מאוריצי גוטליב – יותר יהודי או יותר פולני?

הציור המפורסם ביותר באמנות היהודית?

אין ספק כי ציורו המפורסם ביותר של הצייר היהודי הפולני מאוריצי גוטליב (1856־1879), זה המזוהה עמו יותר מכל ציור אחר, הוא הציור ‘יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים’ משנת 1878. לא די שזו היצירה שמייחסים לה את המספר הרב ביותר של רפרודוקציות והדפסים מבין יצירות האמנות היהודית המודרנית, נדמה שהאמן שיקע בתוכה במלאות ובעוצמה את תמציתם של הווייתו ושל סיפור חייו. בין המתכנסים לתפילה בבית הכנסת המסורתי ביום הקדוש ביותר בשנה הוא מיקם פעמים אחדות את דמותו שלו — כעלם עטוי טלית צבעונית הנראית זרה על רקע זמנו ומקומו, כנער השקוע במחזור התפילות, וגם כילד הלבוש במעיל צבעוני השייך לתקופה אחרת ושעל צווארו מדליון עם ראשי התיבות של שם הצייר — מ”ג. כנראה שבתמונה משולבות דמויות נוספות ממשפחתו, ובהן זו של אביו, ובין הנשים המתפללות מתנשאת דמותה של לאורה רוזנפלד — אהבתו הנכזבת של גוטליב, מי שהייתה מאורסת לו, הפרה את האירוסים ושברה את לבו. על מעיל ספר התורה שבידי אחד המתפללים מופיעה כתובת זיכרון שגוטליב תיאר בדיעבד כי רשם אותה כאילו יד נעלמה מכוונת את תנועותיו, וזו תרמה למסתורין האופף את התמונה: “נדבה לזיכרון נשמת המנוח כבוד מורנו הרב רבי משה גאטליעב זצ”ל, שנת תרל”ח לפ”ק [לפרט קטן]”. דוק של עצב נסוך על פני הדמויות בבית הכנסת, ובעיקר על פניו של העומד במרכז התמונה — משה־מאוריצי גוטליב עצמו.

ציורו המפורסם ביותר של גוטליב זכה לאלפי רפרודוקציות, מהן שתלויות בבתים או בסוכות ומהן שמעטרות כלי אוכל, עטים, מחזיקי מפתחות ועוד

גורמים שונים הניעו את גוטליב לצייר יצירה מפורסמת זו, ועוד נשוב ונידרש לכך בהמשך, אך אפשר שבין השאר נמסך לתוך התמונה גם רגש אשמה ישן שליווה את האמן מאז אחד מימי הכיפורים שחווה בנעוריו. גוטליב, בן למשפחה מסורתית ושומרת מצוות, למד אז בגימנסיה פולנית, והנה רצה הגורל ודווקא ביום הכיפורים הקצו בבית ספרו זמן מיוחד לציור — מקצוע הלימודים היחיד, לצד לימודי ההיסטוריה, שהיה אהוב עליו, וכך הוטה לבו לקראת “חטאי הראשון, חטא מעורר חלחלה” (בתוך: עזרא מנדלסון, ‘מאוריצי גוטליב — אמנות, היסטוריה, זיכרון’, עמ’ 30). לעיניהם המשתאות של מוריו וחבריו הנוצרים הגיע גוטליב לבית הספר בעיצומו של היום הקדוש והחל לצייר. הוא תיאר את שחש אחר כך:

“שבתי הביתה כשאשמה עוכרת את מצפוני. כששאלוני היכן הייתי הציף סומק את לחיי ואחר כיסן חיוורון. עיניי מלאו דמעות. תשובה אחרת לא הייתה בפי” (שם).

ייתכן אפוא ששנים מאוחר יותר מצא רגש אשמה זה את דרכו לתמונה המתארת את תפילת יום הכיפורים, תמונה שהייתה אולי שיא יצירתו האמנותית.

