רומאים על הגג

קיץ, לפני כאלפיים שנה. המרד הגדול נגד הרומאים משתולל ברחבי יהודה. פליטים יהודים מותשים מטפסים במעלה ערוציו התלולים של הגולן, מעיפים מבט אל על לעבר ציפורי הטרף החגות שם. לא יחלוף זמן רב בטרם יפשטו על פני הנוף נורא ההוד נשרים אחרים, המצוירים על דגלים לצד סמלי הלגיונות הרומיים, ממתינים לזנק מעמדת הגובה שתפסו להם. הפליטים, חלקם קנאים הנלחמים על דתם ועל חירותם הלאומית, ביקשו מחסה בגמלא, העיר האיתנה היחידה שנותרה באזור.

למסתכל מטה מרחבת התצפית הגבוהה שבגן הלאומי גמלא קל להבין כיצד יכול היה משקיף באותה תקופה לתעד במדויק את רגעי הקרב שנערך על הרכס הדבשתי שמתחתיו. מטרת התיירים שמגיעים לתצפית אינה להשקיף על הנוף המרהיב שכולל את הכנרת הרחוקה או על הנשרים הדואים בדומייה בגובה העיניים; הם באים כדי לחיות מחדש את מהלך הקרב ואת תוצאותיו הטרגיות. בעזרת ציטוטים מדברי ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו – המקור היחיד שיש בידינו המתאר את רצף האירועים שהתחוללו במקום – מספרים מדריכי הטיולים למבקרים את סיפור המצור על גמלא ואת סיפור נפילתה.

Hanay

עיר על מדרון. מבט מרחוק על גמלא מאפשר לראות את שרידי המבנים הנתמכים אחד בשני ואת הקמרון בצורת דבשת שנתן לעיר את שמה

ניצחון בלתי צפוי

לעתים מכונה גמלא ‘מצדה של הצפון’, אולם האירועים שהתרחשו בגמלא בשנת 67 היו שונים לחלוטין מאלה שהתרחשו שש שנים מאוחר יותר בארמון המבוצר שבדרום הארץ. מצדה הייתה ארמון שהפך למחנה פליטים. המבנים שהותיר אחריו המלך הורדוס על הר שולחן הצופה אל ים המלח הפכו למעוז האחרון של המרד הגדול נגד הרומאים. גמלא, לעומת זאת, הייתה עיר משגשגת בגולן שחיה בה אוכלוסיה קבועה. בעקבות המתקפה הרומאית על אוכלוסיות המורדים ברחבי הגליל התמלאה העיר כמעט עד להתפקע בפליטים שברחו אליה. בעוד שבמצדה הקנאים שהגנו על המקום היו נתונים תחת מצור רומי ולדברי יוסף בן מתתיהו מתו בלי שניהלו מלחמה פנים אל פנים עם הרומאים, הרי שבגמלא נפגשו היהודים והרומאים בעימות חזיתי. למרבה ההפתעה, בשלב הראשון ניגפו הכוחות הרומיים העצומים. אספסיאנוס הציב סביב ההר שעל מדרונותיו נבנתה העיר שלושה לגיונות – החמישי, העשירי וה-15. המגנים היהודים המטירו אבנים וחִצים מביצורים שנבנו על ידם בחיפזון, אך לא הצליחו למנוע משלושת אילי הברזל הרומיים לנגוח בחומות העיר שזועזעו ונפרצו. יוסף בן מתתיהו מתאר את תגובת המגנים הנואשים לאחר שהלגיונרים נהרו פנימה בתרועת חצוצרות ובשאון הלמות כלי נשק:

אלה [המגנים] עמדו אמנם זמן מה בפני ראשוני הרומאים שחדרו פנימה, מנעו את התקדמותם והדפו אותם בעוז, אך מספרם הרב של הפורצים מכל עבר אילץ את המגנים לסגת אל חלקי העיר הגבוהים. אולם ברדוף אויביהם אחריהם פנו לפתע לאחור, תקפום, דחקו אותם כלפי מטה במדרון והרגו בהם בהיותם דחוקים במקום צר וקשה לגישה (‘תולדות מלחמת היהודים ברומאים’ בתרגומה של ליזה אולמן, ספר רביעי, א’, ד’).

