פורסם בגיליון 97, תמוז תשע””ח, יולי 2018
פרץ יצירתי
זה עשוי להישמע מפתיע אך זו האמת: עד 1894 בנימין זאב הרצל כלל לא האמין באפשרות של מדינה יהודית. כשכתב ב־17 באוקטובר 1894 ביקורת על מחזהו של אלכסנדר דיומא הבן ׳אשת קלוד׳ (1873) עבור העיתון הווינאי ׳נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה׳ שבו עבד, הטיח הרצל ביקורת בהנחת היסוד המופרכת בדבר שיבתם של היהודים מן הגולה. בעיני מבקר הספרות הצעיר דמות היהודי במחזה אינה אמינה:
היהודי הטוב דניאל רוצה למצוא את מולדת אבותיו להשיב אליה את אחיו. אך דווקא איש כדניאל יודע שאין ליהודים ולא כלום עם מולדתם ההיסטורית. החיפוש אחר מקומה הגאוגרפי יהיה ילדותי; כל תלמיד יודע היכן למוצאה. אילו היו היהודים ׳שבים׳ אי פעם באמת ובתמים, היו נוכחים לדעת כבר למחרת היום כי מזמן אינם עם אחד. במשך מאות שנים העמיקו שורשים באומות רבות נבדלות זו מזו, והדמיון ביניהם מתקיים רק כתוצאה מלחץ חיצוני. לכל העמים המדוכאים תכונות יהודיות, וכשהלחץ מוסר הם מתנהגים כאנשים חופשיים (ארנסט פאוול, ׳הרצל במבוך הגלות׳, עמ׳ 150).
--כאשר הרצל נתקל ברעיון הציוני במחזה של אלכסנדר דיומא הבן הוא ביטל אותו מכל וכל. דיומא הבן, ציור מתוך כתב העת ׳ואניטי פייר׳
חודש מאוחר יותר, לאחר שכתב את המחזה ׳הגטו החדש׳ בפרץ יצירתי מדהים במהלך 17 ימים בלבד, כתב הרצל הנדהם בפתיחה ליומנו:
אני דימיתי כי על ידי הסערה הדרמטית הזאת אשתחרר מן המעיק עליי [הבעיה היהודית]. להפך, נכנסתי יותר ויותר לפניי ולפנים של הדבר. התחזק בי הרעיון שעליי לעשות משהו למען היהודים. הלכתי בפעם הראשונה אל היכל התפילה ברחוב ויקטואר, והתפילה הייתה שוב בעיניי חגיגית ומעוררת רגש. קווים רבים הזכירוני את ילדותי ואת ההיכל ברחוב הטבק בבודפסט (׳כתבי הרצל׳, כרך ב׳, עמ׳ 17).
ב־29 באוקטובר, שבוע לאחר שהחל בכתיבת ׳הגטו החדש׳, נפוצו החדשות על מעצרו של אלפרד דרייפוס. בדומה לאחרים, גם הרצל שיער בתחילה שדרייפוס אכן אשם. המשפט נפתח בדצמבר 1894, יותר מחודש לאחר שהרצל סיים את כתיבת המחזה. בשלהי אפריל 1895, שבועות אחדים לאחר שסיים את גרסתו השנייה של ׳הגטו החדש׳, כתב הרצל בקדחתנות, בפרץ השראה שגעוני משהו, את ׳מדינת היהודים׳. בניגוד לצפוי, ביומניו כמעט שלא מוזכרים משפט דרייפוס וההד הציבורי והתקשורתי שנוצר לאחר שב־1896 נשמעו עדויות חדשות שהוכיחו כי אלפרד דרייפוס היה חף מפשע.
רצף האירועים, כפי שהבחינו גם ההיסטוריון ז׳ק קורנברג והחוקר יצחק וייס, מוכיח כי השינוי בעמדתו של הרצל החל עוד לפני משפט דרייפוס וניכר כבר במחזה שכתב. מה יכול היה לגרום לשינוי זה?