רגע מכונן

חייו הקצרים של גוטליב החלו בגליציה — אז חלק מהאימפריה האוסטרית שתהפוך עד מהרה לאוסטרו־הונגריה — בעיר הקטנה דרוהוביץ שכמחצית מתושביה היו יהודים. במחצית השנייה של המאה ה־19 השתפר מאוד מצבה הכלכלי של העיר בזכות תעשיית הנפט שהתפתחה בה. הוא נולד באזור שסבך של תרבויות, שפות וזיקות דתיות ולאומיות רחש בו באותם ימים: נצרות קתולית לצד נצרות יוונית אורתודוקסית ויהדות מסורתית לצד יהדות חילונית; הלשונות פולנית, גרמנית ויידיש; לאומיות פולנית ולאומיות אוקראינית. גוטליב עצמו התעצב גם הוא כמי שזהויות שונות — תרבותיות ולאומיות — שוכנות בו זו לצד זו בערבוביה. על הזהות המפוצלת הזו ניתן ללמוד בין השאר ממגוון השמות שנשא בהזדמנויות שונות: משה היהודי, מוזס או מוריץ הגרמניים, ומעל כולם — מאוריצי הפולני.

משפחתו הייתה כאמור שומרת מצוות, אך היא השתייכה ל’מחנה השילוב’ — קבוצה יהודית מודרנית ששאפה להשתלב בתרבות ובחברה הפולניות ונאחזה בגאווה במולדת הפולנית בד בבד עם שמירה על מורשתה היהודית. לפיכך, כשפנה הנער משה־מאוריצי עורף לקיום המצוות לא יצר הדבר קרע בינו לבין הוריו, אשר עשו כל שיכלו כדי להעניק לו חינוך מודרני שיאפשר את השתלבותו המלאה בחברה הסובבת. אין פלא אפוא שההורים — פאני ויצחק־איזק, סוחר בענף הטקסטיל שהפך ליזם בעסקי זיקוק הנפט — יכלו לזקוף לזכותם ארבעה בנים ציירים, בן משפטן ובת מורה ופסנתרנית חובבת. בת אחרת שלהם נישאה לצייר פולני לא יהודי, עובדה שוודאי שימחה אותם פחות. מכל מקום, כל ילדיהם מוכרים בשמות פולניים מובהקים.

כל אחיו ואחיותיו של מאוריצי גוטליב הפסיקו לשמור מצוות, והיו מהם גם כאלה שהתבוללו. דיוקנה של אנה, אחותו של גוטליב, 1878-1789

את מסלולו החינוכי החל מאוריצי ב’חדר’ המסורתי, שם רכש ידיעות בסיסיות בעברית וביהדות, ואחר כך עבר לבית ספר יסודי נוצרי, לגימנסיה פולנית שבה החל לחוש בעוצמה יחס אנטישמי מצד חבריו ללימודים, לגימנסיה גרמנית בלבוב וב־1872 החל את לימודיו באקדמיה לאמנות בווינה. על אף שמאוריצי עשה מאמצים מסוימים להשתלט כראוי על השפה הפולנית כדי להפוך פולני לכל דבר, כמו בבתים יהודיים רבים באוסטרו־הונגריה החינוך שקיבל בנעוריו כיוון אותו דווקא אל חיקה של התרבות הגרמנית. שפתו העיקרית הייתה אפוא הגרמנית, ורק אחריה באו הפולנית, העברית ואולי גם היידיש. ידיעותיו ביהדות התבססו על ניסיון החיים המועט שצבר בילדותו בבית מסורתי, ואת הצמא שגילה להיסטוריה היהודית הרווה באמצעות ספרים שקרא באופן עצמאי, בעיקר — כמו רבים מבני דורו — ספרו של ההיסטוריון היהודי היינריך (צבי) גרץ.

באקדמיה לאמנות של וינה נרשם גוטליב למחלקה לאמנות היסטורית — סוגה אמנותית מובילה באותם ימים שהעוסקים בה יצרו תמונות רבות רושם של אירועים היסטוריים אמיתיים וספרותיים. בבירה האוסטרית נפגש גוטליב עם אמנים מן השורה הראשונה, אך יותר מכל השפיע עליו כנראה המפגש עם תמונה שהוצגה בווינה ב־1873 — ‘רייטן: מפלתה של פולין’, פרי מכחולו של הצייר הפולני החשוב יאן מטייקו. הציור מתאר את הכינוס הדרמטי שנערך בוורשה ב־1773, ובו אישר הסיים הפולני את חלוקתה הראשונה של פולין. אירוע הרה אסון זה — מנקודת מבט פולנית — הביא תוך שנים ספורות לאיבוד עצמאותה של פולין ולחלוקתה בין אוסטריה, פרוסיה ורוסיה. בציור נראה ציר הסיים טדיאוש רייטן כשהוא שרוע על הרצפה ומוחה בתקיפות, אך ללא הועיל, נגד מנהיגיה של פולין המקבלים בתבוסתנות את ההסכם המביש, ובראשם המלך הכנוע וחסר האונים.

