הסופרת שנעלמה

חופשיים בעולם הרחב

״יומן, לה גואירה, 1844״, נכתב על כריכת היומן יקר המציאות. מחברת היומן, שכינתה עצמה בשם הנרייטה, הייתה אז בת 19. ארבע שנים אחר כך היא תהגר לארצות הברית בשם הנרטי ג’קסון. אבל זה לא היה השם המקורי שלה, ולא השם שבו השתמשה ברומנים, במסות ובשירים הרבים שחיברה. במותה ב־1906 צוינה פטירתה של המחברת – שהעיתונים הגדירו כיוצרת היהודייה הידועה לכל – ברחבי ארצות הברית, ואפילו בהוואי, בשם שונה לגמרי: קורה וילברן (Cora Wilburn).

הנרייטה נולדה בצרפת ב־1824, כנראה בחבל אלזס שסופח לגרמניה ב־1871 בעקבות המלחמה בין צרפת לפרוסיה. שם משפחתה המקורי היה פולפרמאכר – יצרן אבקה. אמה לאה, ילידת גרמניה, נפטרה זמן קצר לאחר שנולדה, ואביה נישא בשנית באנגליה. ב־1837 ירדה המשפחה מנכסיה. מוריץ (מוס) פולפרמאכר, שהגדיר עצמו ״סוכן לבתי עסק זרים באיי הודו המערבית ולספרדים בחופי הים הקריבי״, הוכרז בעיתון הרשמי The London Gazette פושט רגל שנכלא בבית סוהר לבעלי חוב.

בעקבות פשיטת הרגל יצאה המשפחה הקטנה לנדודים ״כמעט בכל העולם״, כדברי הנרייטה. ״בשנת 1839 … שטנו במעלה נהר האירוודי בדרכנו אל בירת האימפריה הבורמנית – העיר אמרפורה״, סיפרה (H”Honor to Whom Honor is Due”, Our Dumb Animals, November 1878, p. 46).

ב־1860 חיברה הנרייטה תחת שם העט קורה וילברן רומן אוטוביוגרפי בשם ‘קוסלה ווין’, והוא פורסם בהמשכים בכתב העת האמריקני Banner of Light. על תהפוכות חייה כתבה:

חולמת היופי, הרוח החופשייה, הפרועה והמעופפת נשבתה בידי צרכיה הבסיסיים. היא, שהשקיפה על תפארת השקיעה מגדות הגנגס הקדושות; היא, שעמדה ליד הספינקס שקועה בהרהורי בדידותה, שלגמה על הרי האלפים שרטוטי נשמה מעוררי השראה לכל החיים; עכשיו היא האומללה והשקופה שבבריות העולם, התופרת למען לחם יומה (Banner of Light, 16.7.1860, p. 1).

הנרייטה שהתה זמן מה בהוואי, האי שתיארה כעבור שנים כמקום שבו בילתה את שעות הנעורים הוורודות, ועל פי הכתוב ביומנה ב־22 במרץ 1843 יצאה עם הוריה מסינגפור לברמן שבגרמניה.

לא רבים תרו את העולם במחצית הראשונה של המאה ה־19, ומספר היהודים מביניהם היה זעום. המסע בים קודם שרווח השימוש באניות קיטור לחציית האוקיינוס היה מסוכן, מתיש ויקר, ורק עשירים מאוד או סוחרים שנסעו לרגל עסקיהם יכלו להרשות לעצמם לחצות את הים פעמים רבות.

מוריץ פולפרמאכר העמיד פני אדם עשיר מאוד, ועיסוקו באבנים יקרות שיווה לו מראית עין של אמינות, אך בדיוק כשיצא עם משפחתו מסינגפור ב־1843 התפרסם מאמר בעיתון הבורמזי Maulmain Chronicle וחשף במפתיע את פניו האמיתיות. כותרת המאמר הייתה ״תעתועיו של נוסע״, וסופר בו כיצד הציג עצמו פולפרמאכר ההדור בלבושו – שנסע תמיד עם אשתו ובתו – כסוחר יהלומים עשיר, וכך הונה רב חובל אחד ואנשים נוספים. הוא לווה מהם כסף בתמורה לאבני חן ולמתכות כסף וזהב שהתברר כי הן מזויפות, ולא החזיר את חובותיו. עוד נכתב שם כי במקומות אחדים הוא הציג עצמו כיהודי אמריקני בשם מוריץ ג’קסון – שם המשפחה שבו השתמשה הנרייטה לאחר שהיגרה לאמריקה. הכותב הציע לקוראים להישמר מפני האיש, והודיע כי הנוכל עושה דרכו לקורסאו כדי ללכוד ברשתו קרבנות חדשים. המאמר הופץ גם בארצות אחרות, ופולפרמאכר הבין כי עליו לשנות את תכניותיו ולהיזהר.

