מי אתה, יוספוס?
אלפיים שנה לאחר מותו עדיין מעורר יוסף בן מתתיהו רגשות עזים של הערצה מחד גיסא ושל שנאה מאידך גיסא, כאילו אירועי ימיו זה עתה תמו. יוסף הוא האיש שפתח לנו חלון אל העולם התוסס והמבעבע של סוף ימי בית שני, ואנו מנסים ליישב את התמונה הנגלית לנו מבעד לחלון זה עם התמונה שהורגלנו לראות מבעד לחלון אחר, כנראה מרוחק יותר ומכוסה וילון, החלון של ספרות חז”ל. זה האיש שהיה כהן וגם מורד, מפקד צבא, פוליטיקאי מפוקח ומגיד עתידות לעת מצוא, גולה בארצו ובן ארצו בגולה. זה האיש שכתב ספרי מופת רבים בשפה שעל פי עדותו לא הייתה שגורה על פיו כיאות, ואולי שימר עבורנו שריד מעולם של הגות ופרשנות של יהודים נאמנים אחרים, אבותינו ממש, אך לעתים אנו מסרבים להכיר בו ובהם ככאלה.
צילום: Michael Tylerעיר ובלבה מקדש. דגם ירושלים בשלהי בית המקדש השני נבנה באמצע שנות השישים על פי פרשנותו של פרופ’ מיכאל אבי-יונה לכתבי יוסף בן מתתיהו. לאורך השנים שונה הדגם, בעקבות ממצאים ארכאולוגיים שהוכיחו כי תיאוריו של יוסף לא היו מדויקים או שפרשנותו של אבי-יונה לא הייתה נכונה
אנו עומדים נבוכים מול עדותו של יוסף בן מתתיהו: אנחנו, האמונים על ספרות חז”ל, הרואים דרכה את כל הקורות אותנו, עד כמה אנחנו צרי מבט? האם אפשר שהאיש הזה – שרבים מאתנו מעדיפים לשנוא ולהוקיע, שבלא מעט מכתביו ניכרת הערכה עצמית גבוהה ומוגזמת – הוא האיש שהיטיב מאתנו להכיר את חז”ל עצמם, חכמינו ואושיות קיומנו? קשה מאוד להתייחס ליוסף בן מתתיהו כמורה דרך בנבכי דור הזוגות וחכמי המשנה בשל הלכותיו הצדוקיות ורעיונותיו ההלניסטיים, אבל להתעלם ממנו בתחום זה קשה עוד יותר. הוא היה שם. הוא דיבר אתם. הוא ראה כיצד מתנהלת העבודה בבית המקדש ומהן הלכותיו. הוא מזכיר כהנים גדולים בשמותיהם ומתייחס בעיקר לתפקידיהם הפוליטיים, במרד ולפניו, כתומכים או כמתנגדים ואף כלוחמים ונרצחים, בעוד מקורות חז”ל מזכירים רק בודדים מהם, כמו יהושע בן גמלא וחנניה בן חזקיה, וגם זה רק בהקשר דתי מובהק.
כל מה שאנחנו יודעים על יוסף בן מתתיהו בא מכתביו, וכך גם כמעט כל מה שאנחנו יודעים על תקופתו. בלעדיו לא היינו יודעים כמעט מאומה על פרק משמעותי ביותר בהיסטוריה שלנו. חלק גדול מהכרת זהותנו ההיסטורית והלאומית נתון בידיו של האיש הזה, שברצותו מכסה וברצותו מגלה, ברצותו משמיץ וברצותו משבח. גם דברים רבים על העולם הגדול של תקופתו לא היינו יודעים ללא תיאוריו – על מצעדי ניצחון רומיים, על סדרי צבא ועל אורחות חיים שאותם תיאר לפרטיהם באריכות כפי שכמעט אף היסטוריון אחר מאותם ימים לא היטיב לעשות.