יאן מייטקו, ‘רייטן — נפילתה של פולין‘, שמן על בד, 1866.

התמונה הדרמטית, הרומנטית והטרגית עשתה רושם בל יימחה על מאוריצי גוטליב הצעיר בעל הנפש הרגישה, ואפשר שכבר אז הבשילה בו ההכרה בדבר אחוות גורל המתקיימת בין שתי האומות המיוסרות, הפולנית והיהודית. מכל מקום, בנאום מאוחר יותר הוא העיד על עצמו כי הביט בתמונה כמהופנט ואז “ניצת בנשמתו זיק האמנות” (שם, עמ’ 36). אז גם גמלה בלבו ההחלטה החריגה כל כך במסלול המקובל של צעירים יהודים כמותו — לעזוב את מרכז האימפריה האוסטרו־הונגרית ולחזור לשוליה, לגליציה, כדי ללמוד ציור בבית הספר לאמנות של קרקוב שנוהל על ידי יאן מטייקו עצמו.

הצייר הפולני יאן מטייקו, היה דמות חשובה בעיצוב תמונת הלאומיות הפולנית במאה ה־19. יאן מטייקו, דיוקן עצמי, 1892

איך דרבנה האנטישמיות את האמנות?

בקרקוב, לב לבה של המורשת הפולנית, גאו בלבו של גוטליב — הצעיר הרגיש והרומנטיקן — רגשות פרו פולניים. שם גם התמסר לציור תחת חסותו המגוננת של מורהו יאן מטייקו. והגנה אכן הייתה נחוצה לגוטליב, שכן בקרקוב — כפי שקרה לו בגימנסיה בדרוהוביץ — הוא נתקל שוב ושוב בגילויים אנטישמיים שהעכירו את רוחו. הסופר נתן סאמועלי, ששוחח עמו ב־1878 על מה שהניע אותו לצייר את היהודים המתפללים ביום הכיפורים, רשם מפיו את הדברים הבאים:

“בהיותי בבית הציורים היה לבי מלא על כל גדותיו ממלאכת מחשבתי ונפשי הייתה שיכורה מכל הגדולות והנשגבות אשר סביב שתו עליי, עד כי האמנתי בחופזי כי כבר נפלה החומה המבדלת אותי מכל בני העמים, כי הרחיבו גבולות עולם לפניי עד אין קץ, ואהי בעיניי אח ורע לכל בני האדם, אין גדר ואין מסך מבדיל, כולנו אחים ורעים, כולנו בני אב אחד, א־ל אחד בראנו” (שם, עמ’ 38).

אלא שחלום ההשתלבות התנפץ באחת כאשר אחד מחבריו ללימודים הטיח בו דברים ארסיים:

“‘אל נא תשכח מי ומה אתה, רק יהודי נקלה, בזוי עם, תולעת ולא איש, מרמס היית מאז מעולם לכל רגל, וגם עתה יוכל כל איש להשכין לעפר כבודך, ולך אין הצדקה לתבוע עלבונך…’. בשומעי את הלעג הנורא הזה, אשר כבר נשכח כמת מלבבי, החל דמי לרתוח בקרבי כסיר נפוח, לבבי חש מכאוב איום ונורא, כל פצעי בת עמי התעוררו בקרבו, קראו ולא דמו — אז נשבעתי להקדיש כל כוחי ואוני לבת עמי הנלאה (שם).

“שיילוק וג’סיקה (יסכה)”, ציור שיצר גוטליב ב-1876 בהשראת המחזה שייקספירי ‘הסוחר מוונציה’. גוטליב צייר את פניה של הנערה בהשראת פני אהובתו לאורה רוזנפלד

גוטליב (משמאל) מציג את ‘שיילוק וג’סיקה’. הצילום מאפשר להבחין בגודלה המרשים של היצירה, בה צוירו הדמויות כמעט בגודל טבעי

הסיפור, שסופר בדיעבד, מעוצב כסיפור חינוכי טיפוסי של התפכחות פתאומית מחזון השילוב ושיבה דרמטית ליהדות — מה שככל הנראה לא תואם לגמרי את הדברים כהווייתם. גוטליב מצא עניין ביהדות עוד קודם בואו לקרקוב, והמשיך לעסוק בנושאים כלליים גם לאחר מכן, וכפי שצוטט פעמים רבות: “פולני הנני ויהודי, ומשתוקק אני לפעול למען השניים, כן יהי רצון הא־ל” (שם, עמ’ 39). אך אין ספק שהאנטישמיות שחווה על בשרו אכן העמיקה את רצונו לפעול — באמצעות כן הציור, פלטת הצבעים והמכחול — לשיפור מעמד בני עמו:

