אמן הצער העברי

פורסם בגיליון 139, שבט תשפ”ב, ינואר 2022

יותר מפעם אחת חזר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי ועיצב בסיפוריו בצורות שונות את האירוע הטראומטי שהתרחש בהיותו בן 19, שנתיים לאחר נישואיו. מיכה יוסף הצעיר היה שידוך מוצלח. הוא התגלה כתלמיד מבטיח, אביו היה בן לשושלת רבנים חסידית שעליה נמנו רבי ישעיה הלוי הורוויץ המכונה השל”ה הקדוש ורבי שמואל שמלקה הלוי הורוויץ מניקלשבורג, ומשפחת אמו, שנפטרה בהיותו בן עשר, הייתה מקורבת למשפחת הבעל שם טוב במז’יבוז. בשידוך זכה דוד וייס, גביר העיר טפליק. ברדיצ’בסקי נשא את בתו בת שבע, שקד על תלמודו כשהוא סמוך על שולחן חמיו, ונמשך אל חסידי ברסלב שבעיירה ואל ספרי ההשכלה היהודית. הנטייה האחרונה הרחיקה אותו מסביבתו, כפי שמעיד גיבור סיפורו “מעבר לנהר (זכרונות עוזב)”:

אני אוהב את רעייתי, והוריה רחוקים מלבי. כל יושבי העיר הם לצנינים בעיניי. אני שונא את האנשים הרודפים את “ההשכלה בת השמים” … צר לי הבית, צר לי המקום (‘כתבי מיכה יוסף בִּן-גָריון (ברדיצ’בסקי) – סִפורים’, עמ’ ח’).

העימות עם חמיו בעקבות קריאתו בספרי השכלה חסם בפני העילוי הצעיר את האפשרות למשרה רבנית. ברדיצ'בסקי באוּמן, 1888

השמועות על נטיותיו האפיקורסיות של ברדיצ’בסקי הגיעו לחמיו, והוא אף מצא אותו יום אחד קורא בספרו של סוקולוב על תולדות האנטישמיות. כותרת הספר גררה אי הבנה שהחמירה את תגובת חותנו, כפי שמשתקף בסיפור “גרשיים – סיפור מעשה שהיה”:

האב הוסיף לאמור: “שמעו נא רבותיי, השמעתם כי איש ישראלי יחקור וידרוש איככה ישנא את עמו? והנה לפניכם הספר ‘שנאת עולם לעם עולם’ אשר חיברו איזה מין בוורשא אשר יורה וילמד וייטע בתוכנו נטעי שנאה לעמנו. אוי לדור שככה עלתה לנו בימינו (‘כתבי מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן-גריון)’ בעריכת אבנר הולצמן ויצחק כפכפי, כרך א’, עמ’ 39).

בסיפור “עולם האצילות”, שמובאים בו רשמים מישיבת וולוז’ין הליטאית, מתאר ברדיצ’בסקי את דמותו של אחד התלמידים:

תשוקת הדעת אשר התגנבה בתוך לבבו אילצתו למעט בלימודיו בתורה, ויחל לשקוד בצנעה על דלתות ההשכלה. אבל כאשר נודע הדבר לחותנו מיטיבו … ויגרשהו מביתו (שם, עמ’ 87).

לאחר שברדיצ’בסקי גורש מבית חמיו הוא הלך ללמוד בישיבת וולוז’ין המפורסמת, למורת רוחו של אביו החסידי, בתקווה ששם יוכל ליהנות מחירות לימודית רבה יותר, אך כעבור חודשים אחדים שב לבית אביו. מיכה יוסף לא רצה להתגרש מאשתו שבינו לבינה שררה אהבה, ובתיווכו של אביו ניסה לגשר על הפער שנבעה בינו לבין חותנו, אולם לבסוף נכנע ונתן לה גט. בהיותו כבן עשרים מצא עצמו מיכה יוסף בבית אביו ותהה על עתידו.

סיפורו הכואב של ברדיצבסקי קיבל ביטוי בסיפורים אוטוביוגרפיים רבים. שער הסיפור מחניים, ורשה תר"ס, 1900

גלות כפולה

בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם (בבלי ברכות ג.).