וראה זה פלא, האיש – כתבן אובססיבי שעמל כל ימיו על תדמיתו העצמית והתחכך בכל גדולי העולם של תקופתו כדי לשמר את זכרו הנכון בעיניו למען הדורות הבאים – לא יצר היסטוריה מלוקקת וחד צדדית. הוא היה מודע היטב לאפשרות הזו, ומנגד היה מודע היטב לתדמיתו העצמית כהיסטוריון הדורשת ממנו להציג את הדברים באובייקטיביות, כפי שעשו כל קודמיו. ועם זאת, הוא הצהיר מפורשות שאינו מעוניין להיות אובייקטיבי, כי הוא יודע בדיוק מי האשם בצרותיו ובצרות עמו:
אין בדעתי להתקנא בסופרים המפריזים במעשי הרומאים ולהאדיר את מעשי אחיי; רק אעביר בדיוק את מעשי שני הצדדים, ובראש סיפורי המעשים אקדיש דברים להלוך נפשי ואתן ללבי הכואב לבכות על אסונות מולדתי, כי החריבה אותה מלחמה מחוץ ועריצי היהודים משכו שמה את צבאות הרומאים בעל כרחם … ואם יבוא איש ללמד חובה עליי כי הפרזתי בגנות העריצים ומעשי הרצח אשר עשו, או גדשתי את הסאה בקינות על מולדתי, יישא נא פנים למכאוביי אשר קלקלו את שורת ההיסטוריה. כי נפלאה עירנו לפנים מכל ערי ממשלת הרומאים וזכתה לעלות למרום ההצלחה, ועתה הגיעה שעתה לנפול אל תהומות היגון … ואם יימצא שופט אכזרי אשר יקשיח לבו מחמלה, הנה עליו לחשוב את סיפורי המעשים לדברי הימים ואת הקינות לדברי הכותב (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מהדורת שמחוני, פתיחה, ג’).
למרבה האבסורד, דווקא ההיסטוריה הלא אובייקטיבית שלו היא זו שסיפקה את עיקר התחמושת למתנגדיו הרבים.
שריד מפסל קולוסלי של טיטוס. גופו של הפסל לא שרד, אולם לפי גודל הראש, המוצג במוזאון הלובר בפריז, ניתן להעריל שגובה הפסל היה כ3.2 מטרים
אציל ירושלמי
יוסף בן מתתיהו נולד בירושלים ב-37 לסה”נ – שנת הכתרתו של קליגולה לקיסר רומא – למשפחת כהונה מכובדת, דור שביעי ליונתן החשמונאי. כנצר למשפחת אצולה זכה לחינוך מובחר שכלל השכלה יהודית רחבה וגדל בין גדולי ירושלים, כהניה וחכמיה, ובהם חכמי דור התנאים הראשון.
מוצאו של יוסף, בן לאצולת ירושלים, היה עשוי להועיד לו חיי שפע ונוחות בחברה הצדוקית של זמנו, אבל הנער היה סקרן ועצמאי: הוא עבר בין הכיתות השונות שמילאו את ירושלים ואת ארץ יהודה כולה, סבב בערים ובמדבר תהה על טיבם של כיתות ושל זרמים שונים ביהדות בזמנו וביקש לגבש לעצמו את דרכו בסבך המחלוקות שאפיינו את יהדות שלהי ימי הבית. מסעות אלה נערכו בעודו צעיר לימים וקשה לדעת מה הספיק ומתי. בסופו של דבר, בהיותו כבן עשרים, מצא מנוחה לנפשו כפרושי לאחר שהספיק לגבש לעצמו דעה ברורה על הזרמים השונים. הוא מעיד על עצמו שהיה חכם בין חכמי זמנו ונשא ונתן עם חכמי התורה, אבל מכל התנאים שהוא מזכיר מוכר לנו רק שם אחד – שמעון בן גמליאל, הוא רבן שמעון בן גמליאל נכדו של הלל הזקן.
