לילי הביניים

חשכה גדולה

ימי הביניים אולי לא היו חשוכים כמו שאומרים עליהם, אבל חשכת הליל שעטפה את האנשים בימי הביניים היא תחושה שהאדם המודרני מתקשה להבין. הרחובות באירופה בשלהי ימי הביניים לא היו מוארים, ואור נרות אינו דומה לתאורה החשמלית. מסורת ארוכת שנים עיצבה רבים מתחומי החיים של היהודים בימי הביניים, אך הם היו גם חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה האירופית בת זמנם שאתה חלקו את היומיום שלהם וגם את הלילה. הם הושפעו ממנה והשפיעו עליה, וחלקו אתה גם את עולם הדימויים ועולם המעשה. האקלים האירופי שונה מהאקלים המזרח תיכוני שממנו הגיעו היהודים לאירופה. לילות החורף באירופה ארוכים וקרים מאוד, לילות הקיץ קצרצרים וקודמות להם שעות דמדומים ממושכות.

היסטוריונים שכתבו על ימי הביניים לא הרבו לעסוק במה שהתרחש בתקופה זו בלילות. שנת לילה, אכילה בלילה ויחסי אישות נחשבו לפעולות מובנות מאליהן והותירו רישום מועט בלבד בדברי הימים. יהודים שחיו לאור מסורות שהדריכו אותם בכל פרט בחיים הותירו רישומים ודיונים על אורחות חייהם ואף השוו אותם למה שהיה מקובל בתקופות קדומות יותר, וכך נותר לנו תיעוד מסוים גם על שנעשה בשעות הלילה.

אוסף וייל, ירושלים

כדי להתפלל צריך היה להאיר את בית הכנסת. בית הכנסת באמיליה שאיטליה, סוף המאה ה-15

מדבר של זמן

בעוד שערים גדולות במרחב המוסלמי כמו קורדובה וקהיר היו מוארות כבר במאה העשירית, פעמוני הזכוכית שהגנו על הנרות ברחובות הגיעו לאירופה הנחשלת רק במאה ה-16. ברחובות אירופה שררה בלילות אפלה שהפכה את המרחב הציבורי למקום מסוכן, לשטח הפקר שאין עליו כל השגחה ציבורית. מי שהתהלך בחוץ בלילות האפלים היה חייב לשאת עמו לפיד – תאורה אישית שנועדה לא רק להאיר לו את דרכו, אלא גם לסמן אותו כמי שאינו מסתיר עצמו בחסות החשכה. מי שהתהלך בלילה בערי אירופה בלי לשאת עמו תאורה היה חשוד כפושע, ושומרים מטעם הרשות העירונית יכלו לעצרו ואף להורגו. בפריז הייתה במאה ה-12 הוראה לנעול את הבתים מבפנים עם רדת החשכה, ולא לפתוח את הדלת למי שדופק עליה גם אם מדובר באדם המתגורר בבית, תהיה הסיבה שבגללה איחר אשר תהיה.

מאוספי הספרייה הלאומית

בימי הביניים הרבו אמנים לצייר מיטות מפוארות ומיטותיהם של פשוטי העם לא זכו לתיעוד. מיטה עם אפיריון מתוך כתב יד מאויר של משנה תורה לרמב”ם

כשם שבמקרא ובספרות חז”ל מתייחסים לשדה שמחוץ לעיר כאל מקום ללא השגחה שאדם יכול למות בו ו”לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ” (דברים כ”א, א’), כך התייחסו בימי הביניים אל הלילה כזמן שבו יכול להתרחש המסוכן מכל. הפחד הוליד עיסוק נרחב בשדים ובמזיקים היכולים להופיע בלילה, בפרט בפני מי שהולך לבדו בחושך. בשבת, שבה האדם ההולך ברחוב לא יכול היה להאיר לעצמו, דאגו להאריך בתפילה כדי שגם המאחרים יספיקו לגמור את תפילתם ויוכלו לצאת מבית הכנסת עם כולם ולא להסתכן. המחשה מעניינת למעמדו של הלילה בימי הביניים מצויה בדבריו של רבנו תם, מבעלי התוספות באשכנז, המשווה בין בתי הכנסת בזמנו לבין בתי הכנסת בתקופת חז”ל:

פירוש רבנו תם: דווקא בימיהם, שהיו בתי כנסיות שלהם בשדות ושכיחי [ומצויים] מזיקים, ויש אומרים אף בשלנו בלילה (רבי יעקב בן יהודה לנדא, ‘ספר האגור’, הלכות ברכות קל”ז).