“כמה רציתי לבער את הדעות הקדומות כלפי בני עמי האומללים! כמה ביקשתי לברא את השנאה ששונאים את העם המסכן הזה! כמה רציתי להביא לפיוס בין פולנים ליהודים, שכן דברי הימים של שני העמים רצופי ייסורים. אמת, יומרני להאמין כי אני נקרא להיות שליח ממין זה. ואם נעדר אני כוחות להגשמת המטרה הנעלה, לו יהיו לי אהבת בני ארצי והדיווחים בעיתונות הפולנית לעדים על אופיי, שדרכי היא לפחות הדרך הנכונה לקראת תכלית זו” (שם, עמ’ 43־44).

מיתה חטופה

הסביבה האנטישמית גם הניעה את גוטליב לצאת מקרקוב, ובשנים הבאות — מתוך רצון לכבוש עוד ועוד יעדים בעולם האמנות — חזר לווינה, עבר למינכן ולרומא, ולבסוף שב לקרקוב. בשנים אלה הפך גוטליב הצעיר לצייר נודע ומוערך, וזכה בקרבתם של ציירים פולנים וביחס של כבוד מצד כותבים בעיתונות הפולנית והיהודית ומצד ארגונים יהודיים.

גוטליב בתקופת לימודיו בוינה. הצילום מראה עד כמה מדיוקים הדיוקנאות העצמיים שצייר

אבל ההצלחה לא האריכה ימים. אהבתו ללאורה רוזנפלד, שאותה פגש ב־1877 בהיותו בן 21, הסתיימה כאמור במפח נפש כאשר זו ביטלה את אירוסיה עמו. בהיותו בעל נפש רגישה סבל גוטליב, גם בלי קשר לאהבתו הנכזבת, מתקופות של דיכאון ומהתקפי מלנכוליה, ופעמים אחדות רמז לכך שרק אהבתו האמיצה למשפחתו מונעת ממנו לשים קץ לחייו. ב־1879 הוא החל אמנם לרקום קשר רומנטי חדש עם נערה בשם לולה רוזנגרטן, אך באותו קיץ נפל למשכב ותוך זמן קצר הלך לעולמו והוא בן 23 בלבד.

לאחר פטירתו ניתנו הסברים טבעיים אחדים למיתתו החטופה — סיבוך של דלקת באוזן, אנגינה או גידול בצוואר — אך אישיותו המלנכולית הולידה גם שמועות בדבר התאבדות, שמועות שלאורה רוזנפלד למשל הייתה בטוחה באמיתותן. כך או כך, חייו הקצרים של מאוריצי גוטליב הסתיימו במפתיע, והסיבה לכך נותרה עד היום לא פתורה. גוטליב הובא לקבורה בבית הקברות היהודי של פראג, אך יצירתו הענפה המשיכה לחיות גם לאחר מותו.

איזה יהודי מודרני הקשיב לדרשה של ישו?

גוטליב צייר ציורים רבים במגוון נושאים. בין יצירותיו ציורים אחדים המתארים סיפורים מהמקרא ואחרים המתארים סיפורים מתולדות היהודים שהשתמרו בכתבי הקודש הנוצריים, ובהם תיאור הריגת הולופרנס בידי יהודית. ברוח תקופתו הוא עסק לא מעט בציור סצנות שהתרחשו במזרח, וכמי שמצא עניין רב בגורל בני עמו צייר גם סצנות רבות מהחיים היהודיים — חתונה יהודית, יהודים רוקדים, יהודים בתפילה ועוד.

‘סופר הסת”ם’, שמן על בד, 1876

הוא צייר גם סצנות ששיקפו את שאיפתו כי היהודים יתקבלו על ידי החברה הפולנית. תמונה מפורסמת שלו מתארת את אסתרקה והמלך קזימיר הגדול בן המאה ה־14, בעקבות אגדה על אשתו היהודייה של מלך פולין, מעין גלגול מאוחר של אסתר המלכה. הוא תכנן לצייר יצירת מופת רבת רושם שתתאר את הגעת היהודים לפולין בימי קזימיר, אך בשל מותו בטרם עת לא הספיק לממש את תכניתו. בהיותו טרוד בשאלת זהותו העצמית צייר גוטליב גם דיוקנאות עצמיים, חלקם כשהוא מחופש לדמויות אחרות, ביניהן גבר ערבי, אציל פולני ואחשוורוש.