קרבתו לעולמם של חז”ל עולה גם מתיאור נעוריו. כבן לאצולת ירושלים התחנך במוסדותיה שגם על פי עדות חז”ל היו בפריחתם באותה עת. את המקדש הוא הכיר מבפנים, על עבודתו וסדריו. המדרשים הרבים המשוקעים בכתביו מעידים על זיקתו לעולם המדרש החז”לי. הוא היה מצוי גם ברוח היהדות ההלניסטית שומרת המצוות של תקופתו שלא באה לידי ביטוי בספרות התלמודית אבל הייתה בעלת השפעה רחבה ואפילו בינלאומית. ירושלים הייתה עיר גדולה, מהגדולות בערי המזרח התיכון, והמקדש שבה, כמו גם מפעלי הבנייה האחרים של הורדוס שהיו נוף ילדותו של יוסף, היו מהגדולים ומהמפוארים בתקופתם בקנה מידה עולמי. הירושלמי הממוצע, במיוחד אם היה בן מעמד הכהונה העשיר, היה במידה מרובה בן העולם הגדול. היוונית הייתה שפה שנשמעה בחוצות העיר, וכשיוסף הגיע לאחר תהפוכות חייו לרומא הוא יכול היה להיחשב בה בן תרבות. מסתבר שמוצאו הבטיח לו מעמד ציבורי מכובד והוטלו עליו באותן שנים שליחויות לאומיות שונות ובהן נסיעה לרומא בהיותו בן 26 שם נפגש עם פופיאה אשתו של נירון קיסר.
צילום: מרק ווילסוןחיפוש עצמי בין עולם הכיתות של שלהי הבית השני. שרידי בית ברובע המגורים בקומראן, האזור בו הסתובב יוסף בן מתתיהו בנעוריו בחיפוש אחר כיוון רוחני שיתאים לנפשו
צילום: Nanosanchezפסל של פופיאה סבינה, אשתו של הקיסר נירון, עמה נפגש יוסף בביקורו ברומא בהיותו בן 26. הפסל מוצג במוזאון לארכאולוגיה של אולימפיה, יוון
מורד ובוגד
עם פרוץ המרד בשנת 66, והוא בן 29, נשלח יוסף על ידי הנהגת המרד לגליל כדי לארגן את היישובים היהודים ואת מבצריהם, מלאכה שיוסף התמסר לה והקדיש לה מאמצים רבים. אולם בשנת 67 כבש המצביא הרומי אספסיאנוס את הגליל מבצר אחרי מבצר והותיר אחריו חורבן והרג. שבועות ארוכים צר אספסיאנוס על יודפת, העיר שבה התבצר יוסף עצמו, ובסופו של דבר פרץ גם את חומותיה. אחרוני המגנים התבצרו במערה. בניגוד לעצת יוסף הם דחו את הצעת הכניעה והחנינה שקיבלו מהרומאים והחלו להתאבד בזה אחר זה לפי סדר שנקבע בגורל. יוסף וחבר נוסף שנשארו אחרונים – יוסף אינו מפרט כיצד אירע הדבר וזו כנראה פרשה שהעדיף לא להרחיב בה (ראו מסגרת) – לא התאבדו ומסרו את עצמם בידי הרומאים.
ממקורות שונים עולה שיוסף ראה עצמו כנושא מסר דתי ומוסרי לעמו וייחס לעצמו יכולת לדעת נסתרות ועתידות. אחד המקרים האלה התרחש בעומדו בפני ההחלטה להסגיר את עצמו לידי הרומאים:
וברגע ההוא נהה עליו רוח ממרום, והוא שם לנגד עיניו את החזיונות הנוראים אשר ראה בחלומו זה מקרוב, ויתפלל אל א-לוהים חרש לאמור: בורא ישראל, הנה טוב בעיניך לשבור את קרן עמך ולהצליח את מעשי הרומאים כולם, ובי בחרת לגלות את העתידות, על כן אני תוקע את כפי לרומאים ברצון למען אחיה, ואתה עדי כי לא בוגד אני בלכתי אליהם, רק עבדך עושה רצונך (שם, ג’, ח’, ג’).
צילום: שוקיחורבנה של יודפת במהלך המרד הגדול לא מנע מיהודים להמשיך להתגורר בה, ובתלמוד הירושלמי אנו מוצאים עדויות אחדות לחיים יהודיים במקום. בפיוטים ארץ ישראליים מהתקופה הביזנטית נזכרת משפחת מימין, משפחת כהנים מיוחסת שהתגוררה ביורפת, היא יודפת. תל יודפת כיום
העריקה מהעיר הנצורה והנפילה אל מחנה אספסיאנוס מזכירה את סיפורו של רבן יוחנן בן זכאי (גיטין נו). שניהם נוטשים את עירם הנצורה בהבינם שאפסה התקווה. כמו רבי יוחנן בן זכאי גם יוסף – שוב על פי עדותו שלו, שהרי אחרת אין לנו – מנבא לאספסיאנוס שהוא עתיד להתמנות לקיסר, וכמוהו גם הוא מביע התנגדות נחרצת ואף בוז לקנאים שלדעתו החריבו את העיר במלחמות האחים שלהם. בדומה לחכמים רבים טען יוסף שהחורבן היה למעשה ידוע מראש והיו סימנים שהעידו על האסון המתקרב שנים רבות קודם.