התלמוד מתאר את הגלות כמעין סכסוך משפחתי בלתי נמנע ששני הצדדים מצטערים עליו. בספרו Banished From Their Father’s Table בחר חוקר הספרות אלן מינץ בדימוי זה של בנים שגלו מעל שולחן אביהם כדי לתאר את חוויית החיים המודעת של סופרים עבריים שבגרו בשני העשורים האחרונים של המאה ה-19. בעקבות רוחות ההשכלה הם איבדו את אמונתם, אך בניגוד לסופרי הדור שקדם להם ההשכלה הייתה עבורם הסיבוך שהניע את עלילת חייהם ולא פתרונו. במקרה של ברדיצ’בסקי נוספו על המתח בין אבות לבנים גם הגירושין הכפויים שהעצימו את הקונפליקט: הוא אוהב ונאהב, אך ההכרה האינטלקטואלית שלו – שהוא אינו יכול ואינו רוצה להתנגד לה – דוחפת אותו החוצה.

הקונפליקט הזה היה הכוח המניע של ברדיצ’בסקי הצעיר שגדל להיות מהסופרים המוערכים בעולם היהודי, סופר שהיה מורה לדור שלם של מחפשי דרך, אך התרחק מחבורות ספרותיות וישב מבודד יחסית בברלין, הרחק מקוראיו שחיו בעיקר במזרח אירופה. רבים ממעריציו נמנו על חלוצי העלייה השנייה, אותם מחפשי דרך שהגיעו לארץ ישראל כבודדים, עוד לפני שהתנועה הציונית הצמיחה מסגרות כמו גדוד העבודה והקיבוץ. למרות שציונים מובהקים כמו דוד בן-גוריון וברל כצנלסון ראו בברדיצ’בסקי את מורם ורבם הוא נותר מנוכר לתנועה הציונית. הוא אמנם ראה בארץ ישראל הזדמנות להתחדשות היהודית שעליה חלם, אך לא עלה לארץ בעצמו ואף לא הצטרף לאגודות ציוניות.

עבור מיכה יוסף הצעיר בעיית החילון לא הייתה רק סוגיה עיונית, היא הייתה בעיה בוערת של אדם צעיר בעל יכולות אינטלקטואליות מרשימות שאינו יודע מה לעשות בחייו לאחר שהמסלול הרבני שאליו נועד נסגר בפניו לפתע, ואתו התפרק התא המשפחתי שהחל לבנות. במהלך חייו השיב ברדיצ’בסקי תשובות שונות על שאלת מקומו בעולם, שהייתה גם שאלה אישית וגם שאלה בדבר המשך קיומה של התרבות היהודית. ברבים מהפתרונות שהציע ברדיצ’בסקי ניכר השילוב הייחודי של יכולות למדניות, נטייה אינדיבידואלית ומחויבות אישית גדולה לצרה שבה נתון העם היהודי, ‘הצער העברי’ כלשונו.

השכלה בגבולות התורה

השנה שבה למד ברדיצ’בסקי בישיבת וולוז’ין מיתנה את הזעם המשכילי שהתפתח אצלו בעקבות פרשת גירושו מבית חמיו. הוא חזר לבית אביו שהיה רב העיירה דובובה והחל להתכתב עם אישים שזיהה בהם שילוב של מנהיגות תורנית עם פתיחות להשכלה. הוא שלח מאמרים מלומדים לעיתון הצפירה וזכה לקבלת פנים סבלנית מצד עורך המשנה נחום סוקולוב שטרח לכוון את הצעיר הנלהב ולשפר את סגנונו.

באותן שנים שלח גם מכתבי בקשה לעצה ולעזרה במציאת עבודה שתפרנס אותו במצבו. הוא היה תלמיד ישיבה מצטיין שמצא את עצמו מחוץ לעולם הרבני, וגם הדרך להשכלה גבוהה הייתה חסומה בפניו משום שלא סיים את לימודיו בגימנסיה. מכותביו לא היו אנשי בשורה. צעירים רבים היו במצבו ולאיש מהם לא נמצאה דרך סלולה. בייאושו החליט ברדיצ’בסקי לחפש לעצמו שידוך חדש.

לפתחו הונחו הצעות אחדות, והוא בחר בחנה פלדמן, גרושה מבית אמיד בעיירה ברשד, אולם ציפייתו למצוא מנוחה בביתה נכזבה. ברדיצ’בסקי לא מצא בחנה שותפה לעולמו הרוחני, וגם מצבו הכלכלי של חותנו התערער. אשתו פתחה חנות מכולת קטנה, והוא נאלץ לבלות בה הרבה מזמנו על אף שלא הועיל הרבה בשהותו שם. בעיירה הקטנה לא היה ביקוש לכתבי העת העבריים, עברה החסידי הזוהר היה מאחוריה, והשיממון הרוחני ששרר בה באותה עת משתקף בסקירה שכתב לעיתון הצפירה:

רוח כהה מרחף אל כל העיר, כל ראש כפוף ושחוח, הלוקסוס ורגש היופי לא יעשה בה פרי, בכל יושביה תמצא נטייה כלכלית וממונם חביב עליהם יותר מגופם, ובכלל דומה העיר הזאת כולה לאיש זקן הקרוב למיתה יותר מן החיים, וכאשר נעמיק במצבה האקונומי נראה כי גם הוא יפעל הרבה על מצבה הרוחני (‘כתבי מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן-גריון)’, כרך א’, עמ’ 180).