בעוד שבתי הכנסת של חז”ל היו להבנתו של רבנו תם בשדה ולכן היו בהם מזיקים – יצורים שדיים שבני אדם פחדו מהם – הרי שבתי הכנסת האשכנזיים נמצאים אמנם במקום יישוב, אך בלילה דינם כשדה ויש גם בהם מזיקים.

חדר המיטות של הרב

בספר ‘לקט יושר’ תיאר רבי יוסף בן משה, שחי באוסטריה במאה ה-15, את מנהגו לישון בלילות בחדר של רבו, רבי ישראל איסרלין. הרב היה זקן וחלש, ורבי יוסף שהיה תלמידו הקרוב ישן בחדרו, כנראה כדי לסעוד אותו. אלא שבאותו זמן לנה גם אשת הרב באותו חדר. רבי יוסף מספר שהתנהגות זו עוררה את ביקורתו של תלמיד אחר:

מי התיר לך לישן בחדר עם איש ואשתו אפילו בעת נידתה? כדאמרינן בגמרא: “מבית תענוגיה”. ואמרתי כדלעיל להגאון זצ”ל, אי הכי לא מנע אותי מלישן בחדרו (רבי יוסף בן משה, ‘לקט יושר’, יורה דעה, עמ’ כ”ג).

כבר בתלמוד מסופר על רב כהנא שישן מתחת למיטתו של רבו רב, וכשרב גילה זאת הגיב בהפתעה: “כהנא, אתה כאן? צא, שאין זו דרך ארץ” (ברכות סב. בתרגום לעברית). אולם בעוד שהרב התלמודי מביע פליאה ומגרש את תלמידו, בימי הביניים רבי ישראל איסרלין אינו מגרש תלמידו רבי יוסף, והביקורת מגיעה מתלמיד אחר. בעוד שהנימוק של רב לגירוש תלמידו הוא פשוט: אין זו דרך ארץ, לא מתנהגים כך, הרי שבימי הביניים היא הביקורת אינה מובנת מאליה, והמבקר מנמק אותה בציטוט קצר המרמז לקטע מהתלמוד הבבלי:

אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא [חדר] שאיש ואשתו שרויין בה, עליו הכתוב אומר: “נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ” (מיכה ב’, ט’). ואמר רב יוסף: אפילו באשתו נידה (עירובין סג:).

רב ברונא מאשים את מי שישן בחדר עם זוג נשוי כי הוא גורם לגירושין. רב יוסף מוסיף כי גם במקרה שהאישה נידה, ולכן אסור לזוג לקיים יחסי אישות, עדיין הכניסה של אדם זר היא הפרעה חמורה שמפרידה בין בני זוג. אך לרבי ישראל איסרלין, מחכמי אשכנז במאה ה-15, הדבר לא הפריע. מה השתנה מאז תקופת התלמוד ועד לימי הביניים באשכנז שגרם לרבי ישראל להתעלם מהאיסור התלמודי ולאפשר לתלמידו לישון אתו ועם אשתו באותו חדר?

התשובה לשאלה זו נעוצה כנראה בהרגלי השינה באותה תקופה.

חדרי שינה

בימי הביניים חדר השינה לא יוחד לשינה בלבד. מרבית הבתים כללו חדר אחד בלבד ובו התנהלו חיי המשפחה. ככל שהחדר היה גדול יותר כך ישנו בו אנשים רבים יותר.

המיטה הייתה פריט מרכזי בין פריטי הריהוט, ובדרך כלל היא הייתה גם הפריט היקר ביותר בין חפצי הבית. במשקי בית צנועים מחיר המיטה הגיע עד לכדי שליש מערך כלי הבית. בקור האירופי הרחקת בני הבית מהרצפה הקרה באמצעות המיטה הייתה חיונית, אלא שבשל מחירה היו עניים שנאלצו לישון על גבי מצע קש על רצפת החדר. אנשים מבוססים יותר יכלו להרשות לעצמם מיטות עץ העומדות על רגליים שהגביהו אותן מהרצפה, והעשירים אף הקיפו את המיטות בווילונות ובכילות להגנה נוספת מפני הקור.

ספריית האוניברסיטה של המבורג

עדות מצוירת לשינה בעירום. האריגים הצבעוניים מעידים על עושרה של הדמות. מתוך כתב יד מאויר של ספר מנהגים עברי מימי הביניים

המיטות היו רחבות, ובנוסף לבני הזוג ישנו עליהן גם ילדיהם. במקרים מסוימים משרתי המשפחה הצטרפו אף הם למיטה, ולעתים רחוקות ישנו שם גם אורחים. בזמנים קיצוניים אף בעלי חיים שנמנו על משק הבית זכו לישון עם המשפחה.