מכיוון שמגני העיר מנעו מהם להתקדם במעלה הרחוב וזרם חבריהם הבאים אחריהם מנע מהם לסגת לאחור נאלצו החיילים הרומאים לטפס:

[הרומאים] נמלטו אל גגותיהם של בתי האויב שהיו סמוכים לקרקע. הבתים קרסו במהרה

, כי לא יכלו לשאת את כובד משקלם של החיילים הרבים שעמדו עליהם, ובנפול בית אחד על הבתים שמתחתיו הרס בתים רבים, ואלה מצִדם מוטטו את הבתים שמתחתיהם. קריסת הבתים הביאה להרג רב בקֶרב הרומאים: אובדי עצות המשיכו לקפוץ אל הגגות גם כאשר ראו את הבתים מתמוטטים. רבים נקברו תחת ההריסות, רבים נלכדו באחד מאיברי גופם בנסותם להימלט, אך רובם נחנקו בענני האבק המתרומם (שם).

Hanay

תחילת הסוף. הנקודה בחומה שדרכה פרצו הרומאים לגמלא

אספסיאנוס עצמו נמלט בעור שיניו והכריח את אנשיו להתארגן מחדש ולסגת בחיפוי מגניהם. חייליו היו מדוכדכים, שכן עד אז לא ידעו מפלות, ואספסיאנוס ניסה לעודד את רוחם. ההתקפה השנייה על גמלא הייתה תקיפה הרבה יותר. רוח בלתי מצויה בעונה זו השתוללה במדרון והמגנים היהודים כמעט נסחפו מתוך עמדותיהם. דומה שסערה החישה את המתקפה הרומית והשיבה לכיוונם של היהודים את החִצים שירו. בהיותם מוקפים הטילו רבים את עצמם ואת משפחותיהם מן המצוקים אל מותם, מותירים רק 4,000 איש לחרבות הרומאים. אולם בעוד שתבוסת גמלא הייתה צפויה גם ללא מזג האוויר החריג, הרי שמלחמתם הבלתי מתפשרת וניצחונם הראשון של המגנים היהודים מעלים סימני שאלה: מה המריץ את היהודים לפגוש את הצבא הרומי האימתני פנים אל פנים לאחר שכל הערים השכנות נפלו? מה גרם לגגותיהם של בתים רבים כל כך להתמוטט תחת רגליהם של החיילים התוקפים וליצור למעשה מלכודת מוות שבה נספו רומאים רבים מאוד? ומדוע מגני העיר לא נפגעו בעקבות התמוטטות הגגות?

Hanay

תושבי גמלא לחמו מתוך תודעה של גאולה ותפסו את עצמם כמי שמגנים על ירושלים. מטבע שנטבע בגמלא בזמן המצור ועליו הכתובת ‘לגאולה’. מצדו השני נטבעו המלים ‘ירושלים הקדושה’

דעתי היא כי יוסף בן מתתיהו, הכהן מירושלים שביצר את גמלא והפך ממנהיג מורדים לשבוי, ידע היטב את התשובה לשאלות אלה. היו לו סיבות משלו להימנע מכתיבתן בפירוש, אך הוא פיזר בתיאור אירועי גמלא רמזים המאפשרים לקורא היהודי חד ההבחנה להבין את סיבות האמיתיות לתבוסה שנחלו הרומאים בתחילה. הרמז הראשון הוא תיאור מבנה העיר גמלא שהייתה בנויה על מדרון תלול:

הבתים בנויים בצלעו התלולה של ההר בצפיפות מרובה, דבוקים זה לזה, והעיר נראית כעומדת לקרוס לתוך עצמה וליפול למטה בגלל תלילות המדרון (שם, א’).

למרות שתיאור זה מדויק למדי, יש בו משהו מטעה. הוא נוסח בקפידה כך שיעלה בקנה אחד עם מהלך הסיפור המגיע בעקבותיו. מכיוון שהקרב הראשון בתוך העיר הביא להתמוטטות הבתים, יוסף מקדים ואומר כי העיר נראתה “כעומדת לקרוס לתוך עצמה”. הקורא מקבל את הרושם שמשקלם של החיילים הרומים סיפק את הדחיפה הקטנה האחרונה שהייתה נחוצה כדי שהבתים אכן יקרסו לתוך עצמם ויפילו את החיילים עמם.