-

ב־30.3.1843 פורסם בעיתון האוסטרלי Sydney Morning Herald מאמר שכותרתו ״תעתועיו של נוסע״. המאמר הועתק מהעיתון הבורמזי Maulmain Chronicle ותוארו בו נכלוליו הרבים של מוריץ פולפרמאכר, ובהם ניסיון התחזות למשה מונטיפיורי המלווה במסעותיו על ידי אשתו ובתו. התחזות זו נחשפה בקלות, שהרי למונטיפיורי לא היו ילדים

יתומה בוונצואלה

משפחת ‘ג’קסון’ שינתה כנראה את יעד נסיעתה ומצאה לה מקום מגורים במרחק של כ־300 ק״מ מקורסאו, בעיר הנמל לה גואירה שבוונצואלה, לא הרחק מקראקס הבירה, אולי בניסיון לטשטש את עקבותיה. בעיר זו החלה הנרייטה לכתוב את הכרך היחיד של יומנה שהגיע לידינו. דיוקן המשפחה המצויר בו מטריד למדי.

״לא הייתי בבית שעה ארוכה לפני שזה התחיל מחדש״, דיווחה באורח סתום במקצת ב־1 במרץ 1844. כעבור שבוע הסבירה שבינה לבין אביה ״פרצה שוב מריבה אדירה על שום דבר, כמו תמיד … בקבוק הברנדי הוזעק לעזרה, ואז הוא התחיל עם הקללות והשאגות שלו. זה נמשך כמעט עד הבוקר״. תוך חודשים אחדים הידרדר המצב בבית עוד יותר. אביה, שאולי חשש כי הוא עתיד להיחשף בקרוב, נעשה אלים. ״אתמול נשברה המראה״, כתבה הנרייטה ביומנה במאי. ״היום, אחרי שנשברו 15 כוסות … הוא החל לאיים בסכין על אמי ושתינו עזבנו את הבית״.

המתיחות בבית נתנה את אותותיה באמה החורגת של הנרייטה. בריאותה דעכה, היא לא יכלה עוד להחזיק את משק הבית והרופא שלה השתמש בעלוקות בניסיון לרפאה. בסופו של דבר ב־29 ביוני 1844 היא ״עברה לעולם שכולו טוב. א־לוהים זיכה אותה בסוף שלֵו ורגוע״.

כעבור שנה, אחרי נסיעה חפוזה ומסתורית במקצת לבורדו ובחזרה עם בתו, נפטר גם מוריץ ג’קסון ונפוצו שמועות כי הוא נרצח. 15 שנה אחר כך, ברומן האוטוביוגרפי שכתבה המשיכה הנרייטה לחלום על ייסורי הגסיסה של אביה הפושע והמתעלל, על ״השדים המכונפים הנוראים, על העופות הדורסים הפראיים שכנפיהם השחורות כלילה פרוסות לרווחה״, שנחתו על ״חזהו המתקשה לנשום, מקרקרים בצרידות באוזניו ותולשים את אצבעותיו הרועדות מעל עיניו״. היה זה עונש ראוי, חשבה, ולו רק בגלל העוולות שגרם לאשתו:

מתוך הספר הפתוח בידה הוא קרא, באותיות אדומות כדם, את רשומות עוולותיה הכתובות בו, החטאים המרובים שאין עליהם מחילה שחטא כלפי חייה, ובסוף כל עמוד נכתבה המלה החוזרת והנשנית, המבעיתה, ‘גמול!’ (Banner of Light, 2.7.1860, p. 1)

בצל הכנסייה

הנרייטה שנתייתמה איבדה הכל. גם אם היו ברשות אביה דברי ערך כלשהם הם נגנבו, והיא נותרה חסרת כל פשוטו כמשמעו. שכנים קתולים בלה גואירה ריחמו עליה ואספו אותה אליהם. היא נכנעה ללחציהם, וב־24 ביוני 1846 התנצרה. עד שכתבה על כך ביומנה כבר התחרטה על המעשה:

