מדף חדש בארון הספרים היהודי

פורסם בגיליון 140, אדר תשפ”ב, פברואר 2022

שפע היצירה שכתבו יהודים בערבית יהודית לפני מאות שנים עיצב מאפיינים יסודיים של מה שאנחנו קוראים לו ארון הספרים היהודי. כשחוזרים לתקופה ההיא אפשר להבחין שערבית יהודית היא יותר מאשר השפה העממית המופיעה בהגדות ובסידורים ישנים.

ערבית יהודית משמשת כשפה כתובה במשך כ-1,200 שנה. התקופה שבה ערבית הייתה שפת האם של רוב היהודים בעולם, החל מהמאה התשיעית ועד המאה ה-13, הניבה עושר עצום של כתיבה למדנית בערבית יהודית. באותה תקופה הייתה הערבית שפת ההשכלה והכתיבה של העולם התרבותי, ומלומדים יהודים טוו עם עולם זה רקמה עשירה של יחסים ודו שיח שהתנהלו בערבית.

ערבית יהודית היא גרסה יהודית של הערבית, ובדומה לשפות יהודיות אחרות – כמו יידיש, לדינו ופרסית יהודית – גם היא נכתבת על פי רוב באותיות עבריות. בניגוד לשפות אלה, שבאמצעותן אימצו יהודים את לשון הסביבה לצרכים של תקשורת יומיומית ובדרך כלל בדיבור ולא בכתיבה, הערבית היהודית אומצה במיוחד כלשון מלומדים, הן בתחומי היהדות והן בתחומים חילוניים. כאשר מלומדים יהודים סיגלו לעצמם את הערבית הם סיגלו למעשה את שפת התרבות הגבוהה שסביבם, השפה שבה התרחשו פריצות הדרך במדע, ברפואה, בפילוסופיה ובתאולוגיה.

אימוץ הערבית היהודית היה תהליך הדרגתי וממושך שהתרחש במשך מאה או מאתיים שנה, סמוך להתפשטותו של האסלאם, והוא חולל גם שינוי גורף בדפוסי הביטוי והחשיבה של התרבות היהודית, הפך את היהודים לחלק מהמרכז העולמי של זמנם והניע מהלכים שרישומם ניכר במשך מאות שנים.

לצד חיבורי מלומדים נכתבו בערבית גם מכתבים, סיפורים ותכתובות משפטיות, ובין הכותבים היו יהודים רבניים וקראים. חלק מהטקסטים בערבית יהודית נכתבו גם באותיות ערביות, עובדה שהותירה את רישומה גם בדיונים הלכתיים בני התקופה שבהם עלתה השאלה אם מותר לקרוא בשבת טקסטים הכתובים באות ערבית, על אף שמדובר בספרים העוסקים בעניינים יהודיים. אנחנו נתרכז בערבית הכתובה באותיות עבריות ולא בזו הכתובה באות ערבית או בזו המדוברת בעל פה. בערבית מבחינים בין לשון מדוברת ללשון ספרותית וקלסית, וגם הכותבים בערבית יהודית שאפו ללשון גבוהה. אחד המאפיינים החשובים של לשונם היה הנוכחות של מלים ומושגים בעברית ובארמית, שלעתים קרובות קיבלו צורה ערבית.

אימוץ השפה הערבית יצר שינוי של ממש בכתיבה הרבנית. 'תאולוג מוסמלמי עם קוראן', אוסמן המדי ביי, 1907 המוזאון לתולדות האמנות, וינה

שפה כובשת

איך ולמה הסתיימה תקופה ארוכה של כאלף שנה שבה רוב יהודי העולם דיברו וכתבו בעיקר בארמית? התפשטות הערבית בקרב יהודים ברחבי המזרח הקרוב אינה סיפור ייחודי ליהודים אלא חלק מההיסטוריה של האזור. בראשית המאה השביעית החל מטיף כריזמטי בשם מוחמד להפיץ את הדת המונותאיסטית החדשה שלו. זו נקלטה היטב, ובאמצע המאה החלו מאמיני מוחמד וצבאותיהם לכבוש שטחים גדולים שנשלטו עד אז על ידי האימפריה הסאסאנית והאימפריה הרומית המזרחית (הביזנטית).

