הקונגרס שייסד את מדינת היהודים

הספר שהוליד קונגרס

ספרו של הרצל ‘מדינת היהודים’ ראה אור בפברואר 1896. הצלחתו של הספר — ואולי נכון יותר לכנותו ספרון — הייתה יוצאת דופן. עשרות עיתונים יהודיים ברחבי אירופה דיווחו עליו, ותוך חודשים אחדים הוא תורגם לאנגלית, לצרפתית, לרוסית, ליידיש, לעברית, לרומנית ולבולגרית. ההצלחה המסחררת שינתה באחת את מעמדו ואת היקף פעילותו של הרצל.

הרצל חשב על פתרון בעיית היהודים באירופה זמן רב לפני שפרסם את ‘מדינת היהודים’, אך הוא עשה זאת תוך מגע מוגבל למדי עם יהודים שיכלו לסייע לו ביישומו. עם פרסום הספרון יצא שמעו של הרצל למרחוק והוא הגיע ליהודים בכל רחבי אירופה — מרוסיה, גליציה ובולגריה במזרחה ועד צרפת ואנגליה במערבה.

גם לא יהודים גילו עניין בתכניתו ויצרו עמו קשר. הבולט שבהם היה הכומר של שגרירות בריטניה בווינה שקישר את הרצל עם הדוכס הגדול פרידריך הראשון, וזה פתח בפני הרצל את הדרך אל קיסר גרמניה וילהלם השני. בתחילת הקיץ של אותה שנה כבר נסע הרצל לביקור בתורכיה במטרה לנסות לקדם את תכניתו.

מנהיג על דעת עצמו

בזכות ספרו הפך אפוא הרצל לאישיות מפורסמת למדי ברחבי אירופה. לפרסום זה היה ייחוד בלתי רגיל משום שהאיש פעל על דעת עצמו, ללא כל סיוע חומרי וללא שמישהו מינה אותו לתפקיד כלשהו. ולמרות שהיה אינדיבידואליסט ופעל בגפו, החלו להתקבץ סביב הרצל אנשים שונים שגילו עניין בהצעותיו. הוא טיפח את מעגל התומכים הזה, כתב להם מכתבים והרבה בנסיעות כדי לפגוש אותם. מתוך מעגל אנושי זה עלה הרעיון לכנס את כלל תומכי הרעיון הציוני באירופה. הרצל התלבט רבות בשאלה האם לקיים את הכינוס הזה, ואם כן — באיזו מתכונת, אולם בסופו של דבר הכריע לקיימו. הוא שלח הזמנות לאישים ולארגונים יהודיים מרחבי העולם וקרא להם להגיע לעיר בזל שבשוויץ בימים א’־ג’ באלול תרנ”ז (29-31.8.1897).

בנוסח העברי של ההזמנה לקונגרס נכתב בין היתר:

שם יספרו לנו אחינו מכל פינות הארץ על דבר מצבם ומגמותיהם, שם יתברר לנו מה התנועה הציונית דורשת ממעריציה. שם תתרכז ותתאחד פעילותנו שהייתה קרועה לכמה גזרים … שם תראינה עינינו קיבוץ גלויות שיאחד את כל הכוחות לפעולה אחת גדולה וכבירה … אוהבים ואויבים מחכים לקונגרס בעיניים כלות, ולכן עלינו להראות לכל כי חפצנו ברור ויכולתנו גדולה … והכל תלוי רק בהשתתפות מרובה של אחינו ברוסיה, ששם רוב מנייננו. אנו מקווים שתדעו את חובתכם ותבואו לאספתנו. באספה יהיה אפשר לדבר עברית. בבזל יש אכסניה כשרה (שלמה אבינרי, ‘הרצל’, עמ’ 123).

