המקובלים נהגו לערוך סדר ט”ו בשבט שבו אכלו מפרות הארץ כבר במאה ה-17, אולם מנהג הנטיעות נוסד רק בתחילת המאה העשרים, והתפשט לאטו מירושלים לתל אביב, משכונות חדשות ליישובים חדשים, ממבצע עירוני למבצע ארצי, ולבסוף גם למבצע שכלל את קהילות הפזורה // ישראל גולדמן

בראשית

עולים חדשים מתימן חוגגים טו בשבט ראשון בארץ 1950

הראשון שיזם חגיגות ט”ו בשבט הכוללות נטיעות וטקסים ציבוריים לתלמידים הוא כנראה המורה הירושלמי הנודע חיים אריה זוטא. זוטא, מראשוני המורים העברים בגולה, ואחר כך גם בירושלים, מעיד בזיכרונותיו שמיד לאחר שעלה ארצה ב-1904 החל לקדם את נושא הנטיעות בט”ו בשבט, והוא אף מספר על טקס נטיעות שארגן בט”ו בשבט תרע”ג במוצא. בעיתון ‘הצבי’ של בן יהודה פורסם באותה שנה תיאור התהלוכה במוצא “עד כרמו של האיכר כהן”, וכן דיווח שם על הקמת שער כבוד לצורך האירוע.

יש עדויות בעל פה על טקס נטיעות שערכו הצופים בחצר מעונו של הנציב העליון הרברט סמואל באוגוסטה ויקטוריה בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים. הנציב היהודי זכה לכבוד רב מתושבי ירושלים ולכן סביר שרצו לכבדו בנטיעות בחצרו, אולם בזיכרונותיו של סמואל ואף בזיכרונותיו של בנו לא מוזכר אירוע כזה.

תהלוכה עם תזמורת

במחצית השנייה של שנות העשרים היה לתהלוכות בירושלים אופי טקסי מעט שבלוני שחזר על עצמו מדי שנה. תלמידי בתי הספר העממיים היו מתכנסים בחצר בית הספר למל, ומשם היו צועדים בליווי התזמורת של בית הספר תחכמוני. לעתים הצטרפה אף התזמורת של בית חינוך עיוורים, ששכן אז בקצה רחוב הסולל – לימים רחוב החבצלת. היו שנים שבהן בראש התהלוכה צעדו פרשים של המשטרה ונציגי התזמורת שלה. הילדים היו מקושטים בירק, וכל קבוצה צעדה עם דגל בית הספר שלה, שהיה מעוטר בציורים של סלי פֵּרות ופרחים. התהלוכה עברה בדרך כלל דרך רחוב הנביאים לרחוב שטראוס, המשיכה ברחוב יפו עד בית הזקנים הספרדי ובית החולים לחולי רוח שבקצהו, ומשם פנתה דרומה לכיוון בית הכרם, לאזור שבו נערכו הנטיעות, כנראה בין התחנה המרכזית של היום לשכונת בית הכרם. בעיתונות התקופה מוזכרות גם השכונות נוה יעקב, בית וגן ורחביה כמקומות שבהם נערכו נטיעות באותן שנים.

בדרך שרו הצועדים משירי התקופה, שהמפורסם שבהם הוא השיר ‘חג הנטיעות’:

נטיעות בתל אביב, תרצז (1937)צילום: שמעון רודי ויסנשטיין

נטיעות בתל אביב, תרצז (1937)

מָשׂוֹשׂ לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּתֵנוּ

עַמֵּךְ כִּי בָא לְשַׁדְמוֹתַיִךְ

יַחְדָּיו יָרֹנּוּ בְּיוֹם חַגֵּנוּ
כָּל הֲרָרַיִךְ וַעֲמָקַיִךְ

בְּגִיל וָשִׁיר חוֹצֵץ יָצָאנוּ

הַמַּעְדֵּרִים עַל הַכְּתֵפָיִם

מַתַּת הֵבֵאנוּ לָךְ כֻּלָּנוּ

שְׁתִילֵי תִּפְאֶרֶת בַּיָּדַיִם

תוכן השיר – שנכתב על ידי ישראל יהודה (יש”י) אדלר והולחן על ידי חנינא קרצ’בסקי, שניהם מורים בגימנסיה הרצליה התל אביבית – מעיד על האופי הלאומי שהחל להיקשר לחגיגות ט”ו בשבט באותן שנים. קרצ’בסקי היה מלחין ידוע, שכתב בין השאר את הלחנים לשירים ‘בשדמות בית לחם’, ‘על שפת ים כנרת’, ‘פה בארץ חמדת אבות’ ו’אל ראש ההר. הוא התאבד באופן פתאומי בסוף 1925.

אל שער הכבוד

רק בסוף שנות העשרים התחיל להיווצר בתודעה החיבור בין הקרן הקיימת לישראל לבין ט”ו בשבט.