--דו קרב עד מוות
רבים אינם יודעים כי בנימין זאב הרצל היה מחזאי מוכר, וכי מחזותיו – רובם קלילים ומשעשעים – הוצגו מעל במותיה הגדולות של וינה. בין המוכרים שבהם היו ׳הוד רוממותו׳ (1886), ׳גנבי הציד׳ (1889) ו׳מה תאמרנה הבריות?׳ (1890). במשך כעשר שנים הוא כתב מחזה כמעט כל שנה, אך לאחר כישלון מחזהו ׳הגבירה בשחור׳ ב־1890 איבד הרצל את ביטחונו העצמי בכישוריו כמחזאי. באותה תקופה נולדה בתו הבכורה פאולינה, וזמן קצר אחר כך התאבד היינריך קאנה שהיה מחבריו הטובים. בצל השינויים והמשברים בחייו עזב הרצל את וינה ונסע מערבה. כשהגיעה הצעת ׳נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה׳ לשמש שליח העיתון בפריז הוא קיבל אותה בלי היסוס.
באותם ימים הסעירה את פריז פרשיית שחיתות ופשיטת רגל מסועפת שבמרכזה עמדה ׳חברת תעלת פנמה׳. הפרויקט הצרפתי, בהובלתו של פרדיננד דה לספס שנשען על הצלחתו הגדולה בכריית תעלת סואץ, מומן באמצעות איגרות חוב ציבוריות. הפרויקט חרג מתקציבו בסכומים אסטרונומיים וב־1889 הוכרז על פשיטת רגל של החברה המנהלת ונגרמו הפסדים אדירים למשקיעים, אך במקביל שיחדו מתווכים שונים פוליטיקאים כדי שאלה ישאירו את הפרויקט פעיל באמצעות הנפקת איגרות חוב נוספות.
--בביוגרפיה שכתב אלכס ביין על הרצל הוא תיאר את פרשת דרייפוס כגורם שהניע את הרצל לציונות, והשערה זו קנתה לה שביתה כאמת הידועה לכל. טקס שלילת הדרגות מדרייפוס כפי שצוייר בעיתון שראה אור בפריז
אחד הדוברים המרכזיים בפרשה היה אדואר דרימון. ב־1886 פרסם דרימון ספר אנטישמי ארסי ופופולרי בשם ׳צרפת היהודית׳. עם התפוצצות פרשת תעלת פנמה ייסד דרימון –
שהפך לדמות ידועה בעקבות הצלחת ספרו – עיתון בשם La Libre Parole (הדיבור החופשי) שחשף את המעורבים בפרשה ובהם יהודים רבים.
דרימון הואשם בהוצאת דיבה ונשפט למאסר של חודשים אחדים, אך למרות זאת המשיך לפרסם שמות של יהודים ושל אישי ציבור אחרים שהיו מעורבים בפרשה. מדי יום היתוסף שם חדש לרשימה, והעיתון שלו הפך לסנסציה – הישג שדרימון שחזר באופן ארסי וצורם שנתיים מאוחר יותר בסיקור פרשת דרייפוס.
--שלושה שבועות של כתיבה מרוכזת ודחוסה. שער המחזה ׳הגטו החדש׳
האווירה בפריז הייתה רווית אנטישמיות. ב־25 במאי 1892 התפרצו אחדים מעורכי העיתון La Libre Parole והמרקיז אנטואן דה מורס – מייסד הליגה האנטישמית בצרפת – לחתונתה של ג׳ולייט, בתו של גוסטב דה רוטשילד, שהתקיימה בבית הכנסת המרכזי של פריז ברחוב דה לה ויקטואר. הם עלבו באורחים, שפכו חומצה על שמלות הנשים, חילקו עלונים אנטי יהודיים וצעקו: ״מוות ליהודים״.
בעיתונו של דרימון פורסם מאמר שקרא להרחקתם של כל היהודים מהצבא הצרפתי. על זעמם של המוחים הגיב דרימון ב־29 במאי 1892:
תנו לקצינים היהודים שנפגעו ממאמרינו למנות כמה נציגים שירצו, ואנו נעמיד מולם מספר זהה של חרבות צרפתיות
(Le Nouvel ״Meyer, le Dreyfus oublié״,
Observateur, Juillet 1993).