מרגע שנפל בידי הרומאים נפתח פרק חדש בחיי יוסף. כבן חסותו של אספסיאנוס הוא הפך להיות חלק מהמחנה הרומאי, ולאחר שזה התמנה לקיסר היה יוסף בן חסותו של בנו ומחליפו המצביא טיטוס. עם המחנה הזה עבר בכל הארץ והשתתף מן הצד הרומי בכל הקרבות, כולל במצור על ירושלים, תוך שהוא מנסה לשכנע את הנצורים להניח את נשקם במלחמה אבודה זו. במעשיו אלה קנה לו שונאים רבים שראו בו בוגד, ועד היום הוא עומד במרכז הפולמוס על המלחמה ההיא.
עם חורבן ירושלים שב טיטוס לרומא ולקח עמו את יוסף, אולם יוסף המשיך לתאר בספרו ‘תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים’ את המרד הגדול עד לסופו. במקומות אחדים שם יוסף בפי גיבורי ההיסטוריה נאומים שלמים שבהם הוא פורס השקפות עולם שרווחו בזמנו. נאומים אלה היו דרך כתיבה מקובלת שהכל ידעו שהיא אינה מתארת אמת עובדתית טהורה, ועם זאת ראוי לה שתהיה אמת. בדרך זו הכניס ההיסטוריון את פרשנותו לאירועים לתוך מהלך הדברים עצמם, על חשבון הדיוק ההיסטורי אבל למען ההבנה העמוקה יותר. דוגמה בולטת לכך היא הנאום ששם יוסף בפי אלעזר בן יאיר ערב נפילת מצדה. יוסף לא יכול היה כמובן לדעת מה אמר אלעזר, אבל הנאום הוא תמצית האידאולוגיה הקנאית שאותה הוא הכיר מקרוב:
הוי אנשים גיבורי החיל! הן מני אז קיבלנו עלינו לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את א-לוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצווה עלינו להשלים בפועל כפינו את משאת נפשנו, ואל נעטה בשעה הזאת קלון עלינו … הן מאז, מן היום אשר הגענו לבינה, לימדונו חוקי תורתנו, תורת א-לוהים, וגם אבות אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגודל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המוות, כי המוות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נווה הטהרה אשר שם ביתן, לבלתי תוספנה עוד לדאבה (שם, ז’, ח’, ו’-ז’).
למרות התנגדותו הנחרצת לקנאים ולדרכם, תיאור סופם נכתב על ידי יוסף בדרך שמעוררת כבוד בלב הקורא עד היום הזה, ולנאומים אלה יש חלק לא קטן בכך. לא בכדי הוא בחר לסיים בסיפור זה את ספרו.
מטבע כסף של יהודה השבויה משנת 79 לספה”נ המציין את כיבוש יהודה בידי הקיסרים הפלאבים. מצדו האחד טיטוס ומצדו השני חייל רומאי חמוש ניצב מעל שבוי יהודי כפות.
ספרות גולה
עם שובו של טיטוס לרומא הגיע יוסף, בן חסותו הנאמן והמעריץ, לבירת העולם. בדרך עבר בערי המזרח התיכון, נכח במשחקים ובאירועים חגיגיים רבים, ואף את מסע הניצחון ברומא עצמה תיאר. בזכות חסותה של משפחת הקיסרים הפלאבים – משפחתו של אספסיאנוס ושושלתו – זכה יוסף לאחוזה, לפרנסה ולביטחון מפני שונאיו, ואף שם חדש הוענק לו – טיטוס פלביוס יוספוס, כשם המשפחה שאימצה אותו. משפחה זו היא גם שאפשרה לו לעסוק במה שהפך לייעוד חייו ופרסם אותו לדורות – כתיבת ספריו.