הלינה המשותפת שימשה אמצעי נוסף להתגוננות מפני הקור. בני המשפחה ישנו עירומים מתחת לשמיכה כדי לחמם זה את זה. ראשיהם, שנותרו מחוץ לשמיכה, היו מכוסים במצנפות שינה מחממות. הרגל זה משתקף באיורים לכתבי יד מימי הביניים, והוא נלמד על דרך השלילה ממקומות שבהם מציינים כותבים שונים בפירוש שמישהו הקפיד לישון כשהוא לבוש. כך מספר רבי יוסף בן משה על רבי ישראל איסרלין:

זכורני שהיה פורס מפה על השולחן ביום הכיפורים והיה מדליק הפמוט … וישן בליל יום הכיפורים על מיטתו בכתונת שלו (‘לקט יושר’, אורח חיים, עמ’ קמ”א).

כיוון שקיום יחסי אישות אסור ביום הכיפורים, הקפיד רבי ישראל לישון בבגדים כדי להתרחק מן האיסור.

אך לא כולם ישנו יחד. היו גם כאלה – בעיקר בני משפחות עשירות – שגרו בבתים גדולים יותר, ובהם ההורים ישנו אמנם עם התינוקות, אך בנפרד מילדיהם הבוגרים שזכו למיטה משלהם בחדר אחר.

-

היו בתי עשירים שבהם האיש והאישה ישנו במיטה בלי ילדיהם. איור מתוך משלי חיות, ורונה, 1595

המיטה הנשלפת

בימי הביניים המיטה הייתה דו צדדית. ארבע רגלי המיטה בלטו גם מעל המיטה, כך שאפשר היה להפוך אותה והיא עדיין הייתה מוגבהת מעל לרצפה. למבנה המיטה הייתה השלכה על הלכות אבלות. בתלמוד נכתב שכדי להביע את אבלו על האבל לכפות את המיטה, כלומר להפוך אותה כך שישכב נמוך יותר. רבי יצחק ברבי משה מווינה טען בספרו ‘אור זרוע’ כי בימיו – במאה ה-13 – אין עוד צורך לכפות את המיטה משום שהיא נראית אותו דבר בין אם היא מונחת ישר או הפוך:

דמיטות שלהם לא היו ראשיהם בולטות והיה ניכר להם כשהמיטה כפויה, אבל במיטות שלנו שהן בולטין אין ניכר בכפייתן (‘אור זרוע’, חלק ב’, סימן תכ”ד).

מיטה מסוג זה נראית באיור בכתב היד ‘המכלול של המבורג’ שנוצר בגרמניה במאה ה-15. למרות שבני המעמד הגבוה ישנו בחדרים גדולים יותר, ולעתים בנפרד מבני משפחתם, גם הם לא ישנו לגמרי לבד. החשכה הגמורה הקשתה לבצע פעולות פשוטות, ובני המעמד הגבוה נעזרו פעמים רבות באדם נוסף בשעות הלילה, בדרך כלל המשרת האישי, ועל כן הוא ישן עם אדונו בחדר והושיט לו עזרה בעת הצורך. בחדרי השינה של האצילים בימי הביניים הייתה מיטה קטנה שנועדה למשרת, וזו הוכנסה בשעות היום מתחת למיטת האדון. ייתכן שגם נשים יהודיות ישנו על מיטות מסוג זה בעת נידתן, וכך משתמע מדברי רבי יעקב מנרבונה האוסר על האיש לשכב “במיטה המיוחדת” לאשתו בעת נידתה (‘אורחות חיים’, הלכות נידה, י”א), אך השימוש הידוע יותר של מיטה זו היה לתלמידים שתפקדו גם כמשמשים של רבותיהם.

שיטת הלימוד הנפוצה באותה תקופה – הן בקרב בעלי מלאכה והן בקרב מלומדים – הייתה של שימוש המורה. לבעלי המלאכה היו שוליות שהתלוו אליהם בעבודתם, ובדרך כלל גם התגוררו בביתם. לרבנים היו תלמידים שהתלוו אליהם באשר הלכו, וכך למדו את תורתם ואת אופן התנהגותם בחיי היומיום. התלמידים היו צמודים לרבותיהם במשך כל שעות היממה כדי לעזור להם וכדי ללמוד מכל מעשיהם, ולכן גם הלכו לישון אתם.

מה עושים התלמידים בלילות?