צילום: לע

תמונה שהפכה לאחד מסמלי הציונות. הרצל נושא נאום בקונגרס הציוני הראשון

-

מכתב ההזמנה לקונגרס הכתוב בעברית

הקונגרס הציוני הראשון נערך באולם קונצרטים במועדון העירוני בבזל. מלכתחילה התכוון הרצל לקיים את הקונגרס בעיר השוויצרית כדי לבטא רוח ניטרלית האופיינית לשוויץ. אולם יהודים מרוסיה חששו שהמיקום ייצור בקרב הקהל קישור בין השאיפות הציוניות לבין פעילות מהפכנית, שכן שוויץ הייתה באותה עת מקום מפלט למהפכנים רוסים שהתנגדו לשלטון הצאר הרוסי. בין השאר גם לנין מצא מקלט בשוויץ שנים אחדות מאוחר יותר. כדי לרצות את החוששים החליט הרצל להעביר את הקונגרס למינכן, אולם אז נתקל בהתנגדותם של בני הקהילה היהודית המקומית. השאיפות של הציונים לא היו מקובלות על היהודים הגרמנים. בניגוד לתפיסותיו הבסיסיות של הרצל, האמינו יהודי מינכן באמנציפציה ובשום אופן לא העלו על דעתם ליזום מעבר מגרמניה לארץ ישראל כפי שהציע הרצל ב’מדינת היהודים’. מתוך אמונתם כי הם גרמנים בני דת משה סירבו יהודי מינכן לארח במקומם התארגנות ציונית. הקונגרס שב אפוא לשוויץ, לעיר בזל.

בין תאטרון לבית כנסת

הרצל עסק בארגון הקונגרס בלחץ זמן כבד ועם זאת הצליח לעצב אותו בצורה מוצלחת. עיקר דאגתו של הרצל היה לשוות לקונגרס אופי רציני, ממלכתי, מסודר ויעיל. היה בכך ביטוי לשאיפתו להפוך את העיסוק הפוליטי במצבם של היהודים לעניין אסתטי ומרשים ולהרחיק ממנו כל נימה של חובבנות ורשלנות.

הסדר והיעילות קיבלו ביטוי בתחומים שונים: בלשכה המארגנת של הקונגרס עבדו מזכירים ופקידים ששלטו בכל השפות שבהן דיברו המשתתפים; סדר היום של הקונגרס הודפס מראש — דבר הנראה כיום פשוט ומובן מאליו, אך לפני עידן המחשב האישי היה עניין מורכב ויקר למדי; תשומת לב מיוחדת ניתנה לתווית שהוענקה לכל משתתף — צויר עליה מגן דוד כחול בעל שוליים אדומים ונכתב עליה כי הקמת מדינה ליהודים היא הפתרון היחיד לשאלת היהודים; הרצל דרש שכל הבאים לקונגרס יבואו בלבוש מהודר הראוי ליציאה לתאטרון או לקונצרט. הדעת ניתנה גם על יחסי ציבור: עוצבה גלויה מיוחדת, הועברו הודעות לעיתונים והרצל אף יצא ללשכתו של נשיא הקנטון של בזל והזמין אותו לבוא לאחת מישיבות הקונגרס. הפוליטיקאי השוויצרי נענה להזמנה.

לקונגרס הגיעו כמאתיים משתתפים מ־24 מדינות מאירופה ומארצות הברית. רק 69 מהם היו נציגים של אגודות ציוניות והיתר הוזמנו באופן אישי. היו נציגים שהביאו עמם גם בני משפחה, ומאות אנשים נוספים ישבו ביציע והתבוננו במהלך הדיונים. המשתתפים היו ברובם יהודים משכילים בני מעמד הביניים. מנקודת מבט פנים יהודית היה מדובר בהישג מרשים למדי, אולם הרצל לא יכול היה להתפאר בפני עולם התרבות האירופי בשמות מפורסמים רבים. ידידו מקס נורדאו, שהיה באותם ימים סופר ומבקר תרבות רב השפעה באירופה, והסופר האנגלי ישראל זנגוויל, היו הדמויות המפורסמות היחידות ברמה הבינלאומית שהשתתפו בקונגרס.

