בשנת 69 לסה”נ תפס אספסיאנוס את השלטון באימפריה הרומית. הקיסר החדש, שבתפקידו הקודם פיקד על הדיכוי האכזרי של המרד הגדול, היה שנוא על יהודים רבים. המרד הגדול החל בשנת 66 ונמשך גם לאחר עליית אספסיאנוס לשלטון ברומא. את שלבי הסיום של המערכה ביהודה ניהל טיטוס, בנו של אספסיאנוס, והוא נודע כמי שהחריב את בית המקדש השני. באופן פרדוקסלי, דווקא המרד הגדול הגדיל את סיכוייו של אספסיאנוס לזכות בכס השלטון. בין התורמים לכך היו יהודים רבים, שכללו לא רק את מחוללי המרד שניסו להיחלץ מעול האימפריה.
בשנת 66 הגיעה האימפריה הרומית תחת שלטונו של נירון קיסר כמעט לשיא התפשטותה היבשתית. היא שלטה על כרבע משטחו של העולם המוכר, ועל כרבע מאוכלוסיית תבל כולה. בין נתיניה היו יהודים רבים, בעיקר בארץ ישראל ובמצרים, ושיעורם מוערך בין 5 ל-15 אחוזים מכלל התושבים. שלטונו של נירון נחשב שרירותי ואכזר. סווטוניוס תיאר אותו כקיסר שהחל כשליט טוב ועם הזמן התגלתה אכזריותו:
מעשי שרירות אלה, תאוותנותו, פזרנותו, אהבתו לבצע ואכזריותו היו אמנם בודדים תחילה ובחשאי, כאילו נעשו מתוך שגגת נעורים; אבל גם אז לא היה לאיש ספק שמעשי נבלה אלה יסודם באופיו ולא בגילו (סויטוניוס, ‘שנים-עשר הקיסרים’, מהדורת אלכסנדר שור, עמ’ 197).
נירון קיסר התמסר לחיי תענוגות ואמנות, וכאשר נשרפה העיר רומא בקיץ 64 נפוצה השמועה כי האש הוצתה בשליחותו וכי הוא צפה בה להנאתו בעודו מנגן. איור מתוך הספר ׳ההיסטוריה של איטליה לעם׳, פירנצה 1930־1934
גם ביהודה סבלו מנחת זרועו של נירון. השלטון הרומי בארץ ישראל נטה נגד היהודים בסכסוכים שפרצו בינם לבין תושבים לא יהודים בארץ. האירוע הבולט ביותר התרחש בקיסריה, כאשר סורים שקיבלו מהרומאים זכויות אזרח שלא ניתנו ליהודים מנעו מהיהודים להיכנס לבית הכנסת והרומאים צידדו בהם. בעקבות המאורע נאלצו יהודי קיסריה לעבור לנרבתא הסמוכה. בירושלים קבעו הרומאים את נשר הזהב של הלגיון בשער המקדש ואף דרשו את אוצרות המקדש. אירועים אלה ואחרים עוררו את היהודים למרוד ברומאים.
המרד החל בהיקף מקומי כאשר יהודי ירושלים וסביבתה צרו על חיל המשמר שהיה בעיר. כשהחיילים הרומאים נכנעו לבסוף והניחו את נשקם, הפרו היהודים את הבטחתם לאפשר מעבר בטוח לרומאים שביקשו לסגת מהעיר, ובמקום זאת טבחו בהם והרגו את כולם, פרט למפקדם מטיליוס שהבטיח להתגייר:
באדיבות Classical Numismatic Group
המרד ביהודה היה הגדול ביותר באימפריה. מטבע מהשנה השלישית למרד, שנת 86. בצדו האחד גביע והכיתוב ׳שקל ישראל׳, ובצדו השני ענף רימונים והכיתוב ׳ירושלים הקדושה׳
בתגובה למעשי היהודים יצא נציב סוריה קסטיוס גאלוס לארץ ישראל עם צבא אדיר של שלושים אלף חיילים שכלל את כל הלגיון ה-12, אלפי חיילים מלגיונות אחרים ויחידות רבות של כוחות עזר ובעלי ברית.