איחוד אגן הים התיכון סביב שלטון אחד ושפה אחת הקל על התנועה ועל התקשורת. איור של יחיא מחמוד אל-ואסטי למקאמת אל-חרירי הספרייה הלאומית של צרפת

השתלטותה של שפה ששימשה עד אז שבטים אחדים בחיג’אז שבחצי האי ערב על שטחים נרחבים כל כך הייתה כנראה מוצלחת אפילו יותר מהניסיון להשליט את הדת המוסלמית באזורים שכבשו הצבאות השבטיים. עד הכיבוש המוסלמי שימשה הארמית במזרח התיכון כ’לינגואה פרנקה’ – שפה בינלאומית המשותפת לדוברי שפות שונות – והערבית החלה בהדרגה לתפוס את מקומה. גם צפון אפריקה עברה שינוי לשוני. הערבית שהובאה אליה על ידי הצבאות הכובשים כבשה בהדרגה מסילות ללב האוכלוסייה המקומית, ובכללה היהודים.

התוצאה של תהליכים אלה הייתה שיהודי העולם – שכתשעים אחוז מהם היו מרוכזים במזרח התיכון ובצפון אפריקה – החלו בהדרגה לדבר ערבית ולהשתמש בה בכתיבתם. קהילות יהודיות מרוחקות שהשתייכו לאימפריות שונות נכנסו לפתע תחת אותה מטרייה פוליטית. עבור קהילות שהתגוררו באזורי הכיבוש המוסלמי השינוי הלשוני הזה היה חשוב לא פחות מהשינוי הפוליטי. מקורות היסטוריים מסייעים לעקוב אחר האימוץ ההדרגתי של הערבית על ידי יהודים במאתיים השנים הראשונות לאחר הכיבוש המוסלמי.

במאה העשירית כתשעים אחוז מהיהודים בעולם חיו תחת שלטון האסלאם. יישובים מרכזיים שבהם התגוררו יהודים

בתשובה ששלח רב נטרונאי גאון באמצע המאה התשיעית מתועדת בקשתה של קהילה שהרב יתיר לה לקרוא בבית הכנסת את תרגום התורה לערבית במקום את תרגום אונקלוס – התרגום המסורתי לארמית. עמדתו של רב נטרונאי הייתה נחרצת. הוא לא הסכים לוותר על התרגום לארמית על אף שהיא כבר לא הייתה השפה המדוברת:

אמר רב נטרונאי גאון: אלו שאין מתרגמין ואומרים “אין אנו צריכים לתרגם תרגום דרבנן אלא בלשון שלנו בלשון שהציבור מבינים” אין יוצאים ידי חובתן … אם אין מתרגמין להכעיס בני נידוי הם, ואם מפני שאין יודעים לתרגם, ילמדו ויתרגמו והם יוצאים ידי חובתן (‘תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון’, מהדורת ברודי, עמ’ 152-154).

אבל כעבור שני דורות תרגם גאון אחר, רב סעדיה גאון, את התורה בשני תרגומים שונים לערבית יהודית – אחד מהם תרגום בלבד, והשני תרגום המשולב בפירושו לתורה. תרגומיו נחשבו מוסמכים לא רק בקרב יהודים אלא גם בקרב נוצרים דוברי ערבית כמו הקופטים במצרים.

