נולד מחוץ לנישואין
לפני שנים אחדות הגיע בחור אמריקני חייכן לישראל במטרה ללמוד יהדות במכון מאיר הירושלמי, ובמהלך שהותו בארץ סר לארכיון כדי להתחקות אחר שורשיו הייקיים בבוואריה. לשמחתו גילה באחד מפנקסי הלידות רישום של יולדת ממשפחתו, אך לא הצליח לפענח את ההערה שהופיעה ליד שם האישה — “לא נשואה”. הבחור קימט את מצחו. שמה של האישה היה מוכר במשפחה, אך העובדה שהייתה אם לא נשואה לא הוזכרה אף פעם. יותר לא פקד הבחור את הארכיון.
חתונות שקטות
מקדמת דנא נהגו קהילות יהודיות לשמור רישומים של נישואין, גירושין ופטירות. רישומי לידות של זכרים נשמרו בפנקסי מוהלים, אך פנקסים אלה היו רכושם הפרטי של המוהלים ובדרך כלל לא הגיעו לארכיוני הקהילות, ורישום קהילתי של לידת בנות לא היה קיים בכלל.
לקראת סוף המאה ה־18 חייבו השלטונות ברוב ארצות אירופה את כל התושבים, כולל היהודים, לרשום לידות, נישואין ופטירות בהתאם לכללים שנקבעו בכל מדינה. הרישום נעשה על פי רוב על ידי רב הקהילה, וביישובים שבהם מספר היהודים היה קטן מאוד הכומר המקומי ערך את הרישום גם עבור היהודים.
המעיין בפנקסים שבהם נרשמו הלידות בקהילות היהודיות מגלה מספר רב יחסית של יולדות ‘לא נשואות’. האם החברה היהודית דאז הייתה פחות מסורתית ומוסרית ממה שחשבנו, ומוסד הנישואין היה פחות יציב ממה ששיערנו? לא בהכרח.
האמהות שצוינו כ’לא נשואות’ בפנקסים היו ברובן נשואות לאבות היילודים כדת וכדין בחופה ובקידושין, אלא שנישואיהם נערכו על ידי רב במה שכונה אז ‘חתונות שקטות’, בלי להירשם אצל השלטונות וללא ידיעתם.
מנהג זה השתרש כיוון שבמדינות אחדות באירופה הטילו השלטונות הגבלות על נישואי יהודים כאחד האמצעים להפחית או להגביל את מספר היהודים במדינה. מגבלות אלה הוטלו בעיקר במאה ה־18 והן בוטלו רק במהלך המאה ה־19. בפרוסיה אִפשר חוק מ־1714 רק לבן אחד במשפחה לרשת את זכויות התושב של אביו, והבנים האחרים לא היו רשאים להתחתן אלא אם היו בעלי הון לא מבוטל ושילמו מס לשלטונות.
נודעה לשמצה במיוחד מריה תרזה, קיסרית אוסטריה ההבסבורגית באמצע המאה ה־18, שירשה מאבותיה יחס עוין ליהודים. סבה, הקיסר ליאופולד, גירש את היהודים מווינה ב־1670; ואביה, הקיסר קרל השישי, חוקק ב־1726 את חוקי המשפחה (Familianten) — חוקים שהגבילו את מספר המשפחות היהודיות ברחבי מורביה, בוהמיה ושלזיה ואפשרו למעשה רק לבן אחד מכל משפחה להתחתן. מריה תרזה עצמה גירשה את היהודים מפראג ב־1745, אך אפשרה להם לחזור ב־1748 כתוצאה מלחץ בינלאומי. ב־1772 סופחה גליציה הפולנית לאימפריה ההבסבורגית ומספר היהודים תחת שלטון בית הבסבורג הוכפל. ההגבלות שחלו על נישואי יהודים באדמותיה האחרות של מריה תרזה הושתו גם על יהודי גליציה.