אבוי, עכשיו עליי לכתוב על מאורע שממלא אותי תוכחה עצמית וחרטה, מאורע שהמיט עליי את זעמו הצודק של א־ל צודק לחלוטין, מאורע שאני משתוקקת מקרב לב, בכל להט, לכפר עליו, לבקש חנינה מאבי הפגוע, מאבי הצודק והנדיב. אבוי, בארץ זרה, בקרב זרים, הלכתי שולל אחר התלהבות מדומה שפירשתי בשוגג כאמונה, ורוחי החלושה שאיבדה כל תקווה נטשה את א־לוהיה. נטשתי את א־לוהי אברהם, יצחק ויעקב, את א־לוהי ישראל האמיתי האחד והיחיד, למען האל הכוזב מנצרת. כרעתי על הברכיים הללו לסגוד לאלילים. ומאז היום ההוא הזכור לרע, תוכחה כבדה וחמורה ירדה על ראשי החוטא (עמ’ 82).

אותה ״תוכחה כבדה וחמורה״ היא שהסבירה לדעתה את חיי העוני שחוותה אז, אחרי שגדלה בעולם של רווחה, והיא שגררה את אובדנם של רבים שהיו פעם ידידיה. היא חשה ״בודדה, בלי ידידים ובלי פרוטה״, ולמרות זאת נשבעה לחזור ״אל דתי, אל א־לוהיי״. באוגוסט 1848 כתבה ביומנה ביידיש רצוצה מעין תפילה אל ״א־לוהי ישראל היקר״, והתחננה בפניו להושיע אותה ולאפוף אותה שוב באהבתו הקדושה (עמ’ 115).

באדיבות ג'יקוב רדר, מרכז מרכוס, הארכיון היהודי האמריקני, סינסנטי, אוהיו. Americanjewisharchives.org

עמוד מתוך יומנה של קורה וילברן שבו הביעה חרטה על כך שהתנצרה ורצון לחזור למסורת אבותיה. רק 23 שנים מאוחר יותר שבה קורה לבסוף לחיק הקהילה היהודית באופן מלא

מתוך אמונה שאחיה היהודים יאספו אליהם אחת משלהם ויעזרו לה, הוציאה הנרייטה ארבעים דולר מהכסף המועט שנשאר בידה ויצאה להפלגתה האחרונה בים בתקווה להתחיל חיים חדשים במסגרת הקהילה היהודית של פילדלפיה שעליה קראה. לאחר שלושה שבועות על הספינה יופמיה הגיעה לניו יורק בשלושים בספטמבר 1848 ועוד באותו לילה נסעה לפילדלפיה.

״הלכתי לבתיהם של אחיי, אך אבוי, התקבלתי בסבר פנים רעות״, כתבה הנרייטה בחמישה באוקטובר 1849 בעמודים האחרונים של יומנה. יהודי פילדלפיה הציעו לה רק עבודות בזויות. אכזבה מרה מילאה אותה:

אתם העובדים את הא־ל היקר לנשמתי, קדוש ישראל הנעלה, מדוע זה הבטתם בי באדישות צוננת וביהירות של עושר מרובה? הלוא שמעתם קול אומר שבחזה היתומה הזאת נחבאות הטהורות שבתקוות ושאיפה אל הקדוש מכל? (עמ’ 134).

יהודייה שקופה

הנרטי ג’קסון קיוותה למצוא אם מאמצת ומגוננת בקהילה היהודית של פילדלפיה, אבל תחת זאת מצאה את עצמה אנוסה לעבוד כמשרתת. ברומן האוטוביוגרפי ‘קוסלה ווין’ מצוי תיאור נוגע ללב של ארבע השנים שבהן חיה במחסור גדול. היא הסתירה את זהותה מאחורי דמותה של יהודייה בשם קוסלה ווין, ונתנה ביטוי בסיפורה ליהודים עניים שאלמלא כן היו נותרים סמויים מן העין:

את כל דרגות הענישה שמטיל העוני עברה קוסלה. במשך שבועות אחדים שימשה ‘בת לוויה לגברת’ – שם מסולף לעמל כפיים בלתי פוסק. אחר כך עזרה בטיפול בילדים, ואז עבודת מחט מפרכת בחנויות. לאחר מכן השגיחה על חולים ללא מנוחה במשך שבועות רצופים, לילה אחר לילה בלי שינה, ומשם חזרה נואשת אל המחט השנואה. לפעמים נאלצה להעביר ימים ברפיון גמור כשלא עלה בידה למצוא עבודה, ולפיכך נותרה בלי לחם לפיה, ואז יצאה שוב להציע את שירותיה במקומות שהעבידו אותה בעבר כדי להשיג ארוחה. לפעמים, אם חסכה פרוטות אחדות, קנתה כיכר לחם וכוס חלב וביקשה מקום ללינת לילה. בסופו של דבר שכרה חדרון בשולי העיר, ולמשך זמן מה עמדה בגבורה בכל הרעות שייסרו אותה. היא מכרה את מעט הספרים שנותרו לה כדי לקנות אוכל, וחייתה ימים רבים בלי חימום באותו חורף אכזרי. בגדיה המועטים נשאו את חותם הזמן, הנעליים שלרגליה בלו, השירה, היופי והמעדנות שבחיים היו כלא היו ( Banner of Light, 23.6.1860, p.1).

ב־1852 היא הצליחה להיחלץ ממעגל העוני. בעזרת ידידים הפכה לסופרת ויצאה לחיים חדשים. מכאן ואילך היא נודעה רק בשם העט החדש שלה, קורה וילברן. היא עדיין נאלצה לעבוד מהנץ השחר עד חצות כדי להרחיק את שד המחסור מסף דלתה, אבל בתקופה זו היא עסקה במקצוע מכובד. הכתיבה הייתה אחד העיסוקים המעטים שאישה יכלה לעסוק בהם בגאווה באותם ימים.

מאוסף ספריית הקונגרס

המגזין The Ladies’ Own Magazine פתח את גיליון ינואר 1871 בדיוקנאות של כותביו הקבועים, ובהם קורה וילברן (מימין) — אז בת 47. זו תמונתה היחידה המוכרת לנו. המחבר מודה לעובדי ספריית הקונגרס האמריקני על סיועם באיתור התמונה

בשורה ספיריטואליסטית

ב־1852 הצטרפה קורה וילברן לתנועה הספיריטואליסטית, והשתייכה אליה 17 שנה, עד 1869. התנועה, שצמחה במהירות באותן שנים, הנהיגה שוויון בין נשים לגברים ומשכה לשורותיה נשים רבות. על דגלה של התנועה נחרתו גם שוויון זכויות לשחורים ושחרור עבדים, ווילברן נרתמה בהתלהבות למשימה. היא לא נעשתה מדיום ספיריטואלי ולא הרצתה מתוך טרנס כמו הנשים המפורסמות בתנועה. קרובי משפחה מוכי יגון, במיוחד בשנות מלחמת האזרחים, שילמו ביד רחבה על תקשורת עם יקיריהם המתים באמצעות מדיום, והופעותיהם של אנשים אלה משכו קהלים גדולים, אבל וילברן גינתה מעשים שכאלה ושילמה מחיר על נימתה הביקורתית.

-

קורה וילברן תמכה בהתלהבות בביטול העבדות והביעה לא אחת את עמדתה בשירים שפרסמה בכתבי עת. השיר ״קינתה של אם העבדים״ התפרסם בביטאון התנועה לביטול העבדות The Liberator ב־2.11.1860, כחצי שנה לפני שסוגיית העבדות הובילה לפריצתה של מלחמת האזרחים באמריקה

ספיריטואליסטים אמיתיים דוחים את ההבחנה החיצונית המתבטאת בבגדים, בסביבה נאה ובמעמד … ומקדישים רבות משעותיהם היפות ביותר לטיפול בעניים, בבורים ובחולים … הנוכלים והמתחזים כבעלי הפילוסופיה הא־לוהית המקורית וההרמונית … נשבעו לתעב אותי על שלא חסכתי בעטי ובלשוני וחשפתי את ריקנותם (C(Cora Wilburn, “My Religion”, The Agitator, Vol. 3, 1.2.1860, pp. 70-71).

רק יהודים מעטים יחסית הזדהו עם הספיריטואליזם כמו וילברן שפרסמה את כתביה דרך קבע בביטאונים ספיריטואליסטיים כמו Banner of Light ו־The Agitator.