ט"ו בשבט תלפיות ירושלים, 1923צילום: יוסי שוייג

ט”ו בשבט תלפיות ירושלים, 1923

בחוברת שהופצה על ידי קק”ל בארץ ובגולה ב-1930 מובא תיאור חוויותיו של ילד מתהלוכת הנטיעות שיצאה מבית הספר למל לכיוון בית הכרם:

חצר בית הספר למל שוקק מהמון ילדים. צהלה שפוכה על כל פנים. הראשים מעוטרים זרי פרחים, פרחי אביב נחמדים. הדגלים מנפנפים לרוח היום הקלילה. איש על דגלו ובית הספר על מחנהו. והנה פלחה שריקה חדה את האוויר. הפיות שמלמלו נשתתקו אט אט וכל העיניים מופנות לנואם-המורה המרעיף דברי צחות מענייני דיומא מעל גלי הראשים. אחרי מחצית שעה מתחיל כל המחנה לזוז, אט אט, שעל בשעל, עקב בצד אגודל, בין חומת האנשים הרואים במחזה מימינם ומשמאלם. בראש המחנה מנצחת התזמורת מרש הליכה צוהל ומרומם, אך אלינו האחרונים בתהלוכה מגיע רק קול התוף המתופף. כל הבתים מקושטים ענפים ופרחים. בכל ירק. ניכר כי החג הזה הוא חג הטבע והצומח. העצים מנענעים את צמרתם כאומרים: שלום ילדים קטנים וגדולים. שלום רב לכם. לכו והרבו עצים בארץ, כי תשועתה בריבוי העצים והיערות.

והנה עוזבים אנו סוף סוף מאחורינו את העיר ההומה ומלאת האבק, ונצא לבין ההרים. הרוח מקדמת את פנינו בהסתערות, ושירה עצומה הבוקעת מפי אלפי ילדים מזעזעת את האוויר. התהלוכה נמשכת על שטח ארוך וכנחש עצום המתפתל עם נפתולי הכביש. הנה הנה השכונה החדשה, כמו מבין סלעים צצה ועלתה כפורחת עם גגותיה האדומים [הכוונה כנראה לבית הכרם או לקרית משה]. שער הכבוד ניצב דום, כולו עטור ענפים ופרחים, ומחכה לקבל את פנינו. אנו מגיעים לרחוב שבו ינטעו העצים. על יד כל גומה עומד לו שתיל רענן ודומה כי רועד הוא לעתידו. כאן יחרץ גורלו לחיים אם ידיים אמונות תטפלנה בו. נוקשים המעדרים ברגבי העפר הספוגים רעננות, ולבותינו פועמים לכל נקישה ומתפללים: הלוואי ויקלט העץ הזה וישגשג. העצים ניטעים והתלמידים מתפזרים איש לעברו. זה יאכל ממגדנותיו, השני ישחק, והשלישי ירוץ סתם להנאתו.

בתרצ”ב הייתה פריחה של ממש באירועי ט”ו בשבט – אגודת מכבי קיימה נשף סטודנטים בהשתתפות שאול טשרניחובסקי, וגם אגודת הגננים בירושלים חגגה. בתרצ”ג נערך טקס הנטיעות בבניין החדש של בית חינוך עיוורים בשכונת קרית משה, ובתרצ”ד התקיימו הנטיעות בתלפיות. נציגים מבני השכונה ונציגי קק”ל דיברו בטקס על נושאים הקשורים לשפה העברית, לטבע ולארץ ישראל. בשנות הארבעים מוזכרות יותר מפעם אחת נטיעות בגן החיות שהיה ממוקם סמוך לשכונות סנהדריה ותל ארזה.

לפי רוח התקופה

בסוף שנות השלושים משתנים יעדי הנטיעות והדגש מושם פחות על שכונות חדשות ויותר על נטיעה ביישובים שהוקמו באותן השנים, כמו מעלה החמישה, קרית ענבים ויישובים באזור גוש עציון. בשנים אלה מתרחש תהליך מעניין: הדיווחים על נטיעות בירושלים הופכים לעתים שוליים בהשוואה לדיווחים על נטיעות בתל אביב. בתש”ד למשל היה בעיתונות פירוט נרחב על חגיגות ט”ו בשבט בתל אביב שנערכו בשיתוף קק”ל.

רון בלב ואת ביד. תהלוכת נטיעות של בית ספר בתל אביב, ט"ו בשבט תרצ"ו (1936)ארכיון קקל

רון בלב ואת ביד. תהלוכת נטיעות של בית ספר בתל אביב, ט”ו בשבט תרצ”ו (1936)

בשנים שבהן הושם הדגש בירושלים בעיקר על נטיעה בשכונות חדשות, הנטיעות בתל אביב נערכו בעיקר בשדרות נורדאו ובשדרות רוטשילד שבמרכז העיר. לחגיגות בתל אביב היה אופי יותר עירוני ופחות לאומי.

בשנות הארבעים נראה שלא הייתה תחושה נוחה לחגוג, נוכח הדיווחים שהגיעו על השמדת יהודי אירופה, ותוכנם של טקסי ט”ו בשבט השתנה לפיכך בהתאם. בחוברת שהוציאה קק”ל לקראת ט”ו בשבט תש”ז (1947) מופיע טקסט “יזכור לאילנות” – מעין אלגוריה ליהודים שמתו בשואה:

השליח נושא הגזע אומר: היום, בראש השנה לאילנות, שלחני היער הכרות והשרוף אליכם לאמור: קרע גזע אחד מגזעי בני הנרצחים והבאת אל ילדי ישראל הנוטעים היום, וראו וזכרוני ביום נטיעותיהם.

בסוף שנות הארבעים השתנה שוב יעדן של הנטיעות, והדגש הושם על שיתופם של עולים חדשים בטקסים. המוסדות הוציאו מנשרים ובהם המלצות לשתף בנטיעות חיילים מאנשי גח”ל (גיוס חוץ לארץ, מתנדבים יהודים במלחמת העצמאות) וילדי עולים.

ילדי תל אביב נוטעים, 1952