אוצרות בנמל הדרומי

השכנות מקנאות

כשנוסעים בכביש הרעוע בין אילת לטאבה ומביטים באלפי המכוניות המיובאות העומדות בסדר מופתי בנמל אילת, הלב מתרחב ונהיה קצת נעים בגב כשמגלים איך הפכנו למעצמה ימית קטנה במזרח התיכון. נכון, אנחנו מדינה דלה בנפט ובעלת מותניים צרים באופן מביך בין אשקלון לעין גדי, אבל אין עוד מדינה כמונו בשכונה שיכולה להציע מסע מחוף לחוף הכולל קפיצה לכנרת, שיט בים התיכון, בוץ טבעי בים המלח וצלילה בים סוף. לא פלא שהשכנות קצת מקנאות. אחיזתנו בנמל אילת מאז כיבוש אום רשרש במלחמת העצמאות הרגיזה כל כך את המצרים עד שהם סגרו בפנינו את מצרי טיראן ב־1956 והביאו על ראשם את מבצע קדש. בהמשך ניסו שוב המצרים את התרגיל ונתקלו במלחמת ששת הימים, כי מה לעשות, אנחנו אוהבים את נמל אילת שלנו פתוח למסחר בינלאומי.

צילום: israeltourism

בשנות החמישים הייתה אילת יישוב קטן ומבודד בשפיץ הדרומי של מדינת ישראל, ורק בשנות השישים החלה להתפתח במקום עיר. בעקבות הסכמי השלום עם מצרים שבה אילת והפכה לעיר הגבול הדרומית של ישראל לחוף ים סוף ומלונות רבים נבנו בה. אילת ב־2012

נמל חדש ישן

רוב הישראלים מכירים את אילת מהצד הקולינרי, שלא לומר הגסטרונומי, בחדרי האוכל של מלונות העיר, אך כדאי לדעת כי עיקר גאוותה של אילת הוא הנמל שלה. אם תציצו באתר הרשמי של החברה הממשלתית ‘חברת נמל אילת’ תקבל את פניכם הסיסמה המעניינת ״הכי קרוב למזרח הרחוק״. רגע לפני שאתם שוקעים בחלומות בהקיץ על סושי ופריחת הדובדבן, דפדפו לפרק ההיסטורי באתר ותגלו כי כבר בראשית שנות החמישים שטו אניות בשמחה לכיוון חופי אילת, אך בצר להן גילו שהנמל לא מציע להן כל מתקני עגינה. האניות המאוכזבות נאלצו להעביר את סחורותיהן בלב ים לסירות קטנות, עד שב־1955 החלה הקמתו של נמל אילת הראשון, הוא ‘הנמל הישן’. נמל זה, כך על פי האתר, שימש כנמל הראשי של אילת במשך שנים ספורות בלבד, שכן ‘הנמל החדש’ נחנך במקומו הנוכחי ב־1965.

הלב קצת נחמץ על כך שבסקירה היסטורית זו, וגם באתר הרשמי של עיריית אילת, לא מובאת ולו ברמז הדרמה הגדולה שהביאה לחנוכתו של נמל אילת כבר ב־1950. הסיפור הנפלא הזה נעדר למעשה לגמרי מהרשת, למעט אזכור קל בחוברת שהנפיקה עיריית אילת לקראת חידון שנערך במלאות לעיר מספר עגול ויפה – ״יום אילת תשס״ו – 59 שנים״. לא נותר לנו אלא לגייס את עיתוני ישראל מתמוז תש״י (1950) שדיווחו בהתרגשות בעמודי השער על האנייה לוצ’יה האיטלקית שהגיעה אלינו מחופי עַדן שבתימן וחנכה את נמלנו הדרומי. שם האנייה היה בכלל ‘לוּצֶ’ה’ (Luce), והוא הוחלף מיד עם עגינתה באילת בשם הסמלי ‘אופיר’, אבל זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא המטען שהיה על סיפונה. מדובר באלפי ספרי קודש, ובהם מאות ספרי תורה, שנשמרו במשך שנים בבתי הכנסת של יהודי תימן, עד שהיהודים עשו דרכם ארצה במטוסים. מה הביא את כל הטוב הזה אל אנייה איטלקית דווקא? מדווח כתבנו בעיתון על המשמר:

אוצר זה הלך ונצטבר במחנה המעבר של הג’וינט בעַדן. המשלוח סודר בדרך הים והאנייה שנשכרה לשם כך הביאה את המטען לחוף אילת ביום ד’. כל שיירה ושיירה של עולים תימנים שהגיעה למחנה מאיזו פינה בתימן הביאה עמה, נוסף על המטען הפרטי, גם את ספרי הקודש מתוך בתי הכנסת שנסגרו. לא הייתה כל אפשרות לשלוח את אוצר הגווילים והספרים לארץ ‘על כנפי נשרים’, כי המטען הכבד הזה היה תופס את מקומם של אנשים חיים. לבסוף הוחלט לסדר את המשלוח בדרך הים (״אניה עם מטען מעדן הגיעה לאילת״, ‘על המשמר’, י’ בתמוז תש״י, 25.6.1950, עמ’ 1).