היא מעולם לא התכחשה למורשתה היהודית, אך בדומה ליהודים שחברו מאוחר יותר לתנועות כמו האוניטריאניזם, התרבות האתית, המדע הנוצרי והבודהיזם, היא עמדה על כך שאמונתה הספיריטואליסטית הליברלית מחייבת אותה רק להיות אמיתית וטהורה ולחיות חיים שיהיו לרוחם של א־לוהים ומלאכיו. הרוח, היא חשבה, מנחה את האדם במהימנות רבה מזו של התנ״ך או של כל אמונה אחרת.

פריון כתיבתה של וילברן באותן שנים היה מדהים. רומנים בהמשכים, תרגומים עבי כרס מגרמנית ומצרפתית, סיפורים קצרים ססגוניים, מסות עיוניות נוקבות ומאות שירים יצאו מתחת ידה. במאה ה־19 שום יהודייה באמריקה לא כתבה יותר ממנה.

הרומן האוטוביוגרפי של וילברן היה החיבור ה’יהודי’ ביותר שלה בשנותיה כספיריטואליסטית. מצויים בו תיאורים מרתקים של החיים בבתים יהודיים ותיאור מזעזע של אביה המתעלל. הרומן הציג בפני קהל הקוראים הלא יהודי את חיי היהודים ומנהגיהם, שפך אור על ההבדלים בין היהדות לנצרות, וכלל מבחר משניות מפרקי אבות. המשניות הובאו מלה במלה מתוך התרגום לאנגלית שהופיע בסידור הרשמי של יהדות אמריקה האורתודוקסית שהוציא לאור יצחק ליסר. אחד הקטעים ברומן מתאר כיצד אביה של קוסלה מקריא לבתו קטעים ארוכים מדבריהם של ״חכמים קדומים, שדבריהם הורכבו מאמיתות נשגבות ומאמונות טפלות אבסורדיות״ (Banner of Light, 12.5.1860, p. 2).

הדרך חזרה

למרות מאמציה של וילברן אף אחד מכתביה, כולל הרומן האוטוביוגרפי ‘קוסלה ווין’, לא ראה אור כספר. רק מעטות היו הנשים שזכו להוציא ספרים לאור בתקופתה. אך ב־1868 עלה בידה להדפיס את ספר שיריה ‘המשמעות הרוחנית של אבני חן’. וילברן למדה להכיר אבני חן בבית אביה, אך בעוד שהוא ניצל אבנים אלה להפקת רווחים ולהונאה, היא ראתה בהן כלי קיבול רוחניים שכל אחד מהם מעניק לעונד אותו יסוד מוסרי: ספיר – אמון ברקיע, יהלום – טוהר רוחני, כריסוליט – קדושה, וכן הלאה.

-

שער ספרה של וילברן על סגולתן של אבני החן, ובו שירים לכל חודש העוסקים באבנים ובתכונותיהן הרוחניות והרפואיות. מסצ’וסטס, 1868

-

בשבועון ‘אמריקן איזראלייט’, ביטאון התנועה הרפורמית, נכתב כי שיריה ״שופעים הבעות נעימות ונלבבות ושאיפות נאצלות לאושר האדם״. עם זאת הביע הכותב צער על כך שווילברן הלכה שולל אחר ״האמונות הטפלות הנוראות של הספיריטואליזם״. עוד נכתב שם:

מה צר לראות את בת ציון המחוננת כל כך והנה היא שוגה באשליות הדמונולוגיה העכו״מית של מתחזים שפלים
(T”Theological Department: Brevities”, American Israelite, 21.2.1868, p. 4).

בעת שאמריקן איזראלייט מתח עליה ביקורת כבר התפכחה קורה וילברן במידה רבה מהספיריטואליזם. בלשים פרטיים גילו כי קולות הטפיפה המסתוריים שריתקו מאמינים כמו וילברן לא היו אלא קולות של פכירת מפרקי האצבעות במרץ. גם המחשות ספיריטואליסטיות אחרות התגלו כמעשי תעתועים שכל אחד יכול לעשותם, בניגוד להצגתם כהתגלויות של עולם הרוחות שמעבר להשגתו של האדם מן השורה. בשורות התנועה התגלעו מחלוקות שהחלישו אותה, ובעיקר זכו לפרסום הוויכוחים בסוגיית האהבה החופשית. בעיני וילברן, שהטיפה לטוהר מיני והייתה כדבריה ״בתולה זקנה״, אהבה חופשית לא הייתה אלא שוויון וחירות לנשים:

התירו חופש לאישה והיא תהיה כפי שציוו א־לוהים והטבע, ברייה יפהפייה ואוהבת, מלאת חיבה קדושה ושאיפות רוח ללא מצרים (Cora Wilburn, “Free Love”, The Age of Progress, Vol. 2, no. 10, 15.12.1855).

