שיר ערש
בשנת 1936 התפרסמו בוורשה ‘מגילה לידער’ – שירי המגילה – שכתב המשורר היידי הנודע איציק מנגר (מאנגער). ברבים משיריו הוא החיה את סיפורי המקרא כשביקש לספר את הסיפור שלא סופר, לחשוף את הדרמה הפסיכולוגית המלווה את הדמויות והמצויה בין השורות. את יצירתו זו ביסס על מגילת אסתר כשהוא מעביר את דמויותיה לשטעטל היהודי, מוסיף עליהן, ולמעשה כותב מחזה ‘פורים שפיל’ משלו כמיטב המסורת היהודית האירופית.
שיר ערש
מלים: נתן אלתרמן
לחן: סשה ארגוב
הֵיכָל וָעִיר נָדַמּוּ פֶּתַע
וְנִשְׁתַּתְּקוּ שׁוּקֵי פָּרַס
וְרַק אֵי שָׂמָה קְלָרִינֵטָה
וְקוֹל כִּנּוֹר וְקוֹנְטְרָבַּס
מְלַחֲשִׁים ‘אַל תִּתְלַבֵּטָה!’
וְשֶׁקֶט, שֶׁקֶט, הַס!
אָמְנָם רָדַפְנוּ הֲבָלִים
אֲבָל הִנֵּה הָרֹאשׁ הִרְכַּנּוּ
אִם כֶּתֶר הוּא נוֹשֵׂא אוֹ דְּלִי
אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל בַּסּוֹף יִישַׁן הוּא
וְהַי לִי לוּ וְהַי לוּ לִי
וְהַי לִי לָנוּ לְכֻלָּנוּ.
נוּם תַּפּוּחַ נוּמָה עֵץ
נוּמָה מֶלֶךְ נוּמָה לֵץ
נוּמוּ נַהֲרוֹת וָחוֹף
נוּמוּ חֲצוֹצְרוֹת וַתֹף
אוּלַי בְּכָל זֹאת רֶבַע עוֹף?
לֹא, לֹא, סוֹף!…
הקאמרי בעקבות המשורר היידי
בראשית שנות השישים שמע לראשונה שמואל בונים, במאי הבית של תאטרון הקאמרי, את איציק מנגר במועדון תרבות יהודי בפריז. מנגר ביכה את מות התרבות היידית ואת היעדרו של הקהל הרב שהיה לה.
עם חזרתו לארץ שיקע עצמו בונים ביצירתו של מנגר, ומאז ואילך היו לו שני משוררים מועדפים: נתן אלתרמן ואיציק מנגר. כשנתקל ב’מגילה לידער’ החל ללחוץ על מנגר לאפשר לו להעלות ‘פורים שפיל’ על פי השירים. כשמנגר נעתר לבסוף איתר בונים את מועדון החמאם כמקום המתאים ביותר, וגייס משפחת שחקנים אמריקנית דוברת יידיש – פסח, ליליאן ומייק בורשטיין – להעלות את המופע. בסיון תשכ”ה (1965) עלתה ההצגה ‘המגילה’ לראשונה. העלאת מחזמר ביידיש באמצע שנות השישים במדינה הצעירה שסובבה גב אל הגלויות שמהן צמחה נחשבה לתעוזה של ממש. בשבועיים הראשונים נדמה היה כי הקהל הקבוע של החמאם מדיר רגליו ממנו בגלל השפה, וכי דוברי היידיש לא מוצאים את מקומם בתאטרון שלא נחשב ‘שלהם’, אבל אז החלו להופיע ביקורות נהדרות בעיתונים, ובראשן זו של מבקר התאטרון חיים גמזו, שנודע בביקורותיו הקטלניות. ההצגה נחלה הצלחה עצומה, היא הועלתה 250 פעמים בארץ, ובונים זכה לביים אותה גם בברודוויי ולנדוד אתה באמריקה הדרומית ובדרום אפריקה.
העלאת ההצגה נחשבת עד היום לסנונית הראשונה שהחזירה ליידיש את הלגיטימיות בתרבות הישראלית.
אבל לא רק ליידיש הביאה ההצגה עדנה. הסיפור המקראי של מגילת אסתר נדמה פתאום כחומר תאטרלי בעל פוטנציאל גם בעברית. שנות השישים היו תור הזהב של מחזות הזמר בתאטראות בארץ, ו’המגילה’ היה רק אחד מהם. ב-1964 עלה על במת הקאמרי המחזמר ‘שלמה המלך ושלמי הסנדלר’, גם הוא בבימויו של בונים. היה זה עיבוד למחזה שכתב סמי גרונמן בגרמנית. אלתרמן תרגם אותו כבר ב-1942, אך בתחילת שנות השישים הוסיף לו שירים שהולחנו על ידי סשה ארגוב והוא הפך לאחד ממחזות הזמר המצליחים בישראל בכל הזמנים. בתחילת אותו עשור העלה הקאמרי שתי הצגות נוספות של אלתרמן – ‘כנרת, כנרת’ ו’פונדק הרוחות’ – וגם אליהן נהר הקהל בהמוניו.