יש בידינו טקסטים בערבית יהודית מהמאה התשיעית, והם מעידים על חדירת השפה לחיי היהודים שהיו תחת שלטון האסלאם ועל חשיבותה עבורם. הטקסטים כוללים בין השאר מכתבים, חיבורים הלכתיים ועזרים ללימוד מקרא כמו מילונים. במאה העשירית הקהילות היהודיות במזרח התיכון ובאזור אגן הים התיכון דיברו כולן ערבית יהודית, ולכן כל מלומד שביקש להגיע לקהל יהודי רחב ככל האפשר בחר להשתמש בה בכתביו.

מדף ספרים חדש

ההשפעה של החלפת השפה לא הסתכמה בנתון מעניין על המפה. הסתגלותם של היהודים לשפה הערבית שינתה באופן משמעותי, ובמהירות רבה יחסית, את חומר הקריאה שלהם, את כתיבתם ואת הדרך שבה תפסו את הדת היהודית, וכל זאת בשל שינוי שאירע במרחב דובר הערבית באותה תקופה. האימפריה העבאסית שנוסדה ב-750 שלטה על עמים רבים ועל בני דתות רבות, ועם ייסודה עודדו החליפים הראשונים – אל-מנצור, אל-מהדי ואל-מאמון – תרגום של ספרים מיוונית, מפהלווית (פרסית אמצעית), מסורית ומסנסקריט לערבית ואף מימנו את פעולת התרגום. כך הפכה הערבית – שפה שמית שהחלה את דרכה כשפה המדוברת בחצי האי ערב – ללשון שהמשיכה את מסורות הלימוד של העולם הקדום. הערבית נהייתה מרכיב מרכזי ברנסנס התרבותי והאינטלקטואלי שפרח אז, ושימשה גשר בין העולם הקדום לעולם שנשלט על ידי האסלאם. חיבורים רבים נכתבו בערבית, ומחברים בני דתות שונות החלו לכתוב בסוגות חדשות וזכו לשיח משותף בשפה משותפת.

השלטון העבאסי עודד תרגומים של יצירות המופת לערבית והפך את בגדד למרכז תרבותי עולמי. 'בית החכמה' בבגדד, איור של יחיא מחמוד אל-ואסטי למקאמת אל-חרירי, המאה ה-13 הספרייה הלאומית של צרפת

היהודים שחיו תחת שלטון האימפריה היו כבר דובריה הילידיים של שפת התרבות הזו, ובפני אלה מהם שידעו לקרוא באותיות ערביות – ובוודאי בפני המלומדים שביניהם – נפתחו שערים ללימוד תאולוגיה, גאוגרפיה, רפואה, אסטרונומיה ובלשנות, תחומים שלא היו נגישים בעבר ליהודים. יהודים החלו להיות שותפים לשיח האינטלקטואלי שסבב אותם, ונטלו חלק במגמות פילוסופיות ותאולוגיות שצמחו בזמנם. מהמקורות ניכר כי הם הטמיעו צורות חשיבה חדשות בתחומי הדת וכתבי הקודש גם בספרים שנועדו לבני קהילתם.

המלומדים היהודים היו חלק מהתרבות הערבית שהייתה בסביבתם. איור של יחיא מחמוד אל-ואסטי למקאמת אל-חרירי הספרייה הלאומית של צרפת

כתוצאה מהחשיפה לתרבות הקוסמופוליטית שהושתתה על הערבית חלו שינויים מהפכניים בכתיבה הלמדנית של היהודים, ואלה השפיעו על מדף הספרים היהודי. בזמן חתימת התלמוד מדף זה כלל את המקרא, את המדרש לסוגיו, את המשנה והתלמוד, את הספרות המיסטית לסוגיה וסוגים שונים של פיוטים. מבט למדף הספרים סביב שנת אלף מדגים את מגוון הסוגות שהצטרפו לרשימה: פרשנות צמודה למקרא, ספרי הלכה פסוקה מחולקים לפי נושאים, חיבורים במחשבת ישראל ובפילוסופיה, מילונים, ספרי דקדוק העוסקים בלשונות שמיות וספרי מדע, בעיקר בתחום האסטרונומיה. כל הספרים האלה נכתבו בערבית יהודית, אותה שפה שהשימוש בה בבית הכנסת לא התקבל על דעתו של רב נטרונאי גאון דורות בודדים קודם לכן.