גאלוס שהגיע מצפון כבש בדרך לירושלים ערים וכפרים, ובהם קיסריה, אפק ולוד, וחנה בגבע שמצפון לירושלים. גאלוס צעד לירושלים, ומשלא זכה להתנגדות בדרך – כיוון שהיהודים שהשתתפו במרד בשלב זה היו מעטים ולא יכלו להתמודד עם הרומאים בשדה הפתוח – הגיע לחומותיה והטיל מצור על העיר. לו היה מתמיד במצור היה מצליח לכבוש את ירושלים ולהביא קץ למרד באבחת חרב, אך כעבור זמן מה, בלי הסבר ברור ולמרות שעמדו לרשותו מאות מכונות מלחמה וכלי מצור, החליט גאלוס להסיר המצור ולסגת. החלטה זו הייתה הרסנית לצבא הרומי בטווח הקצר, אך בסופו של דבר היא הביאה כליה דווקא על היהודים. הם ראו בנסיגת גאלוס אות לתמיכה במרד משמים, ותחת רושם זה יצאו בהתלהבות לזנב ברומאים הנסוגים.
ככל שהרומאים התמידו בנסיגתם כך לחצו עליהם היהודים ביתר עוז. כפריים רבים מהסביבה חזו בהצלחת בני עמם ואחזו בנשק כדי להצטרף לאחיהם. נסיגת הרומאים המסודרת הפכה לבריחה מבוהלת. לאורך נתיב הנסיגה, ובעיקר בבקעת בית חורון, נותרו גופותיהם של כ-6,000 חיילים רומאים ומאות מכונות מלחמה וכלי מצור של הצבא. הלגיון ה-12 איבד כנראה את נשר הזהב שלו – חרפה שאין שנייה לה – וגאלוס עצמו ברח לסוריה. זו הייתה אחת התבוסות הקשות ביותר שסבלה רומא מאוכלוסייה מורדת. דבר הניצחון התפשט כאש בשדה קוצים, ערים רבות הצטרפו למרד מתוך אמונה שהחזרת העצמאות היהודית היא רצון הא-ל. כך הפך המרד מעניין מקומי למרד הגדול. בעקבות תבוסת גאלוס הוזעק אספסיאנוס לקבץ יחידות מכל רחבי האימפריה ולצאת בראשן לדיכוי המורדים.
המרד התפשט גם למצרים, ובמיוחד לקהילת אלכסנדריה. בעקבות האירועים ביהודה החלו תושביה הלא יהודים של אלכסנדריה להטריד את שכניהם היהודים. האלימות שהתפתחה ערערה את היציבות בפרובינקיה שהייתה אסם התבואה של האימפריה. הנציב הרומי של מצרים באותה עת היה טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שמאוחר יותר השתמש במעמדו כדי להכריע מי יהפוך לקיסר. טיבריוס היה בן למשפחה יהודית אמידה באלכסנדריה ואחיינו של הפילוסוף פילון האלכסנדרוני. לא ברור אם טיבריוס היה יהודי מאמין, אך ידוע כי אביו תרם את ציפוי הזהב לשערי החומות החיצוניות של בית המקדש בירושלים, ומכאן שמשפחתו נטלה חלק פעיל בקהילה היהודית.
לטיבריוס הייתה קריירה מזהירה שכללה שירות כנציב רומא ביהודה בשנים 46-48, וכאחד מאנשי המטה של הגנרל דומיטיוס קורבולו במסע המלחמה בארמניה בשנת 63. בהמשך קודם לתפקיד נציב רומא במצרים, שם שרר כאמור מתח בין יהודים ללא יהודים. טיבריוס פתר אותו באמצעות דיכוי היהודים. היהודים אמנם לחמו באומץ, אך הובסו וכחמישים אלף מביניהם נהרגו בידי אנשיו של טיבריוס. הוא הציל בעיקר את עשירי הקהילה, כנראה מתוך נאמנות למקורביו ולבני המעמד הגבוה הדומים לו.
מעשיו של טיבריוס השקיטו את מצרים, אך השקט שהשתרר הביא דווקא לצמצום העוצמה הצבאית שהייתה נתונה בידיו. הקיסר נירון סבר כי היציבות במצרים מאפשרת לו להעביר את כוחותיו למקומות שבהם צריכים אותם יותר, והחליט להעביר ליהודה את הלגיון ה-15 וכוחות נוספים שהיו עד אז תחת פיקודו של טיבריוס.