הסיפור נשמע לכאורה פשוט – משלוח ימי במקום משלוח אווירי – אך יש לזכור כי ב־1950 טרם הוסדר מעמד המים הטריטוריאליים של ישראל בים סוף. פקחים בריטים עוינים פטרלו בין הגלים, ומעבר האוצרות של יהודי תימן בנתיבים בלתי ידידותיים בעליל הצריך משנה זהירות. בדיוק לשם כך נשכרה אנייה שהפליגה תחת דגל איטלקי והייתה רעועה מספיק כדי לא למשוך תשומת לב. בין ספניה הכהים מאפריקה הוסתר שליח הג’וינט הלבנבן מרדכי לפידות, ותפקידו היה לפקח על העניינים, ובעיקר על רב החובל האיטלקי צ’יאסו שהיה בגילופין רוב הדרך.

צילום: משה פרידן, לע״מ

סוורים בעת מנוחה בנמל אילת הישן, 1960

הפלגה מורטת עצבים

הפלגה ממוצעת מחוף עדן לאילת ארכה אז כעשרה ימים, אולם לוצ’ה התנהגה כספינת משא ולכן עגנה בסבלנות בנמלי מסחר אחדים בדרך. המסע אמור היה להסתיים באילת כעבור שבועיים וחצי, אך ביום המיוחל לא נראה אפילו קצה תורן באופק. הממתינים קצרי הרוח – ובהם מושל אילת אברהם זכאי, פעיל העדה התימנית בארץ ישראל ישעיהו שרעבי, לימים יו״ר הכנסת, ועיתונאים מקורבים לצלחת שהובאו בסוד העניינים – לא ידעו את נפשם מרוב דאגה. בירור מבוהל העלה כי הספינה התעכבה בשל סערה פתאומית בים סוף, וטקס חנוכת הנמל נדחה ביום. גם למחרת בוששה האנייה להגיע, הפעם בשל מנוע מקולקל, וכעבור יום נוסף אזל הדלק, מה שהצריך סיוע של ספינת תובלה. המנוע הישן של לוצ’ה התקלקל שוב ושוב, ובהמשך כמעט התחולל אסון כאשר האנייה המקרטעת עלתה על שרטון. שיא השיאים של התלאות תואר מפיו של רב החובל צ’יאסו בעיתון מעריב:

רגע דרמטי אחרי נסיעה ארוכה רבת מתיחות היה כאשר התקרבנו למפרץ עקבה. אניית המשחית הבריטית העוגנת בעקבה אותתה לנו להתקרב אליה אבל … לא שמנו לב לאיתות. משכנו בכתפינו והמשכנו ישר לאילת (״קברניט ‘אופיר’ על מסע ההרפתקאות לאילת״, ‘מעריב’, י’ בתמוז תש״י, 25.6.1950, עמ’ 1).

ארבעים יום וארבעים לילה, ממש כמו באגדות, נמשכה ההפלגה מורטת העצבים של לוצ’ה בים סוף עד שזכתה להגיע לאילת. כתבי מעריב הנרגשים שירדו לאילת יומיים אחר כך כדי לבדוק את השטח מקרוב דיווחו על שראו:

כשהגענו ביום ו’ לאילת הייתה האנייה נושא השיחות הראשי בחוף המקסים. חלוצי וחיילי אילת היו אחוזים שוב רגש של כיבוש בראשית, הפעם כיבוש ים אילת (שם, עמ’ 4).

צילום: אברהם זסלבסקי, לע״מ

הורדת מטען בסירות לנמל אילת, 1951

פריקה חובבנית

כל מי שמדמיין בשלב זה של הסיפור פריקה מסודרת של המטען היקר באמצעות מנופים, מלגזות וצוות מיומן, מוזמן לדמיין שוב, שכן הפריקה נעשתה באופן חובבני בלב ים, בשיתוף פעולה הזוי של צוות האנייה האפריקני ואנשי חיל הים:

הפריקה מתנהלת בעצלתיים, כי הסידורים במזח הם פרימיטיביים. הצוות הכושי מעביר את המטען לאנשי חיל הים, והם מעבירים המטען בסירות לחוף. הארגזים והשקים רשומים על שמות ראשי הקהל והרבנים של הקהילות אליהן השתייכו ספרי התורה, ספרי הקודש, הסידורים ותשמישי הקדושה (שם).

