-ו’ לפסה”נ’, עמ’ 10-11).
מבין הצבאות המוזכרים בכתובת האשורית צבא ממלכת אחאב הוא השני בגודלו אחרי צבא ארם, וגם הכוח הרכוב של אחאב הוא השני בגודלו אחרי זה של צבא ארם, וכמעט שווה לו מבחינה מספרית. אך בניגוד לכוח הרכוב של ארם, שמחציתו פרשים ומחציתו מרכבות, הכוח הרכוב של אחאב הוא על טהרת המרכבות. כיוון שבניגוד לפרש הרוכב על סוס יש בכל מרכבה יותר מסוס אחד וחייל אחד, הרי שלמעשה הכוח הרכוב הגדול והיקר ביותר היה של ממלכת ישראל, על אף שבסיסי היציאה של צבאה היו רחוקים יחסית משדה הקרב. בכתובת זו בולטת אפוא עוצמתה הכלכלית, הצבאית ובמיוחד הלוגיסטית של ישראל בימי אחאב, ומעמדה כאחת הממלכות המובילות בברית.
מבין הצבאות הגדולים שהשתתפו בקרב, כולל זה האשורי, רק לצבא ישראל לא היו פרשים. הסיבה לכך היא כנראה כפולה: המגבלות הטכנולוגיות באותה תקופה מנעו מהפרשים לאחוז במגִנים וגם דיוק הירי שלהם היה נחות מזה של הרכבים; ובנוסף, כדי לירות מעל גב הסוס נזקק הקשת הרכוב לפרש נוסף על סוס אחר שיאחז במושכות סוסו של הקשת, ומגבלה זו הפכה את המרכבות לעדיפות על חיל הפרשים. נראה כי אנשי ממלכת ישראל היו בטוחים לחלוטין בעליונותם בתחום המרכבות, וכי היו להם הממון והידע לייצרן או לרוכשן במספרים גדולים, ועל כן הסתפקו בהן.
אלפיים מרכבות?
האם האזכור של אלפיים מרכבות במונולית מכורח הוא אמין? בכתובת תל דן – מצבת ניצחון של מלך ארם על מלכי ישראל ויהודה מתקופה מאוחרת במעט – יש חוקרים שפענחו את הכתובת כאומרת שבצבא המשותף של ממלכות ישראל ויהודה היו אלפיים מרכבות ואלפיים פרשים או סוסים במערכה נגד ארם.
אי הבהירות בכתוב בעניין הפרשים מעלה את השאלה האם הכוונה לצוותי המרכבות או לחיל פרשים, שכן אין לנו עדויות טובות על שימוש שעשו ממלכות אלה בפרשים. לדעתי יש שתי דרכים להסביר את אזכורם של הפרשים בכתובת תל דן. אפשרות אחת היא שהפרשים היו של ממלכת יהודה, וזו העדיפה פרשים כי היו זולים יותר ממרכבות, והאפשרות השנייה, והסבירה יותר בעיניי, היא שלממלכת ישראל היו בשלב זה פחות מרכבות מאלה שהיו בידיה בקרב קרקר, וכדי לחזק את כוחה במהירות אומן כוח פרשים שהשתמש בסוסים שהיו זמינים. כיוון שבכתובות מהתקופה של חורבן הממלכה, כמאה שנה מאוחר יותר, אין עדויות לכך שפרשים מצבא ישראל נלקחו על ידי האשורים כשלל, נראה כי בממלכה לא היו מרוצים מביצועי הפרשים והעדיפו להתמקד בבניית כוח המרכבות. ייתכן גם שהחלטה זו באה בעקבות המפלה שספגו ישראל ויהודה במלחמה עם ארם, מפלה המונצחת בכתובת תל דן.
גם אם נתעלם מכתובת תל דן, בשל הוויכוח על תוכנה ובשל ריבוי ההצעות לפענוחה, הרי שהממצא הארכאולוגי תומך גם הוא בהימצאותן של מרכבות רבות בממלכת ישראל. האורוות שנמצאו במגידו יכלו להכיל מאות מרכבות ולשמש להכשרת סוסים בהיקף נרחב.
יש מחלוקת בין החוקרים בדבר התיארוך המדויק של הקמת האורוות, אך ברור שמדובר במאה התשיעית או בראשית המאה השמינית לפסה”נ, ולכן אפשר לשער שהן הוקמו בתקופת אחאב או בתקופת מי מיורשיו. אם מדובר בתקופת יורשיו, יש הסבורים כי מדובר בתקופת ירבעם השני, מלך חזק בעל קשרים עם אשור, וכי האורוות נועדו להכשיר סוסי מרכבה שנמכרו לצבא אשור.
מכל מקום ברור כי ישראל הייתה מעצמה בתחום לוחמת המרכבות, ואם אכן האשורים עודדו את הקמת המתחם לצורכיהם, הדבר נעשה בזכות הערכתם הרבה להישגי הישראלים בתחום זה.
