כרזת הסרט
הבלתי רשמיים
תסריט ובימוי: אלירן מלכה
ישראל 2018, 92 דקות, עברית
חיים בסרט
בכ”א במרחשון תשע”ט (30 באוקטובר 2018) התקיימו בישראל הבחירות לרשויות המקומיות. בכל פינת רחוב מציצים עלינו נבחרים פוטנציאליים מתוך הכרזות, ונציגים מתקשרים אלינו כדי לקדם קמפיין כזה או אחר. זוהי שעתם היפה של בתי הדפוס ושעתם הקשה של האחראים על פינוי האשפה.
הקולנוע הישראלי מיעט עד כה לעסוק בפוליטיקה המקומית, וסרטו החדש והמדובר של אלירן מלכה, ‘הבלתי רשמיים‘, עושה זאת בגדול. סרט הביכורים של מלכה עוסק במהפך שחוללה ש”ס במרחב המוניציפלי בירושלים ב-1983, ואחר כך עם כניסתה לכנסת ולממשלה ב-1984. הסרט מתאר אמנם את תולדותיה של אחת מהתנועות הפוליטיות המשמעותיות בהיסטוריה הישראלית, אך כפי שמכריזה כיתובית בתחילתו, הבמאי אינו רואה עצמו מחויב להיסטוריה במובן שסרט תיעודי מחויב לה, אלא מתבסס על אירועים שקרו במציאות ומוסיף רכיבים בדיוניים.
איזהו גיבור
במרכז הסרט ניצב המחולל והמייסד של תנועת ‘ספרדים שומרי תורה’. יעקב כהן הוא בעל בית דפוס חרדי אלמן שבתו גורשה מהסמינר לבנות שבו למדה. זעמו על גירוש בתו מהסמינר, שאותו הוא תופס – בצדק- כאפליה על רקע עדתי, מניע אותו להקים מפלגה של ספרדים חרדים שתרוץ בבחירות לעיריית ירושלים. סצנת הפתיחה המצוינת מכניסה אותנו אל בין כתליו של הסמינר, ואל אירוע ההשפלה שעוברים האב ובתו. מנהלת בית הספר האשכנזי מתקשה להסביר לאב למה בתו אינה מתאימה למסגרת, והדיאלוג הסאטירי ביניהם חושף את מנגנון ההדרה והדיכוי. בה בעת מעצבת הסצנה את בריונותו המסוימת של האב, ואת הזעם, החוצפה והתשוקה העמוקה שלו לשינוי חברתי.
“כל מפלגה מתחילה ברגע אחד של מישהו שנמאס לו”, אומר יעקב בפתח הסרט, ובאמירה זו הוא מכונן את מעמדו כמשל. שולי רנד, המגלם את יעקב, עושה כאן אולי את תפקיד חייו. הוא מדלג מעל מכשול אשכנזיותו בחינניות אינסופית ובכריזמה השפוכה לכל רוחב המסך.
מנהיגותו של יעקב בתוך החבורה של ‘שלושת המוסקטרים’ המניעים את התהליך הפוליטי היא בלתי ניתנת לערעור. השותפים המשמעותיים שלו לדרך הם יגאל ועקנין (יואב לוי) – שוחט ומוהל, גולנצ’יק בעל תשובה המתנהג בהתאם – והרב שלמה דיין העומד בראש ישיבה השוכנת באטליז (יעקב כהן). לשלושתם חסר כאמור ניסיון פוליטי, אבל כל אחד מהם אותנטי ופועל מתוך כאב ומתוך אמונה כי השינוי הכרחי.
מנהיגותו העוצמתית של יעקב באה לביטוי חריף בסצנה שבה חברי אגודת ישראל הערים להתחזקותה של ש”ס מציעים למנהיגיה ‘הבלתי רשמיים’ להתאחד עמה לקראת הבחירות המקומיות. יעקב חריף השכל מבין כי ההצעה הנדיבה שניתנה להם מעידה על פחדם מכוחה של התנועה החדשה, ולתדהמת חבריו הוא מסרב. יעקב הוא גם זה שמצליח בקסמו האישי לשכנע את ‘מרן’ לתמוך בש”ס באמצעות סיפור המעורר את הזדהותו של הרב המכובד.
אבל יעקב הוא גיבור שהוא למעשה אנטי גיבור. נאומו הווירטואוזי והמשעשע ‘יעקב לא מגמגם’ קורץ הן לדמותו של משה רבנו והן לסרט ‘נאום המלך’ העוסק במלך בריטניה ג’ורג’ השישי הסובל מגמגום. בדומה למשה רבנו מבקש יעקב לגאול את קהילתו ולהעניק לה חירות, אלא שכמו משה גם יעקב כהן אינו זוכה להיכנס לארץ המובטחת. בעל בית הדפוס, למרות חינו הרב, אינו פוליטיקאי באופיו. הוא איש ישר שאינו מוכן להפנות עורף לחבריו, הוא מסרב לקבל שוחד, וגם כשהוא מעגל פינות הוא אינו מזייף חתימות. ניקיון כפיו ותמימותו משאירים אותו בחלקו השלישי והאחרון של הסרט מחוץ למשחק. חלומו הנאיבי של הגיבור מסתאב עד מהרה בידי אחרים, והעלייה המהירה מסמטאות שכונת הבוכרים אל מסדרונות הכנסת מביאה אתה כיבודים, שחיתות, משרדים מפוארים ומעט סולידריות אנושית.
ללעוג ולאהוב
‘הבלתי רשמיים’ מטפל באחד הפצעים העמוקים ביותר שלנו ומפנה שאלות נוקבות כלפי החברה הישראלית, אלא שהוא עושה זאת בדרך רצופה הומור ואהבה. הסרט מרובה דיאלוגים אינטליגנטיים ומשעשעים, ויש לו מקצב פרוע של קומדיית פשע המותירה חיוך קבוע על שפתי הצופים. חיבתו של הבמאי לסרטי אינדיאנה ג’ונס ניכרת. פס הקול המוזיקלי שהלחין אופיר ליבוביץ תומך בריתמוס הסוחף את הלב, ועריכתו המופתית של אריק להב ליבוביץ תורמת לרושם הכולל של סרט שסגנונו מהודק וחד.
באחת הסצנות היפות יושבים שני החברים במכונית, ויגאל, החוזר בתשובה, משמיע ליעקב את השיר האהוב עליו של הבי ג’יז – How Deep Is Your Love. השיר מלווה אותו מימיו כחילוני, והוא אינו מוכן לוותר עליו גם עכשיו כמפלט מן המציאות. למרות מחאות קלות מצד יעקב על הסגנון הנכרי יושבים להם שני העבדקנים במכונית ומתמסרים בכיף להרמוניה של שנות השבעים. סצנה זו מזכירה לנו כי ש”ס אינה עשויה מעור אחד, וכי חלק לא מבוטל מחבריה הם מזרחים ליברלים שאינם מסתגרים מפני תרבות חילונית ואינם נבהלים ממנה. היא גם חושפת את קרבתו הרגשית של הבמאי לגיבוריו, ואת יכולתו ללעוג להם ולאהוב אותם בעת ובעונה אחת.
–