התחום של פרשנות המקרא מדגים יפה את השינוי שהתחולל עם המעבר לכתיבה בערבית. לפני הכיבוש המוסלמי פרשנות המקרא נמסרה ברובה דרך המדרש – חיבור אסוציאטיבי שלא בהכרח כתוב על סדר פסוקי המקרא ואף אינו מנסה להעמיד פרשנות עקבית וכוללת לטקסט. מהמאה התשיעית, וביתר שאת מהמאה העשירית, פרשני המקרא שכתבו בערבית יהודית הקדימו מבואות לספרים שפירשו וניסו להציע פרשנות שיטתית ויסודית לפסוקי המקרא. הם פירשו פסוק אחר פסוק, פרק אחר פרק, והשתמשו בידע הבלשני ובכלי הניתוח שהיו נגישים להם. הם גם נעזרו במושגים תאולוגיים ובידע המדעי והיומיומי כדי להבין את פשטי המקראות. פירושים רציפים המסבירים פסוק אחר פסוק נראים היום חלק מובן מאליו של ארון הספרים היהודי, אך במאה התשיעית הם היו חידוש גמור שהחל בפירושים שנכתבו בערבית יהודית.

הולדת המחבר

לפני שהחלו לכתוב בערבית יהודית מדף הספרים היהודי הורכב בעיקר מחיבורים אנונימיים, ודמות המחבר לא הופיעה בספרים שכתב. חלק מהכותבים אף הסתתרו מאחורי דמויות בדיוניות מהעבר וייחסו להן את הספר. מהמאה התשיעית והלאה החלו מחברים במרחב דובר הערבית לחשוף ולהנכיח את עצמם בחיבוריהם, ובכללם גם כותבים יהודים. מחברים כללו בספר הקדמה שבה פירטו את תוכני הספר ואת הסיבות לכתיבתו. עצם קיומו של מבוא מעין זה הפך את עריכת הספר לפעולה מודעת ומפורשת של הכותב שמטרתה להנחות את הקורא, והמחבר אף פנה אל הקורא בגוף שני. נוכחותו של המחבר בספרים הייתה חידוש רק במרחב המוסלמי ובמרחב היהודי. בספרות הנוצרית הופיע המחבר כבר מראשיתה, שכן צורת הכתיבה הנוצרית הושפעה ישירות מהתרבות היוונית שבה היה הדבר מקובל.

דוגמה לנוכחותו של מחבר מצויה בכתב יד של ההוגה והפרשן הקראי יעקב אל-קרקסאני שכתב פירוש לתורה במאה העשירית. בספרייה הלאומית של רוסיה שמורה העתקה מהמאה ה-14 המשקפת כנראה את צורתם של עותקים קדומים יותר. בכתב היד בולט העימוד המדגיש את מלות הפסוקים המתפרשים ואת הכותרות, דבר המעיד על ניסיונם של סופרים לסייע לקורא להתמצא בחיבור. בטקסט עצמו מופיעות הערות אישיות שבהן המחבר מסביר את החלטתו לכתוב את החיבור ואת שיקוליו הפרשניים, ואף מפנה ביסודיות ובהקפדה יתרה לחיבורים אחרים שכתב.