האמנם כך היה? האם גמלא נבנתה באופן רעוע כל כך? המדרון התלול היווה אמנם אתגר בפני מתכנניה של העיר, אך חפירות ארכיאולוגיות חשפו את המיומנות שבה התגברו בוניה על הקשיים. קתרינה מייזל גלאור הגדירה בספרה Domestic Architecture in Galilee and Golan During The Roman and Byzantine Periods את הארכיטקטורה הייחודית בגליל ובגולן בתקופה הרומית ביזנטית ‘בית משותף’. תיאורים של יישובים דומים מן התקופה התלמודית המופיעים בתוספתא, ובהם היישוב תקוע, מלמדים כי הבתים שנבנו על המדרון התלול היו סמוכים זה לזה ואפשרו גישה מגגו של מבנה אחד לחצר המבנה שמתחתיו, וכך הלאה ברצף שנמשך מראש העיר ועד לתחתית המדרון. שמריה גוטמן, החופר העיקרי של גמלא, תיאר את המבוך המורכב שיצרו גושי הבתים שהיו מחוברים ביניהם ברחובות מקבילים וברחובות ניצבים, בסמטאות ובגרמי מדרגות, כמעין מבנה של כוורת. דבר זה מסביר כיצד יכלו החיילים הרומים להימלט מן הסמטאות הדחוקות אל הבתים ולעלות על הגגות, אך מדוע קרסו הגגות?

ניקולה רדיץ לוצטי, באדיבות מוזיאון עתיקות הגולן

שרידים משדה הקרב. פגיון וחצים שהתגלו בחפירות בגמלא

החיילים הרומים לא היו הראשונים שדרכו על גגות גמלא. בחברה חקלאית כמו זו שהייתה בארץ ישראל באותה תקופה הגגות היו מרחבים שימושיים. שטחו עליהם את התוצרת החקלאית והם סיפקו גם מתחם שינה נוח בחודשי הקיץ החמים. בשל היותם מרחב מחיה שימושי היו הגגות צריכים להיות בנויים היטב. הקירות בגמלא היה בנוים מאבן הבזלת המקומית שעמידותה מצוינת. קורות עץ, שהיו עשויות לעתים מגזעים שלמים ולעתים מעצים מנוסרים ומבוקעים, היו החומר הנוח והמקובל ביותר לבניית גגות. פרופ’ אהוד נצר, אדריכל בהכשרתו, ציין כי הגגות בכפרים החקלאיים המסורתיים נבנו כך שיוכלו לעמוד בעומס המשקל שנלווה למשימות השונות שלהן נועדו: תוצרת חקלאית, בני אדם ושלג באזורים קרים. תקרות וגגות היו מועדים להתמוטטות רק במקרים שבהם נגרם להם נזק חריג כתוצאה מנזילת מים, מרעש אדמה, משרפה, או מתחזוקה לקויה.

כפי שציין שמריה גוטמן בספרו ‘גמלא – עיר במרד’ ש את שכבת האדמה בכל שנה. בבתים ש את שכבת האדמה בכל שנה. ני גלילה שאחדות מהן נמתמך למבוי מעליהם. , הבתים בגמלא היו חזקים וקירותיהם היו מסוגלים לתמוך בשתי קומות. הוא גם תיאר כיצד התגלתה במהלך החפירות הטכניקה שבה נבנו הגגות בגמלא:

בשניים מן החדרים הצפוניים נמצאו ‘ארונות קיר’ הבנויים בקירות הצפוניים, שאינם אלא קירות תמך למבוי מעליהם. כאשר חפרנו את ‘ארון הקיר’ הראשון … חשבנו כי אולי לפנינו אחת מן “השוחות והמנהרות” שיוספוס מזכיר. בחפירת ה’ארון’ השני … נמצא קירו האחורי, ואז התברר גם שימושו. בחדרים אלה אפשר לראות זיזים בולטין מן הקירות אשר נשאו את תקרת החדרים והיו רצפה לחדרי קומה ב’ (גמלא – עיר במרד, עמ’ 111).

לאחר שהוברר כי הבתים בגמלא, שנבנו במדורג, הוקמו כך שיוכלו לשאת את המשקל הרב שדרשה הפעילות החקלאית, צריך להבין מה גרם להם לקרוס. האמנם היה זה רק המשקל של חיילים רומים רבים מדי?

