מדוע הוקמו עיירות הפיתוח?
כאשר נשאלים תלמידים מדוע הוקמו עיירות הפיתוח, משיבים רבים: ״כדי לקלוט את כל העולים החדשים״. וכמה יישובים חדשים הוקמו כדי לקלוט את מיליון העולים מברית המועצות שהגיעו בשנות ה־90? כאן המשיבים מתבלבלים לרגע, מתחילים למנות שמות של יישובים ותיקים שהורחבו בגל עלייה זה ומבינים שטעו: מטרת הקמתן של עיירות הפיתוח לא הייתה קליטת עלייה. מהגרים, בכל העולם וגם בישראל, נוטים להגיע למרכזים עירוניים גדולים, שם נמצאים התעסוקה והשירותים הדרושים להם. גם לחברה הקולטת זול יותר להרחיב יישוב קיים מאשר להקים יישוב חדש מהיסודות, לסלול כביש, למתוח קו חשמל, להניח צינורות מים וביוב לאורך עשרות קילומטרים, להקים בתי ספר, מרפאות, מקומות עבודה ועוד.
אם כך, מה הייתה מטרת הקמתן של עיירות הפיתוח? ההתיישבות ברחבי הארץ הייתה מטרה בפני עצמה, אחת משלוש המטרות המרכזיות של התנועה הציונית לצד העלייה והשגת הכרה בינלאומית.
לפני הקמת המדינה הוקמו בעיקר יישובים חקלאיים, וחלקם הפכו עם הזמן ליישובים עירוניים, אולם מעט מאוד יישובים ציוניים הוקמו מראש כיישובים עירוניים. השיקולים שהגבילו את פריסת ההתיישבות היהודית היו בעיקר יכולת מוגבלת של רכישת הקרקע לצד שיקולים פוליטיים, חוקי ׳הספר הלבן׳ ושיקולי ביטחון, במיוחד מ־1936, שנת פרוץ המרד הערבי. כוח אדם למשימה זו לא היה חסר. שיעור הצעירים ובעלי כוח העבודה ביישוב היה גדול, וההירתמות למשימות לאומיות הייתה בגדר נורמה. בקרב ה׳חלוצים׳, בוגרי תנועות הנוער חדורי האידיאולוגיה, התנהלה תחרות על הגשמה, ולהליכה ליישוב הסְפר נלוותה יוקרה רבה. לעתים התארגנו קבוצות חלוצים להתיישבות, אולם לא הייתה להן קרקע זמינה והן ישבו כגרעין בעיר בהמתנה למשבצת התיישבות. משימה זו הייתה מוגבלת בהיקפה. למרות הדימוי הקיים, בזמן הקמת המדינה 82.4 אחוז מאוכלוסיית היישוב היהודי התגוררה ביישובים עירוניים.
הקמת המדינה לא הפחיתה את נחיצותה של ההתיישבות בכל חלקי הארץ. מבחינה מדינית, ההתיישבות נועדה לסכל את תביעת האו״ם שצה״ל ייסוג משטחי הכיבוש לקווי החלטת החלוקה ואת התביעה להחזיר את הפליטים הפלסטינים ליישוביהם. מבחינה ביטחונית, נתפסו נקודות ההתיישבות בספר כמי שעצרו את צבאות ערב הפולשים במאי־יוני 1948, והן היו אמורות גם למנוע הסתננות בתקופת שִגרה. היה גם שיקול כלכלי – בתקופת המנדט סיפקו הכפרים הערביים חלק לא מבוטל מהתוצרת החקלאית, ועם הקמת המדינה נוצר מחסור והיה צורך בהגברת הייצור החקלאי כדי להימנע מתלות מוחלטת ביבוא. מעל לכל הגורמים הללו, נתפסה ההתיישבות החקלאית כשיא הגשמתה של המהפכה הציונית וכבעלת ערך בעיצוב דרכם החברתית של המתיישבים. השותפים ל׳גאולת האדמה׳ עברו בעצמם תהליך של ׳גאולת האדם׳. הסיסמאות מאותם ימים מעידות על אמונתם העמוקה של כמה ממנהיגי המדינה בשינוי הזהות הטמון בעבודת האדמה. כך, למשל, אמר לוי אשכול ש״שממת הארץ טומנת בחובה פתרון לשממת האדם״ (מצוטט אצל דבורה הכהן, ׳הגרעין והריחיים׳, עמ׳ 71).