ואכן, תומכים נלהבים של דרימון, רובם אריסטוקרטים, הזמינו יהודים לדו קרב כשהם מתגרים בהם ומקניטים אותם עד שהאחרונים אולצו לסכן את חייהם במה שנראה כקרב חסר סיכוי.
--קריקטורה של דרימון בעיתון ׳הצחוק׳ שבה הוא מתואר כאוכל את דרייפוס
באחת התקריות הקניט המרקיז דה מורס, סייף מקצוען למחצה, את ארמנד מאייר – בוגר בית הספר הפוליטכני בפריז וסרן בחיל ההנדסה הצרפתי – וגרר אותו לדו קרב. מאייר נדקר בחזהו ומת שעות אחדות מאוחר יותר בבית החולים. להלווייתו של מאייר, שנערכה ב־26 ביוני 1892, הגיע קהל עצום שזעם על מותו המיותר של הקצין הצעיר. שנתיים מאוחר יותר השתמש הרצל בתקרית זו כסיפור המסגרת למחזה ׳הגטו החדש׳.
צילום: FLLLהרצל ציין ביומנו כי אחרי כתיבת המחזה נכנס לבית הכנסת והתרגש מהתפילה שהזכירה לו את ילדותו בבודפשט. בית הכנסת ברחוב דה לה ויקטואר בפריז שאליו נכנס הרצל
מלכודת הגורל
מחזהו של הרצל נפתח בקבלת הפנים הנערכת לאחר חתונתם של הרמינה הלמן ויעקב סמואל, ומשתתפות בה דמויות יהודיות טיפוסיות. בין האורחים נמצא גם עמנואל וסרשטיין, ארוסה הקודם של הרמינה. עמנואל מדבר גרמנית במבטא מזרח אירופי כבד, והעובדה שהפסיד את הונו בבורסת המניות פוסלת אותו מלהיות חתן פוטנציאלי בחברה שבה הכסף הוא ערך עליון. עוד נוכחים שם הרוזן שרם, מכר של משפחת הלמן, ופרנץ וורצלכנר – חברו הלא יהודי ואיש סודו של החתן. חילופי מבטים קרירים בין שרם לבין החתן יעקב גורמים ליעקב להסביר את נסיבות האירוע לחברו פרנץ. הוא מספר לו כי הרוזן הזמין אותו בעבר לדו קרב, והוא בתבונתו – אך לא בלי שמץ בושה – סירב והתנצל. הווידוי הזה מקים מחסום בין היהודי הצעיר לחברו, מחסום שמתפתח לכדי קונפליקט של ממש במערכה הבאה.
--פעילותו האנטישמית של אדואר דרימון זכתה להצלחה רבה בציבור. קריקטורה אנטישמית בעיתון La Libre Parole, אוגוסט 1901
אירועי המערכה השנייה מבודדים את יעקב. פרנץ מצטרף למפלגה פוליטית אנטישמית ומתנתק מיעקב משום שאינו רוצה להיות מזוהה עם יהודים; ואילו הרוזן שרם וגיסו של יעקב יסתכסכו אתו בהמשך בעקבות משבר כלכלי בחברת הכרייה שבה השקיעו השניים את כספם, שכן יעקב – הנוטה לצד השמאלי הסוציאליסטי של המפה הפוליטית – מצטרף למאבקה של קבוצת כורים שנוצלו על ידי חברת הכרייה. השביתה שבה הוא מעורב מולידה תוצאות קטסטרופליות: בשל הפסקת העבודות במהלך השביתה הוצף המכרה ולאחר שהשביתה הסתיימה הוא התמוטט. כורים אחדים נהרגו, ומשקיעים רבים – ובהם כאמור גם גיסו של יעקב והרוזן שרם – ספגו מכה פיננסית קשה. גיסו של יעקב בורח ומותיר ליעקב להסביר את נסיבות האירוע לרוזן האלים והעצבני. יעקב, שקור רוחו פקע לאור התגרויותיו החוזרות ונשנות של הרוזן, סוטר לו בחוזקה, וצעד זה לא מותיר לו ברֵרה אלא להיענות לקריאתו של הרוזן לדו קרב.
