יהודים משתלטים על העיר
בסרטו של צ’רלי צ’פלין ‘הדיקטטור הגדול’, שהוקרן לראשונה ב־1940, תופס ספר יהודי חסר שם את מקומו של הדיקטטור הינקל הדומה לו כשתי טיפות מים, ונואם נאום פציפיסטי כשהוא לבוש במדי הדיקטטור. ב־1942 הסרט הגאוני לא פחות ‘להיות או לא להיות’ של ארנסט לוביץ’, במאי יהודי מאוסטריה, הציג קבוצת שחקנים פולנים המתחפשים לחיילים נאצים, חוטפים מטוס של צבא גרמניה ובורחים בעזרתו לאנגליה.
שני הסרטים משקפים פנטזיה שהסתובבה באוויר באותה תקופה – האפשרות להתחפש לכוח הכובש ולפעול בשמו – והמציאות לא הייתה רחוקה מהפנטזיה. תחפושות והתחזויות רבות היו מעורבות באירועים שליוו את מבצע לפיד, שבו פלשו כוחות של בעלות הברית לצפון אפריקה שנשלטה על ידי מדינות הציר. כוחות בעלות הברית נחתו בשמונה בנובמבר 1942 (כ”ח במרחשון תש”ג) בשלושה חופים ופלשו לאזור שהיה תחת משטר וישי. באוראן שבאלג’יריה ובקזבלנקה שבמרוקו הם נהדפו תחילה על ידי הכוחות הצרפתיים, אך בעיר אלג’יר הצליחו כארבע מאות חברי המחתרת, רובם יהודים, להשתלט בתחבולות על העיר ולנטרל את אלפי החיילים של צבא וישי ששלטו בה.
מבצע לפיד הציל את יהודי אלג’יריה מגורל דומה לזה של יהודי אירופה, והיה גם נקודת מהפך במלחמה כולה. במבצע זה התקיים לראשונה שיתוף פעולה ימי וקרקעי בין הצבא האנגלי לצבא האמריקני, ושיתוף פעולה זה חזר על עצמו באיטליה ולבסוף בנחיתה הגורלית בנורמנדי ביוני 1944. מנהיג ברית המועצות יוסף סטלין עמד על חשיבות המבצע, וימים אחדים אחרי הצלחתו השיב בכתב לשאלות כתב סוכנות אסושייטד פרס:
לפלישה לצפון אפריקה נודעת חשיבות רבה … היא פותחת סיכויים להתפוררות בעתיד הקרוב של הקואליציה האיטלקית־גרמנית … אפשר לומר בבטחה כי תחול הקלה מסוימת בלחץ על ברית המועצות בעתיד הקרוב. יתרה מזה, מה שחשוב הוא קודם כל שהמבצע גרם לכך שהיוזמה עברה לידי בעלות בריתנו ושינה באורח רדיקלי את המצב הפוליטי והמלחמתי באירופה לטובת הקואליציה האנגלית־סובייטית־אמריקנית. המבצע חתר תחת יוקרתה של גרמניה הנאצית ככוח מוביל בקרב מעצמות הציר וגרם דמורליזציה בקרב בעלי בריתו של היטלר באירופה (גיטה עמיפז־זילבר, ‘מחתרת יהודית באלג’יריה 1940־1942′, עמ’ 81־82).
צילום: Getty Imagesהמחתרת שיתקה את מערך ההגנה של צבא וישי. כוחות בריטיים נוחתים בחופי אלג’יריה
קואליציה מחתרתית
המשטר שהנהיג המרשל אנרי פיליפ פטן בווישי ב־1940 בעקבות התבוסה הצרפתית זכה לאהדה אזרחית לא מבוטלת. אחת הפעולות הראשונות של פטן הייתה ביטול צו כרמיה שהעניק ב־1870 אזרחות צרפתית ליהודי אלג’יריה. בקרב האזרחים ואנשי הממשל באלג’יריה הייתה התמיכה במשטר הפשיסטי של וישי רבה מאשר בצרפת עצמה, ובין אוקטובר 1940 לנובמבר 1941 פעל מושל צפון אפריקה הגנרל מקסים ויגאן (Weygand) באופן אנטישמי מובהק. יהודי אלג’יריה, כמו יהודי צרפת, גורשו מבתי הספר הציבוריים ומהאוניברסיטאות, ונאסר עליהם לעסוק במקצועות חופשיים כמו עריכת דין ורפואה. בתי עסק יהודיים נמסרו למנהלים אריים.