בעיני ספיריטואליסטיות אחרות, ובמיוחד בעיני ויקטוריה וודהול הרדיקלית שלוחת הלשון, אהבה חופשית הייתה בדיוק מה שמשתמע מהביטוי הזה: חירות מינית לכל, הן לדוגלים במונוגמיות והן לדוגלים בריבוי מאהבים.

עם שקיעת הספיריטואליזם הצטרפה וילברן לתנועה חדשה – התאגדות הדת החופשית – ששאפה לשחרר את הדת ממסורות דוגמטיות ולקדם את האינטרסים של הדת הטהורה.

ליברלים דתיים שונים הצטרפו להתאגדות החדשה, וביניהם רבנים רפורמים ידועים כמו יצחק מאיר וייז. הודות לרבנים אלה התוודעה וילברן לגרסה של היהדות הדוגלת במטרות הליברליות והפרוגרסיביות שהיו יקרות ללבה. גילוי זה החזיר את וילברן לחיק עמה.

ב־13 בנובמבר 1869 הודיעה לקוראי Banner of Light:

בעקבות שכנוע עמוק מאין כמוהו בצדק ובחובה, חזרתי לאמונה שבה נולדתי והתחנכתי, דהיינו הדת היהודית.

-

וילברן מכריזה על שובה לחיק היהדות — בגרסתה הרפורמית — ונפרדת לשלום מקוראיה הספיריטואליסטים. מכתב למגזין Banner of light, 13.11.1869

היא הסבירה כי היא מזדהה עם היהודים הפרוגרסיבים ולא עם האורתודוקסים, והוסיפה שהיהדות הרפורמית מקבלת כל הארה ומברכת על כל אמת שבכוחה לרומם את חייה החומריים והרוחניים של האנושות. היא הבטיחה להמשיך לחתור כמיטב יכולתה אל הטהור, האמיתי והיפה.

וילברן הייתה כמעט בת 45 כשפרסמה הכרזה זו. באותה תקופה בריאותה התערערה והיא פנתה לקוראיה מעל דפי כתב העת היהודי The Index בניסיון לגייס עזרה כספית שתספק לה רשת ביטחון בזקנותה המתקרבת.

אישה בגיל העמידה, חלושה בגופה ובלי קשר אחד של אחווה בעולם הזה … תלויה לפרנסתי בפרי עטי, אני מנועה בשל בריאותי הרופפת מלהשקיע מאמצים שבעזרתם אוכל להשיג את מבוקשי. אני מבקשת עתה שתושיטו לי יד – סיוע כלכלי שיאפשר לי לרכוש לעצמי מחסה בבית משלי … האם תעזרו למי שנדדה שנים רבות בארץ למצוא מקום מנוחה לרגליה הלאות וללבה הדואב, לאישה שגדלה בעושר ומבקשת מרגוע מכבליו המרים של העוני ומהאומללות של החיים ללא בית להגיע אל המנוחה ואל הנחלה? (The Index, Vol. 2, 26.8.1871, p. 270).

העשורים האחרונים

וילברן קיוותה אם כן לסיים את חייה בבית קטן במדינת מיין. טמפל עמנו־אל שבניו יורק – בית הכנסת של הקהילה היהודית הרפורמית הגדולה ביותר בארצות הברית – סיפק לה מחצית מהסכום הדרוש לקניית הבית, ונדבנים מהתאגדות הדת החופשית הושיטו עזרה נוספת, ווילברן התגוררה במיין במשך שנים אחדות.

אבל רוח הנדודים המשיכה כנראה לפעם בקורה וילברן, ואולי היו אלה מצוקות החיים. ב־1877 היא עברה ללין שבמדינת מסצ’וסטס, ופרסמה עוד ועוד מפרי עטה בביטאונים יהודיים שונים, ובהם Philadelphia Jewish Record וביטאון בני ברית ‘מנורה’. היא הביעה את תסכוליה בשיר:

אלמלא רותקתי לגורל בת חוה / המקפיאני עת גבר אוסף ביד רחבה / כי אז הייתי, חי קדוש ישראל / מציתה מחדש להבה של חירות בתבל (P”Possibilities”, Philadelphia Jewish Record, 6.7.1877).