--המלכוד שהרצל הבחין בו: היהודים הואשמו בפחדנות ונקראו להוכיח את כבודם בדו קרב חסר סיכוי. הדו קרב בין המרקיז דה מורס לבין סרן ארמנד מאייר כפי שתואר בעיתון ׳לה פטיט פריזיאן׳
במערכה האחרונה במחזה יעקב הפצוע אנושות מתחנן להשתחרר מאותו ׳גטו׳ של ערכי מוסר מנוולים שבו הוא מרגיש לכוד על ידי החברה. לפני צאת נשמתו הוא מפציר באחיו בני הדת היהודית: ״יהודים, אחיי, הם לא ייתנו לכם לחיות עד שלא תלמדו למות״ (ארנסט פאוול, ׳הרצל במבוך הגלות׳, עמ׳ 153).
ביומנו מציין הרצל כי את ההשראה לכתיבת ׳הגטו החדש׳ קיבל בעקבות שיחה שניהל עם פסל בשם שמואל פרידריך־ביר בעת שהאחרון עבד על פסל בדמותו של הרצל:
מתוך השיחה נתגלגלו הדברים לידי כך שאמרנו כי לא יועיל ליהודים אם הם נעשים אמנים ונקיי ממון. המארה נשארת. אין אנו עוזבים את הגטו. אני התלהבתי מאוד בדברי, ואף בשובי הביתה להט הדבר בקרבי … דומני כי בטרם הגעתי מרחוב דיקומב למגרש פרירה כבר היה הכל ערוך ומוגמר בקרבי. ביום השני ישבתי אל השולחן ופתחתי בכתיבה. שלושה שבועות אושר של להט ועבודה (׳כתבי הרצל׳, כרך ב׳, עמ׳ 17).
ב־8 בנובמבר 1894, לאחר שסיים לכתוב את הטיוטה ראשונה של המחזה, כתב הרצל לחברו הקרוב הסופר והמחזאי ארתור שניצלר וביקש ממנו כי יציג את המחזה שכתב זה עתה בפני מנהלי תאטראות וינאיים או גרמניים בשם העט אלברט שנבל. שניצלר נחרד מהמחזה, ובמיוחד משורת הסיום של יעקב. לאחר אלפי שנים רוויות רדיפות הוא סבר כי לא נותר ליהודים מה ללמוד באשר לדרך שבה יש למות. שניצלר הפציר בהרצל למתן את הסיום ולהוסיף למחזה לפחות דמות יהודית סימפטית אחת. הרצל השיב שהוא עדיין לא פגש אחת כזו בווינה, אך למרות זאת מיתן את הסיום, ויעקב סמואל נפטר לפני שהוא מספיק לומר שעל היהודים ללמוד למות. לאחר מותו של הרצל שם שניצלר בפי אחת הדמויות ברומן ׳הדרך אל החופש׳ את המשפט הבא:
אני עצמי הצלחתי עד היום להכיר רק אנטישמי אמיתי אחד. אני חושש שעליי להודות … שהיה זה מנהיג ציוני ידוע (Arthur Schnitzler, The Road to The Open, p. 69).
באדיבות מוזאון הרצלבעת הישיבה מול שמואל פרידריך־ביר שפיסל את דמותו דיברו השניים על כישלון ההשתלבות. הפסל שנוצר באותה שיחה
מחזה אנטישמי?
׳הגטו החדש׳ פורסם בהמשכים בשנת 1898 ב׳די וולט׳ (העולם) – השבועון הציוני שייסד הרצל – והועלה בחודשים ינואר ופברואר 1898 על במת תאטרון קרל בווינה. בהמשך אותה שנה הוצג המחזה גם בברלין ובפראג. למרבה ההפתעה, מחזה יהודי ייחודי זה של הרצל לא שב לבמה מעולם.
הרצל היה דמות ידועה מאוד בקרב הציבור באותה תקופה, הן כעיתונאי והן כמנהיג התנועה הציונית החדשה והשנויה במחלוקת, והצגתו זכתה לסיקור עיתונאי נרחב, אך אף אחד לא ידע איך לעכל את המחזה. בתחילת הדרך נדחה המחזה על ידי הצנזורה האוסטרית שחששה כי מחזה שיעלה את הבעיה היהודית לכותרות יעורר מהומות אנטישמיות, אולם מאוחר יותר הוא אושר בגלל שהדמויות היהודיות הוצגו בו באופן שלילי, אך לא במידה החורגת מהרוח האנטישמית שרווחה בתקופתו. ניחוחו האנטישמי הוא שהכשיל את הניסיונות הראשונים לתרגם את המחזה לעברית.