כעבור פחות משנה התחרט ברדיצ’בסקי על הנישואין הנמהרים וחיפש לעצמו מוצא אחר. שוב שלח מכתבים שבהם העלה אפשרויות פרנסה שונות כעוזר רב או כעורך בעיתון עברי, אך אף אחת מהן לא יצאה אל הפועל.

למרות שהתקשה למצוא את מקומו בעיר, פרסם בעת שהותו בה מאמרים רבים. אלה שיקפו את היכרותו המלומדת עם שלושת הזרמים היהודיים העיקריים בתקופתו שהיו צרים זה לזה – החסידות, הלמדנות הישיבתית וההשכלה. ברדיצ’בסקי ביקש לחבר בין הזרמים והציע כי רבנים לא יסתפקו בפסיקת הלכה אלא ילמדו את צאן מרעיתם גם היסטוריה יהודית, ובעצמו לא הסתפק בכתיבת סקירות ביקורתיות על ספרות עברית לאומית או משכילית וכתב גם על ספרים תורניים.

 מכאן מערבה

לאחר שהצליח להסדיר את גירושיו מאשתו השנייה נסע ברדיצ’בסקי, אכול רגשות אשמה על שתי הנשים שאמלל, לאודסה המעטירה. אודסה נבנתה כעיר נמל מודרנית והתבלטה על רקע האימפריה הרוסית ברוחה הרב לאומית והחופשית. ברדיצ’בסקי הגיע אליה כדי ללמוד גרמנית ולהכין את עצמו ללימודים גבוהים במערב אירופה, אבל אודסה הייתה גם בירת ההתעוררות של הלאומיות היהודית ושל הספרות העברית. כשהגיע לאודסה היה כבר דמות ידועה בזכות מאמרים עבריים רבים שפרסם  בבמות שונות. הוא זכה לתמיכה מסוימת מנדיבים, נפגש באופן אישי עם סופרים עבריים והשתתף בחוגים של חיבת ציון ושל פעילים בהפצת העברית, אך דומה שהיה איזשהו יסוד פראי באישיותו שהפריע לו להשתלב ביניהם. זיכרונותיו מהמפגשים הללו נושאים אופי חמוץ מריר שהותיר ריחוק בינו לבין התנועה הציונית הממוסדת למרות הקרבה הרעיונית ביניהם. הוא עזב אפוא את אודסה והמשיך מערבה לגרמניה.

המעבר של ברדיצ’בסקי מרוסיה לגרמניה נשא בכנפיו שינוי משמעותי. הוא היה מושרש בעולם היהודי המסורתי, ובניגוד לסופרים יהודים אחרים לא הבין רוסית, וגרמנית הייתה השפה הזרה הראשונה שהתנסה בה. בגרמניה גם נפגש לראשונה באופן בלתי אמצעי עם העולם האינטלקטואלי הלא יהודי. הוא התמקם תחילה בברסלאו, שם למד באוניברסיטה, והפילוסופיה של עמנואל קאנט גילמה בעיניו חכמה שיטתית המעמידה את החכמה היהודית בצל. הוא פרסם מאמר חריף שבו מיעט בערכה של הספרות העברית החדשה ויצא נגד ההגירה לאמריקה ולארץ ישראל בשל היותה תלויה בחסדם של נדיבים. כעבור שנה וחצי עבר מברסלאו לברלין.