בעקבות החלטה זו נשלח טיטוס למצרים כדי לקבל את הפיקוד על הכוחות שיועדו ליהודה, ובינו לבין טיבריוס נוצר קשר ששינה בהמשך את גורלה של רומא. טיטוס והחיילים שהועברו ממצרים חברו אל צבאו של אביו אספסיאנוס, שכלל את הלגיונות החמישי והעשירי ויחידות עזר נוספות. אליהם הצטרפו בעלי ברית רבים, כולל צבאו של אגריפס היהודי, ובסופו של דבר עמדו לרשות אספסיאנוס שישים אלף חיילים – אחד הכוחות הגדולים שרומא קיבצה מעולם.
אולם בזמן שחילותיו של אספסיאנוס התקבצו ביהודה עברה הפוליטיקה הרומית שינוי משמעותי.
-נירון קיסר שולח את אספסיאנוס לדכא את המרד ביהודה. מתוך כתב יד מאויר מראשית המאה ה־16, הספרייה הלאומית של ויילס
בראשיתה הייתה רומא ממלכה קטנה בדומה לערי מדינה רבות. שינוי שיטת הממשל הרומית היה דומה לזה שהתרחש באתונה ובערי מדינה יווניות אחרות אשר ביטלו את המלוכה והעבירו את השלטון לידי האזרחים הנכבדים. המלך האחרון של רומא היה לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס. הוא נחשב למלך רודן והודח על ידי תושבי העיר ב-509 לפסה”נ. את המלוכה החליף שלטון רפובליקני, ומאז ימי סופרבוס הפכו המושג מלוכה והתואר מלך למלות גנאי בפי הרומאים.
ברומא הונהגה שיטת ממשל עממית שהייתה שונה מאוד מהדמוקרטיה האתונאית הישירה. באתונה האזרחים, גברים בלבד, היו מתכנסים ומצביעים על כל החלטה ועל כל מינוי לתפקיד כלשהו. אזרחי רומא, גברים בלבד, בחרו לתקופה קצובה בבעלי תפקידים מסוימים מקרב העשירים בבני העיר. הם ניהלו את העיר לצד הסנט – אספה של נכבדים שהתקבלו למוסד זה על פי מידת עושרם. כדי ליצור איזון ולמנוע התדרדרות לדיקטטורה עמדו בראש ההיררכיה השלטונית שני אנשים שכונו קונסולים. הם כיהנו יחדיו במשך שנה, ויכלו להטיל וטו זה על פעילותו של זה. במקרי חירום קיצוניים, כמו בפלישת הקרתגנים בפיקודו של חניבעל ב-218 לפסה”נ, היו ממנים דיקטטור יחיד להנהגת המדינה, ומשך כהונתו הוגבל לחצי שנה.
במאה הראשונה לפסה”נ החל השלטון הרפובליקני להתערער עד כדי מלחמות אזרחים. לקראת אמצע המאה חילקו ביניהם שלושת האנשים החזקים ברפובליקה – קראסוס, פומפיוס ויוליוס קיסר – אזורי השפעה, ויצרו למעשה שלטון משולש שכונה טריומווירט. לאחר מות קראסוס בקרב מול הפרתים נשאר השלטון בידי שני האחרים ונוצר ביניהם מתח. לבסוף הצעיד יוליוס קיסר את צבאו לרומא, מעשה שהיה אסור על פי החוק. במלחמת האזרחים שהחלה לאחר מכן קיסר ניצח והכריז על עצמו דיקטטור.