-

בשל חשיבותה של גמלא עזבו הרומאים את הגליל לפני שהשלימו את כיבושו וצרו על גמלא. איור של המצור המוצג כיום במרכז המבקרים בגן הלאומי גמלא

Hanay

השכונה החשמונאית בגמלא החרבה. בשל צורת הבנייה שבה כל בית תמך בזה שמעליו קשה לעתים להבחין בין הבתים החרבים

משקל החיילים

ההיסטוריונים הרומים אפוליאוס וטקיטוס כתבו כי חיילי הלגיון הרומי היו גבוהים מגובהו של הגבר הממוצע באותה תקופה. גם מקורות מדרשיים מרמזים על דרישות הגובה הקפדניות לצורך גיוס לצבא הרומי:

משל למי שהיה מכתיב טירו”ניא [מגייס חיילים]. בא אחד להכתיב לו את בנו. אמר לו: ראה לבני מה בחור, מה גיבור ובעל קומה. אף אמו אמרה: ראה מה בננו בעל קומה. אמר להם: בפניכם הוא גיבור ובעל קומה; איני יודע. הרי העין [מאזנים ומדידה], אם יהא בו קומה. מדדו ונמצא קטן ונפסל (אגדת בראשית מ’, ג’).

ייתכן שגובהם של החיילים גרם לכך שיוסף בן מתתיהו תיאר את בתי גמלא שאליהם ברחו הרומים כנמוכים. החללים הפנימיים הקטנים הקשו על החיילים הגבוהים לתמרן בתוכם, והצפיפות שאליה נדחקו עשויה להסביר מדוע הם ביקשו מפלט על הגגות. גובהם הנמוך של הקירות ביחס לעוביים תרם לאיתנותם של בתי גמלא.

בספרו ‘הלוגיסטיקה של הצבא הרומי במלחמה’, מחשב ג’ונתן רוט כי גובהו הממוצע של חייל רומי מן השורה היה 170 ס”מ ומשקלו 65.7 ק”ג. ציודם האישי של החיילים כלל ערכת בישול, כלי עבודה, מנות קרב וביגוד ונשק רזרביים. ההערכות של משקל הכבודה כולה, ללא מנות קרב, נעות בין 20 ליותר מ-45 ק”ג. השאלה היא מה נשא עמו חייל רומי בזמן הלחימה עצמה? רוט מסביר כי בכל לגיון היה כוח חלוץ שלוחמיו עטויי השריון צעדו עם כלי נשקם בלבד. מובן מאליו שהם נטלו עמם חרבות וכידונים, אולם מה בדבר המגנים המגושמים? האם הם נשאו את המגנים בסמטאות הצפופות של גמלא? נראה שהתשובה לכך מצויה בדבריו של יוסף בן מתתיהו המתאר כיצד אספסיאנוס נמלט מהעיר בחסות מגניהם של חייליו.

החוקרים נחלקים אמנם באשר לחישוב משקל הבגדים והנשק של החיילים הרומים, אך רוט מסיק כי לא ייתכן שהוא עלה על 22 ק”ג. אם כן, בנוסף למשקל גופו של החייל מסתכם כובדו ב-87.7 ק”ג לכל היותר. ממדיו של חייל רומי בלבוש קרבי מלא מצריך מקום עמידה ששטחו לפחות 80 סמ”ר. יוצא שעל כל 80 סמ”ר של שטח גג פתוח הועמס משא של כ-88 ק”ג. על שטח של גג ממוצע – 2.25 מ”ר – יכלו לעמוד דחוקים תשעה חיילים רומים שמשקלם הכולל 792 ק”ג בקירוב. אם ניקח בחשבון שחלק מהחיילים עמד סמוך לקירות או על הקורות התומכות, הרי שרק חלק קטן ממשקל זה היה מרוכז בתווך, באזור היציב פחות של הגג. האם די היה במשקל זה כדי למוטט את בתי גמלא בנסיבות רגילות?

