-מהמט השישי, הסולטן העות’מאני האחרון, עלה לשלטון ב-1918 ומשל עד ביטול הסולטנות ב-1922. הוא הוגלה ממדינתו ונפטר כעבור שנים אחדות באיטליה
הסולטן נופל
ב-1908 פרצה בקושטא (איסטנבול), בירת האימפריה העות’מאנית המתפוררת, מהפכת ‘התורכים הצעירים’. מוביליה היו קציני צבא צעירים, משכילים ובעלי תפיסות עולם חילוניות וליברליות. הם יצאו נגד גילויי העריצות והשחיתות של הסולטן עבדול חמיד השני ותבעו את השבת החוקה הליברלית שהתקבלה ב-1876 ובוטלה על ידי הסולטן העריץ ב-1879. החוקה אכן הוחזרה לתוקפה, ותוך זמן קצר הוכרז על בחירות לפרלמנט שבו יוצגו עמים שונים מתוך האימפריה הרב לאומית. ב-1909 אף אולץ הסולטן לוותר על כיסאו לטובת אחיו מהמט החמישי, ששימש כסולטן חסר כל כוח ממשי עד לנפילת האימפריה ב-1918, ואילו בפועל השלטון היה נתון בידי ‘הוועד לאחדות וקדמה’ של ‘התורכים הצעירים’. שמו של הארגון ששלט באימפריה טמן בחובו הבטחה גדולה לנתיני האימפריה, אך למעשה כיסה על שלטון חדש של עריצות ודיכוי.
אשליית הליברליזם
תהפוכות פוליטיות אלה, כמו גם התחושה כי מלחמה עולמית עומדת לפרוץ בקרוב ולשנות את יחסי הכוחות הבינלאומיים, חייבו את מנהיגי התנועה הציונית ואת ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל לגבש לעצמם קו מדיני שישרת את האינטרס הלאומי היהודי בתוך סבך המאורעות. בהסתכלות שלאחר זמן אנחנו יודעים כיום כי ימיה של האימפריה העות’מאנית היו ספורים, וכי הישענות עליה הייתה בבחינת משענת קנה רצוץ, אך הבנה זו לא הייתה נחלתם של מרבית בני התקופה. הם האמינו כי שלטון ‘התורכים הצעירים’, שרוממות הליברליזם בגרונם, עתיד לסייע למפעל הציוני. למעשה, אפילו אהרן אהרונסון, מי שכעבור שנים ספורות הפך למוביל הקו הפרו-בריטי בתוך היישוב העברי בארץ, תמך באותם ימים בשיתוף פעולה עם השלטון התורכי.
אמריקן קולוני, LOCאחמד ג’מאל פאשה – שליט מחוז סוריה שכלל בזמן מלחמת העולם השנייה גם את ארץ ישראל – ידוע כיום בעיקר כאחד מראשי המתכננים והמבצעים של רצח העם הארמני. לאור אופיו הגזעני נראים היום ניסיונותיהם של בן גוריון ובן צבי לפנות אל טוב לבו נאיביים להחריד. ג’מאל פאשה בחצר קתדרלת סנט ג’ורג’ בירושלים, 1915
מנהיגי מפלגת ‘פועלי ציון’, ובראשם דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, לא יצאו מכלל זה. הם סברו כי יש למנוע התערבות של מעצמות אירופה באזור, שכן זו תחליש את האימפריה התורכית. הם האמינו כי האימפריה התורכית תעניק אוטונומיה לאומית ותרבותית למיעוטים הלאומיים שבתוכה, ובכללם היישוב היהודי בארץ ישראל. עם פרוץ מלחמת הבלקנים הראשונה ב-1912, שבמהלכה חתרו עמי הבלקן לפרק את האימפריה הרב לאומית, חתמו ‘פועלי ציון’ יחד עם נציגיהן של שתי מפלגות סוציאליסטיות ארמניות ונציגי הפדרציה הסוציאליסטית היוונית והרומנית על גילוי דעת שקרא במפורש להפיכת האימפריה התורכית לפדרציה “של כל עמי הבלקן עם עמי המזרח הקרוב בלי הבדל גזע ודת … השלטון התורכי יוכל לפתור את שאלת הלאומים על ידי מתן שלטון בית גמור לכל האומות בענייניהן התרבותיים” (יוסף גורני, “בין אקטיביזם היסטורי לאקטיביזם עכשווי: על השקפתם ומעשיהם המדיניים של פועלי ציון ואנשי ניל”י”, בתוך: ‘העלייה השנייה: מחקרים’ בעריכת ישראל ברטל, עמ’ 424).