מהו אם כן מקור הידע של ממלכת ישראל בתחום לוחמת המרכבות שבזכותו היא הגיעה לעוצמה שכזו?
להישען על עבר מפואר
נראה כי לממלכת ישראל היו בימי אחאב חשיבות ועוצמה שלא היו לה בימי עמרי אביו. כשאחאב עלה לשלטון הממלכה עדיין ניסתה להתאושש מהמפלות שספגה מידי ממלכת ארם ומאובדן חלקים משטחה כעשרים שנה קודם לכן. סביר להניח שבניית חיל המרכבות הגדול התרחשה בימי אחאב. אם אכן היו לצבא אחאב אלפיים מרכבות בקרב קרקר הרי שמספרן היה זהה לזה שבידי האימפריה האשורית. לפי כתובות אשוריות שנכתבו בין השנים 842-828 לפסה”נ, כשאשור הייתה בשיא כוחה לאחר שגברה על ברית 12 המלכים היו לה כאלפיים מרכבות וכ-5,000 פרשים. כדי לבנות צבא מרכבות גדול כפי שהיה לו, היה על אחאב להתחיל במלאכה מיד עם עלייתו לשלטון, וגם אז סביר להניח כי התבסס על תשתית קודמת.
השקעה כה גדולה במרכבות ככוח מרכזי מלמדת על ביטחון עצום ביכולת הצבאית בתחום ועל ידע קודם בהפעלת מערכים גדולים של מרכבות. בדרך כלל צבאות משקיעים בזרוע שהייתה להם הצלחה בהפעלתה, וההשקעה בחילות אוויר היום היא דוגמה טובה לכך. ישראל משקיעה בעוצמתה האווירית בזכות הצלחותיה בתחום זה בהתמודדותה עם חילות אוויר אחרים במלחמת ששת הימים ובמבצע שלום הגליל, על אף שהצלחות אלה הושגו לפני שנים רבות ומאז לא נשנו. באופן דומה השקיעה גרמניה רבות בבניין חיל האוויר לקראת מלחמת העולם השנייה בעקבות הצלחתה בהפעלת החיל במלחמת העולם הראשונה, על אף שעד 1933 חיל האוויר שלה היה מושבת בשל ההגבלות שהוטלו עליה בהסכם ורסאי. הגרמנים זכרו את הצלחתם 15 שנים קודם לכן וסמכו על יכולתם לשחזרה.
מתי הייתה שעתה הגדולה של ממלכת ישראל בתחום המרכבות שעליה נשען אחאב כשהחליט להשקיע דווקא בתחום זה? ברבע הראשון של המאה התשיעית לפסה”נ – בתקופה שקדמה לאחאב – הייתה ממלכת ישראל חלשה יחסית וארם נגסה בשטחה. על כן נראה כי עלינו לחפש תקופת תהילה זו עוד קודם לכן, במאה העשירית לפסה”נ, תקופה המתוארת במקרא כימי גדולתה של הממלכה המאוחדת שבה מלכו דוד ושלמה.
התנ”ך מספר על שגשוגה ועל עוצמתה של הממלכה בימי שלמה, ועל צי הרכב שהקים:
וַיֶּאֱסֹף שְׁלֹמֹה רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַיְהִי לוֹ אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת רֶכֶב וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים, וַיַּנְחֵם בְּעָרֵי הָרֶכֶב וְעִם הַמֶּלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם (מלכים א’ י’, כ”ו).
רבים ממלכי ישראל ויהודה מוזכרים בתנ”ך בהקשר של מרכבות. ייתכן כי גם משפט המלך בספר דברים, המגביל רכישת סוסים, מתייחס לרכישתם עבור מרכבות מלחמה, אולי אפילו בתמורה להעברת חיילים מישראל למצרים. נראה כי ממלכות יהודה וישראל נזקקו לסוסים רבים עבור צבאותיהן, ובמיוחד עבור חיל המרכבות שלהן, ומשפט המלך נועד להגבילן.
מהאחרית אל הראשית
כאמור, אפילו בימיה האחרונים הצליחה ממלכת ישראל להחזיק כוח מרכבות גדול, שעלה כנראה על מאתיים המרכבות שנפלו שלל בידי סרגון השני מלך אשור. מרכבות אלה הן עדות לעוצמתה של הממלכה הצפונית שהתבססה עליהן בכל שנותיה. נראה כי גם שכניה ואויביה של ממלכת ישראל הכירו בהצטיינותה בתחום זה, ועל כן בחרה האימפריה האשורית לספח את צוותי המרכבות ששבתה ולהציבם כיחידה אורגנית בצבאה. חיל המרכבות של הממלכה המאוחדת במאה העשירית לפסה”נ, שחוקרים שונים הטילו ספק בעצם קיומה, עשוי להסביר את ביטחונו של אחאב ביכולתו להקים כוח צבאי חזק המתבסס בראש ובראשונה על הפעלת מערך מרכבות גדול.