-נותרו ללא אזרחות. תעודת אזרחות מטעם עיריית קונסטנטין באלג’יריה שעליה החותמת ‘מגזע יהודי’. המשפט המעיד על אזרחות מחוק
בסוף 1940 החלו קבוצות של יהודים באלג’יר ובאוראן להתארגן בסתר כדי להגן על עצמם. הקבוצה הראשונה באלג’יר הוקמה על ידי שלושה סוחרים מבאב אל וואד – אנדרה תמים, אמיל אטלן ושארל בושרה. בשל חששם מפני פוגרום הם שכרו מכון כושר ובו התאמנו בהגנה עצמית ורכשו נשק ככל שיכלו. כדי למנוע חשד הם מינו מאמן לא יהודי שהיה מקורב לפשיסטים כמנהל מכון הכושר, מבלי להכניס אותו בסוד מטרתם. כדי לשמור על חשאיות ולהגן על חברי הקבוצה חולקה המחתרת לתאים קטנים, וכל פעיל הכיר רק את מפקדו ושלושה פעילים נוספים. מפקדי המחתרת היו שני בני דודים, סטפן ורפאל אבולקר, ואליהם הצטרפו שני קצינים שסולקו מהצבא הצרפתי עקב יהדותם – רוג’ה ז’איס וז’אן דרייפוס.
-הקצין הבכיר מצא תירוץ והשתמט מהשתתפות במבצע, ובחור בן 22 נטל את מקומו. ז’וזה אלבוקר
מקום המפגש של כל תאי המחתרת היה בבית משפחתו של ז’וזה אבולקר, צעיר שסולק מלימודי הרפואה באוניברסיטה בשל יהדותו. אנרי אבולקר, אביו של ז’וזה – פעיל ציוני וגיבור מלחמה שאיבד את רגלו במלחמת העולם הראשונה – סולק ממשרתו כפרופסור לרפואה באוניברסיטת אלג’יר בשל יהדותו. אמו ברת’ בנישו־אבולקר הייתה משוררת, מחזאית ואשת חברה. ז’וזה הצליח לארגן סביבו ‘צבא משפחתי’ של בני דודים שכלל בין השאר את סטפן ורפאל אבולקר ואת ברנרד קרסנטי.
בנוסף לקבוצות היהודיות הוקמו גם קבוצות מחתרתיות של צרפתים מלוכנים אנטישמים שרצו לנצל את השלטון המעורער כדי להחזיר את המלוכה לצרפת. במהלך 1942 הזמינו חברי קבוצות אלה לאלג’יר את הרוזן אנרי מאורלינס, יורש העצר הצרפתי, בתקווה להחזירו לכס המלוכה. על הפעילים המלוכנים נמנתה גם קבוצת הטרוריסטים ‘הברדס’ (La Cagoule) שהייתה אחראית בין יתר פעולותיה האנטישמיות גם לפיצוץ בית הכנסת לה ויקטואר בפריז ב־1941. קבוצה מחתרתית פרו אמריקנית קישרה את המחתרת של ז’וזה אבולקר עם רוברט מרפי, קונסול ארצות הברית באלג’יריה.
פגישה בחופי שרשל
ב־22 באוקטובר 1942 בלילה הגיעו בחשאי הקצינים האמריקנים מרק קלרק וליימן למניצר בצוללת אמריקנית לחופי שרשל שליד אלג’יר במטרה לארגן נחיתה של צבא בנות הברית בו זמנית בשלושה חופים בצפון אפריקה. את המבצע תכננו רוזוולט וצ’רצ’יל בעקבות בקשתו של סטלין שהתחנן לפתיחתה של חזית נוספת שתשחרר את הלחץ מהחזית המזרחית באירופה. למחרת, ב־23 באוקטובר, נערכה בסודיות בווילה מבודדת בשרשל פגישה בין קלרק ולמניצר לבין קונסול ארצות הברית, נציגי הקבוצות המלוכניות, נציגי המחתרת היהודית ואחדים מאנשי הצבא הצרפתי של וישי, ובהם גנרל שארל מאסט וקולונל ג’רמה ז’וס, המפקד הצבאי של כוחות וישי באלג’יר. באותה פגישה החליטו כולם על מהלך המבצע להנחתת כוחות גדולים בשלושת היעדים, אך האמריקנים נמנעו מלמסור את התאריך המדויק מחשש לדליפת המידע. בשל האיבה שרחשו הצרפתים לבריטים – בעיקר אחרי קרב מרס אל כביר שבו תקפו הבריטים את הצי הצרפתי – הוחלט כי החיילים הבריטים המשתתפים במבצע ילבשו מדים אמריקניים.