צילום: משה מילנר, לע"מנתן אלתרמן
פורים שפיל אלתרמני
תאטרון הקאמרי שבע ההצלחות ביקש מאלתרמן ב-1965 לכתוב מחזמר בשם ‘אסתר המלכה’. הון עתק הושקע בהפקתו, מיטב השחקנים של התאטרון השתתפו בו, ואליהם נוספו שלושים זמרים ורקדנים. דוד שריר עיצב תפאורה מרהיבה באוריינטציה מזרחית, ובשל המיקומים השונים של העלילה היה עליו להקים תפאורות אחדות לתמונות השונות. את הלחנים כתב שוב סשה ארגוב, שהוא ואלתרמן נחשבו לצמד מנצח.
בדומה להצגות הפורים שפיל המסורתיות גם העלילה שרקח אלתרמן התבססה על המגילה, אך התרחקה מסיפורה מאוד. דמויות שוליות הועמדו במרכזה ואחרות הומצאו כדי לגשר בין ההווה התל-אביבי לסיפור המקראי. אלתרמן הציב את ושתי וזרש כדמויות נשיות חזקות המבקשות לחולל שביתה מגדרית, בדומה לשביתת הנשים בקומדיה ‘ליזיסטרטה’ שכתב אריסטופנס מ-411 לפסה”נ. סיפור הצלת היהודים בעקבות מזימת המן – העומד במרכז סיפורה המקורי של המגילה ובמרכזו של יום הפורים – נדחק לשוליים במחזה של אלתרמן.
הצגת הבכורה הועלתה בט”ז בשבט תשכ”ו (1966), ולמחרת קטל אותה חיים גמזו בעיתון ‘הארץ’. גמזו, שגדל עם אלתרמן בתל אביב הקטנה, נחשב לבכיר מבקרי התאטרון בתקופתו. על שמו הוסיף אפרים קישון לשפה העברית פועל חדש – ‘לגמוז’ – שמשמעותו לקטול, לרסק. גמזו היה ידוע כאימת השחקנים והבמאים, וקישון שספג מנחת עטו כמייסדה של להקת בצל ירוק השיב לו בשנינותו. אלתרמן, שזכה לביקורת משבחת מחברו גמזו על עיבוד ‘שלמה המלך ושלמי הסנדלר’ לבמה רק כשנתיים קודם לכן, קיבל הפעם דלי מים צוננים על ראשו. גמזו טען כי הבמאי גרשון פלוטקין לא התאים להפקה יומרנית שכזו, וכי הכסף הרב שהשקיע הקאמרי גרם לכך שהיצירה הייתה כבדה וראוותנית מדי. הוא גם ‘גמז’ את ההומור שהיה חסר לדעתו בכתיבתו של אלתרמן, בניגוד לנדרש ממחזמר לפורים.
לאחר הביקורות הקשות הצביע הקהל ברגליים. המחזמר עלה 38 פעמים בלבד, וירד בקול ענות חלושה. אבל דווקא המחזמר שנכשל תרם לתרבות העברית את אחד משירי הערש היפים שלה. במחזמר שר את השיר שמעון בר שגילם את מונדריש – ליצן החצר – דמות פורים-שפילית שהוסיף אלתרמן. בלילה שבו נודדת שנתו של המלך אחשורוש מנסה מונדריש להרדימו בעזרת שיר יפהפה זה.
לאחר ירידתו של המחזמר מעל הבמה החליטה הנהלת הקאמרי להעלות מחדש את ‘שלמה המלך ושלמי הסנדלר’ כדי לפצות על ההפסדים שנגרמו בעקבות כישלון ‘אסתר המלכה’. מתוך המחזמר הכושל נשלף שיר הערש ושובץ במחזמר המצליח שעלה על הבמה מעל מאה פעמים נוספות, וכך החזיר לתאטרון את השקעתו האבודה.
---שמואל בונים, מדגים לשחקנים תנועה אופיינית לו בחזרות להצגה “המגילה”, 1965. מימין-מייק בורשטיין, שמואל בונים, ליליאן לוקס, פרלה מאנגר