העולים באים
חשיבותה הרבה של ההתיישבות מסבירה את התנופה האדירה שניתנה לה בשנים הראשונות לקיומה של המדינה. מספר היישובים היהודיים הוכפל, ולצד המשך הקמת קיבוצים הואצה הקמתם של מושבים ושל יישובים עירוניים. היו אלה צעדים משמעותיים בכיוון פיזור הגיוני יותר של האוכלוסייה. במיוחד בלט הגידול בנגב – בעוד אוכלוסיית המדינה גדלה ב־170 אחוז, גדלה האוכלוסייה היהודית במחוז דרום ב־2,437 אחוז. אם מבודדים את נפת באר שבע, הכוללת את עיקר אזור הנגב, היה גידול של 6,606 אחוז.
לאחר קוּם המדינה חל היפוך תפקידים בין זמינות המקרקעין ואמצעי ההתיישבות לבין זמינות המועמדים להתיישבות. בתקופת המנדט היו מועמדים רבים אך אפשרויות מעטות, ואילו לאחר קום המדינה – גדל פי עשרה השטח המצומצם שהיה בבעלות יהודית עד שנת 1948. האפשרויות היו רבות אך הקושי היה למצוא את המועמדים שיהיו נכונים לצאת להתיישבות חלוצית באזורי הפריפריה. ההיענות של בוגרי תנועות הנוער להקים יישובים חדשים לא סיפקה את הצורך. העלייה הגדולה סיפקה הזדמנות למלא את חסרונה של ההתנדבות ולהגשים תכנית התיישבות שענתה על צרכים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים. נכונותם של העולים למלא את המשימות החלוציות לא הייתה גבוהה מזו של הוותיקים, אולם רבבות עולים היו חסרי משאבים ותלותם הרבה במדינה ובסוכנות אִפשרה למוסדות המיישבים להפנותם למלא את משימת ההתיישבות. כשני שלישים מהיישובים שהוקמו בשלוש השנים הראשונות לקיום המדינה נוסדו על ידי עולים חדשים. עיירות הפיתוח והמושבים לא היו אפוא הפתרון לבעיה של קליטת העלייה, ההפך הוא הנכון – העולים החדשים היו הפתרון לבעיית אכלוס הארץ. חשוב לציין שההתיישבות העובדת הוותיקה, קיבוצים ומושבים כאחד, לא פתחה את שעריה בפני העולים החדשים. התנועות הקיבוציות היו באותם ימים בשיא תפארתן. חבריהן הובילו משימות לאומיות רבות והקימו עשרות קיבוצים חדשים בשנים 1946־1949. יוקרתה וכוחה הפוליטי של התנועה הקיבוצית הושפעו מהישגים אלה. הם ציפו להמשך גידולו של הקיבוץ, אולם גידול זה אמור היה להתבסס על בוגרי תנועות הנוער בארץ. העולים החדשים, המנותקים מהאידיאולוגיה השוויונית, נתפסו כלא מתאימים. ייתכן שעל חברי הקיבוצים השפיע גם הרצון ׳לעשות לביתם׳ לאחר התגייסותם המאומצת במרוצת שנות המערכה הממושכת לעצמאות. ההתייחסות לעולים החדשים חסרי ההכשרה החלוצית כאל מתיישבים חקלאים הייתה במידה רבה פרי יוזמתם של פעילים בתנועת המושבים. מעמדם של המושבים היה נחות לעומת זה של הקיבוצים, והם זיהו בעלייה הגדולה פוטנציאל לגידול מספרי ופוליטי.
בשנים הראשונות לקום המדינה היה קצב העלייה מהיר ונסיבות פוליטיות בארצות המוצא לא אפשרו לשלוט בו. העולים החדשים שעלו בשנים 1948־1951 נקלטו במחנות עולים, במעברות וברכוש הנטוש שהשאירו ערביי הארץ. 76 אחוז מהמעברות הוקמו בסמיכות ליישובים קיימים ואלה סיפקו שירותים ותעסוקה. עולי אותן שנים – יהודי פולין, תימן, רומניה, עיראק ולוב ומיעוט קטן של עולים מצפון אפריקה הצרפתית – לא נשלחו לגור בפריפריה. שיקולי הקליטה גברו על שיקולי פיזור האוכלוסייה. הנחת העבודה הייתה שכאשר המדינה תתייצב והעולים יתחילו לצאת לדיור קבוע, יגדל פיזור האוכלוסייה.