האמנם ׳הגטו החדש׳ הוא מחזה אנטישמי או חסר ערך אמנותי? הקצב מסחרר, הדמויות מרתקות, מעוררות חיבה ואנושיות מאוד, והערך ההיסטורי של הטקסט מובן מאליו. לא מדובר בעוד שיטוט קליל בבירת אוסטריה בתפארתה, אלא בתמונת דיוקן של הקונפליקטים החברתיים שהתגלעו בערי אירופה במאה ה־19. המחזה מתאר את ירידת קרנם של האריסטוקרטים, את התעצמות כוחם של היהודים, את התגברות האנטישמיות ואת ההתבוללות בשיאה. המחזה נוגע בכל הנושאים הללו, ובעיקר צולל לעומק לבו של הרצל עצמו.
--בני דורו של הרצל סלדו מהבורגנות היהודית שראתה בכסף את חזות הכל. בסצנת הפתיחה של המחזה נערכת קבלת פנים מפוארת לרגל חתונת הגיבור. ג׳וזף מיכאל אוקין, 1898
הגטו הסמוי של הרצל
המחזה מתאר מציאות שבה הגטו הישן כבר נעלם, אך היהודים עדיין כבולים לגטו אחר, גטו ערכי ומוסרי המאיים להרוס אותם, והרצל מפציר בהם להשתחרר ממנו. המחזה אינו מיועד רק לצופיו אלא גם ליוצרו. במת התאטרון מהווה חלל מדומיין שבו הרצל המתבולל יוכל להפוך ליהודי גאה.
הקונפליקט הערכי המתרחש בין היהודי לאריסטוקרט במחזה הוא הקונפליקט המרכזי בחייו הפרטיים של הרצל. יעקב סמואל הוא עורך דין חסר לקוחות, בדומה לגיבור נוסף של הרצל – עורך הדין המובטל ד״ר פרידריך לבנברג בספר ׳אלטנוילד׳ – ולהרצל עצמו, דוקטור למשפטים שנטש את עולם המשפט לאחר התמחות קצרצרה. כמו גיבורו גם הרצל חווה קונפליקט ערכי ואתגרים חברתיים שאפיינו את בני דורו. הם ספגו בבית הספר התיכון ובאוניברסיטה את ערכי האריסטוקרטיה ודחו את העולם של הוריהם, אך נדחו על ידי שכניהם הלא יהודים באופן שהפך פחות ופחות מעודן. אנשי העסקים היהודים בני הדור המבוגר זכו להצלחה דווקא בשל העובדה שלא היו כבולים לקוד המוסרי של אירופה הרומנטית. הם היו מתעשרים חדשים שראו בהצלחה העסקית את חזות הכל, וערכיהם היו דוחים בעיני בני הדור הצעיר שהפנימו את ערכיה האריסטוקרטיים של הסביבה האירופית. הצעירים דגלו בערכים לא אנוכיים כמו חיבה לאמנות ובוז לחומרנות, לכסף ולמוות, והפנימו אותם במידה שהייתה כמעט מסוכנת. הם סגדו לאלטרואיזם ולנדיבות, מונעים מתחושת שליחות אבירית ונחושים לעזור לחלשים ולמדוכאים. חברו הקרוב של הרצל היינריך קאנה, שהתאבדותו ערערה את הרצל באופן דרמטי, היה למעשה קרבן כמעט בלתי נמנע של הניסיון הבלתי אפשרי לחיות בהתאם למערכת הערכים הזו.
--חברו של הרצל שקרא את המחזה הזדעזע מעמדתו הביקורתית כלפי היהודים. ארתור שניצלר
הרצל, שהיה ספוג באותם ערכים, לא יכול היה אלא לבוז לבנקאים היהודים הירש ורוטשילד שפגש בפריז, כשם שבז לחותנו התעשיין העשיר מר נשאואר, והוא ביקר אותם לעתים קרובות ביומניו. יש לא מעט אירוניה בעובדה שהרצל השתמש בכספי חותנו באופן אריסטוקרטי משהו כשפיזר אותו לטובת מימוש החזון הציוני שלו.