אוריינטציה עות’מאנית זו הניעה את בן גוריון לצאת את הארץ ב-1911 ולרכוש השכלה משפטית שתאפשר לו בעתיד להשתלב כציר במג’ליס – המועצה העליונה או הפרלמנט התורכי – במטרה לקדם שם את האינטרסים של היישוב היהודי בארץ. תודעה זו הבשילה בו עוד קודם, וכבר ב-1910 כתב במאמר שעסק בנושא הביטחון ביישוב:
לנו, היהודים, אין ממשלת חוץ שנוכל לסמוך עליה ושהיא מגן בעדנו … אך דווקא משום שאין לנו לקוות לעזרה חיצונית, דווקא משום שקיומנו ועתידנו תלויים רק בנו בעצמנו – הרי אנו צריכים ומחויבים להיות עוד יותר אקטיבים במובן המדיני, לעמוד תמיד על המשמר של עניינינו הלאומיים ולדרוש במרץ את משפטנו מאת הממשלה המרכזית בקושטא (‘בן-גוריון של שמעון פרס, מפגשים עם דוד לנדאו’, עמ’ 23).
לעמדוד בן גוריון (משמאל) ויצחק בן צבי חבושים תרבוש בתקופה שבה למדו משפטים באיסטנבול
ב-1911 יצא בן גוריון לסלוניקי כדי לרכוש בה את השפה התורכית, ובהמשך עבר לקושטא, שם החל בלימודי משפטים. יצחק בן צבי וישראל שוחט, חבריו בהנהגת ‘פועלי ציון’, למדו גם הם לצדו. אלא שעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלצו שלושתם לנטוש את ספסל הלימודים ולמהר לשוב ארצה. סימן שאלה גדול ריחף באותם ימים מעל המשך דרכו המדינית של היישוב בארץ, והשאלה במי מן הצדדים הנצים לתמוך – או שמא לשמור על קו ניטרלי – הייתה שאלה הרת גורל.
אמון עיוור
תשובתם של מנהיגי ‘פועלי ציון’ לשאלה זו הייתה ברורה: התעתמנות. אפילו ביטול הקפיטולציות – זכויות היתר שהעניקה האימפריה העות’מאנית לאזרחי מדינות אירופה וארצות הברית – על ידי הממשלה התורכית עם הצטרפותה למלחמה, והסרת החסות שהעניקו מעצמות אירופה לתושבי הארץ היהודים, נדמו להם כסימן ברכה. באופטימיות רבה החלו לפעול בקרב היישוב העברי במגמה להביא להתאזרחות תורכית של יהודי הארץ ולגיוסם לצד הצבא התורכי, בטענה כי “עלינו להתאזרח גם במובן המדיני, כי רק אז תהיה יצירתנו היישובית יצירה שלמה ומלאה” (יוסף גורני, “בין אקטיביזם היסטורי לאקטיביזם עכשווי”, עמ’ 426). את רוח ההתלהבות שאפפה את ‘פועלי ציון’ באותה עת תיארה לימים אחת ממנהיגות התנועה, רחל ינאית בן צבי:
עת לעשות. שומה עלינו לשרוף את הגשרים ולא לחסות בצל נתינות זרה כלשהי – לא להיזקק לקונסולים, להשליך אחר גוונו כל אבק נכר, כאילו לא גלו אבותינו מארצם ומאדמתם ונשארו בה מאז.