חכמי אשכנז בנו לתלמידיהם תדמית נשגבה שלפיה הם למדו בכל שעות היממה, עד כדי כך שנרדמו על ספריהם תוך כדי לימוד. על אלה כתב רבי אליעזר בן רבי נתן:

כשלומדים התלמידים וישנים על הספר וריר היוצא מפיהם, הקדוש ברוך הוא משמרו ועושהו טל להחיות עמי הארץ (‘ערוגת הבשם’, בעריכת אפרים אלימלך אורבך עמ’ 38).

כשרבי יוסף בן משה עסק בדין קריאת שמע על המיטה הוא התייחס למקרים חריגים, ובין השאר התייחס גם לבחורים שלא ישנו כלל בלילה, ולאחרים שהלכו לישון בשעה מוקדמת כדי לקום אחר כך ללמוד בלילה:

וראיתי בחור אחד בבית הגאון מהר”י ווילא [רבי יעקב וייל] זצ”ל שישן בתחילת הלילה מחמת שאין לו ספרים [ובלילה היה לומד בעת שאחרים ישנים] (‘לקט יושר’, אורח חיים, עמוד מ”ה).

כמובן שלא כל התלמידים התאפיינו במסירות שכזו. תלמידי הישיבות באותן שנים, כמו הסטודנטים באוניברסיטאות שהחלו לקום במאה ה-12 באירופה, היו נערים צעירים שנדדו מבית הוריהם כדי ללמוד, התרחקו מההשגחה הקבועה של ההורים ולעתים ניצלו את הלילה להשתובבות. רבי יוסף מספר על נשים שבגלל הבחורים התביישו לחזור מהמקווה בשעות הלילה אחרי הטבילה, ומתשובתו של רבי ישראל איסרלין נראה כי הוא לא ממש הבין ללבן:

פעמים הנשים מתביישות לחזור מבית הטבילה כשהבחורים הולכים ברחוב לפני בית הטבילה ושיבוש הוא בידם. אדרבה, טוב כדי דלא ליפגע בהו גוי או דבר אחר (‘ליקוטי יושר’, יורה דעה, עמ’ כ”ג).

אווירת החופש בלילה לא התבטאה רק בשוטטות ברחובות. גם במסגרת הלימוד נראה כי האווירה בלילה הייתה מבודחת יותר. מהרי”ל, רבי יעקב בן משה מולין, מתאר מקרה שבו קבוצה של ארבעה תלמידים צעירים בני פחות מעשרים למדו בלילה עם רבי זלמן שטן. מדובר בשיעור עזר מחוץ לסדר הרגיל שנועד לסייע לתלמידים להתקדם בלימודיהם ולהגיע לרמתם של הבחורים המבוגרים. בביתו של הרב החיים נמשכו כסדרם, האווירה לא הייתה פורמלית והתלמידים הרשו לעצמם להשתעשע. אשתו של רבי זלמן נכנסה לחדר וביקשה שיפרע את חובו למשרתת רחל. הרב הוציא את הכסף מכיסו והחל לספור אותו, ומהרי”ל מתאר את שקרה אז:

ובתוך כך אחד מן התלמידים … לקח יד מרת רחל המשרתת בידו, ולקח אותן הי”ג זהובים בידו מעל השולחן, ואמר לחבריו שיהא עדים שהוא מקדש את זאת … ונתן לה הי”ג זהובים. ורבו הנזכר שמע כשאמר והזכיר לשם קידושין וגער בו, ולא הספיק לגעור עד שכבר נתן בידה … והיה העניין כשחוק והיתול בעיניי כולם (שו”ת מהרי”ל, סימן צ”ו).

מי שלא השתעשע מהמעשה היה רבי זלמן שטן. הוא פנה למהרי”ל עוד באותו לילה בחצות כדי לדעת מה דינם של קידושין אלה. האירוע השולי הפך לסיפור סבוך שהיו מעורבים בו גדולי הפוסקים ואחדים מעשירי הדור. אלה עמלו על כך שמעשה השובבות שהתרחש בלילה לא יפריע לימים להתנהל כדרכם. בסופו של דבר התחתן הבחור עם הבחורה שהיה משודך אליה עוד קודם לכן, והמשרתת קיבלה אישור להינשא לכל אדם ללא צורך בגט מהבחור. הבדיחות של הלילה נשארו בלילה, והימים המשיכו להתנהל ברצינות.