Hanay

הרומאים לא חסכו מאומה והשתמשו בקרבות המרד הגדול במיטב הטכנולוגיה הצבאית של אותם ימים. מטול בליסטראות משוחזר המוצב כיום בגן הלאומי גמלא

מלכודת לא מתוכננת

כדי חרס כבדים מלאים יין, גרגרי תבואה וזיתים שאוחסנו על גג ממוצע בחברות חקלאיות עתיקות, בנוסף לכלים חקלאיים, שקלו ללא ספק למעלה מ-700 ק”ג. גם גליל אבן כבד ששימש מדי שנה לכבישת שכבה חדשה של בוץ לשם טיוח הגג ואיטומו לקראת גשמי החורף הוחזק על כל גג. גלילי אבן רבים כאלה, שמשקלם 70-100 ק”ג, התגלו בחפירות בגמלא. ריכוז גדול של אבנים מסוג זה נמצא סמוך לנקודת הפרצה בחומת העיר. גוטמן הציע שמגני גמלא נטלו את האבנים ממקומן על הגג והשתמשו בהם כנשק הגנתי: הם גלגלו אותן מעל החומה על החיילים שניסו להתקרב אליה. אם סברה זו נכונה, גגות גמלא הנצורה היו ריקים יחסית, שכן מאגרי התוצרת החקלאית כבר התרוקנו ואבני כבישה רבות סולקו ממקומן, ולכן הם יכלו לשאת בקלות את משקלם של החיילים הרומים.

בדברי יוסף בן מתתיהו חבוי רמז נסתר באשר לתופעה בלתי צפויה שבה נתקלו החיילים הרומים:

כך נכבשה גמלא ביום העשרים ושלושה בחודש הִיפֶּרְבֶּרֶטַיוֹס [תשרי] לאחר ההתקוממות אשר החלה בעשרים וארבעה בחודש גוֹרְפִּיאַיוֹס [אלול] (‘תולדות מלחמת היהודים ברומאים’ בתרגומה של ליזה אולמן, ספר רביעי, א’, י’).

לדבריו המצור על גמלא התרחש בתקופת הימים הנוראים. לאחר שחגגו את ראש השנה ואת יום הכיפורים היו יהודי גמלא בעיצומו של חג הסוכות. הם לא יכלו לעזוב את עירם באמצע המרד כדי לעלות לרגל למקדש בירושלים, ובכל זאת קיימו מן הסתם את מצוות החג – נטלו ארבעה מינים ובנו סוכות שבהן ישנו ואכלו במהלך החג. יש לשער שהמצור הרומי הקשה על מציאת קרשים וענפים לצורך בניית הסוכות, אולם נראה שמגני גמלא הקפידו לקיים את מצוות החג חרף תנאי המלחמה.

תושבים שצפו את פני העתיד הצליחו להקים סוכות ראויות לשמן בחצרותיהם, מתחת למפלס הגגות השכנים. אך מה עשו אלה שחסרו להם חומרים מתאימים לבניית סוכות? ייתכן שהם נאלצו להסיר בחלק מסוים של הגג את שכבת הבוץ המהודק המונחת על קורות התקרה כדי להותיר את האזור שמתחתן חשוף לכיפת השמים. על הקורות באזור זה הונח סכך, בדיוק כפי שמורה המשנה (סוכה א’, ז’; ב’, ח’).

כיוון שהרומאים לא הכירו את החג ואת מנהגיו, החיילים  טעו לחשוב כי חיפוי הסכך החום-ירוק הוא תוצרת חקלאית שנאספה ונאגרה על גגות הבתים ודרכו עליו בלי לחשוש. שלא במתכוון הפכו הסוכות שבחצרות והגגות שפורקו חלקית למלכודות מוסוות. החיילים הרומים שנפלו דרך הסכך דל התמיכה של התקרות המוחלשות גרמו נזק נוסף לתמוכות התקרה. הקורות נפלו לתוך המבנים, והקירות שאיבדו את תמיכתן של קורות הגג קרסו אף הם פנימה. רבים מן החיילים הרומים נהרגו, חלקם כתוצאה מהנפילה דרך הגגות וחלקם בשל התמוטטות הבתים. גם חיילים שלא עלו לגגות אלה חיפשו מחסה בתוך הבתים נמחצו תחת כובד רעיהם שנפלו דרך התקרות שמעליהם. הלחץ המסיבי של כוחות רומיים שהתקדמו לתוך העיר ונתקלו בכוחות שנסוגו ממנה גרם להתמוטטויות נוספות. לדברי יוסף בן מתתיהו חיילים שלא נהרגו בעת קריסת הבתים הומתו באבנים או בחרבות בידי מגני גמלא.