ספריו סובבים סביב המלחמה ותולדותיה מזוויות שונות, בצורות שונות ובהיקפים שונים. בשנת 80 לערך, כעשור לאחר שהגיע לרומא, פרסם את ‘תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים’, סיפור המרד הגדול וכישלונו. כ-15 שנים נוספות הקדיש לחיבורו המונומנטלי ‘קדמוניות היהודים’, העוסק בדברי ימי עם ישראל מראשיתם ועד ימיו. בחיבור זה ביקש לתת פרופורציות ועומק לסיפור עמו ולאושש את טענתו שלעם היהודי יש מה לתרום לעולם ואין להסתכל עליו רק במבט עוין שלו זכה בשל המרידות. לצד ספרים האלה פרסם גם ספרים קצרים ובעלי גוון אישי יותר: ‘חיי יוסף, שבו הוא נלחם על שמו הטוב מול מתקפה מצד גורמים שונים, יהודיים ורומיים; וספרו האחרון, ‘נגד אפיון’, שעסק בהגנה על היהדות. גם בספרים אלה הוא חוזר ומתאר רבים מאירועי המלחמה.
איננו יודעים בוודאות מאילו מקורות שאב את המידע המופיע בספריו. ב’קדמוניות היהודים’ הוא מזכיר מקורות רבים, יווניים ויהודיים, היסטוריים ופרשניים, שנעזר בהם לשם כתיבת ההיסטוריה הרחוקה יותר. הוא גם מזכיר עוזרים שסייעו לו בהשגת החומר היווני שבו התמצא פחות. ב’תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים’ הוא נשען כנראה בעיקר על זיכרונו ועל ניסיונו הצבאי, וכן על חוויותיו כבן הפמליה של הפלאבים. אין ספק שגם בספר זה שיקע מידע מספרים וממקורות נוספים, שכן הוא מתאר ערים, אזורים ונופים שאת חלקם בוודאי לא הכיר באופן אישי, אולם הוא מיעט להזכיר את מקורותיו, אולי כדי להדגיש את היותו חלק מהאירועים שעליהם הוא מספר.
רומא הייתה באותם ימים מטרופולין שאין שני לה, אבל גם שם דווקא היוונית הייתה שפת ההשכלה. טיטוס פלביוס יוספוס – לשעבר יוסף בן מתתיהו הכהן – השקיע עצמו רובו ככולו בלימוד התרבות ההלניסטית לעומקה. ספריו מלאים ציטוטים ורמיזות לסופרים יוונים, ובמיוחד להיסטוריונים שקדמו לו, והוא ערך את ספריו בדומה לספריהם.
יוספוס, שהעיד על עצמו שמצעירותו היה זר לאחיו במולדתו, הגיע לרומא כיהודי בן חסות שאינו דובר את השפה המקומית על בוריה ותרבותו היהודית זרה לחלוטין לעיר שאליה צנח, אולם הוא הצליח להשתלב במקום. אין ספק שהיה מעורה בחיי העיר ובהווייתה, כפי שמעידים תיאורי המצעדים והמשחקים, אולם רומאים בני תקופתו לא הזכירו אותו, ועם הזמן חלה כנראה גם התרחקות מסוימת בינו לבין בני משפחת הקיסרים מיטיביו, למרות שהעביר לעיונם את כתביו ההיסטוריים קודם פרסומם. בודד ברומא השקיע עצמו יוספוס בספריו, ודרכם ניסה בכל מאודו להפוך את היהודים למופת ולמודל חיקוי בעולם הרומי:
שקלתי בלבי מתוך כובד ראש: בראשונה, אם אבותינו נטו למסור (לאחרים) ידיעות כאלה, ובשנייה, אם היו בתוך ההלנים אנשים ידועים שנפשם חשקה לדעת את דברי ימינו. וכן מצאתי שתלמי השני … השתוקק במידה יוצאת מן הכלל לתרגם לשפת יוון את תורתנו … ובכלל יכול כל מי שרוצה לחקור את דברי הימים האלה ללמוד מהם בייחוד דבר אחד, והוא שכל הנוהרים אחרי רצונו של א-לוהים ואינם נושאים את לבם לעבור על החוקים הטובים, הצלחתם בכל דבר היא למעלה מכל דמיון, ושכרם – האושר – ניתן להם מאת א-לוהים (מתוך הקדמתו לקדמוניות היהודים, מהדורת אברהם שליט).