תפקיד המחתרת באלג’יר היה לסייע לכוחות הנוחתים להגיע לחוף ומשם לאלג’יר. הם אמורים היו להאיר לעברם בפנסים ולהזדהות באמצעות סיסמה שתיקבע מראש. אך היה להם גם תפקיד יומרני הרבה יותר: לנטרל את צבא וישי למשך שעתיים כדי לאפשר לכוחות הברית להיכנס לאלג’יר ולאוראן ללא קרב.
צבא וישי היה מודע לאפשרות שכוחות הברית ינסו לכבוש את אלג’יר, ועל כן הוא תכנן לגייס מתנדבים פשיסטים או תומכים של משטר וישי ולצייד אותם בסרטי זרוע שעליהם האותיות V.P כדי שיזהו אותם כמתנדבי הכיכר, Volontaire de la Place. המתנדבים היו אמורים לתפוס את מקום השומרים באתרים אסטרטגיים באלג’יר – מטה הפיקוד הצבאי, הדואר, מרכזיית הטלפונים, תחנת הרדיו, תחנות המשטרה וארמון הקיץ של המושל – ולאפשר לשומרים להשתתף בקרב.
כמפקד הצבאי של אלג’יר הכיר ג’רמה ז’וס את התוכנית הסודית לפרטיה והציע לאנשי המחתרת לענוד סרטי זרוע שהצבא הכין ולהתחזות למתנדבים תומכי המשטר. תפקיד המתחזים היה להגיע לנקודות האסטרטגיות של אלג’יר, לתפוס את מקומם של השומרים ולעצור את בכירי הממשל והצבא וכך למנוע מהם להתנגד לפלישה.
הפעולה הייתה אמורה להתרחש בין חצות הלילה לשתיים בבוקר, אז אמורים היו כוחות הברית להיכנס לעיר ולהחליף את אנשי המחתרת. בפגישה שנערכה בווילה בשרשל דיברו הקצינים האמריקנים על כוח נחיתה עצום של חצי מיליון חיילים והבטיחו לאנשי המחתרות כי יציידו אותם בנשק אוטומטי.
-גורמים שונים חברו נגד משטר וישי בפגישה החשאית בשרשל. הגנרל הנרי ג’ירו בעת שהותו בשבי
לגנרל הנרי ג’ירו – דמות מופת בצבא הצרפתי – היה תפקיד מפתח בתכנית. הוא ברח באפריל 1942 מבית הסוהר הגרמני שבו נכלא, והצליח לעבור ברגל מגרמניה לצרפת כשהוא בן שישים. כוחות הברית סמכו על ג’ירו כי יצליח בעזרת ההערכה שלה זכה למנוע מהצבא הצרפתי להילחם ולהעביר אותו לצד בעלות הברית.
התכנונים הקדחתניים שנערכו בשרשל נקטעו לפתע. לווילה המבודדת פרץ בסערה שומר מבוהל והודיע כי המשטרה בדרכה למקום. אחד התושבים המקומיים שהבחין בתנועה מסביב לווילה חשד כי מדובר במבריחים ורץ לתחנת המשטרה כדי לדווח על שראה. הקצינים הצרפתים החליפו במהירות את מדיהם לבגדים אזרחיים, הבריטים והאמריקנים הסתתרו במרתף, ברנרד קרסנטי ורוברט מרפי ביימו במהירות מצג שווא של מסיבה ופיזרו בחדר אוכל ובקבוקי ויסקי.