בשנת 44 לפסה”נ יוליוס קיסר נרצח. מותו הוביל למלחמת אזרחים נוספת, ותומכיו ניצחו בה. המנצחים היו אנטוניוס, לפידוס ואוקטביאנוס – הטריומווירט החדש. הרפובליקה מתה סופית כאשר אנטוניוס – שחבר לקלאופטרה מלכת מצרים – לחם באוקטביאנוס. מלחמה זו הסתיימה ב-31 לפסה”נ בניצחונו של אוקטביאנוס ששינה את שמו לאוגוסטוס והכתיר עצמו לקיסר. אוגוסטוס אמנם השאיר בתוקפה את המערכת הסנטורית הקונסולרית הישנה כדי לספק את שמרנותם של הרומאים שהתנגדו למשטר מלוכני, אך הוא החליש את הסנט ואת הקונסולים ולמעשה פעל כשליט יחיד. אוגוסטוס היה הקיסר הראשון ומייסד השושלת היוליו-קלאודית, שכללה בשנים הבאות ארבעה מבני משפחתו.
אחרון הקיסרים בשושלת היוליו-קלאודית היה נירון קיסר, ושלטונו האכזרי, הנהנתני והמטורף עורר אי נחת לא רק בקרב העם ביהודה אלא בכל רחבי האימפריה. מושלי הצבא בפרובינקיות המרוחקות מרדו בו, הוא הודח על ידי הסנט ולדברי סווטוניוס התאבד בעזרת מזכירו באמצעות תקיעת פגיון בגרונו.
הדחתו של נירון גדעה את השושלת היוליו-קלאודית, אך גם העלתה על השולחן את עצם האפשרות של הדחה באמצעים צבאיים וחוללה סדרה של מלחמות פנימיות שבכל אחת מהן תפס את השלטון מפקד צבאי אחר בתמיכתם הכוחנית של לגיונותיו. ארבעה קיסרים שלטו בזה אחר זה כשהם נישאים על כתפי לגיונותיהם בעקבות ניצחונם במלחמת אזרחים, ובכך העניקו לשנת 69 את השם ‘שנת ארבעת הקיסרים’. עד אז חילופי קיסרים נעשו בעקבות מאבקי כוח ותככי חצר, אך לא באמצעים צבאיים. ההיסטוריון הרומי טקיטוס כתב כי החידוש באותה שנה היה שעלייתו של אדם על כס הקיסרות לא הייתה זקוקה עוד להכרה פומבית של תושבי העיר רומא, אלא הוכרזה בפי חילותיו בקצות האימפריה. משנה זו ואילך גברה חשיבותו של הצבא, וכל מי שהתיישב על כס הקיסר השתדל לרצות את אנשי הצבא כדי שישמרו לו אמונים וימשיכו לתמוך בשלטונו.
עיצוב: רייזי כהןשנת ארבעת הקיסרים
כיוון שהמאבק על תפקיד הקיסר הרומי הפך להיות מאבק צבאי, הרי שלכוחות הצבא שהוצבו ביהודה – שלא דמו בגודלם לשום כוח אחר ברחבי האימפריה – הייתה השפעה מכרעת על הכתרת הקיסר הבא. אולם אין די בהשפעה צבאית, על המיועד לקיסרות לשאוף לזכות בתפקיד. מסע המלחמה ביהודה סיפק לאספסיאנוס את התהילה הקרבית הנדרשת, אך הוא לא היה מעורב במהפכות הראשונות שהתרחשו ברומא בשנת ארבעת הקיסרים וכל מעייניו היו נתונים למלחמה ביהודה. המקורות הקדומים מתארים את אספסיאנוס כאדם צנוע יחסית שלא שש להתמנות לקיסר. ייתכן שהסיבה העיקרית לחוסר שאפתנותו נעוצה במוצאו – הוא היה בן למשפחה איטלקית שעלתה למעמד הפרשים, ולא היה לו הייחוס הראוי, לפחות לדעתו. כל הקיסרים שקדמו לו באו ממשפחות רומיות שורשיות, ואבותיהם ואבות אבותיהם היו מהדמויות הבולטות בעברה של העיר. הרעיון להכתיר את אספסיאנוס לקיסר נולד דווקא בקרב חייליו: אם לגיונות אחרים יכולים להתערב במאבק על מינוי הקיסר, מדוע על הצבא הגדול המוצב ביהודה – הכוח המנוסה והמצליח בכל צבאותיה של רומא – להימנע מלהכתיר את מפקדו לקיסר?
אספסיאנוס
פקודיו של אספסיאנוס מצאו בן ברית בטיבריוס נציב מצרים, שכזכור התיידד בראשית המרד הגדול עם טיטוס, בנו של אספסיאנוס.