בשנתיים הראשונות של קליטת העלייה, כאשר התנאים במחנות היו קשים, היו עולים רבים יותר נכונים לעבור למושב. ואולם, כאשר עברו למעברות, הנטייה ללכת להתיישבות קטנה באופן ניכר. רוב העולים העדיפו להישאר במעברות, בדיור ארעי, ולא לעבור להתיישבות במקומות מרוחקים. נוסף לכך, בקרב אלה שכן עברו להתיישבות בשנים הקודמות החל תהליך נרחב של נטישה. בשנים 1948־1954 עזבו את המושבים כ־46 אחוז מהמשפחות שבאו להתגורר בהם, ובמושבים החדשים היו בין 1,500 ל־2,000 בתים ריקים. במושב פטיש בחבל הבשור נשארו בשלב מסוים רק 16 נפשות. מושב עין־יעקב בגליל העליון ננטש כולו.
העלייה הגדולה
בקיץ 1954 החל להתערער השלטון הצרפתי בצפון אפריקה. יהודי מרוקו ותוניסיה, שעד אז לא עלו ארצה בהמוניהם, החלו להרגיש שהאדמה תחת רגליהם מתחילה לבעור. אלפים רבים פקדו את משרדי הסוכנות והחלו להירשם לעלייה. כך תיאר זאת יהודה גרינקר, שליח תנועת המושבים ששהה באותם ימים במרוקו, ביומנו מנובמבר 1954:
המתיחות הפוליטית במרוקו, חבלות ארגוני הטרור והשחרור יצרו בהלה בקרב הקהילה היהודית … אין יום שעובר ללא התפוצצות בבניין זה או אחר, ללא שרפת בית מסחר, פגיעה בנפש אדם … הבהלה והתהייה הן במקומן … ניצלנו את הקוניוקטורה [ההזדמנות] והתחלנו ברישום לעלייה … קשה לתאר את פחדם של המועמדים מפני פסילתם לעלייה. רבים מצטופפים בחוץ ומחכים לתורם ולגזר דינם כבני מרון ביום ראש השנה, מי לשבט ומי לחסד (יהודה גרינקר, ׳עלייתם של יהודי האטלס׳, עמ׳ 41־42).
מסוף 1951, הפעילה הסוכנות היהודית מדיניות של עלייה סלקטיבית; עולים שלא היו מסוגלים להתפרנס בעבודה פיזית לא הועלו לארץ. באותם ימים ממש החלה ישראל להגביל גם את עלייתם של מועמדים כשירים לעבודה בשל הרצון להתאים את קצב העלייה לקצב הקליטה.
מהאנייה לכפר
כישלון ההפניה של תושבי המעברות להתיישבות והתחדשות העלייה מצפון אפריקה הביאו את הקולטים להבנה שיש ליצור זיקה ישירה בין העלייה ובין הקליטה בהתיישבות. לשם כך נדרשו התאמת קצב העלייה לקצב ההתיישבות וכן העברה יעילה יותר של העולים ביום הגעתם ליעד ההתיישבות שלהם – העברה ישירה ללא תחנות מעבר שהיו עלולות לשמש לעולים הזדמנויות לסרב ללכת להתיישבות.
מדיניות זו לא התמקדה ב׳כפר׳ כמושג חקלאי אלא גם במרכזים עירוניים באזורי פיתוח – לימים עיירות הפיתוח.
בחודשים הראשונים לגל העלייה המחודש, אוגוסט־דצמבר 1954, מילאו עולי צפון אפריקה את 2,000 הבתים והמשקים שננטשו במושבי העולים הקיימים, ומראשית 1955 הוחל בהקמת יישובים חדשים. במהלך שנת 1955 הופנו 750 משפחות עולים חדשים מצפון אפריקה למושבים חדשים שהוקמו בחבל תענך ו־1,500 משפחות לחבל לכיש, ובה בעת הופנו חלק מהעולים גם לעיירות הפיתוח. כאשר התמלאה מכסת העולים בהתיישבות החקלאית, נשלחו ב־1956 מרבית העולים לעיירות פיתוח.
התגברות העלייה בשל הלאומנות במרוקו והמצוקה התקציבית בסוכנות הקשו את הכנת מקומות הקליטה לגל העלייה בבתי קבע בעיירות פיתוח. העולים שהופנו לעיירות פיתוח לקראת סוף 1955 נקלטו במבנים ארעיים, וכך שבו וחזרו לנוף הארץ המעברות, שכבר היו בתהליכי חיסול. מחלקת הקליטה הקפידה שלא להקים מעברות חדשות במרכז הארץ והעולים המשיכו להישלח לפריפריה.