אין ספק שהנסיבות שבהם נכתבו החיבורים השפיעו על הדרך שבה מוצגים האירועים. כך למשל הצביעו רבים על ניסיונו לטהר את דמותו של טיטוס ולהציגו כאדם רחום שלא רצה כלל לשרוף את המקדש. עם זאת, הוא נוקט במקומות אחרים עמדה הפוכה ואינו מסתיר את ביקורתו על החברה הרומית ועל אכזריותה, כולל ביקורת על הקיסרים עצמם. תיאורים אלה לא בהכרח נתפסו כשליליים בעיני הרומאים וקיסריהם, שכידוע נהנו מאוד לצפות בבני אנוש הורגים איש את רעהו בשידור חי לעיני המון מריע.
עיקר מטרתו הייתה כנראה פרשנות פנים יהודית של האירועים, ויותר מכל הוא ביקש להצביע על אחריות הקנאים לאסונות שבאו על העם. הפחתת האחריות הרומית היא אם כן תוצאה של מגמה זו, לצד רצונו לפאר את מיטיביו, אולם לדעתו אין בכך משום בגידה באמת עצמה. מגמה זו ניכרת בכל ספריו. מלחמות האחים, מימי החשמונאים – שבהם פתח את ספרו ‘תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים’ – ועד ימיו, זוכות אצלו להדגשה יתרה, והן אלה שהביאו לדעתו לתוצאות המרד. גם בעניין זה דבריו תואמים את עמדת חז”ל שתלו את החורבן בשנאת חינם, אולם בשונה מחז”ל הוא לא כתב רעיונות מעורפלים אלא פירט את הנסיבות הפוליטיות והריאליות לחורבן.
רשמית, ייעד יוספוס את ספריו לבני העולם היווני רומי. הוא שאף להציג בפניהם עולם יהודי מסביר פנים ומאתגר הראוי להערצה דווקא בעיני בן התרבות ההלניסטית רומית. אבל למעשה הוא המשיך לקוות כל ימיו ללגיטימציה דווקא מבני עמו, שעל פי אמונתו פעל למענם ואילו הם דחו אותו והשמיצו אותו – השמצות שגם עליהן אנחנו יודעים היום רק מתוך כתביו. לדבריו כתב את ספרו ‘תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים’ קודם עבור עמו בשפתו – איננו יודעים אם כוונתו לעברית או לארמית – אולם אין בידינו כל שריד מספר זה, וכנראה שמדובר בספר אחר, שונה מהספר המוכר לנו, שנכתב כולו מתוך עולם המושגים והשפה של הקורא הרומי המשכיל דובר היוונית.
כתבי יוסף בן מתתיהו נכתבו במקור ביוונית ותורגמו ללטינית על ידי נזירים נוצרים שמצאו בהם עדות למשיחיותו של ישו. רק בעת החדשה, עם פריחת המחקר ההיסטורי של העם היהודי, הוכרה חשיבותם של כתביו ומאז הודפסו מהדורות אחדות שלהם בעברית. כתבי יד של ספרי יוסף בן מתתיהו
הפסד בלתי נמנע
הנאומים בספריו של יוספוס נכתבו ברובם מפי תומכי רומא, ובכולם חוזר הרעיון שלפיו שליטתה של רומא על כל העולם אינה ניתנת לערעור. הוא ראה בקיסרות הרומית תופעה על טבעית שאין לה הסבר רציונלי והסיק מכך שעל עמי העולם לקבל את שלטונה. גם בנקודה זו דבריו קרובים לדברי חז”ל. רבי חנינא בן תרדיון אמר לרבי יוסי בן קסמא: “אומה זו מן השמים המליכוה” (עבודה זרה יח.). בנאומו מול חומות ירושלים ומורדיה ניסה יוספוס לשכנע גם את קנאי העיר בהכרח היסטורי זה:
שימו אל לבכם כי אין לעמוד בפני עזוז הרומאים, והן כבר משכתם בעוּלם מתמול שלשום … אמנם יאות לנבֵּל כבוד אדונים רפי ידיים, אבל לא להרים יד במושלים אשר כל העולם עובד להם. היש ארץ בעולם אשר נמלטה משבט הרומאים? … בכל מקום עבר המזל אליהם והא-לוהים השם חליפות לממשלות העמים עוזר עתה לשליטי איטליה (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ה’, ט’, ג’).