-הווילה ליד חוף שרשל: מבט מהים
השוטרים שהגיעו הסיקו כי מדובר במסיבה של אנשים בעלי מעמד ועזבו את המקום. אנשי המחתרת רצו להחזיר במהירות את הקצינים לצוללת, אך זו עגנה כ־300 מטר מהחוף והים הסוער לא אפשר להגיע אליה בסירות קטנות. ברנרד קרסנטי סיפר בזיכרונותיו איך התפשט לגמרי, סחב על גבו את הגנרל קלרק וזרק אותו לתוך סירה. התמונה של חמישה גברים עירומים העוזרים לשני קצינים אמריקנים בתחתונים לעלות לסירות בים סוער שמורה היטב בזיכרונו של קרסנטי.
The gallery was not found!ליל תחפושות
צילום: Getty Imagesבעלות הברית הקצו למערכה כוחות גדולים והצלחתם הייתה תלויה בהצלחת המחתרת
הביצוע היה רצוף כישלונות ולא תאם את התכנית המבריקה שנהגתה בשרשל. אנשי המחתרת חיכו לשווא בחוף אלג’יר במשך שלושה לילות רצופים בציפייה למשלוח, אך כלי הנשק האוטומטיים שהובטחו להם לא הגיעו. במקום חצי מיליון חיילים הגיע כוח נחיתה קטן הרבה יותר – 106 אניות אמריקניות ו־109 אניות בריטיות הובילו לחופי צפון אפריקה מאה אלף חיילים בלבד, ובשל הים הסוער רק 7,000 מהם הצליחו לרדת לחוף. בפגישה הסודית שנערכה ב־24 באוקטובר נקבע כי חיילי כוחות הברית יצעקו ‘ויסקי’, ובתגובה חיילי המחתרת ישיבו ‘סודה’, אך הקצינים האמריקנים שכחו למסור את הסיסמה ולא דאגו לשילוב דוברי צרפתית בקרב הכוחות. חיילי כוחות הברית לא ידעו מי האנשים הצועקים לעברם ‘סודה’ והתחילו לירות על אנשי המחתרת.
והייתה בעיה נוספת: הגנרל הנרי ג’ירו, שהיה אמור להיות דמות המפתח במבצע, מצא ברגע האחרון תירוץ ונשאר בגיברלטר. הוא סירב לבוא אם לא יעבירו אליו את הפיקוד הכללי על כל המבצע, אך היה ברור שאייזנהאואר לא ימסור את הפיקוד לאדם שאינו דובר את שפתם של החיילים.
בשבעה בנובמבר בשעה חמש וחצי בערב נפגשו ראשי הקבוצות המחתרתיות עם הקונסול האמריקני ועוזריו בביתו של ז’וזה אבולקר. לראשונה גילו האנשים מי הם חבריהם למחתרת, ואחים ושותפים הופתעו לראות זה את זה בפגישה. בדירה הותקנה אנטנה שאפשרה תקשורת עם גיברלטר, שם המתין הגנרל אייזנהאואר להפעלת הכוחות. אנשי המחתרת ציפו להגעתם של 800 איש, אך בפועל הגיעו רק 400, רובם ככולם יהודים. הקולונל הצרפתי שהיה אמור לנהל את המבצע המסובך של המחתרת הודיע ברגע האחרון כי לא ישתתף בו, וז’וזה אבולקר – בחור צעיר בן 22 ללא רקע צבאי – לקח על עצמו את הפיקוד.
-המחתרת מתעוררת”. פתקים שחולקו לחברי המחתרת וקראו להם לדגל
לבית אבולקר הגיע גם אנדרה אשיארי, קצין משטרה בכיר שתפקידו במשטרה היה לאתר מרגלים, אך הוא שיתף פעולה עם כוחות הברית והשתמש בתפקידו כדי לאסור את פעילי הימין הפשיסטי שתמכו במשטר וישי. כל חברי המחתרת שהגיעו לדירה ענדו סרטי זרוע כדי להתחזות למתנדבים תומכי וישי. במקום נשק אוטומטי הם קיבלו נשק ישן ממלחמת העולם הראשונה וגם הוא הגיע ללא תחמושת. ז’וזה אבולקר היה היחיד שהיה בידיו נשק אוטומטי שקיבל מהקונסול האמריקני רוברט מרפי.