לעתים כתבו ערבית יהודית גם באותיות ערביות. עמוד מחיבורו של הקראי יעקב אל-קרקסאני 'ספר האורות והמגדלים' הספרייה הלאומית

בהקדמה לפירושו לבראשית הוא פונה ישירות לקוראיו ומתייחס אל עצמו כמחבר וכעורך של החיבור. הוא אף מדבר על היחס בין חיבור זה לחיבורו הקודם:

כאשר סיימתי לחבר את הספר הזה, שכולל הפירוש לחלקים הלא הלכתיים של התורה, התבוננתי במה שכתבתי בפרשת בראשית וראיתי שהוא ארוך מאוד, שכללתי בו דיונים ארוכים בנושאים שכליים ופילוסופיים, ושענייני הפרשנות של הספר עצמו כמעט נעלמים בתוך זה עד כדי כך שהקורא יבין אותם רק אחרי יגיעה וקריאה מרובה. חששתי שרבים מקוראי הפירוש יחושו רתיעה מאורכו ואולי אפילו יגנו אותי על כך. לכן ראיתי לנכון לקצר אותו, ולאסוף יחד את ענייני הפרשנות של הספר יחד עם קומץ של הדיונים השכליים והפילוסופיים כדי להקל על הקורא אם ירצה ללמוד אותו בעל פה, ובמיוחד למי שנושא דרשות בבתי הכנסת ( RNL Evr.-Arab. I:1366, 1ב).

הפרשנות הרצופה למקרא והנוכחות של המחבר בטקסט הפכו בהמשך לדרך המלך בספרות היהודית, ובאו לידי ביטוי ביצירתם של חכמי ספרד וצרפת במאות הבאות. דבר דומה קרה גם בסוגות אחרות שנוצרו לראשונה בערבית יהודית. בזמנן הן נחשבו לחידוש, אך עם השנים הן הפכו לחלק מובן מאליו של ארון הספרים היהודי.

הגאון ממצרים

רב סעדיה גאון, רס”ג, היה מהדמויות המרכזיות שהשפיעו על אימוץ של דגמים ספרותיים מהערבית. מינויו לגאון היה יוצא דופן, שכן גאוני בבל מונו בדרך כלל מבין בכירי התלמידים בישיבות סורא ופומבדיתא ומבין המשפחות הנכבדות בבבל, ואילו רב סעדיה בן יוסף אל-פיומי היה יליד מצרים והגיע למרכז היהודי שבבבל רק בבגרותו, לאחר שרכש השכלה כללית ערבית, למד תורה ודקדוק עברי ואף חי תקופה מסוימת בסוריה.

בשנות השלושים לחייו הגיע רס”ג לבגדד והיה מעורב במחלוקת עם רבי אהרן בן מאיר, ראש ישיבת ארץ ישראל, על קביעת לוח השנה העברי. המחלוקת התמקדה בקביעת תאריכו של ראש השנה ד’תרפ”ד (923), ונגד עמדתו של רבי אהרן בן מאיר כתב רס”ג את ‘ספר המועדים’. המחלוקת הדגימה את אופיו של רס”ג ואת נטייתו לעמוד על דעתו גם מול סמכות גבוהה ממנו. בשנת 928 נפטר ראש ישיבת סורא, וניכר היה שאין מבין תלמידי הישיבה מועמד בולט להחליפו. ראש הגולה דוד בן זכאי החליט למנות במקומו את רב סעדיה, על אף שהוזהר מראש מפני הרב הכריזמטי והתקיף בדעתו. בין השניים אכן התגלעה מחלוקת חריפה, ובמהלכה האשים רס”ג את ראש הגולה בשחיתות ואילו ראש הגולה השיב בנידוי. חרף המחלוקות הקשות נותר רב סעדיה גאון בתפקידו עד לפטירתו 14 שנה לאחר מינויו.

מלבד הפולמוסים עם מנהיגי היהדות הרבנית רס”ג נודע גם כאויב מושבע של היהדות הקראית שהתהוותה במאה השמינית. בתקופתו זכה הזרם הקראי לפריחה, ורבים מחיבוריו עוסקים בניגוחו.