ברסלאו הייתה העיר הגרמנית הראשונה שאליה הגיע ברדיצ'בסקי. השוק בברסלאו, סוף המאה ה-19. ויקימדיה

בעיר הבירה התוססת השתנה טעמו התרבותי, ואת ההתפעלות משיטתו של קאנט, יליד המאה ה-18, החליפה ההיכרות עם יוצרים בני זמנו. הוא פגש את אדוארד מונק שהציג בברלין את ציורו ‘הצעקה’, קרא בשקיקה את מחזותיהם של הנריק איבסן ומוריס מטרלינק שתורגמו לגרמנית, והושפע מאוד מהפילוסופיה של ארתור שופנהאואר ושל פרידריך ניטשה. גם שנים מאוחר יותר נחשב ברדיצ’בסקי, בעיקר בעיני מתנגדיו, לנושא בשורתו של ניטשה בספרות העברית. בעוד שכתיבתו בברסלאו ביטאה התנכרות ליהודים, הרי שבברלין קיווה כי יהודים צעירים יעוררו מהפכה ערכית.

רשות לרעוב ללחם

בברלין זכה ברדיצ’בסקי גם לחברת סטודנטים יהודים צעירים, קרובים לגילו, שאִתם חלק שאיפות רוחניות. לדברי הביוגרף שלו, אבנר הולצמן, הבולטים שבהם היו מרדכי אהרנפרייז ויהושע טהון, ושניהם שימשו מאוחר יותר כרבני קהילות והיו פעילים בולטים בהנהגת התנועה הציונית. בני החבורה הרבו להעלות רעיונות יצירתיים, וברדיצ’בסקי התבלט בין חבריו בהתמסרותו לרעיונות השונים. טהון סיפר כי באחד הערבים הציע אחד החברים לחבר מילון עברי למונחים פילוסופיים ואחרים התלהבו מהרעיון אך מיד שכחו ממנו והלכו לישון. ברדיצ’בסקי לעומתם שקד כל אותו לילה על כתיבת המילון, ובבוקר העיר את טהון משנתו כשבידו צרור דפים עם המונחים הראשונים. למרות מסירותו חסר לו הכישרון המעשי שהיה לחבריו. פעמים אחדות ניסתה החבורה להקים הוצאת ספרים שברדיצ’בסקי במרכזה, תחילה בשם ‘צעירים’ ובהמשך בשם ‘תחיה’, אך ללא הצלחה.

עם המעבר לברלין זכה ברדיצ'בסקי לחברתם של צעירים שהיו שותפים לשאיפותיו. מרדכי אהרנפרייז ויהושע טהון, שניהם היו בהמשך רבני קהילות

את לימודיו האקדמיים השלים ברדיצ’בסקי בברן. האוניברסיטאות של שוויץ היו סובלניות יותר כלפי תלמידים זרים וקיבלו גם נשים לספסליהן. שנותיו בברן היו רצופות התאהבויות בנשים שלא השיבו לו אהבה, וחלקן אף לא ידעו שהתאהב בהן. כעבור פחות משנה וחצי בשוויץ כתב לאביו בגאווה:

אתמול בלילה נבחנתי בבית מדרשנו העליון ויצאתי בשלום בכי טוב … והריני עתה דוקטור (אבנר הולצמן, ‘מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – מחקרים ותעודות’, עמ’ 107).

במשך כל ימיו בגרמניה ובשוויץ התפרנס ברדיצ’בסקי בצמצום ממלגות שהקצו לו נדבנים יהודים ולעתים עמד על סף רעב. הוא לא השלה את עצמו שהתואר ישנה את התמונה. כבר בראשית דרכו כתב לאלתר דרויאנוב שהתייעץ עמו על אפשרויות הלימוד במערב אירופה:

תוכל להתקבל לאוניברסיטה – באשר אתה בן חו”ל – בתור תלמיד מומחה … והיה כאשר תשתלם בה שלושה שנה, ותיבחן מאת הפרופסורים שלושה ידיעות, האחת עיקרית והשניים טפלות, ותחבר איזה ספר מדעי, תוכל להיכהן בכתר ד”ר. ואז יהיה לך רשות לרעוב ללחם, כי התעודה לא תיתן מאומה (שם, עמ’ 22).

האוניברסיטאות בשוויץ קיבלו בקלות יחסית תלמידים מחוץ לגבולות המדינה, ושם השלים ברדיצ'בסקי את לימודיו לתואר דוקטור. אוניברסיטת ברן, ראשית המאה העשרים Max van Berchem Collection

העברי שבלב

כעבור חודשים אחדים זכה להכנסה קבועה כמזכיר המערכת של כתב העת ‘הַשִּׁלֹחַ’ בעריכתו של אחד העם, וזו הצטרפה להכנסותיו המזדמנות משכר סופרים שקיבל על מאמרים שפרסם. אחד העם חשש מהצנזורה הרוסית ועל כן העדיף למקם את המערכת בברלין ולא בעירו אודסה.