מתכנני הפעולה חילקו את אלג’יר לחמישה אזורים. כל קבוצה הייתה אמורה להשתלט על נקודה אסטרטגית באחד האזורים ולעצור אישיות צבאית בכירה. ז’וזה אבולקר השתלט על מפקדת המשטרה הראשית ומשם יצר קשר עם מפקדי התחנות האחרות. הוא התחזה למפקד המשטרה וחילק להם פקודות ואלה מולאו בצייתנות. חברי מחתרת אחרים ניתקו את קווי הטלפון. באותה עת החלו להישמע בעיר רעשי התותחים של כוחות הברית, ואנשי צבא וישי שלא הצליחו לברר בטלפון מה קורה התלבשו והגיעו לתחנת המשטרה הקרובה אליהם. ז’וזה אבולקר הורה למפקדי התחנות לשלוח אליו למפקדה את אנשי הצבא שיגיעו אליהם, וכשאלה הגיעו למפקדה הוא סגר אותם מאחורי סורג ובריח.
רפאל אבולקר השתלט על תחנת הרדיו של אלג’יר. הוא תפס את המיקרופון, הזדהה בשם גנרל ג’ירו וקרא לתושבי אלג’יר להצטרף לאמריקנים. דבריו שודרו שוב ושוב כל רבע שעה וסייעו בשכנוע התושבים. קבוצת מחתרת אחרת עצרה את הגנרל אלפונס ז’ואן, מפקד כוחות וישי בצפון אפריקה. הקונסול מרפי הגיע אל ז’ואן וניסה לשכנע אותו לעבור לצד האמריקני, בלי להזכיר כמובן את נוכחות הבריטים השנואים על צבא וישי. הוא טען בפניו שהצבא האמריקני יחזיר לצרפת את גדולתה מלפני המלחמה, אך ז’ואן סירב לשתף עמם פעולה.
כניעה בלי קרב
אנשי המחתרת קיוו ללכוד את מושל צפון אפריקה איב שאטל. שאטל חתם על החוקים הגזעניים של משטר וישי ודאג בעצמו לאספקת מזון לצבא הגרמני של הגנרל רומל. תכניתם הייתה לתפוס אותו בארמון הקיץ, מבנה עות’מאני מפואר הממוקם בחלקה הגבוה והעשיר של אלג’יר, אך בהגיעם לארמון גילו כי שאטל בדיוק טס לווישי. במקומו מצאו בבית את האדמירל ז’אן פרנסואה דרלן ששהה שם במקרה. דרלן, יד ימינו של מנהיג משטר וישי המרשל פטן, היה אנטישמי, שונא בריטים מובהק ובעל תפיסת עולם דומה לזו של הנאצים. אנשי המחתרת נאלצו לפתע ללכוד את האדם הבכיר ביותר במשטר וישי, דבר שלא תוכנן מראש ושינה את כל תכנית המבצע.
הם סיפרו לדרלן על כוח אמריקני ענק המתקרב לאלג’יר, ודרלן הודיע לפטן שכוחות הברית מכתרים את אלג’יר. באותה עת הכוחות עדיין תעו בים בחשכה, אך התיאור של אנשי המחתרת גרם לדרלן להסיק כי אין לו ברֵרה אחרת אלא להיכנע, על אף שבאלג’יר היו 23 אלף חיילים של הצבא הצרפתי שהיו יכולים להדוף בקלות את החיילים המעטים שהצליחו להגיע לחוף.
-נורה בגבו בזמן המשא ומתן ז’אן דרייפוס
הצבא הצרפתי נכנע בשבע בבוקר, כאשר איש עדיין לא ראה את הכוח האמריקני הענק שמפניו נכנעו. זמן לא רב חלף עד שהצבא הצרפתי הבין כי רימו אותו, והחיילים התחילו לתפוס חזרה את הנקודות האסטרטגיות שעליהם השתלטו אנשי המחתרת. בערמומיותו ביקש ז’וזה אבולקר מראשי הקבוצות לא להיכנע מיד, אלא להיכנס למשא ומתן ארוך ומתיש כדי להרוויח זמן. ז’אן דרייפוס, שהשתלט עם קבוצתו על בניין הדואר, ניהל מחוץ לבניין משא ומתן עם אנשי הצבא הצרפתי, וכאשר הפנה את גבו כדי לחזור פנימה ירה בגבו הקצין הצרפתי שעמו דיבר והרגו.