ראינו בהתעתמנות קניית אזרחות ארצישראלית … מתוך התלהבות מחודשת פועלים עתה חברי ‘השומר’ ו’פועלי ציון’ למען ההתעתמנות והמליציה גם יחד. פנינו בכרוז אל הציבור העברי. ניגשנו לערוך את רשימת המתנדבים. ראשונים להתנדבות בירושלים היו אבנר [יצחק בן צבי] ובן גוריון, וקומץ הפעילים במערכת ‘האחדות’ – פועלי הדפוס, חברים ואוהדים – כארבעים איש בסך הכל. אותה שעה האמנו אפילו באפשרות של ארגון מליציה משותפת לנו ולערבים (‘אנו עולים’, עמ’ 198-199).
רוח זו של התלהבות ואופטימיות הוסיפה ללוות את מנהיגי ‘פועלי ציון’ גם כאשר המציאות המרה טפחה על פניהם והתברר בעליל כי השלטון התורכי רודף את היישוב העברי בארץ בכלל ואת מנהיגיו הפוליטיים בפרט.
George Grantham Bain Collection, LOC עבדול חמיד השני, הסולטן ה-34 של האימפריה העות’מאנית, עלה לשלטון ב-1876. בימי שלטונו הסוערים, שכללו מלחמות אחדות, איבדה האימפריה את השליטה על שטחים רבים והפסיקה למעשה להיות אימפריה. עבדול חמיד ב-1909, השנה שבה הודח על ידי התורכים הצעירים והוגלה לסלוניקי
בזה אחר זה נאסרו או גורשו מן הארץ מנהיגי היישוב, ביניהם מניה וישראל שוחט, יצחק בן צבי ודוד בן גוריון. השניים האחרונים נאסרו בינואר 1915 והועברו לקישלה בירושלים, על אף תמיכתם המוצהרת בשלטון התורכי, אך גם מתא כלאם הוסיפו לבטא את נאמנותם לתורכים. בפנייה נרגשת לג’מאל פשה, שליטה התורכי של ארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה, ביקשו שיכיר בנאמנותם וימנע את גירושם מן הארץ. במכתב רשום הם כתבו לו מהקישלה:
בכוח משיכתו של רגש האהבה שאנו רוחשים משחר ילדותנו לממלכה העות’מאנית, אשר הצטיינה בהיסטוריה העולמית ביחסה האנושיותי אל בני העם היהודי, יצאנו לפני שמונה שנים מרוסיה, הידועה בעול ועושק שלה כלפי היהודים, ובאנו הנה לחיות פה כבני המולדת. אנו קשורים לא רק לארץ ישראל היקרה והקדושה לנו, אלא גם לממלכה העות’מאנית הנותנת מקלט לעמנו זה מאות בשנים. ביציאתנו לקושטא ללמוד … קשרנו את כל חיינו ועתידנו לממשלה העות’מאנית, לחוק ולמשפט העות’מאניים וללשון העות’מאנית … משהוכרז על גיוס כללי, פנינו אל מפקדת המחוז של ירושלים ואל ראשות לשכת הרישום לצבא ורשמנו את עצמנו כמתנדבים להגנת המולדת הזאת, יחד עם שאר בני המולדת העות’מאנית (‘בן-גוריון של שמעון פרס, מפגשים עם דוד לנדאו’, עמ’ 31).
גירוש והתפכחות
אין להתפלא על כך שהמכתב לא זכה למענה. תחת זאת גורשו בן גוריון ובן צבי מן הארץ למצרים חודשים ספורים לאחר מכן. ועדיין, למרות הכל, המשיכו השניים לדבוק ב’אופציה העות’מאנית’ וסירבו בתוקף לתת יד ליוזמתם של זאב ז’בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, שפעלו באותם ימים במצרים להקמת גדוד עברי במסגרת הצבא הבריטי. רק בחודשים הבאים החלו להתפכח מ’חזון המזרח התיכון החדש’ תחת שלטונה של תורכיה, ובהדרגה העבירו את תמיכתם לצד הבריטים שהלכו והסתמנו ככובשיה העתידיים של ארץ ישראל. בשלהי מלחמת העולם כבר פעלו בארצות הברית, יחד עם פינחס רוטנברג, להקמתו של גדוד עברי נוסף שעוד הספיק להשתתף בקרבות אחדים. מכאן והלאה זנח בן גוריון את חזון ההתעתמנות ונדרש למערכת יחסים מורכבת עם שלטון חדש בארץ ישראל, שלטון שגם הוא הבטיח והכזיב.