85 אחוז מעולי צפון אפריקה נשלחו לפריפריה, והם נשארו שם בשיעור גבוה. שיעור העזיבה היה נמוך יותר מזה של ימי ׳העלייה החלוצית׳. יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, הסביר שאין זה נובע מרוח חלוצית אלא מהעובדה שלעולים אלה לא היה לאן ללכת: ״העולים יודעים שאין אנו רוצים להוציא אותם ממקומות אלו והם גם לא יכולים לצאת מפני שאין לנו למענם דירות״ (ישיבת המוסד לתיאום, 10.12.1956, הארכיון הציוני, S100/513).
מבצע ׳מהאנייה לכפר׳ בשנים 1954־1956 אפשר את ביסוסם והרחבתם של 50 מושבים קיימים ואת הקמתם של 45 מושבים חדשים. שבע עיירות חדשות הוקמו בעזרת עולי ׳מהאנייה לכפר׳ ו־11 עיירות הורחבו והתבססו. חלקם של העולים בהתיישבות בפריפריה עלה בהרבה על חלקם באוכלוסייה.
האם העולים בחרו במודע לפנות לפריפריה? התשובה קצת מורכבת. שליחי העלייה בתוניסיה ובמרוקו קיבלו הנחיות להבהיר היטב למועמדים לעלייה שהם יופנו להתיישבות. העולים גם התחייבו לחתום על התחייבות שהתנתה את עזרת המוסדות המיישבים בהליכה להתיישבות. עם זאת, פערי השפה והנורמות בין הקולטים לעולים גרמו לכך שלא תמיד היו העולים מודעים למלוא המשמעות של חתימותיהם.
גיורא יוספטל, מראשי מחלקת הקליטה, תיאר זאת היטב:
אין לנו רושם כי האיש הממוצע יודע מה עושים יהודים. הוא עולה על אניה, בה נעשה מיון ונותנים לו פתק, והוא יורד מן האניה ומחכה לו אוטובוס ונותנים לו כל מיני פתקים. הוא אינו יכול לברוח מן המנגנון האדמיניסטרטיבי של פתקים והוראות ופגישות מיון. וביום אחד הוא מוצא בית, רהיטים וכלי בישול. והארגון הזה מביא לכך, כפי שברגינסקי אמר לי פעם, שאחרי כמה חודשים האיש שואל: ׳איך באתי למדבר הזה׳. אין להם מושג מה עשו איתם (פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 18.1.55, הארכיון הציוני, S100/97).
בהזדמנות אחרת הבהיר שהצלחת הקליטה נבעה מיעילותה של האדמיניסטרציה הסוכנותית לעומת זו המפלגתית:
נתנו להם צינור כ״כ צר שהם לא יכלו להגיע למעברה או לשער העליה. אמרנו להם או התיישבות או מרוקו … אישה אחת התאוננה לפני שבועיים ואמרה: ׳איך השתגעתי ללכת למדבר כזה?׳. אמרתי על ידי פתק אדום ופתק צהוב והאוטובוס בשער העליה ששם היה כתוב שרשרת 3 ושובל 7 [שמות זמניים של מושבים בנגב]. בדרך הזו הגיעו אנשים למקום. אין להם מושג לאן האוטו הזה יוביל אותם. רק בדרך הזו נוכל לעשות התיישבות, לפי היכולת הכספית שלנו ולא לפי הדרישות שלהם (פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 31.5.1955, הארכיון הציוני, S100/98).
הפניית עולי צפון אפריקה לפריפריה לא נבעה רק מעיתוי העלייה לארץ. היו שראו בעובדה שחלק מהם היו כפריים בארצות מושבם סיבה נוספת לשלוח אותם למושבים. באידיאולוגיה הציונית, עבודת האדמה וחיי הכפר לא היו אילוץ המצביע על נחיתות אלא ערך לשאוף אליו. העובדה שבתפוצות מסוימות יש יהודים שהם כפריים ועובדי אדמה הסעירה את דמיונם של שליחי העלייה. כך, למשל, מכריז בשמחה יהודה גרינקר, שליח תנועת המושבים במרוקו: ״מצאתי עובדי אדמה יהודיים״ (שבתי טבת, ״אנשי האדון גרינקר״, ׳הארץ׳, 11.3.1955). לאשתו הוא סיפר על אנשי הכפרים ש״לפי השמועה הם עובדי אדמה ממש […] יודעים לרתום פרד, להחזיק מעדר, לזרוע ולקצור״ (גרינקר ממזגן לרבקה גרינקר בנהלל, 19.12.1954, הארכיון הציוני המרכזי, S15/41742). ברגינסקי הסביר ש״חלק גדול מן היהודים במרוקו חי בכפרים ובעיירות קטנות, קרוב לטבע ורחוק מתעתועי העיר. גם בארץ, ודאי יטו יותר מאחרים לקיים את מצות פיזור האוכלוסייה״ (יהודה ברגינסקי, ׳גולה במצוקתה׳, עמ׳ 37).