הזמן שהקנה המשא ומתן אפשר לאלפי החיילים של כוחות הברית שכן נחתו על החוף להגיע ברגל לאלג’יר, לכבוש את העיר ולקטוף את ההישג שאליו הגיעה המחתרת. מבצע לפיד הצליח.
בניגוד לאלג’יר, באוראן ובקזבלנקה נכשלו הקבוצות המחתרתיות והצבא הצרפתי נלחם בעוצמה נגד כוחות הברית שנחתו בחופיהן. במהלך הקרבות בשתי הערים נהרגו 1,400 חיילים צרפתים ו־500 חיילים אמריקנים, ואילו באלג’יר היו רק הרוגים בודדים.
-תושבי אלג’יר מקבלים בברכה את פני הכוחות הפולשים
היהודי יכול ללכת
בשלב זה התרחשה בגידה מקוממת ביותר. מטעמים של נוחות אסטרטגית הותירו כוחות הברית את מושכות השלטון בידיו של האדמירל דרלן, הפשיסט האנטישמי ויד ימינו של פטן. במקום לזכות בכבוד נרדפו אנשי המחתרת ונעצרו כפושעים. הקצין שירה בז’אן דרייפוס בגבו קיבל אות הוקרה על מעשהו, והאות בוטל רק לאחר לחץ מצד הקהילה היהודית. התחושות בקרב חברי המחתרת היו קשות. במקום לבטל את חוקי הגזע של וישי ולהשיב ליהודים את אזרחותם ואת מעמדם הוסיף דרלן להרחיקם, והיהודים שהיו במחנות עבודה ובמחנות מעצר לא שוחררו. סטלין העריך את הבגידה של האמריקנים, שהעדיפו את ההתמקדות במאמץ המלחמתי על פני הנאמנות לבעלי בריתם, ובמכתב חסוי כתב לצ’רצ’יל ב־27 בנובמבר 1942:
נראה כי האמריקנים השתמשו לא רע בדרלן כדי להקל על כיבוש צפון אפריקה ומערבה. הדיפלומטיה הצבאית חייבת להיות מסוגלת להשתמש, למען מטרות צבאיות, לא רק בדרלן ואנשים מסוגו, אלא אפילו להשתמש בשטן עצמו ובסבתא שלו (גיטה עמיפז־זילבר, ‘מחתרת יהודית באלג’יריה 1940־1942′, עמ’ 96).
מהלכים ציניים ובוגדניים אפיינו גם את המשך ההתרחשויות. הפעילים המלוכנים החליטו לפעול נגד דרלן ושכנעו את בוניה דה לה שאפל, צעיר בן עשרים, להתנקש בחייו של דרלן בהבטחה שידאגו לשחרר אותו אם ייתפס. בוניה אכן רצח את דרלן בחג המולד. האמריקנים מינו במקום דרלן את הגנרל הנרי ג’ירו, וזה פקד להוציא להורג את בוניה באופן מיידי ללא משפט. ג’ירו גם החל לרדוף באופן שיטתי את כל אנשי המחתרת שהיו קשורים למבצע שממנו בחר הוא עצמו להיפקד ברגע האחרון. ז’וזה אבולקר ואביו נעצרו ונשלחו למחנה עבודה. אביו, שהיה קטוע רגל, נדרש לעמוד כרבע שעה עד שיאזקו את ידיו. כל אנשי המחתרת שעזרו לאמריקנים להיכנס לאלג’יר נבגדו. רק כעבור שנה, בעקבות לחץ של יהודי ארצות הברית, בוטלו החוקים הגזעניים באלג’יריה וז’וזה ואביו שוחררו.
המחנות היו מוכנים
למרות שחברי המחתרת לא זכו מיד לתהילה שלה היו ראויים, נראה שמבצע לפיד הציל את יהודי אלג’יריה מידה של מכונת ההשמדה הנאצית. תחת משטר וישי הם נדרשו להירשם במשטרה ולהעביר לעירייה פירוט של רכושם. רישום דומה של יהודים בצרפת היה שלב ראשון בדרך למחנות ההשמדה שאליהם נשלחו ביולי 1942. ימים אחדים לפני נחיתתם של כוחות הברית הוזמנו ממפעל באלג’יר סרטי זרוע מעוטרים במגן דוד, ובנובמבר 1942 הם הגיעו לרשויות המקומיות באלג’יריה.