רצונו של גוטליב להילחם בחוסר הסובלנות באמצעות הציור באה לידי ביטוי גם באופן שבו טיפל בדמויות בלתי צפויות. אחת מהן היא זו של אוריאל דה קוסטה, יהודי פורטוגזי ממשפחת אנוסים ששב ליהדות אך הוקע על ידי הקהילה היהודית בשל דעותיו ולבסוף שם קץ לחייו. דמות אחרת היא דמותו הספרותית של שיילוק, היהודי הנוכל ממחזהו של שייקספיר ‘הסוחר מוונציה’, המתואר בידי גוטליב כאדם ישר דרך וכאב רגיש ואוהב.

אך אין ספק כי דמות היהודי המפתיעה ביותר בציוריו של גוטליב היא דמותו של ישו. דמות זו, שהוקעה בחברה היהודית המסורתית מכל וכל, הופיעה בשתי יצירות בלתי גמורות שלו — ‘ישו לפני שופטיו’ ו’ישו דורש בכפר נחום’. ברוח המחקרים האוריינטליסטיים בני הזמן תיאר גוטליב את ישו כיהודי בשר ודם, בן המזרח שחי בשלהי ימי הבית השני, ולא כדמות אלוהית בעלת סממנים אירופיים כפי שתואר במסורת הציור הנוצרית. בדרך זו הוא ביקש למעשה לטהר את דמותו של ישו ולהציגו כיהודי. גוטליב עבד על יצירות אלה בשעה ששהה ברומא — מעוז השנאה ליהדות בשמו של ישו עצמו. ביצירה ‘ישו דורש בכפר נחום’ מוצגות בכפיפה אחת דמויות יהודיות ואורח רומי, ועל שטיח במרכז התמונה מופיע ייצוג אנכרוניסטי של מה שנראה ככיפת הסלע מאות שנים לפני בוא האסלאם לעולם. הדעת נותנת אפוא שבשם חזון השילוב שלו ביקש גוטליב להביע ביצירה מסר אוניברסלי של אחוות עמים ודתות. כמו ברבות מיצירותיו מופיעה בציור גם דמותו שלו, וזו ממוקמת בין היושבים בבית הכנסת בשעת דרשתו של ישו. הקהל ברובו נראה אדיש למסר היוצא מפיו של הדרשן, ועל פניו של גוטליב נסוכה הבעה מלנכולית הרומזת לכך שהוא מסופק אם החזון האוניברסלי המהדהד בין כתליו של בית הכנסת בכפר נחום אכן עתיד להתממש.

‘ישו דורש בכפר נחום’. בין המאזינים לדרשה נמצא גם בן דמותו של גוטליב. שמן על בד, 1878-1879

הבעה מלנכולית משוכה על פניו של גוטליב גם בציור היהודים המתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים. אין זה מקרה שבעוד חבריו הפולנים של גוטליב הציגו ביצירות המופת ההיסטוריות הגדולות שלהם תמונות של קרבות, בחר גוטליב להציג ביצירת המופת המובהקת שלו דווקא סצנה של תפילה שנסוכה עליה אווירת טוהר וזוך. הצייר לאופולד פיליכובסקי כתב על כך:

“גוטליב היה האמן היהודי הראשון שהבחין ביופי הפיוטי של חיי היהודים בגלות, הראשון שראה בחייהם של היהודים הפולנים, בלבושם העלוב, בנשיהם ובטפם ריתמוס משוכלל, חינניות, תוכן, דרך תרבותית. הוא הבין ברגישותו האמנותית כי הטלית יכולה לשמש את האמן ליצירת קווים ענוגים לא פחות מן הטוגה היוונית או הרומית” (שם, עמ’ 151).

עם זאת, היופי שתיאר גוטליב בציור היה יופי נוסטלגי של עולם דועך שלא ברור כמה זמן עוד יוסיף להתקיים. הוא עצמו מופיע בציור כ’אחר’, זר ומוזר בלבושו, כאילו הוא לקוח מתקופה אחרת. מי שבחייו לא חדל מלהתלבט לאיזו קבוצה הוא שייך, הונצח בלבטיו אלה גם ביצירתו הגדולה.