בתוך המהומה והאבק של מבני האבן המתמוטטים, גם חיילים רומים שכמו אספסיאנוס נתמזל מזלם להימלט לא הצליחו מן הסתם להבין לאשורו את שהתרחש. תצפיתנים רומים שעמדו על ההרים מסביב ראו את בתי העיר גמלא מתמוטטים כמו שורה של אבני דומינו. הם לא יכלו כלל להעלות בדעתם איזה חלק מילאו סוכותיה של גמלא במפלתם.

אך יוסף בן מתתיהו כנראה ידע. הוא לא יכול היה לכלול זאת בתיאור הקרב, שכן ספרו נכתב בחסות הקיסר בעיקר לקהל לא יהודי ונועד להאיר את הרומאים באור חיובי. חוסר ידע מוקדם של אספסיאנוס על מצבם של גגות גמלא בסוכות לא היה מחמיא למוניטין הצבאי שלו, ועשוי היה גם להטיל אשמה על בן מתתיהו, שלפי חלק מהדעות נכח בגמלא בזמן הקרב ויכול היה להזהיר את שוביו מפני טיבם הבלתי יציב של גגות העיר במהלך החג. על כן הוא בחר להסתיר את עניין הסוכות ורק רמז לו כשכתב כי המתקפה הרומית הגיעה לסיומה המוצלח ביום שלאחר חג הסוכות. לדעתי יש בכך רמז שהקרב הקודם התנהל במהלך החג.

מגניה היהודים של גמלא ראו את החיילים הרומים נופלים אל מותם דרך הסכך שכיסה את סוכותיהם. מבחינתם, הקפדתם על מצוות הישיבה בסוכה למרות שהיו נתונים במצור היא שזיכתה אותם בסיעתא דשמיא והעניקה להם את ניצחונם הראשון:

בראותם בכל אלה אות משמים לסיוע הא-ל לא נתנו בני גמלא את דעתם על נפגעיהם אלא המשיכו לתקוף, דחקו אל הגגות את אויביהם (‘תולדות מלחמת היהודים ברומאים’ בתרגומה של ליזה אולמן, ספר רביעי, א’, ד’).

למרות שיוסף בן מתתיהו האמין כי דרכם האידאולוגית של הקנאים הייתה שגויה, הוא תיאר את מגני גמלא כמי שהיו נאמנים לערכיהם. במשפט זה ניתן לראות רמז להבנתם של אנשי גמלא כי משמים רצו שהרומאים יפלו מבעד לסוכות שבנו. זמן מועט לאחר מכן, בכ”ג בתשרי, שלח אותו רצון א-לוהי רוח סערה שהשיבה את חִצי המגנים אחורה ואף סייעה לחִצי הרומאים לפגוע במגנים, וכך בא קצה הטרגי של העיר.

לשמריה גוטמן יש הסבר משלו לאומץ לבם של מגני גמלא. במצג האורקולי המוצג במרכז המבקרים שבמקום נראה גוטמן יושב באחרית ימיו בין חורבותיה של העיר שנבנתה על ראש ההר. הוא מספר שהרומאים ניהלו קרב מר כדי ללכוד את גמלא, וגם היהודים לחמו ללא מורא אפילו לאחר שגמלא כולה נכבשה בידי הלגיונות הרומיים. גוטמן תוהה האם אומץ לבם של היהודים נבע רק מרצונם להגן על עירם או שהייתה אמונה עמוקה יותר שדחפה אותם להילחם. הוא הופך בין אצבעותיו מטבע ברונזה קטן שבצדו האחד נכתב בעברית “לגאולת” ובצדו השני “ירושלים הקדושה”. לדבריו, המטבע – שנטבע בגמלא במהלך המרד – מעיד כי על אף שתושבי גמלא אכן לחמו על הגנת עירם, דאגתם הייתה נתונה בעיקר לירושלים. המטבע הגס מסמל את עמידתם העיקשת של אנשי גמלא ומבטא את אמונתם כי הם קו ההגנה הראשון לא רק של עירם שלהם אלא גם של ירושלים עיר הקודש.

Hanay

Hanay

זה לעומת זה. שרידים של תמשיחי קיר (פרסקאות) שעיטרו את קירות העיר ואבני בליסטראות ששימשו להשמדת הקירות הללו בעת המצור