אין בדבריו הצדקה של רומי או זיכויה ממעשי רשע שעל רבים מהם דיווח הוא עצמו. הוא לא הסביר, כאחדים ממחברי זמנו, שהרומאים זכו לשלטונם בשל תכונותיהם המיוחדות, ובהם טוב מזגם ואומץ לבם, שכן אם יש סיבה מוסרית לניצחונם הרי יש להם גם נקודות תורפה מוסריות רבות. דווקא היעדר הצדקה גלויה לשלטונם הוא סיבה לא להתמרד, הוא המוכיח שא-לוהים רוצה בשלטונם ללא טעם מובן לנו עד בוא העת שבה ייפלו גם הם.
בכך סוגר יוספוס מעגל. בראשית ימיו היה מפקד בצבא המרד, שלפחות אחדים מראשיו ציפו שיסתיים בגאולה שלמה ובהתגלות מלכות הא-לוהים. אותה ציפייה לגאולה באה לידי ביטוי בחיבוריו המאוחרים בתקווה מסותרת וסבלנית לנפילתה העתידית של רומא ולתקומתו של עם ישראל – ציפייה שאין להביאה לידי ביטוי מעשי שכן עוד חזון למועד.
טיטוס פלביוס יוספוס, הלוא הוא יוסף בן מתתיהו הכהן, הלך לעולמו ברומא סביב שנת 100 כאזרח רומי מכובד. אב הכנסייה אוסביוס כתב במאה הרביעית כי פסלו הוצב בעיר לאחר מותו. ספריו נודעו בעיקר בין הסופרים הרומים ומאוחר יותר בקרב כנסייה הנוצרית שראתה בדבריו הוכחה לאמיתות נבואתו של ישו על חורבן ירושלים ועל רשעתה. אולם העולם היהודי לא הכיר את כתביו, או שמא לא הכיר בהם, עד המאה העשירית. צחוק הגורל הוא שלאחר כל התהפוכות שעברו עליו ספריו הם המקור העיקרי והיחיד כמעט לתולדות תקופתו הסוערת.
רבים מקוראיו של האיש – שאימץ לעצמו את שמו של מיטיבו טיטוס פלביוס המכונה בפי חז”ל טיטוס הרשע – מוקיעים אותו על מעשיו: בגידתו ברעיו המתים ביודפת שלא התאבד עמם, ניסיונותיו לשכנע את בני עמו להיכנע לרומא, ומעל לכל התחככותו עם הקיסר אספסיאנוס ועם בניו טיטוס ודומיטיאנוס, כולם רשעי עולם בעיני חז”ל. אפשר שהוקעה זו מסייעת בידי הקוראים להתרחק ממנו ומדבריו המטרידים, אבל אפשר שיותר מכל צורבת צדקת דבריו לאחר מעשה – המרד ברומא אכן היה אסון, שואה של ממש, ובפרספקטיבה היסטורית ניתן היה להימנע ממנו, כפי שסברו גם רבים מחכמינו ז”ל. בפרפרזה על דבריו החריפים של מארק טווין ניתן לומר שאנו מסוגלים לסלוח למי שמשקר לנו, אבל למי שאומר את האמת אנחנו לא מסוגלים לסלוח.
חורבן המקדש. ניקולא פוסין, שמן על בד, 1640. המוזאון להיסטוריה של האמנות, אוסטריה
איור: מישל קישקהלקריאה נוספת: יונתן פרייס, המבוא לספר ‘תולדות מלחמת היהודים ברומאים’ בתרגומה של ליזה אולמן, ירושלים תש”ע; דניאל שוורץ, מבוא ופירוש לספר ‘חיי יוסף’, יד יצחק בן צבי תשס”ח.
Illustration: Michel Kishka