גילה, מינה, מצבה הכלכלי ובריאותה הלקויה מנעו ממנה לפעול למען המטרות החברתיות הנעלות שכה יקרו ללבה, ואת רוב זמנה השקיעה בטיפול בבעלי חיים אהובים ובכתיבת שירה.

בעשרות השנים האחרונות לחייה הייתה שירתה של וילברן רוויה בנושאים יהודיים. היא פרסמה שירים שכותרתם ״כיפור״, ״כוח ישראל״ ו״שליחות ישראל״, חלקה כבוד לנכבדים יהודים והנציחה את שמותיהם של אישים כמו אמה לזרוס, איימי לוי, הנרייטה סולד, הרב שבתאי מוראיס, אלפרד ג’ונס, הברון מוריס דה הירש ובנג’מין פרנקלין פיישוטו. השיר היהודי המהולל ביותר שלה היה ״ישראל לעולם בברכה״, שנכתב לרגל קונגרס הנשים היהודיות – הראשון מסוגו – שהתכנס בשיקגו ב־1893:

ברכות לישראל שעוד בשבי, בשלשלאותיהם / ברכות לכל בני החורין בנחלאותיהם / לא סובלנות, כי אהבת אחים תורגש / בטרף הזית של עידן חדש (Papers of the Jewish Women’s Congress, 1894).

באחרית ימיה האמינה וילברן באופטימיות רבה כי מצבן של הנשים בעולם משתפר. במכתב ששלחה להנרייטה סולד ב־1891 כתבה כי היא חוזה בעלות השחר על עידן האישה. היא עודדה צעירות מבטיחות כמו הנרייטה סולד והסופרת מרי אנטין, והתגאתה בעובדה שנשות ישראל עולות על הבימה הציבורית לתועלת הכלל.

הודות למכתב ארוך ששלחה לידידה, הרב ברנרד פלזנטל משיקגו, אנחנו יודעים כיצד עלה בידה של וילברן להתקיים באותן שנים. הבנקאי ג’ייקוב הנרי שיף שלח לה מדי חודש המחאה על סך עשרה דולרים, על אף שלא פגש בה מעולם, ואגודת הנדבנים העברים של בוסטון בראשות ג’ייקוב הכט העניקה לה מדי חודש שמונה דולרים. היא קיבלה את הכסף על אף אי הנעימות, כפי שכתבה לפלזנטל:

אני חשה נורא על כך שאני נזקקת לנדבות מן הציבור. אני חלשה מכדי ליהנות מהחיים וחסונה מכדי שאמות, אז אני רק נשארת וסובלת (2.6.1885).

בסופו של דבר חייתה וילברן בפרישות, בודדה ומרירה. ״אני חסרת בית, כמעט חסרת ידידים, חולה ובלא טיפול ראוי״, סיפרה לרב פלזנטל. היא חששה שיזלזלו בה והייתה ענייה מכדי לחיות בקרב הקהילה היהודית בבוסטון. למרות זאת הבטיחה במכתבה כי היא עדיין נאמנה לאמונתה:

אני שומרת את השבת בדקדקנות, את פסח ואת ימי החג האחרים. אני מקיימת את מצוות יום הכיפורים כמו המאמין האורתודוקסי ביותר.

קורה וילברן נפטרה בביתה בדקסברי שבמסצ’וסטס בי״ט בכסלו תרס״ז (4.12.1906) בגיל 82. לפי משאלתה, ובניגוד להלכה, גופתה נשרפה. נראה כי היא הייתה היהודייה הראשונה בבוסטון שציוותה לשרוף את גופתה. במשך זמן מה נשארה וילברן בתודעה בזכות אנתולוגיות כמו The Standard Book of Jewish Verse שיצאה לאור ב־1917, אך בהיעדר אסופה של כתביה, במיוחד אלה שפורסמו בכתבי עת ספיריטואליסטיים אלמוניים, היא נשכחה עד מהרה. הדבר מצער מאוד, כי היא הייתה היהודייה הראשונה שכתבה רומן בארצות הברית, והסופרת היהודייה האמריקנית הפורה ביותר במאה ה־19. 

-