בימי המנדט הפלשתי
העיבוד הדרמטי שיצר יפים ריננברג מתאטרון מיקרו על בסיס הרומן ההיסטורי של זאב ז’בוטינסקי ‘שמשון’ הוא מעניין, פרובוקטיבי ומוצלח.
סיפורים מקראיים רבים מתכתבים עם התפיסה האלילית של הגורל הקבוע מראש המשתקפת היטב בטרגדיות היווניות, אך נראה כי דמותו של שמשון קרובה יותר מכל דמות אחרת בתנ״ך לדמות הגיבור היווני הטרגי. ז’בוטינסקי, ובעקבותיו ריננברג, מבטאים זאת בהדגשת נזירותו וייעודו כבר מבטן אמו. עם זאת, הבמאי יצר שפה חומרית המלווה את הסיפור וחותרת נגד התפיסה הדטרמיניסטית, וגם שמשון נלחם בגורלו ובייעודו.
השפה החזותית של ההצגה בנויה סביב שימוש בחומר. השחקנים מכיירים, לשים, מתפלשים ומתמרחים בו. הוא מופיע כחומר צביעה שבו מורחות בנות פלשת את שמשון בשכבות הולכות ומתעבות ככל שהוא נטמע עמוק יותר בקרבן, וכנגדן בנות ישראל מביאות מים לבמה ומנקות ומטהרות את גיבורן מטינופת הזרים. משחק החומר מגיע לשיאו הסמלי כאשר שמשון נוטל גוש עגול של חומר ויוצר ממנו בעזרת אצבעותיו ובלהב החרב ראש של לביאה. חרושת הברזל הייתה מונופול פלשתי ששימר את עליונותם הצבאית של הפלשתים לאורך תקופת השופטים, כך שבמשחק זה נצמדת ההצגה לדמותו של שמשון, מי שבעיני ז’בוטינסקי שילב באופן אידאלי בין תרבות פלשת לבין מורשת עמו. אבל אז שמשון קורע את הראש שיצר בכוח זרועותיו בלבד ומנצח את החומר. כך, מרמזת השפה החומרית של ההצגה, יוצר האדם את גורלו במו ידיו.
הניגודים החומריים מצטרפים לניגודים בימתיים נוספים המחדדים את הבדלי התרבות בין עמי כנען המוצגים על הבמה. ז’בוטינסקי משקף גם את המציאות המורכבת ששררה בארץ בתקופת המנדט. הפלשתים אצל ז’בוטינסקי, כמו הבריטים, הם עם מתורבת וממושמע, בעל מסורת צבאית, נימוסים, חוש הומור ותרבות שתייה מפותחת. הם משליטים את חיתתם על ארץ כבושה הנחלקת בין שבטים ישראליים וכנעניים.
שמשון של ז’בוטינסקי נאבק עם זהותו השסועה בין נאמנות לעמו לבין המשיכה לפלשתים, בדיוק כפי שז’בוטינסקי עצמו נמשך אל יופייה האסתטי עתיק היומין של תרבות אירופה שבה גדל והתחנך. החזון הפוליטי המגולם בקשרי הנישואין של שמשון עם אחת מבנות פלשתים הוא חזון של בנייה משותפת של הארץ בידי העם שיצא ממצרים והעם שיצא מכפתור (איי יוון) – תוך התעלמות כמעט מוחלטת מילידי הארץ הכנענים. הרומן, שנכתב בראשית ימי הכיבוש הבריטי, מציע ברית פוליטית שהייתה באותם ימים חלופה ממשית לחזון המדינה היהודית העצמאית. מאבק הזהות שתיאר ז’בוטינסקי בתוך נפשו השסועה של גיבורו שיקף מאבק שהתחולל גם בתוכו ובקרב ההנהגה הפוליטית של עמו.
שרה ג׳ו בן צבי
ויטלי פרידלנדחייו של שמשון נעים בין נאמנויות וקשרים הטבועים בחותמו של הצחוק. מתוך ההצגה
למדו לצחוק
זאב ז’בוטינסקי היה מהמנהיגים הציונים שהציונות לא צמחה אצלם מתוך זהות יהודית מושרשת שמקורה בעיירה המזרח אירופית, אלא דווקא מתוך היטמעות עירונית של צעיר יהודי מאודסה באירופה הלאומית והרב לאומית בראשית המאה העשרים. כמו אינטלקטואלים אחרים שנטלו חלק בהתעוררויות לאומיות באירופה, גם הלאומיות שלו התאפיינה בממד של בחירה אישית המודעת לשרירותיות של הבחירה האנושית. בביוגרפיה שלו הוא מנמק אחדות מהכרעותיו הפוליטיות במלה ‘ככה’. תהפוכות החיים יכלו באותה מידה להוביל אותו להיות פעיל לאומי אוקראיני. מנקודת מבט זו אפשר להבין טוב יותר מדוע נמשך ז’בוטינסקי לדמותו המקראית של שמשון, אדם שחילק את חייו בין ישראל לפלשת.
ההצגה מסתיימת במסר הידוע שז’בוטינסקי שם בפיו של שמשון לבני עמו: ״אספו ברזל, המליכו מלך, למדו לצחוק״. הצבאיות והמשטר הם מסממניה הידועים של תורת ז’בוטינסקי, אבל ההצגה משכילה לתת לדמות גם את העומק הנפשי של הצחוק העומד ביסוד משחק הנאמנויות בסיפורו של שמשון המקראי ההולל והמשתולל, השולל שלל והחד חידות. הנשים בחייו משחקות בו, מנצלות את אהבתו, מעמידות אותו במבחן, תמיד על קצה התהום של אוהבת־לא־אוהבת, תמיד על חוט השערה של התשובה ‘ככה’. וכשם שהן משחקות בו כך הוא משחק בהן. כל חייו מתאפיינים במשחק הזה: הוא מסתכן ומתחייב, נבגד, מתאכזב ונוקם. ועל הכל שרוי הצחוק. ציחוק של אהבים ומשחק מלחמה. לעתים צוחקים לו ולעתים הוא הצוחק אחרון.
ההצגה היא דוגמה ליתרונם של תאטראות קטנים ביצירת תאטרון עוצמתי ויצירתי. מאחורי ההצגה עומד איש התאטרון הטוטלי יפים ריננברג. הוא עיבד וביים את הרומן של ז’בוטינסקי לתאטרון, ותרגומו מרוסית מחובר היטב להוויה המקראית. גם המשחק מצוין, ומלבד עופר ירושלמי המהפנט המגלם את שמשון כל השחקנים עוברים מדמויות ישראליות לדמויות פלשתיות בגמישות מרשימה. בולטת במיוחד נועה צנקל המגלמת שתי דמויות השונות מאוד זו מזו. הבמה המסתובבת ומשחקי החומר שעיצב איליה קוץ משתלבים היטב במשחקי הגורל המתהפך ויוצרים חוויה תאטרלית חזקה המלמדת לצחוק צחוק קשה, טרגי. למה? ככה.
עמית עסיס
ויטלי פרידלנדהשימוש בחומר מרמז על האדם היוצר את גורלו במו ידיו. מתוך ההצגה
שמשון
זאב ז’בוטינסקי
תרגום, עיבוד ובימוי: יפים ריננברג
תאטרון מיקרו, 100 דקות