זהו אם כן ההסבר לכך שאמהות ‘לא נשואות‘ רבות כל כך מופיעות בפנקסי הלידות שנוהלו בהוראת השלטונות בארצות אלה. לבחורים שלא היה בידם אישור להתחתן אך לא רצו או לא יכלו לעזוב את מקום מגוריהם, ולבחורים שביקשו להתחתן עם אישה ממקום אחר, סודרו חתונות שקטות. הם ערכו חופה וקידושין כדרישת ההלכה היהודית, אך לא רשמו את הנישואין אצל השלטונות וחגגו את הנישואין בהסתר כדי שהדבר לא יגיע לאוזניים הלא נכונות. הילדים שנולדו לזוג כזה נרשמו כילדים לא חוקיים לאם לא נשואה.
-החתונה של סבא וסבתא
במהלך המאה ה־19, עם השיפור שחל במעמדם של היהודים, בוטלו ההגבלות על נישואי יהודים ועל כן לא הייתה מניעה לקבל אישור ממשלתי להתחתן ולרשום את הנישואין בפנקסי הרישום של הקהילה. ובכל זאת הליך קבלת האישור היה מסורבל ודרש נסיעה לעיר המחוז והמצאת אישורים שונים ומשונים ובהם גם מסמך שהעיד על המצב הכלכלי של הנישאים. יהודים רבים ויתרו על הרישום האזרחי ונזקקו אליו רק כאשר נסיבות משפטיות אילצו אותם להירשם. כתוצאה מכך קרה לעתים שסבא וסבתא נרשמו לנישואין כחוק כשהם מלווים בילדים ובנכדים.
מצב זה לא היה לרוחם של השלטונות, ואלה דרשו מהקהילות לשים סוף לחתונות השקטות שלא נרשמו כחוק. בעקבות דרישה זו פרסמה הנהלת הקהילה היהודית בלבוב ב־1852 מודעה ביידיש תחת הכותרת “בעקאנטמאכונג“.
במודעה פירטה הקהילה את חסרונותיהן של החתונות השקטות: אדם שחי עם אישה ללא נישואין כביכול לא יוכל לקבל תעודת יושר וייפסל מקבלה למשרות מסוימות; ילדים שייוולדו מנישואים כאלה ייחשבו על פי החוק לממזרים ועם מות אביהם ינושלו הם ואמם מירושת האב והיא תחולק בין אחיו; אם האב היה זכאי לפנסיה ממשלתית זו תישלל מהאישה ומהיתומים; במקרה שלאב אין יורשים אחרים תזכה המדינה בירושתו והאלמנה והיתומים ייהפכו לחסרי כל; נשים שהביאו נדוניה לנישואין תפסדנה גם אותה כיוון שהיא תעבור עם שאר הירושה לאנשים זרים או למדינה. הקהילה הזהירה כי מי שלא ישמעו לאזהרותיה יצטערו מאוד לימים אך יהיו “מן הצועקים ואינם נענין“.
לאחר פירוט כל החסרונות הכרוכים באי רישום הנישואין ציינה הנהלת הקהילה את הכלל ההלכתי “דינא דמלכותא דינא“, שמשמעותו היא שחוקי המדינה מחייבים את היהודים, ובמיוחד חוקיו של “הקיסר האהוב שלנו“. הקיסר פרנץ יוזף הראשון, שמלך בשנים 1848־1916, היה אהוב במיוחד על נתיניו היהודים אשר חשו בני מזל על שזכו לחיות תחת שלטונו הליברלי. הקהילה הדגישה כי בימים אלה אין יותר מגבלות על נישואין ולכן אין כל בעיה לקבל אישור ממשלתי לחתונה.
האם הפצרות אלה של הקהילה הועילו? לא לגמרי. אמי, נחמה גיטל ז“ל, ילידת 1899, בתו של יחיאל ולך, גבאי האדמו“ר מהוסיאטין שבמזרח גליציה, נרשמה בבית הספר הממשלתי בעיירה שבה התגוררה בשם הנעורים של אמה, סבתי, כיוון שעל פי רישומי השלטונות סבי וסבתי לא נישאו מעולם. כך זכיתי לדעת מה היה שם נעוריה של סבתי הי“ד, רחל לאה ולך לבית ברפל.