בנוסף לצירים שנמנו על הציבור המשכיל הגיעו לכינוס גם סטודנטים, 11 רבנים, חזן, איכר ופסל. נראה כי הבאים היו ברובם יהודים חילונים. היהדות החרדית לא הייתה מיוצגת בקונגרס — הרבנים הספורים שהגיעו אליו היו נטולי מעמד בחברה החרדית. למרות זאת הקפיד הרצל להתחשב בנציגים הדתיים בעת תכנון הקונגרס. לאורך השנים מתנהל ויכוח בקרב היסטוריונים ובקרב זרמים שונים בחברה הישראלית באשר ליחסו של הרצל ליהדות. יש הרואים בו יהודי על גבול ההתבוללות ומדגישים את העובדה כי הוא אפילו העלה פעם את הרעיון שכל היהודים צריכים להתנצר. אחרים מנסים להוכיח כי להרצל הייתה זיקה עמוקה ליהדות ולערכיה. לנוכח מחלוקת זו ראוי לשים לב להתחשבותו המיוחדת של הרצל ביהודים הדתיים שהגיעו לקונגרס. הוא קבע שהקונגרס יתקיים בבזל רק לאחר שווידא שיש בעיר השוויצרית מסעדה כשרה ואף קיבל על עצמו לאכול בה את מרבית ארוחותיו, למרות שהוא אישית לא הקפיד על כשרות והאוכל שהוגש שם לא ערב לחכו. בשבת שקדמה לקונגרס הלך הרצל לבית הכנסת והועלה לתורה. על כך כתב:

כשעליתי על הבמה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המלים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים (שם, עמ’ 136).

-

מכתב ההזמנה לקונגרס הכתוב בעברית

צילום: לע"מ

הרצל נדרש לכל כישוריו הדיפלומטיים כדי לשכך רגישויות של דמויות שונות שהשתתפו בקונגרס. נורדאו למשל חשב כי הוא הראוי לתפקיד יושב הראש, ואחדים מידידיו של הרצל נפגעו לאחר שנזף בהם על שלא רשמו את פרוטוקול הוועדה כפי שסוכם. הרצל לוחץ את ידו של אחד ממשתתפי הקונגרס

אך התרגשותו של הרצל לא הצטמצמה רק לחוויה שעבר בבית הכנסת. לנוכח חששותיו שמא הכינוס היומרני ייכשל, ובעומדו תחת הלחצים הכבדים של הארגון, הסב לו מראה עיניו ריגוש של ממש, והוא כתב בסיכומו: “הקונגרס היה נשגב”. להרצל, ששלח ידו בכתיבת מחזות לתאטרון והיה גם כתב פרלמנטרי, היה יחס מיוחד ורגיש לאסתטיקה של האספה הציבורית:

השולחן הירוק הארוך שעל הבימה, כיסא הנשיאות המוגבה, היציע העטוי בד ירוק, שולחן הקצרנים והעיתונאים — כל אלו עשו עליי רושם עז כל כך עד שהזדרזתי לצאת כדי שלא אסתחרר (שם).

רגעי הפתיחה היו מרשימים. הסופר והעיתונאי מרדכי בן עמי, מבאי הקונגרס שהגיע מהעיר אודסה, כתב:

כשהלכתי אל הקזינו הייתי נרגש כל כך עד שרגליי היו מועדות וכושלות … הצירים מברכים איש את רעהו באהבה, משוחחים חרש … על הבימה עולה בנחת הרצל … לא זה הרצל הידוע לי מכבר, זה שראיתי רק אתמול בלילה — לפנינו דמותו הנפלאה של בן מלאכים עם מבט עמוק ומרוכז, נאה ונוגה כאחד. שוב אין זה אותו הרצל ההדור מווינה אלא אחד מבית דוד שקם לפתע פתאום מקברו בכל תפארתו האגדית (דוד ויטל, ‘המהפכה הציונית’ א’, עמ’ 270).