אחד העם, ויקימדיה

ההערכה ההדדית בין שני האישים גברה על הבדלי האופי ביניהם וזימנה אותם לעבוד יחד, אולם כבר בגיליון הראשון פרצה מחלוקת. אחד העם פרסם הצהרת כוונות ובה מנה את סוגי המאמרים שלהם הוא מתכוון לתת במה, ובין היתר כתב שיכלול רק יצירות ספרות הנוגעות לחיי היהודים:

ופואזיא בלבד, השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקשו להם בחורינו בלשונות העמים וימצאוה במידה מספקת (אחד העם, “תעודת הַשִּׁלֹחַ”, ‘הַשִּׁלֹחַ’ כרך א’, א’, 2.10.1896, עמ’ 5).

תגובתו של ברדיצ’בסקי הופיעה בגיליון הבא. הוא ראה בוויתור העקרוני של אחד העם על ספרות עברית אסתטית העדפה של היהדות כמורשת העבר על חשבון עולמם הפנימי של היהודים, עולם שלדעת אחד העם יכול למצוא את ביטויו בשפות זרות. ברדיצ’בסקי טען כי התוצאה תהיה שלילית:

אבל בחורי ישראל, שאנוסים יהיו לנוע אל כרמים אחרים כדי להשביע רעבון נפשם, לא יבושו כלל לומר לעצמם, בחשאי או בגלוי, כי הספרות העברית כוללת רק דברים מתים שכבר אבד עליהם כלח (מיכה יוסף ברדיטצבסקי, “על פרשת דרכים (מכתב גלוי אל אחד העם)”, ‘הַשִּׁלֹחַ’ כרך א’, ב’, 1.11.1896, עמ’ 156).

עם זאת, דבריו רצופים ביטויי אמון במנהיגותו הספרותית והלאומית של אחד העם, ומשובצים בסימוכין ממאמריו המוקדמים, שבהם ביקש אחד העם ליצור אדם יהודי המפנים את ההשכלה בלי לוותר על זהותו. אלא שבעוד שבעיני אחד העם היהדות הייתה בעיקר עמדה מוסרית עקרונית, בעיני ברדיצ’בסקי הזהות הלאומית לא הופיעה רק במחשבה המודעת אלא קודם כל בלא מודע המתבטא בשירה:

חשבן ודעתן אתה, אדוני הסופר! ההיגיון נר לרגליך והרעיון אור לנתיבתך, ומזה אתה דן: צאו וחשבו והיו עברים! אבל לו התעמקת בסוד חשבון נפשך כי אז ידעת כי לא מחשבותיך אלה מחייבים עבריותך, רק ‘העברי’ החזק שבכך, הפועל בלא יודעים עמוק עמוק במסתרי לבבך, הוא יצר והוליד בך את מחשבותיך בעבריות, שהן כתוצאות אחרונות ממה שכבר הנך … התאמין כי בהיגיון יבָרא גוי ולאום במחשבה יאמץ? (שם, עמ’ 158).

למרות הבדלי הגישות ביניהם טיפח אחד העם את ברדיצ'בסקי וסיפק לו פרנסה. שער כתב העת 'השִּׁלֹח', וקטעים מהפולמוס בין העורך לעוזרו

כעבור חצי שנה העביר אחד העם את ההוצאה לאור של כתב העת לאודסה, אך לא נטר לברדיצ’בסקי ומינה אותו לנציג של הוצאת אחיאסף בברלין, על אף שידע שעבודה משרדית אינה בדיוק הצד החזק שלו.

העימות בין השניים פתח פולמוס אשר נמשך כחצי שנה בהשתתפות תומכיהם של שני הצדדים והפיח רוח חיים בכתב העת. הפולמוס הציב את ברדיצ’בסקי כדמות מרכזית שעורכים של כתבי עת עבריים משחרים לפתחו, ואף אפשר לו לחדד את עמדתו בשאלת הלאום. בעוד שאחד העם ראה ביהדות אידאולוגיה, ברדיצ’בסקי ראה בה תרבות המפעמת בלבו של כל יהודי ומתבטאת אצל כל אחד בדרך שונה. בהתאם לכך הוא קרא לתת ביטוי לעולמו של הפרט היהודי ולא לשעבד אותו לעמדה ממוסדת, כפי שכתב במכתב למרדכי אהרנפרייז:

רצוני לנסות נטיעת מין ספרות … שאינה יונקת רק מהעבר הגדול שלנו לבד ומאיזה חשבונו של עולם קבוע ומוגבל, יהדות או כיוצא בזה מין ירושה מנחלת קדומים … ישראל קדמו לאורייתא [לתורה] … באה העת לייסד ספרות עולמית לא תאולוגית או כזו בספרותנו החדשה שיש לה איזה צד תאולוגי (אבנר הולצמן, ‘מיכה יוסף ברדיצ’בסקי: מחקרים ותעודות’, עמ’ 134).