טיבריוס עקב בעניין אחר מאבקי הגנרלים על השלטון באימפריה לאורך שנת 69. הוא הבין כי בשלב זה רומא נכונה להציב בראשה קיסר שאינו בן למשפחה רומית ותיקה, ואף לא בן העיר רומא כלל. עם זאת, הוא חש כי על אף השינוי בהלוך הרוח רומא עדיין לא בשלה לקבל קיסר ממוצא יהודי, וקל וחומר אדם שלא היה איטלקי. בנוסף לכך טיבריוס ידע כי בעידן של מאבק צבאי על השלטון סיכוייו להתמנות לקיסר פחתו דווקא לאחר הצלחתו בדיכוי המרד באלכסנדריה, שכן בעקבותיו הועברו כוחות צבא רבים שהיו בשליטתו לרשות אספסיאנוס, ולא נותרו תחת פיקודו אנשי צבא מספיקים כדי לנסות לתפוס את השלטון בכוח.
טיבריוס הבין כי עליו להגביל את שאיפותיו ולהסתפק בתפקיד המושך בחוטים, מתוך הנחה שאם יתמוך במועמד שייבחר הוא יתוגמל על מאמציו. משהחליט על דרך פעולה זו היה טיבריוס הראשון שהכריז על נאמנותו ועל נאמנות חייליו לאספסיאנוס, מפקד הצבא הרומי ביהודה, והודיע כי הוא ואנשיו רואים בו את האיש הראוי להתמנות לקיסר. צעדו של טיבריוס הספיק כדי לגרום לאספסיאנוס – שהיה מסופק באשר לסיכוייו להתמנות לתפקיד – לדרוש את השלטון לעצמו בשמו ובשם הצבאות המזרחיים של האימפריה.
עד שנת 69 תוצאות המאבק ביהודה השפיע על הנעשה ברומא, ומשנה זו ואילך המצב התהפך: המאבק ברומא הכתיב את קצב ההתפתחויות ביהודה. אספסיאנוס ובנו טיטוס החליטו לעכב את כל התכניות הצבאיות ביהודה כדי להתרכז בכיבוש השלטון. הם העבירו חצי מהצבא שהיה ביהודה לפיקודו של מוקיאנוס נציב סוריה, כיוון שזה נשבע אמונים לאספסיאנוס. הכוח המאוחד יועד לצעוד מסוריה לרומא כדי להדיח את הקיסר ויטליוס ולהכתיר תחתיו את אספסיאנוס.
נראה כי טיטוס ואספסיאנוס העריכו שהזמן אינו פועל לטובת היהודים, וכי הם לא ינצלו את העיכוב בפעילות הרומית כדי להקים ביצורים אלא ישקעו במלחמתם הפנימית. בסופו של דבר פסק הזמן שניתן ליהודים היה קצר, שכן המערכה על השלטון ברומא הייתה קלה משציפו. הלגיונות שישבו ליד חלקו הבלקני של נהר הדנובה נשבעו חיש מהר אמונים לאספסיאנוס, והביסו את ויטליוס בקרב בדריאקום השני. מיד לאחר שכבשו את רומא הם הוציאו להורג את ויטליוס, יום לפני שמוקיאנוס הגיע לשם בראש חייליו. הלגיונות שנלקחו מיהודה נשלחו עד מהרה חזרה כדי להמשיך את המלחמה ביהודים המורדים.
שנת 69 הייתה שנה שקטה לצבא הרומי ביהודה. חיילים רבים צעדו לרומא וחזרה ללא אבדות בנפש, והנותרים בארץ נחו והתכוננו לבאות. היהודים לעומתם היו נתונים בלחימה מתמדת בינם לבין עצמם, טבחו באחיהם, הרסו והשמידו מחסני אספקה ומקורות מזון, והחלישו את יכולתם להתנגד לרומא. בתחילת שנת 70, כאשר טיטוס, מפקדו החדש של הצבא ביהודה, וטיבריוס שמונה לסגנו צרו על ירושלים, הם אמנם נתקלו בהתנגדות משמעותית, אך לא עזה כמו זו שיכלה להיות לו כל תושבי העיר ולוחמיה היו מאוחדים ומוכנים לקרב עם הרומאים.