דגם לא מתאים
מבחינת פיזור האוכלוסייה, היישובים העירוניים תרמו הרבה יותר לאכלוס הפריפריה מהיישובים הכפריים, והם שאפשרו בסופו של דבר יצירת מסה משמעותית של תושבים בספר. יישובים אלה לא נקראו עדיין ׳עיירות פיתוח׳ אלא ׳אזורי פיתוח׳, אולי עקב רתיעה מההקשר הגלותי, המזרח־אירופי, של המילה ׳עיירה׳.
בתכנון הארצי שהתגבש כבר ב־1951 נועדו המרכזים העירוניים לשרת את ההתיישבות החקלאית באזור. תכנית זו התבססה על דגם היררכי של מרכזים כפריים ועיירות קטנות ובינוניות שיתווכו בין היישובים החקלאיים לערים הגדולות. בדגם האירופי, שעליו התבססו, הייתה העיר מרכז של מנהל, מסחר, מלאכה וגם חינוך, השכלה, תרבות ובידור, וסיפקה תעסוקה לתושבי הסביבה הכפרית בעונות חקלאיות מתות. קרבת העיר הקטנה לכפר גם הוזילה וייעלה את השירות לאוכלוסייה. בדגם האירופי נחשב הכפר לנחשל ומפגר ואילו העיר זכתה ליוקרה כמקום הקדמה והחדשנות.
בארץ, התהפכו היחסים בין העיר לכפר. האידיאולוגיה הציונית, שהעלתה את החקלאות על נס והסתייגה מהעיר, הביאה לכך שתושבי הקיבוצים והמושבים הוותיקים היו אנשים משכילים, בעלי מוטיבציה גבוהה והזדהות רבה עם דרך החיים שאותה בחרו. הם השפיעו על כלל היישוב בארץ והוציאו מתוכם מנהיגים פוליטיים רבים. לפני קום המדינה, כאשר הוקמו יישובים חקלאיים בפריפריה, בעיקר בגליל אך גם בנגב, ולא היו ערים אזוריות שיכלו לספק שירותים, נמצאו להן תחליפים. חלק ניכר מהשירותים השונים סופקו בתוך היישוב עצמו או בשיתוף פעולה של כמה יישובים, כמו בתי ספר אזוריים. שירותים אחרים, כמו שירותי תרבות, סופקו על ידי התנועות המיישבות במישור הארצי. מבחינת מעמדה ותפקודה של ההתיישבות העובדת, הקמת המדינה לא יצרה שינוי מהותי. הקיבוצים והמושבים הוותיקים המשיכו ליהנות ממעמד של יוקרה והשירותים שהם סיפקו לעצמם, ברמת היישוב, גוש היישובים או התנועה, לא נפלו מהשירותים שסיפקו הערים הוותיקות. כאשר הוקמו באותם אזורים עיירות קטנות שנועדו, לכאורה, לספק שירותים לסביבתן הכפרית, התגלו שירותים אלה עד מהרה כמיותרים. המרכז העירוני המשרת סביבה כפרית אמנם נראה טוב על לוח השרטוט האירופי של המתכננים, אך לא התאים לתנאי הארץ.
נראה אפוא שפיזור האוכלוסייה היה המטרה העיקרית של הקמת עיירות הפיתוח. בזכותן נוצרה מסה קריטית של אוכלוסיה בפריפריה שקשה היה להשיגה בעזרת יישובים חקלאיים בלבד. וכך, בראשית שנות ה־60 היו במחוז דרום יותר ממאה אלף יהודים. למתן שירותים לסביבה הכפרית היה תפקיד משני בלבד בהקמת העיירות.