עיונים מקוריים במקורות היהדות. כתב יד מתוך ארכיונו של ברדיצ'בסקי

גבר העברי שבקרבי

בעקבות מעמדו העולה של ברדיצ’בסקי ביקשה הוצאת תושיה להוציא לאור את כתביו. במאמריו בכתבי העת התגלה ברדיצ’בסקי בעיקר כמסאי וכמבקר בעל עמדות יוצאות דופן, ואילו בארבעה מבין תשעת הכרכים שראו אור בהוצאת תושיה בשנת תר”ס (1899-1900) הייתה סיפורת מקורית שרובה נכתבה סמוך להוצאתה לאור, בשנים האחרונות של המאה ה-19.

הולצמן תיאר שתי חוויות כתיבה שהולידו בברדיצ’בסקי את ההבנה שעיקר ייעודו הוא כתיבת ספרות יפה, חוויות ששיקפו את שני הקצוות של זהותו – החסידות והשפה הגרמנית. ברדיצ’בסקי הקדיש ימים רבים בקיץ ובסתיו 1894 לסקירת תולדותיה של החסידות, אך בסופו של דבר במקום חיבור מלומד כתב חיבור אישי מאוד ולירי על יסודות החסידות, על מייסדיה ועל החיים החסידיים. לימים כתב לחברו אהרנפרייז כי התנסות זו היא שהביאה אותו להתייחס לעצמו ככותב ספרות יפה:

צריך אתה לדעת כי מין העבודה הזאת הייתה אצלי המעברה בין הפובליציסט ובין המשורר (שם, עמ’ 169).

על אף הקשר העמוק שחש ברדיצ’בסקי אל החסידות אשר הייתה תבנית נוף מולדתו ובה ידע למצוא את היופי למרות החילון שעבר, הוא חש צורך להתרחק, להתנכר לעמו ולהיות סופר גרמני. הוא רצה לכתוב אוטוביוגרפיה שבה יציג בפני הקורא הגרמני את התנועה שעובר יהודי מהשתייכות לקהילה היהודית הסגורה בתחום המושב לעבר ההשכלה באוניברסיטאות דוברות גרמנית. בסוף 1898 עזב ברדיצ’בסקי את ברלין למשך עשרה שבועות כדי להתבודד בוויימאר, עירם של משוררי העבר גתה ושילר, העיר שבה חי בעבר יוהן סבסטיאן באך ובאותה עת התגורר בה פרידריך ניטשה.

באתי הנה במחשבה להתאשכנז כל צורכי, והנה גבר העברי שבקרבי ביד חזקה ובזרוע נטויה … וזה הרבה שלא הייתי מלא מחשבות עבריות כל כך ורגשות עבריות. אנוס אנכי לחלק אותי, ולרַשם לי ראשי פרקים לעבודות עבריות (אבנר הולצמן, ‘הספר והחיים – מסות על מיכה יוסף ברדיצ’בסקי’, עמ’ 32).

ברדיצ’בסקי ניסה להפוך מפובליציסט עברי לסופר גרמני, אך הפך בעל כורחו לסופר עברי. במהלך הוויכוח בינו לבין אחד העם על הכללתה של הספרות העברית בתכנית העבודה של השילוח הודה אחד העם לטענתו בדבר הצורך בספרות יפה, אך טען כי עדיין אין ביכולתה של הספרות העברית לספק יצירות ראויות לכתב העת. לאחר שהפולמוס התמשך קרא אחד העם לברדיצ’בסקי ולתומכיו:

עד שאתם מבלים זמנכם בחקירה ‘אווירית’ אם צורך מביא לידי יכולת או יכולת לידי צורך, בואו והספיקו את הצורך כפי היכולת (אחד העם, “עצה טובה”, ‘הַשִּׁלֹחַ’ כרך א’, ו’, עמ’ 508).