צילום: לע

כחלק מההקפדה על סדר וארגון חולק לכל משתתף בקונגרס כרטיס משתתף רשמי. כרטיס משתתף שעליו נכתב בגרמנית “ל’ יפה סטודנט לפילוסופיה”, ונראה שהכוונה לאריה לייב יפה, מתרגם ומשורר ציוני

כפי שנכתב בהזמנה, הקונגרס הציוני הראשון נמשך שלושה ימים. עיקר הזמן הוקדש לנאומים, למתן דין וחשבון על מצבם של היהודים בארצות שונות ולהעלאת רעיונות לפעולה. בין ההצעות שהועלו: ייסוד קרן קיימת לאומית, הקמת ועדה לענייני ספרות עברית ואיסוף נתונים סטטיסטיים רשמיים על גודלו של העם היהודי. בתום הדיונים נערכה ישיבת נעילה. הרצל נשא בה נאום קצר וקבע כי התנועה הציונית יכולה להיות גאה בהתכנסות הכללית הראשונה שלה. נשמעו מחיאות כפיים ומטפחות הונפו לשלום. עיני רבים מהמשתתפים התמלאו דמעות.

הפגנה מפוארת

מה ביקש הרצל להשיג באמצעות הקונגרס? נראה כי מטרתו המובהקת הייתה לכונן מנגנון סמכותי ומקובל שייצג את היהודים באופן רשמי וגורף מול העולם כולו. לאורך המאה ה־19 קיימו יהודים לא אחת פעילות פוליטית שלא הייתה קשורה לשאיפות לאומיות. דוגמה מפורסמת לכך היא הפעילות בימי עלילת דמשק שהתרחשה ב־1840, עשרות שנים לפני שהרצל הגה את רעיון הקונגרס הציוני. פעילות פוליטית ודיפלומטית של יהודים שונים — ובראשם יהודים עשירים ובעלי השפעה מאנגליה ומצרפת — למען אחיהם המעונים במזרח התיכון העידה על סולידריות שהתקיימה בין היהודים למרות מרחק גאוגרפי ומנטלי עצום והניבה הצלחה. היו גם יהודים שפעלו עוד לפני הרצל לקידום רעיונות ציוניים באירופה, הוקמו אגודות של חובבי ציון והן אפילו ערכו קונגרס בפוקשאן שברומניה ב־1882 ובקטוביץ’ ב־1884, והוקמו מיזמים התיישבותיים בארץ ישראל.

אולם הרצל ביקש הרבה יותר מאשר לכונן גוף ייצוגי לבני העם היהודי. הוא לא הסתפק בפעילות של מיליונרים יהודים המתגייסים לפתור בעיות ומשברים הצצים פה ושם. הרצל רצה לעצב פוליטיקה יהודית רשמית שתפעל באחדות ובגלוי בתוך מערכת הפוליטיקה והדיפלומטיה הבינלאומית. לדבריו, הקונגרס נועד להיות “הפגנה מפוארת שתראה לעולם מה היא הציונות ומה היא רוצה”. ועוד כתב:

עניין היהודים צריך שיופקע מרשותם של אישים בודדים — ויהיו אלה דורשי טובה כאשר יהיו. מן ההכרח שתקום בימה אשר לפניה יוכל להיקרא כל אחד ליתן דין וחשבון על מה שהוא עושה או מזניח בעניין היהודים (שם, עמ’ 254).

הייתה זו אבן דרך בתפיסתו של הרצל, שכונתה בהמשך ‘ציונות מדינית’. למעשה ניתן לומר שכאשר אנו צופים בראש ממשלת ישראל נואם בפני פורום בינלאומי כמו האומות המאוחדות אנו רואים בעינינו את התגשמות שאיפתו של הרצל: יצירה של ישות יהודית מאורגנת הפועלת כשחקן לגיטימי במגרש הפוליטי העולמי.

עד היום יודע כמעט כל ישראלי כי בבזל הפך הרצל למעין נביא מודרני. השנה הייתה כאמור 1897, והוא כתב לעצמו:

בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, ובוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם (‘הרצל’, עמ’ 125)

-

ידיעה על קיומו הקרוב של הקונגרס המפרטת את סדר היום שלו. עיתון ‘הצפירה’, י”ט באב תרנ”ז (17.8.1897)