למרות ההעדפה להתיישבות החקלאית, מספרם של הנקלטים בעיירות הפיתוח היה גדול יותר ושיעור העזיבה שם היה נמוך יותר, בעיקר בגלל חוסר היכולת לעזוב. לעיירות הפיתוח לא היה ׳לובי׳ כפי שהיה למושבים שהשתייכו לתנועות פוליטיות שונות וזכו לעידוד של מחלקת ההתיישבות והקרן הקיימת. האחריות על ערי הפיתוח פוזרה בין משרדי ממשלה שונים. כך, למשל, קריית גת, שהוקמה כחלק מההתיישבות בחבל לכיש, הייתה באחריות מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. עיירות אחרות זכו לחסות של משרד העבודה או משרד הפיתוח. לחלק מהערים היו ׳מליצי יושר׳ בשלטון המרכזי, ואילו עיירות אחרות הוזנחו על ידי הרשויות עקב היעדר אפוטרופוס.
הדרה מכוונת?
לצד העיתוי, גם לזהותם של העולים היה תפקיד חשוב בשליחתם לפריפריה. על כך אפשר ללמוד משינוי המדיניות עם חידוש עלייתם של יהודי מזרח אירופה בשלהי 1956 ובשנת 1957. מינויו של ולדיסלב גומולקה לתפקיד מזכיר המפלגה הקומוניסטית בפולין הביא לליברליזציה שאפשרה ליהודים לעזוב את פולין. כ־35 אלף מהם עלו לארץ. כישלון ההתקוממות האנטי־סובייטית בהונגריה בשלהי 1956 היווה גם הוא תמריץ לכעשרת אלפים יהודים לעלות לישראל. גם מרומניה ניתן ב־1957 היתר לעלייה. הייתה זו התחדשות מפתיעה בעלייה ממזרח אירופה, לאחר תקופה ארוכה שבה מרבית העולים הגיעו מאסיה ומאפריקה.
שינוי מקורות העלייה הביא להרהורים חדשים על מדיניות הקליטה והוחלט להפנות חלק מעולי פולין למרכז הארץ. מנהיגי המדינה חששו שעולי מזרח אירופה יכתבו מכתבי תלונה או ירדו מהארץ, כפי שהבהיר בן־גוריון:
זו עכשיו אינה עלייה כזאת, שאין לה שום ארץ אחרת להגר לשם. אין אלה גם עולים שמכריחים אותם לעלות. אם יהודי פולין יבואו ויתייאשו, לא יבואו עוד יהודי פולין. בשבילנו זו היא לא רק יהדות פולין, אלא סיכוי ליהודי רוסיה (ישיבת הממשלה, 11.3.1957, עמ׳ 50).
חשש זה מפני ירידה לא היה רלוונטי בהקשר של עולים מארצות האסלאם בימים ההם, כפי שהסביר שר העבודה מרדכי נמיר:
חזיון הירידה … עלול להיות גורלי אם יפגע ביהודי פולין והונגריה. לארצות ערב הדרך סגורה, אבל בארצות אלו [פולין והונגריה] יתכן שימריצו ירידה, כמו שעשו לגבי רומניה (המוסד לתיאום, 10.12.1956, הארכיון הציוני המרכזי, S100/513).
בקרב הקולטים יצרה העלייה מארצות האסלאם חרדה לזהותה של המדינה, חשש מ’לוונטיניזציה של ישראל׳. מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות חשו קרבה לעולים ממזרח אירופה, שהפכו עתה לרוב בקרב העולים. יהודה ברגינסקי תיאר זאת בביקורתיות:
[ב]שתי השנים של העלייה מצפון אפריקה … שלחו 85% לרחבי הארץ [כלומר לא למישור החוף] ו־15% להתיישבות … זו הייתה דוגמה של התיישבות מתוכננת … כך צריך לבנות את הארץ … זאת הייתה הדרך ואין להתחרט עליה. מה קרה עכשיו [עם העלייה ממזרח אירופה] היו פה כמה מומנטים. ראשית כל סנטימנט מסוים לעליה זו. כל היושבים ליד שולחן זה הם רוסים או פולנים, הכל ׳לבנים׳, היה סנטימנט עמוק לעלייה הפולנית, האחרונים שנשארו שלא יכלו עד כה לעלות. אחר כך שמענו שיש ביניהם אקדמאים, בעלי מקצוע, אנשים שבשבילם העולם יהיה פתוח. לא רצו לשלוח אותם למקומות ששם יושבים יוצאי עדות המזרח. היו תירוצים שונים. אמרנו לעצמנו: יהודים אלה אינם כמו הקודמים … חשבנו שנעשה טובה ליהודים אלו ולעניין … צמחו תיאוריות שונות … המגמות והסנטימנטים כאילו היו מעשיים.