תשובתו של ברדיצ’בסקי ניתנה אפוא בארבעה כרכים של יצירה ספרותית. רוב סיפוריו מתארים את העיירה היהודית בתחום המושב, אך בניגוד לתיאורים המוכרים של שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים לא מתוארת בסיפוריו העיירה במסכנותה ובעליבותה, בבתיה המטים לנפול ובתושביה צרי האופקים. דמויות העיירה שמשרטט ברדיצ’בסקי הן של אנשים החיים את חייהם במלוא הרגש והעוצמה. יש להם תאוות ורצונות המובילים אותם, וגם חטאים גדולים שהם משלמים את מחירם כגיבורי טרגדיה יוונית. השפעתו של ניטשה ניכרת ללא ספק בסיפוריו של ברדיצ’בסקי.

ברדיצ'בסקי ראה בניטשה מקור השראה, ובהשפעתו החלו הוגים ציונים רבים להתעניין בו. דיוקן הממחיש עד כמה ניסה ברדיצ'בסקי (משמאל) להידמות למושא הערצתו

בניגוד למסות שכתב, שזכו בעיקר להתנגדות, הסיפורים התקבלו באהדה בקרב אנשי ספרות. גם סופרים שלא חיבבו את סגנונו של ברדיצ’בסקי זיהו את ערכם ואת החידוש שהיה גלום בהם. היו גם סופרים שהושפעו ממנו מאוד, והבולט שבהם היה יוסף חיים ברנר.

אל האגדה

שנת תר”ס לא הייתה רק השנה שבה יצאו לאור תשעה כרכים מכתבי ברדיצ’בסקי אלא גם השנה שבה פגש את אשתו השלישית. רחל רמברג, רופאת שיניים בעלת כישרון לשפות, הגיעה לברלין כסטודנטית לא רשמית למדעי הרוח. אביה היה שותף בהוצאת תושיה, והוא צייד אותה כנהוג באותם ימים במכתב המלצה לברדיצ’בסקי כדי שיהיה לה לעזר בעיר הזרה. השניים התקרבו, והסופר שכבר הספיק להתגרש פעמיים מצא בנערה הצעירה שותפה רוחנית. רחל הגיעה לביתו בשבוע שלפני ראש השנה תר”ס, וכשנסעה לבית הוריה בפסח בישרה להם על כוונתם להינשא. הסופר בן ה-36 הוזמן לבית הוריה של רחל בת ה-22 והתקבל שם בחמימות. משם נסעו השניים לעיירה דובובה כדי לפגוש את אביו.

עד החתונה למד ברדיצ’בסקי טכנאות שיניים, ובני הזוג קיוו להתפרנס מעיסוקה של רחל כמרפאת שיניים כשמיכה יוסף מסייע לה כטכנאי. הם קבעו את מושבם בברסלאו, העיר הראשונה שבה התגורר עם הגיעו לגרמניה, אך מרפאת השיניים לא הצליחה כלכלית, ובני הזוג שבינתיים נולד בנם עמנואל חוו קשיי פרנסה. ברדיצ’בסקי השלים את הכנסת המשפחה בכתיבה קבועה לעיתונים בעניינים שונים, ואף קיבל מהקהילה היהודית משימה לתעד את בית הקברות המקומי. למרות זאת נאלצו לעתים השניים להיעזר בהוריה של רחל.

לאחר שנחל מפח נפש פעמיים שמח ברדיצ'בסקי לפגוש אישה שהייתה שותפה לשאיפותיו הרוחניות. רחל לבית רמברג, מיכה יוסף ובנם עמנואל

באותן שנים המשיך ברדיצ’בסקי לכתוב סיפורים, אך התמקד בעיקר במחקר בתחום מדעי היהדות ובכינוס אוצרות הרוח של העם היהודי. בדומה למשורר חיים נחמן ביאליק ראה גם ברדיצ’בסקי החל משלב מסוים את עיקר שליחותו בעיבוד אוצרות היהדות ובעריכתם. הוא נסחף ליומרות שאפתניות מאוד, ובהן ניסיון לערוך מחדש את התלמוד הבבלי ואת התלמוד הירושלמי על פי הסוגות השונות שבהם, וניסיון לכתוב את תולדותיהם של אבות החסידות בשנים עשר כרכים כשכל כרך מוקדש לדמות אחרת.