-היהודים ניצלו מהשמדה המונית אך רבים נשלחו למחנות. אסיר יהודי במחנה בדו
גם מחנות המעצר כבר היו מוכנים. בצרפת היו תחת משטר וישי כמעט מאתיים מחנות מעצר, ויש הטוענים כי במחנה גירס התנאים היו קשים יותר מהתנאים בבוכנוולד. בצפון אפריקה היו כמאה מחנות מעצר ומחנות עבודה שסיפקו כוח אדם למפעלים העצומים שממשל וישי התגאה בהם, ובהם קו הרכבת שהיה אמור לחצות את מדבר סהרה ולקשר בין אלג’יריה לדרום יבשת אפריקה.
מחנות בדו, טלרגמה, שראגה ואל גרה שבסהרה היו מאוכלסים בחיילים יהודים ממוצא אלג’ירי שסולקו מהצבא הצרפתי. ב־1940, עם תבוסתה של צרפת במלחמה, הובלו החיילים היהודים מאלג’יריה היישר למחנות עבודה. דרגותיהם נלקחו והם הולבשו בבגדים שחורים – מה שהעניק להם את הכינוי ‘עורבים’. במחנה בוסואה שוכנו אסירים קומוניסטים לצד אסירי הימין הקיצוני מתוך תקווה שיהרגו אלה את אלה. במחנות המעצר לא היה צורך באמצעי השמדה מתוחכמים, שכן השמש המדברית, הנחשים, העקרבים, הרעב והצמא, וגם העינויים וההשפלות שלהם זכו האסירים מידי השוטרים – חלקם גרמנים מלגיון הזרים – די היה בהם כדי לחסל אסירים רבים.
-סוף הכבוד לבוא. רוז’ה קרקסון מקבל את צלב החירות באלג’יר, 1947
הסיפור המלא כנראה לא יסופר לעולם, כיוון שכל המסמכים הקשורים למחנות באלג’יריה נעלמו. לעולם לא נדע כמה אנשים נספו או עונו במחנות. ידוע ששוכנו בהם כאלף יהודים – חלקם חיילים וחלקם יהודים שברחו מאירופה לצפון אפריקה בתקווה להינצל מהגורל שחיכה לאחיהם היהודים במולדתם. משלחות מגרמניה ביקרו במחנות בצפון אפריקה והתפעלו מיעילותם ומהסדר והארגון ששררו בהם. סגן הקונסול הגרמני ביקש לבנות מחנות מעצר נוספים בסהרה, כנראה כדי לאכלס בהם את כל יהודי אלג’יריה, ונראה כי בזכות מבצע לפיד הם ניצלו מגורל זה.
פורים היטלר
בקהילות רבות מציינים ‘פורים’ מקומיים בתאריך שבו ניצלו אנשיהן מסכנה קיומית כלשהי. ידועים בין השאר פורים סרגוסה, פורים קהיר ופורים טריפולי. גם לעיר אלג’יר היו שני ימי פורים מקומיים – פורים אֵדום בד’ במרחשון המציין את כישלונו של קרל החמישי מלך ספרד לכבוש את אלג’יר ב־1541, ופורים נוסף בי”א בתמוז המציין גם הוא כישלון של הספרדים לכבוש את העיר ולהחיל גם בה את האינקוויזיציה ב־1775. אפשר להציע את כ”ח במרחשון כפורים אלג’יר שלישי, שכמו פורים גם הוא מציין ליל תהפוכות, התחזויות ובגידות, וגם בסופו הייתה הצלה ליהודים מהתכנית להשמיד, להרוג ולאבד אותם.
-“בימים ההם, כעלות האכזר הזה על כיסא
ממשלתו אשר בברלין הבירה”. ב־1944 כתב המורה אשר חסין מקזבלנקה, לימים חבר כנסת מטעם מפא”י, את ‘מגילת היטלר’ ברוח מגילת אסתר