הרצל העריץ את אלה שנולדו למעמד האריסטוקרטי, אבל כל שזכה לקבל מהם בתגובה היה בוז אינסופי. האריסטוקרטים הלא יהודים שהרצל העריץ כל כך נהגו בצביעות, שכן גם הם – כמו היהודים שלהם בזו – היו שקועים עמוק במרדף אחר הכסף שנדרש כדי לקיים את אורח חייהם הראוותני.
נראה כי הדו קרב שנערך בין המרקיז דה מורס לארמנד מאייר – זה שהיה מקור השראה לדו קרב המסיים את ׳הגטו החדש׳ – העיר בהרצל זיכרון רדום שעדיין גרם לו כאב. כשהרצל שימש עיתונאי בווינה הוא היה מעורב בוויכוח מגוחך בבית קפה מקומי. בדומה לסיפורו של גיבור המחזה יעקב סמואל, הסכסוך כמעט הידרדר לדו קרב, ורק התנצלותו של הרצל סייעה לו לחמוק מכך. פרטים נוספים במחזה לקוחים מחייו של מחברו, והוא משמש מעין חלום שבו משתקפת אליו דמותו. דמותה של הרמינה, אשתו של יעקב, מבוססת בבירור על ג׳ולי לבית נשאואר, אשתו האומללה של הרצל, יורשת המיליונים. הרמינה, בדומה לג׳ולי, התנכרה לחלוטין לרעיונות שהסעירו את בעלה. גם דמות אמו של יעקב, הקשורה מאוד לבנה וכואבת את מותו בטרם עת, מבוססת על החיבור הרגשי בין הרצל לאמו ז’נט. אבל מעל הכל המחזה משקף את הפרדוקסים הפנימיים של הרצל: ערכי האריסטוקרטיה ההופכים אותו ליהודי גאה הם אותם ערכים המנתקים אותו מעמו, והנכונות שלו להקריב מעצמו עבור אחרים העולה לו במחיר בריאותו האישית.
-החומרים העיקריים שמהם עשוי המחזה הם אוטוביוגרפיים. מימין: הרצל ב־1878, בעת שהיה סטודנט למשפטים, מקצוע שזנח מהר מאוד; ג׳ולי נשאואר, אשתו העשירה של הרצל שלא הבינה ללבו; ז׳נט הרצל לבית דיאמנט, אמו של הרצל. כמו גיבור המחזה גם הרצל היה קשור לאמו מאוד
במת הנפש של הרצל
׳הגטו החדש׳ מציג את יהודי וינה ככלואים בין המעמד הגבוה הדועך לבין מעמד הפועלים המתחזק. בני האצולה נופלים קרבן לערכים שהם עצמם קידשו, ההון שלהם מידלדל כל כך שכדי לשרוד עליהם להתחתן עם משפחות עשירות או לנסות את מזלם במניפולציות נכלוליות של שוקי ההון. אל מול אותן דמויות – שטיפשותן משתווה רק לאכזריותן – ניצב מעמד הפועלים הנאנק תחת המעמסה, המיוצג במחזה בדמות הכורה פיטר ודניק. גם הפועלים שונאים את היהודים ואת הרווחים הקלים והמהירים שהם גורפים. היהודים הנובורישים, התלויים בשוקי ההון על שלל תנודותיהם, זוכים לבוז האריסטוקרטים ולשנאת הפרולטריון. יהודי וינה הופתעו מאוד מהאנטישמיות הגואה. ב־1897 – השנה שבה ערך הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל – נבחר קרל לוגר לראשות העיר וינה לאחר קמפיין בחירות אנטישמי מובהק וגלוי לעין כל.