… שברנו קצת את העיקרון הזה [של התנגדות להשקעת הון ציבורי בבנייה במרכז הארץ] נמצאנו תחת לחץ גדול של המלצות. מי לא ביקש שישאירו את הקרובים שלהם בערים – מכרים, ידידים, חברים, בקשו להשאיר אותם במקום אחד: תל־אביב (פרוטוקול הנהלת הסוכנות, 8.7.1957, הארכיון הציוני, S100/114, עמ׳ 12).
אמירות אלו תורגמו למדיניות מעשית. בתכנית הקליטה לתשי״ז הוחלט שלא להתעקש על המשך מדיניות פיזור העולים. בעקבות ההערכה שעולי פולין ימעטו ללכת לעיירות הפיתוח הוחלט ש־30־40 אחוז מהבנייה הציבורית, שתוכננה בעיקר לאזורי פיתוח, תוסט לכיוון מרכז הארץ. מאוחר יותר נבנה חצי מהדיור לעולים במרכז הארץ.
מדיניות הקליטה החדשה נועדה לחול על קליטת עולים ממזרח אירופה ובאופן חלקי גם על קליטת עולים ממצרים. רק מיעוט מקרבם נשלח לאזורי פריפריה. עולי צפון אפריקה שהמשיכו להגיע באותן שנים (מתוניסיה או בעלייה מחתרתית ממרוקו) נשלחו לפריפריה בשיעור גבוה הרבה יותר. היה הבדל ברור בין קבוצות המוצא השונות, אם כי קשה להצביע על אפליה שקופה ובוטה, שכן לנתוניו האישיים של כל עולה היה מקום בתהליך ההפניה.
אכן חלוצים
בסדרת הטלוויזיה ׳סאלח פה זה ארץ ישראל׳ נטען ששליחת עולי צפון אפריקה לפריפריה נועדה להדיר אותם מהחברה, להרחיק אותם מהעיניים של הוותיקים. איך ניתן לבדוק טענה שאינה עוסקת במעשים אלא בכוונות? ניתן לבדוק אם יש ביטויים שתומכים בטענה זו במקורות ההיסטוריים העומדים בפנינו, וניתן לבדוק אם הכוונות האלה תואמות את עולם הערכים של הקולטים. במקורות ההיסטוריים לא נמצאו אמירות שתומכות בטענה הזאת, וגם לפי עולם הערכים והאמונות שאפיין את המנהיגות הישראלית בשנותיה הראשונות, ההתיישבות, אפילו אם לא באה מתוך בחירה, לא נתפסה כעונש ציבורי. האתוס הציוני ראה בהתיישבות בפריפריה, ובמיוחד בהתיישבות החקלאית שבה, מעשה חיובי, הרואי. נתן אלתרמן שיבח את העולים מצפון אפריקה בשירו ׳נטל הקליטה׳ ומתח גם ביקורת על הקולטים המקטרים על העלייה.
וְשׁוּב רוֹאֶה אַתָּה פִּתְאֹם, כְּבַחֲטָף, / מַה רַב חֶלְקָם (מִחוּץ לְכָל מִכְסָה נִקְצֶבֶת!) / בְּכָל מְלָאכוֹת הַיְסוֹד שֶׁלַמְדִינָה, בְּכָל פְּרָטָיו / שֶׁל מַעֲשֶׂה בְּאֶרֶץ נוֹשָׁבָה וְלֹא־נוֹשֶׁבֶת. // בְּכָל מְלַאכוֹת הַחֲפִירָה וְהַיִשׁוּר וְהַסְלִילָה / הַחֲרִישָׁה וְהַזְרִיעָה. מִּקְצֵה הָאָרֶץ עַד קָצֶהָ / הֵם בַּנָאֵי יוֹמָהּ וְהֵם שׁוֹמְרֵי לֵילָהּ / וְהֵם כַּיוֹם עִקַר חֵילָהּ וְחַלוּצֶיהָ. // הֵם (אִם לְפִי חֶשְׁבּוֹן נָכוֹן אוֹ לֹא נָכוֹן / נֶחְלַק הָעֹל) כַּיוֹם הַגַב וְהַכְּתֵפַיִם / לְעִקָרָהּ שֶׁל הִתְיַשְׁבוּת וּלְעִקָּרוֹ שֶׁל בִּטָחוֹן. / נֹאבֶה אוֹ נְמָאֵן. הֲלֹא עֻבְדָה הִיא. // אֵין זוֹ תַּגְלִית רַבָּה לְתֵּמַה וּפְלִיאָה, / אֲבָל כְּדַאי לִזְכֹּר גַם זֹאת בְּהַמְשִׁיכֵנוֹ / שִׂיחוֹת שֶׁל וָתִיקִים עַל דְבַר עֻמְסָהּ שֶׁל עֲלִיָה / אֲשֶׁר מַטִים לָהּ אָנוּ אֶת שִׁכְמֵנוּ… // כִּי תּוֹך כְּדֵי דִּיוּן עַל נֵטֶל קְלִיטָתָה / וְכוֹבֶד מֽשָׂאָהּ, אוֹמֵר לִבֵּנוּ לָנוּ, / כִּי לֹא בָרוּר אִם אָנוּ הַנוֹשְׂאִים אוֹתָהּ, / אוֹ שֶׁמָא הִיא, בְּעֶצֶם, הַנוֹשֵׂאת אוֹתָנוֹ … (׳דבר׳ ט״ו אלול תשט״ו, עמ׳ 2, פורסם גם ב׳הטור השביעי׳, כרך ב,
עמ׳ 53־54).