בבגדד הקוסמופוליטית יהודים יכלו לקרוא, ואכן קראו, ספרות מחקרית עדכנית בערבית, ורס”ג קיבל החלטה גורלית והכניס שינוי בעולם הישיבות המסורתי. הוא החל לכתוב על נושאים מסורתיים יהודיים בערבית, בסוגות ובשיטות שחודשו בעולם האינטלקטואלי שסביבו, וכך הפך למהפכן שמרן, כפי שהוא מכונה במחקר. שמרנותו מגולמת בכך ששיקע בכתביו בערבית יהודית ובסוגות ערביות חומר רב מתוך ספרות חז”ל, פעמים רבות ללא זיהוי מפורש, וכך גרם לציבור היהודי לקרוא חיבורים יהודיים במקום להימשך אחר גל הכתיבה של המלומדים הערבים. לולא רס”ג עולם הישיבות – והגאון שבראשו – היה נותר בסביבה סגורה המתנהלת בארמית ואינה מעורבת בעולם המלומד שסביבה. בדומה למחברים קראיים, גם רס”ג הכשיר דרך חדשה עבור הקהילה הרבנית, וכך כל הקהילה היהודית, הן הרבנית הן הקראית, יצאה לדרך חדשה של כתיבה בערבית יהודית לפי שיטות חדשניות.

רס”ג היה כותב פורה וכתב במגוון סוגות שלא היו מקובלות בארון הספרים היהודי לפניו, וכמנהיג הקהילה הוא שימש גורם מכריע בהתקבלותן. הוא כתב כאמור שני תרגומים לתורה, פירושים לתורה ולספרי תנ”ך נוספים, פירוש למשנה, ספר מצוות שבו פירט את תרי”ג המצוות, חיבורים הלכתיים לפי נושאים, פיוטים, מילון עברי לפי סדר הא”ב שנועד למשוררים המכונה אגרון, ספר דקדוק העוסק בעברית המקראית ואת ספרו הפילוסופי ‘ספר האמונות והדעות’ שזכה לתרגום עברי בימי הביניים וכך נפוץ בקהילות ישראל. הוא גם ערך סידור תפילה שמוטמעים בו רבים מפיוטיו. את רוב ספריו כתב רס”ג בערבית.

איפה הם היום?

על אף ההשפעה הרבה שהייתה ליצירות בערבית יהודית על ארון הספרים היהודי רבות מהן לא נמצאות על המדף היום. מדוע הן לא שרדו? שינויים היסטוריים ופוליטיים שהתרחשו במאות ה-13 וה-14 הובילו לעלייה הדרגתית של העברית כשפה המשותפת למלומדים יהודים, וכך נעלמו מהמדף רבים מהספרים בערבית יהודית שלא תורגמו לעברית. לעליית לימוד התורה באירופה, ובמיוחד בדרום צרפת, יש תפקיד חשוב בתהליך זה. תלמידי חכמים מקהילות אלה לא קראו את דברי קודמיהם שנכתבו בערבית יהודית, והתייחסו רק למבחר מחיבוריהם שתורגמו לעברית. רק הספרים המתורגמים המשיכו להילמד ועברו לדורות הבאים בקהילות המלומדות של אירופה.

ספרים שנכתבו בערבית יהודית ותורגמו לעברית משמשים היום ספרי יסוד במחשבת ישראל. הנבחר באמונות ובדעות של רס"ג, הקדמות הרמב"ם למשנה וספר מורה הנבוכים, ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי וספר חובות הלבבות לרבנו בחיי אבן פקודה

את החיבורים שלא תורגמו – ובהם פירושו של רב סעדיה גאון לתורה – המשיכו להעתיק וללמוד באזורים שבהם חיו יהודים דוברי ערבית. גם במקומות אלה ירדו החיבורים בערבית יהודית מגדולתם בעקבות הגעתם של מהגרים מספרד ומפורטוגל החל מהמאה ה-14. המלומדים הספרדים דיברו בשפות ממשפחת הלשונות הרומאניות ולא בערבית, וחיבוריהם התורניים נכתבו בעברית. וכך, אפילו מלומדים ששפת אמם הייתה ערבית נטו לבחור בעברית כלשון הכתיבה התורנית ולא בערבית יהודית.