מכל העיתונאים שסיקרו את המבצע, הנרגש ביותר היה ד״ר עזריאל קרליבך, מייסדו המיתולוגי של עיתון מעריב. ברשימה מתלהבת שכותרתה ״לא תסולא בכתם אופיר״ השתפך קרליבך על משמעות חנוכתו של נמל אילת:

בואו ונצלם היטב את רב החובל האיטלקי הזה, מר צ’יאסו, אשר הוביל את האנייה ‘אופיר’ מעדן אילתה, ואת דמותם של הכושים האלמונים הללו ננציח, הפורקים עתה את מטענם אל חולות עציון גבר … הם כמובן אינם יודעים ואינם מעריכים, אבל פעם ייכתבו ספרים רבים שיתחילו בהם, בסבלים השחורים המסכנים, המקבלים שלושה שילינגים שכר יום עבודתם, כניסתם להיסטוריה … אחרי כן, כמקובל, תקפוץ ההיסטוריה אל פרקים הרבה יותר מזהירים ואדירים … אל פרק גידולה של מדינת הפלא הזאת, שהתייצבה לפתע על מפתנה של קדמת אסיה ושלחה שלוחותיה אל קצה ים סוף … על התמיהה שעברה בכל הארצות השכנות כאשר ראו את המחזה הנפלא הזה – אומה פזיזה שרק לפני שנה בערך הגיעה לאילת וכבר מנסה לחבוק זרועות עולם (‘מעריב’, י״א בתמוז תש״י, 26.6.1950, עמ’ 4).

קרליבך הנפעם לא היסס להשוות את ‘אופיר’ שלנו למייפלאוור האנגלית וטען בלהט שעתה, עם הקמת נמל אילת, ״ישראל מסומנת בראש פרשת דרכי עולם״ (שם). צחוק הגורל הוא ש״דמותם של הכושים האלמונים״ נשארה אלמונית מתמיד. אף ספר ואפילו ספרון לא התחיל בהם, ורשת האינטרנט מתעלמת מהם לחלוטין. מה שמטריד יותר הוא גורל המטען יקר הערך שהיה על סיפון האנייה שסופו מי ישורנו. חוקר תולדות ארץ ישראל ד״ר מרדכי נאור, שבדק את הנושא מקרוב, כתב:

סופו של הסיפור לוט בערפל במידה מסוימת. מטענם של העולים מתימן וספרי התורה נח באילת זמן מה, אולי אפילו זמן ניכר. בעיתונים של יולי 1950 הופיעו כמה ידיעות בנושא, תוך ציון העובדה שהארגזים נמצאים במצב של התפרקות על כל המשתמע מכך. לאחר מכן הועבר המטען לנמל יפו, ולשם הוזמנו הבעלים השונים. כשבאו עשרות ומאות עולי תימן למקום חשכו עיניהם: מקצת הארגזים התפרקו, חבילות התגוללו בשטח וכמעט כל הסימנים נמחקו או דהו. נשמעו טענות כי חלק מהמטענים אבד או נגנב, לרבות ספרי תורה ותשמישי קדושה (מרדכי נאור, ‘עוד מסיפורי ארץ אהבתי’, עמ’ 199).

תעלומת מטען האנייה לוצ’ה, היא אופיר, לא נפתרה מעולם (ראו מסגרת). האנייה האיטלקית הרעועה הפליגה חזרה לים, ומלחיה נרדמו כולם עוד לפני שערכו סיבוב קניות בלי מע״מ או ביקרו במצפה התת ימי. מזל שהנמל האילתי תפס מאז את עצמו בידיים והוא מספק לנו מדי פעם שניות אחדות של התרחבות הלב ונעים בגב. מגיע לנו, לא?

צילום: לע״מ

גבריאל אורן — פקיד מכס מתל אביב שהוטס במיוחד לאילת — חותם על מסמכי המכס של לוצ׳ה

מה קרה למטען האנייה אופיר?

תחקיר חדשות 10 שנערך באדר תשס״ג (2003) צבע את השתלשלות האירועים שהתרחשו בנמל אילת בתמוז תש״י (1950) בגוונים עזים ביותר. מהתחקיר עולה לכאורה כי ספרי הקודש ותשמישי הקדושה של יהודי תימן שנפרקו בנמל אילת לא הגיעו מעולם למחסן בנמל יפו, אלא נגזלו עוד קודם לכן ונמכרו. ‘השרפה המצערת’ שפרצה במחסן ב־1951 לעיני העולים וכילתה את כל תכולתו הייתה, כך על פי התחקיר, מסך עשן למה שקרה באמת. התחקיר עורר מהומה רבתי ואף גרם לחבר הכנסת יחיאל חזן לשגר מכתב בהול ליו״ר הכנסת דאז והנשיא דהיום ראובן ריבלין, ובו הצעה לסדר היום ״בדבר הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בעניין גנבת אוצרות עולי תימן״. במכתב טען חזן:

קיימים פרסומים המעלים חשש שחפצי העולים, שכללו כתבי יד נדירים, רוכזו בהוראת הסוכנות בארגזים והיו אמורים להישלח לאילת, וכאילו לגורמים שונים היה עניין רב ברכישת החפצים יקרי הערך הללו לשם מכוני מחקר וכדומה … יש לבדוק … מה אירע בדיוק, האם הוצג בפני העולים מצג שקרי מכוון מתוך ראיית אינטרסים זרים, האם היו מעורבים בפרשה גורמים רשמיים, האם עולי תימן קיבלו פיצוי כלשהו שווה ערך וכדומה (מכתב ח״כ יחיאל חזן ליו״ר הכנסת, י״ט באדר שני תשס״ג, 23.3.03, ארכיון הכנסת).

-

הכתבה ב׳מעריב׳ שבה דווח על עגינתה של הספינה לוצ׳ה עם מטענה היקר באילת