בעיני המוסדות נכנסו העולים מצפון אפריקה לישראל לשורה של מגשימי המפעל הציוני:
עליית השבט הצפון־אפריקאי לישראל הביאה ברכה רבה לארץ ולפיתוחה … הודות לעלייה זו גדלה האוכלוסייה בארץ והתפשטה על פני אזורים ריקים שלא היו בהם קודם יהודים. הנגב היה לאזור יהודי במידה רבה. צפיפות האוכלוסין היהודיים בגבולות הארץ גדלה והתפתחה (הסוכנות היהודית – מחלקת הקליטה, ׳11 שנות קליטה׳, עמ׳ 139).
בעת הגל השני של העלייה מצפון אפריקה, ב־1962, הפיקה הסוכנות סרט הסברה שהתמקד בעולים המגיעים לדימונה. בסרט מתאר הקריין את היוקרה שיוחסה להליכה לספַר. בסצנה נראים עולים שזה עתה הגיעו מצפון אפריקה יושבים באוטובוס המסיע אותם לדימונה ומלינים על המקום הנידח, ואילו הקריין מסביר לצופים את סולם הערכים ׳הנכון׳:
לא כדאי לומר להם עכשיו. הם אינם יודעים שהם בעצם… חלוצים, שהם יישבו את הנגב, הם לא יאמינו שבעוד עשר שנים יהיו גאים בכך (׳ימים ראשונים׳, ארכיון שפילברג, VT DA0755, זמין גם ביוטיוב).
עשר שנים מאוחר יותר הייתה כבר השוליות של המגורים בעיירות פיתוח ברורה לעין כול, אולם לא כך היו פני הדברים, בהכרח, בשנות ה־50 וה־60. הטענה בדבר הפניה זדונית של העולים למקומות שוליים מבוססת על השלכה של מוסכמות בנות זמננו על העבר: הטענה מניחה שהקולטים ידעו את מה שאנחנו יודעים, שהספר יקבל את הסטיגמה השלילית של ׳פריפריה׳ ויקשה עליהם את ההשתלבות בחברה החדשה, וכך הקשו בזדון על השתלבותם של העולים.
כיום אנו עומדים בפני החלטה באשר לאופן שבו נזכור את הקמתן של עיירות הפיתוח. סדרת הטלוויזיה ׳סאלח פה זה ארץ ישראל׳, שזכתה לתהודה רבה, מתארת את עיירות הפיתוח כמקום עלוב, כמושבת העונשין של החברה הישראלית, אבל זאת איננה הדרך היחידה. בקרב דור חדש של בני העיירות רווח גם סיפור היסטורי המדגיש את תרומתם המרכזית של עיירות הפיתוח ומושבי העולים ליישוב הארץ. בשנות ה־90 עלה לרשת אתר האינטרנט ׳ראשוני ערי הפיתוח בנגב׳. ב־2007 הפיק ההיסטוריון ד״ר אהרל׳ה כהן, בן שדרות, סרט תעודה על עירו בשם ׳חלוצים׳. ב־2016 החלה יוזמה ממשלתית להקמת מוזיאוני מייסדים בעיירות השונות – מוזיאונים שידגישו הן לתושבים והן למבקרים את תרומתן של העיירות למדינה ולהתיישבות בפריפריה. גם זו דרך לספר את סיפורן של עיירות הפיתוח, והיא לא פחות מדויקת.