-מטבעות עם דמותו של אספסיאנוס. מן הצד השני הכתובת: ‘יהודה השבויה’
חורבן הבית סימל עבור היהודים את אכזריותו של השלטון הרומי, אך יוסף בן מתתיהו טוען כי מדובר בטעות. טיטוס, כמו יתר הרומאים, ידע להעריך בנייני פאר עתיקים, והוא ראה בבית המקדש אמצעי להאדיר את האימפריה. נראה כי גם אם טיטוס היה רוצה בהחרבת המקדש כדי לדכא את היהודים, לא היה זה מעשה שהיה מתגאה בו. סביר להניח כי יוסף בן מתתיהו, נאמנו ואיש חצרו, הביע את עמדתו הרשמית של אדונו כשכתב כי טיטוס התנגד להחרבת המקדש וכי הדבר קרה בשגגה:
[טיטוס] הקהיל אליו את שרי צבאותיו. ששת גדולי השרים נאספו יחד, והם טיבריוס אלכסנדרוס מפקד כל הצבא … וטיטוס נועץ אתם בדבר ההיכל. אלה יעצו לעשות בו ככל חומר משפט המלחמה, כי לא יחדלו היהודים ממחשבות מרד כל העת אשר יהיה ההיכל על מכונו … ואלה יעצו להציל את בית המקדש אם יעזבו אותו היהודים ולא יוסיפו להניח בו את כלי נשקם, ולשרוף אותו רק כאשר יעלו עליו היהודים לעשות משם מלחמה … אולם טיטוס גילה את דעתו כי לא יאות לקחת נקמה מהבית הזה – אשר אין בו רוח חיים – על חטאות אדם ולהשחית באש את הבניין הנהדר, אם גם יעלו אליו היהודים להילחם משם, כי הדבר הזה יהיה נזק לרומאים, ואם יישאר ההיכל על מכונו יתנוסס כאבן נזר בכתר מלכותם. דברי טיטוס נתנו אומץ בלב פרונטון ואלכסנדרוס וצראליס והם הסכימו לדעתו (יוסף בן מתתיהו, ‘תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים’, מהדורת שמחוני, ספר ו’, ד’, ג’).
הכוחות הרומיים הציתו את השערים ואת האולמות החיצוניים במתחם במטרה לכבוש אותם, ואז עמלו לכבות את האש כדי שלא לפגוע בבית המקדש עצמו, ורק חייל פורק עול שילח את האש במקדש. האפולוגטיות הבולטת בדבריו של יוסף בן מתתיהו מעידה כי הוא מבקש לנקות את שמו של טיטוס, שכן לצד הטענה שמפקדי הצבא לא רצו בשרפה הוא טוען גם כי שרפת המקדש הייתה גזרה משמים:
-
נצחונו של טיטוס, לורנס אלמה-טדמה, מוזיאון וולטרס לאמנות, בולטימור
התנהגותו הנהנתנית של נירון קיסר – שהזניח את תפקידו והתייחס לשלטון כעניינו הפרטי – עוררה תסיסה רבה ברחבי האימפריה הרומית. המרד שפרץ ביהודה היה רק השלב הראשון בהתנגדות הרחבה לנירון, ובהמשך לגיונות הצבא הרומי הם שהפילו אותו והמליכו את מפקדיהם לקיסרים בזה אחר זה. המרד הביא לריכוז כוח צבאי גדול ביהודה, וכוח זה הוא שהכתיר בסיומה של שנת ארבעת הקיסרים את אספסיאנוס לקיסר. בזכות העובדה שאספסיאנוס השכיל לאחוז ברסן השלטון במתינות ולהרגיע את הפוליטיקה הרומית ואת כלכלתה, הוא זכה להוריש את ממלכתו לשני בניו אחריו.
כדי להתפנות למאבק על כתר הקיסרות מינה אספסיאנוס בשנת 96 את בנו טיטוס לפקד על הצבא ביהודה. ׳ניצחונם של טיטוס ואספסיאנוס׳, ג׳וליו רומנו, 1537, מוזאון הלובר, פריז