למרות ההשפעה הגדולה שהייתה לכתיבה בערבית יהודית כתבים שלא תורגמו לעברית נעלמו מהמדפים ולא נלמדו. פסלו של המתרגם הגדול יהודה אבן תיבון בגרנדה. צילום: Javi Guerra Hernando

חיבורים מתקופת תור הזהב של הערבית היהודית הפכו קשים לקריאה ונזנחו, כפי שכתב רבי יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, חכם מוגרבי שחי בצפת במאה ה-16, על פירושו של רס”ג לתורה:

כבדה קריאתו על הקטנים בני לשון העראב בשיקראו בו על עברן הפסוקים, וגם אפילו על המלמדים היה לטורח … וזה היה סיבה שהונח לגמרי מכל בני לשון העראב ולא החזיקו בו כראוי וכמעט לגמרי נשתקע ונשתכח, עד שאפילו רוב הבעלי תורה שביניהם אינם יודעים פרשה אחת על המקרא בלשון ערבי הראוי … בחיי נשבעתי איך מפי חכם גדול וזקן מבני הלשון שמעתי שנתגלגלו הדברים ואמר לי דיבור זה אין לנו הנאה מהשרח של רבנו סעדיה ז”ל, שאין אנו מבינים מה הוא אומר (דותן ארד, “ערבית יהודית ועברית בקרב יהודי סוריה, ארץ-ישראל ומצרים במאה החמש עשרה והשש עשרה”, ‘פעמים’ 121, עמ’ 110-111).

למעט יוצאים מן הכלל רוב החיבורים שנכתבו בערבית יהודית לא הועברו כאמור מדור לדור, וכעת חוקרים כמוני הם היחידים המתאמצים לגאול אותם מאוספים מאובקים של כתבי יד. עם זאת, הערבית היהודית זכתה להטביע את חותמה על ארון הספרים היהודי בזכות סוגות שחודשו על ידה – דרכים חדשות בכתיבה על נושאים יהודיים, הופעת דמות המחבר המציג את חיבורו לפני הקורא, מבנים ספרותיים חדשים ונושאי כתיבה מגוונים. יסודות אלה – ספרותיים, מבניים ותוכניים – הפכו לחלק בלתי נפרד מלימודי היהדות עד היום.

גאון

בימינו המלה גאון משמשת לתיאור אדם בעל יכולות שכליות חריפות ויצירתיות במיוחד, אולם הגאונים שעמדו בראש הישיבות בסורא ובפובדיתא לא היו בהכרח דומים לדמות מספריה של אלנה פרנטה ‘החברה הגאונה’ או לאלברט איינשטיין. מקורו של התואר גאון, שניתן לראשי הישיבות בארץ ישראל ובעיקר בבבל, הוא כנראה קיצור של התואר ‘ראש ישיבת גאון יעקב’. שמה של הישיבה מעיד על גובה, על גאווה או גדולה ותפארת, כמו בפסוק “יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ, אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה” (תהלים מ”ז, ה’). התואר ניתן במשך מאות שנים, מהמאה השישית עד למאה ה-11, לראשי שתי הישיבות בבבל, והתקופה שבה היו האיינשטיינים של בבל מקור הסמכות העיקרי נקראת תקופת הגאונים.

לקריאה נוספת:

רינה דרורי, ‘ראשית המגעים של הספרות היהודית עם הספרות הערבית במאה העשירית’, מכון פורטר והקיבוץ המאוחד, 1988; ירחמיאל ברודי, ‘רב סעדיה גאון’, מרכז זלמן שזר, תשס”ז; מאירה פוליאק ואליעזר שלוסברג (עורכים), ‘פירוש יפת בן עלי לספר הושע’, בר-אילן, 2009; חגי בן-שמאי, ‘מפעלו של מנהיג – עיונים במשנתו ההגותית והפרשנית של רס”ג’, מוסד ביאליק, תשע”ה.