-המחזה התפרסם בהמשכים בעיתון התנועה הציונית ‘די וולט’, אך הביקורת לא ידעה איך לפרש אותו והוא לא הועלה על הבמה לאחר ההפקה הראשונה ב-1898. שער העיתון
כתיבת המחזה הייתה להרצל מעין תהליך פסיכודרמטי שממנו יצא יהודי גאה וציוני. הפסיכודרמה משתמשת בבמה כדי לעבד אירועים שהמטופל חווה לתהליך ריפוי. בעוד שפסיכולוג פרוידיאני יאמר למטופל: ״ספר לי בבקשה מה קרה״, הרי שיעקב לוי מורנו, ממציא הפסיכודרמה, יאמר לו: ״הראה לי בבקשה מה קרה״. הסצנה הטראומטית משוחזרת, משוחקת ונחווית בשנית. הסצנה המשוחזרת פותחת פתח לסצנה אחרת, מודחקת, שמרכיביה נטועים עמוק בנפשו של הגיבור המטופל. המטפל ינסה לקשור בין שתי הסצנות, הישנה והחדשה, ולהבהיר למטופל את האופי הסמלי של הסצנה החדשה בנפשו, המפנה אותו לקונפליקט שהסצנה מסמלת.
כשהרצל כתב את ׳הגטו החדש׳ הוא השליך את עצמו באופן מוחלט על דמותו של יעקב סמואל, וזה שיקף למעשה את הטראומות של הרצל עצמו.
יעקב, היהודי המשכיל, האמיד והמתבולל, שואף לחיות על פי הרעיונות האריסטוקרטיים שרכש: סלידה מחומרנות ולכן גם מכסף, הערכה לכבוד, נכונות להקרבה עצמית ובוז למוות. אלה בדיוק הערכים שהביאו בסופו של דבר לקריסתו של יעקב. הוא בוחר בערכים על פני פרנסה ואין לו ממה לחיות; הוא מתעלם מסיכונים וכך מובל לדו קרב שבו הוא מוצא את מותו. כוונותיו הטובות מולידות תוצאות הרות אסון: שביתת הכורים שהוא מסייע בארגונה מסתיימת בכורים הרוגים שבני משפחותיהם רעבים ללחם ובפגיעה ברווחיהם של בעלי ההון שמנצלים אותם, והוא ביניהם. האריסטוקרט האמיתי היחיד במחזה – הרוזן שרם – לא מוטרד כלל מערכי האריסטוקרטיה, להפך: הוא מייצג את דמות הנבל אשר עבורו כסף הוא ערך עליון, וכדי להשיגו הוא יורד לתהומות השפל המוסרי.
בתמונת העולם של המחזה, יעקב – המגלם את הרצל – לעולם יידחה. זו הסיבה שסצנת הפרֵדה של יעקב מפרנץ, חברו הלא יהודי, חיונית כל כך להבנת העניין. יעקב לעולם לא יהיה חלק מהחברה הכללית.
המטמורפוזה שהרצל עובר במהלך כתיבת המחזה היא אולי הנקודה החשובה ביותר. כמו בתהליך פסיכודרמטי הוא חווה בשנית את הסצנה המאוחרת ומשחרר את עצמו מהטראומה הראשונית המתקשרת אליה. במהלך כתיבת ׳הגטו החדש׳ הרצל מאשרר את ההערכה ואת הכבוד הרב שהוא רוחש לאריסטוקרטיה הגרמנית ולחברה המערבית. הוא משחזר מאורע עדכני – הדו קרב בין מאייר לדה מורס שבמהלכו יהודי מעודן נרצח על ידי גנגסטר אריסטוקרטי – ובאמצעותו הוא חושף את עמדתו כלפי החברה הווינאית כאריסטוקרט יהודי, או כאמן יהודי, כפי שהוא ראה עצמו. הרצל־יעקב מבין שהאשמה על כישלונו, על תחושת חוסר הנוחות שלו ועל אי יכולתו להסתגל מונחת על כתפיו בלבד. דרך דמותו הברוטלית והסדיסטית של הרוזן שרם הוא רואה עד כמה הערכים הללו עקרים וכיצד הם הרסו את חייו.