לילות הפנימייה

רוב התלמידים לא שוטטו ברחובות ולא נרדמו על ספריהם. היה להם מקום לפרוש אליו ולישון בו. הבחורים לנו ברובם ב’בית הבחורים’, שלפי מה שעולה מהמקורות היה אולם שינה שבו שכבו הבחורים לישון במיטות נפרדות כשנר דולק במקום לאורך כל הלילה. בבית זה הם גם סעדו באמצע השבוע ושם הדליקו נרות שבת. מהרי”ל מזהיר את תלמידיו שלא ישנו לבד בחדר:

אל יישן אדם יחידי בבית מפני סכנת לילית שמצוי שם. אמר לנו, כל דבר הבנוי מד’ מחיצות קרוי בית (‘ספר מהרי”ל’, ליקוטים, נ”ח).

מהרי”ל הרחיב את הגדרת הבית וכלל בה אפילו חדר אחד, ולכן הוא אוסר על תלמידים לישון לבד בחדר אפילו אם בחדרים סמוכים באותו בית יש אנשים. הרב חושש כנראה שמא התלמידים יאוננו, כפי שמשתמע מדבריו על סכנת לילית – שדה שנתפסה כמחטיאה את האדם וגורמת לו להוצאת זרע לבטלה.

גם במנזרים באירופה הייתה מקובלת לינה משותפת של אנשים שהתמסרו לעיסוק בדת. ב-1336 אסר בנדיקטוס ה-12 על לינה נפרדת של נזירים, וקבע כי בשם עקרון העוני והשיתוף על הנזירים לישון יחד באולם אחד. נוהג זה העלה את החשש מפני ניצול מיני, ולכן נקבעו כללים ברורים, וביניהם איסור של הלנים בצוותא לדבר ביניהם והשארת אור דולק לאורך כל הלילה. ההסבר הרשמי להשארת הנר הדולק היה שמשרתי הא-ל הם בני האור ועל כן הם לא יכולים להיות בחושך, אולם היו תאולוגים שנתנו הסבר מעשי יותר: אור דולק מאפשר פיקוח הדוק יותר על הנזירים. בנוסף לתאורה ערכו הנזירים האחראים סיורי בדיקה ופיקוח בשעות הלילה. לא נראה כי הרגלי הלינה של בחורים שלמדו בבתי מדרש שונים הושפעו באופן ישיר מהרגלי השינה במנזרים, אולם הדמיון שבין מוסדות אלה עשוי לעורר השוואה. ייתכן גם שהנר הדולק באולם השינה שימש למטרה דומה.

בספר ‘מנהגי מהר”ש’, שכתבו תלמידיו של רבי שלום מנוישטט, בן המאה ה-14, מופיע סיפור על בנו:

החכם רבי יודל בן מורינו הרב רבי שלום אמר לאביו איך שכיבה נר בחדרו בבוקר ביום השבת, ושגג כי היה סבור שהיה חול (‘מנהגי מהר”ש’, סימן תצ”ז).

נראה כי לא מדובר בנר שהודלק לכבוד שבת, אחרת קשה להסביר מדוע כאשר ראה את הנר שכח שמדובר בשבת. מהסיפור משתמע כי הנר דלק בכל אחד מלילות השבוע, והבחור היה רגיל לקום בבוקר ולכבותו. פעם אחת הוא שכח שהיום שבת ולכן כשהתעורר כיבה את הנר כפי שהיה רגיל לעשות בכל בוקר. במקרה אחר מסופר כי רבי יודל ביקש לאטום בשבת את החלון בבגדים כדי שהרוח הנכנסת לא תכבה את הנר (שם, סימן פ”ו). מדוע בחר רבי יודל להשאיר נר דולק במשך הלילה למרות העלות הכספית ולמרות הסכנת שתקרה שרפה? ייתכן כי הבחור רצה להגן על עצמו מפני גנבים או מפני שדים.

מוזאון הלובר, פריז

שלוש האחיות במיטה אחת לצד אביהן. ציור המתאר קדוש נוצרי הנותן צדקה בסתר למשפחת עניים. הצדקה של ניקולאס הקדוש, פייטרו לורנצטי, המאה ה-14

יתרון האור

מה מלמדים אותנו הלילות על הימים? נראה שימי הביניים היו שונים מאוד מלילותיהם: מי שישן בעירום בלילה הקפיד מאוד על לבוש צנוע ביום, מי שישן לצד משרתו התייחס אליו באדנות בבוקר, ומי שהשתובב עם חבריו בלילה הרצין והיה לתלמיד חכם ביום. נראה כי זמן ההפקר של הלילה אפשר למתח שהצטבר בשעות היום להשתחרר, ואפשר לסדר ששרר תחת אור השמש להמשיך להתקיים.