עבודתו לא התמצתה באיסוף חומרים. תפיסתו את היהדות הייתה פלורליסטית, וכיוון שלא האמין בקיומה של יהדות אחת טרח לחפש את עקבותיהם של זרמים שנדחו מההנהגה והוסטו אל השוליים. אחד המיזמים שלא הספיק לסיים בחייו היה מחקר ביקורתי של מסורת שלפיה יהושע בן-נון – בן שבט אפרים, מצאצאי בני יוסף – הוא מייסדו העיקרי של העם היהודי, והברית בהר גריזים היא הברית המרכזית שנכרתה עם בני ישראל. את דמותו של משה ואת הבריתות בהר סיני ובעבר הירדן לפני הכניסה לארץ הוא ראה כניסיון מאוחר להתחרות במרכזיותה של המסורת הקדומה יותר. גם את המחקר הזה, כמו את קודמיו, הוא לא זכה לסיים בחייו, והוא פורסם על ידי אשתו ובנו לאחר פטירתו בגרמנית ובהמשך גם בעברית.

בשם חדש

ברדיצ’בסקי לא הסכין עם חיי הדחק שלא אפשרו לו להתמסר לעבודתו. הוא ניצל את קשריו כדי להשיג מלגת תמיכה קבועה שבעזרתה יוכל להתמסר לעבודתו. מרפאת השיניים נסגרה וגם רחל נרתמה לסייע לו במלאכתו. המשפחה עברה לברלין וברדיצ’בסקי הקדיש את מיטב זמנו לעבודה על ספרות האגדה. כחלק מפתיחת דף חדש החל באותם ימים לחתום על ספריו בשם העברי בן-גריון במקום בשם ברדיצ’בסקי, שממילא לא היה שם עתיק אלא שם שניתן לאביו כדי שיתחזה לבן יחיד וכך ייפטר מגיוס כפוי לצבא הרוסי.

מעשה באחד שהרעיל את אשתו, ניסיון ראשון של ברדיצבסקי לכתוב ביידיש, 1902

פתיחת הרומן מרים מאת בן גריון, התקופה, תרפ"א

כרכי האגדה שאסף ראו אור תחילה בגרמנית בשם Der Born Juden – באר יהודה – ואחר כך בעברית בשם ‘ממקור ישראל’. עליהם הוסיף כרך בשם ‘צפונות ואגדות’ ובו ניסח את האגדות בלשונו והרשה לעצמו לעבד אותן. בניגוד לרבניצקי ולביאליק, שבספר האגדה שערכו הדגישו את מוסר ההשכל של האגדות ברוחו של אחד העם, ביקש ברדיצ’בסקי להדגיש את האופי המסתורי שלהן, את הממדים בסיפור המעלים תמיהות וקושיות ולא את פתרונן. כאשר עמדו לפניו גרסאות אחדות של סיפור מסוים הוא העדיף את זו שלא היה לה סוף טוב ופשטני.

כמו בוויכוח עם אחד העם, וכמו בטיעון שלא הושלם בדבר המורשת הגנוזה של בני אפרים, גם גרסתו של ברדיצ’בסקי לספרות האגדה היא ניסיון להעמיד מול הגרסה הרשמית גרסה המבטאת את המערבולות הרוחשות מתחת לפנים השלווים. מעל לפני השטח מורשתם של אחד העם ושל ביאליק זכתה למעמד הבכורה, אך משנתו של ברדיצ’בסקי מונחת לפנינו כאפשרות לזהות את זרמי המעמקים.

אוצר עולה לירושלים

אחרי פטירתו של ברדיצ’בסקי הקדישו אלמנתו רחל ובנו עמנואל את חייהם לשימור פועלו ולעריכת כתביו. השניים עלו לארץ לאחר עליית הנאצים לשלטון והצליחו להציל את הספרייה ואת ארכיון הכתבים של ברדיצ’בסקי, הצלחה שלא חזרה על עצמה בעיזבונם של סופרים אחרים שחיו באירופה בשנים שקדמו למלחמה. הארכיון נותר במשך שנים בביתו של עמנואל בחולון. הוא נישא לרקדנית והכוראוגרפית דבורה ברטונוב, ולאחר פטירתם נמסר הבית לעיריית חולון במטרה שישמש בית תרבות. הארכיון היה אמור להישמר אף הוא בבית, אך בשלוש השנים האחרונות זנחה העירייה את הטיפול בארכיון ובשבועות האחרונים הוא הועבר לספרייה הלאומית. באדיבות מחלקת הארכיונים של הספרייה מובאים בכתבה צילומים מהארכיון שחלקם מתפרסמים כאן בפעם הראשונה.

לקריאה נוספת:

אבנר הולצמן, ‘מיכה יוסף ברדיצ’בסקי’, מרכז זלמן שזר, תשע”א; אבנר הולצמן ויצחק כפכפי (עורכים), ‘מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן-גריון) – כתבים’, 14 כרכים, הקיבוץ המאוחד, 1996-2018.