-יעקב סמואל, בן דמותו של הרצל במחזה, מנסה לעזור לכורי הפחם במאבקם במעסיקיהם העשירים. סמואל נפגש עם הכורה פיטר ודניק. ג’וזף מיכאל אוקין, 1898
מול הסוחר היהודי
בתהליך איטי והדרגתי של היפוך תפקידים עמנואל וסרשטיין – היהודי הלא אריסטוקרט העוסק בשוק ההון, בעל הגינונים המגוחכים והמבטא המזרח אירופי שנתפס בהתחלה כמעין הפוגה קומית במחזה – הופך לדמות מרכזית וחיובית יותר ויותר. הוולגריות שלו מכסה על נדיבות רבה ויעילה יותר מזו של יעקב סמואל. עמנואל משמש למעשה כתמונת ראי של יעקב. הכסף הוא הערך המרכזי מבחינתו, משום שהוא רואה את הדברים כהווייתם ולא הולך שולל אחר היומרה האריסטוקרטית לערכים. כבוד לא מעניין אותו כהוא זה, והוא מאפשר לאחרים להתייחס אליו בזלזול מופגן.
המנהג האריסטוקרטי של דו קרב על הכבוד הוא גילום דרמטי מדויק של ההבחנה בין הסוחר היהודי הבורגני לבין הצעיר היהודי המתיימר לנהוג כאריסטוקרט. כשהרוזן שרם מאיים על יעקב בהזמנה לדו קרב עמנואל לא מתרגש כלל, אין לו דבר להפסיד כי הוא לעולם לא יילחם אלא יתפשר כדי לשרוד. הוא לעולם לא יבחר במוות על פני חוסר כבוד. הכבוד האריסטוקרטי אינו חלק ממערכת הערכים שלו והוא מקבל על עצמו את ההשפלה שהיא מנת חלקו. בהיותו אדם פשוט אין לו כל בעיה להפגין נדיבות כלפי אויבו כשזה ניצב בפני חורבן אישי. רחמיו כלפי הכורים כנים ואמיתיים, בדיוק כמו אהבתו להרמינה, ואין כל ספק שהוא יישא אותה לאישה עם תום ימי אבלה על יעקב המנוח. הצלחתו של וסרשטיין מלאה ומושלמת: תמורת ויתור על גאווה אריסטוקרטית הוא זכה בכסף, באושר ובכבוד. בהמשך המחזה גלגל המזל מתהפך: וסרשטיין, היהודי המזרח אירופי חסר העידון והתחכום, הופך לגיבור; ואילו יעקב, היהודי האריסטוקרט, נרצח לאחר שנפל קרבן לסתירות הפנימיות שבזהותו.
באמצעות כתיבת המחזה הרצל מצליח לשחרר עצמו מהתשוקה הגדולה להיטמע באריסטוקרטיה הווינאית. הוא מזהה את הדרך ללא מוצא, את הגטו החדש שאליו נקלעים המתבוללים. באמצעות דמותו של וסרשטיין הוא מתחבר לזהותו היהודית. באופן כמעט טבעי ומתבקש חוזר הרצל בתום כתיבת המחזה לבית הכנסת ומתחיל לנסח לעצמו פתרונות למצב. עם סיום כתיבת ׳הגטו החדש׳ נוטש הרצל את כמיהתו להיות מחזאי וינאי מפורסם ותחתיה הוא שואף לבנות מדינה לעמו.
שבעים שנה לאחר היווסדה של מדינת ישראל מקבלות מלותיו האחרונות של יעקב סמואל – אלה שהפליאו צופים רבים ונתפסו בעיני שניצלר כאנטישמיות – משמעות חדשה: ״יהודים, אחיי, הם לא ייתנו לכם לחיות עד שלא תלמדו למות״. לאחר מותו חסר הפשר של עורך הדין היהודי ששאף להתבולל ומת בדו קרב, מעביר הרצל את ההצלחה לוסרשטיין, היהודי שאינו מתבייש בזהותו. המהלך הדרמטי הזה מוביל מהיהודי המתבולל שמוכן למות למען כבודו האישי אל היהודי הישראלי המוכן למות למען מולדתו. הפתרון הדרמטי קיבל פנים פוליטיות, העצמות היבשות קרמו עור וגידים, המחזאי הפך לנביא – בנימין זאב הרצל.
צילום: גיורא רונןמחזון למציאות. פסלו של הרצל משקיף על מחלף הסירה המוביל להרצליה. אורי ליפשיץ, 1990