התקפה וכבוד
שמש בהירה של קיץ זרחה בבוקר העשרים באוגוסט 1914 על המרחבים שליד העיירה מורנז’ (Morhange) שבחבל לורן. 44 שנים חלפו מאז כבש הצבא הגרמני את מחוזות אלזס ולורן והמיט חרפה על העם הצרפתי. כעת היה הצבא הצרפתי נחוש לשחרר את שני המחוזות, על אוכלוסייתם הצרפתית הגדולה. 44 שנים של תכנון מדוקדק ורגשות נקם של עם שלם עמדו ברקע הקרבות שנערכו בחודש אוגוסט 1914, החודש שבו פרצה מלחמת העולם הראשונה.
גולת הכותרת האסטרטגית, פרי תכנון של המטכ”ל הצרפתי, הייתה ‘תכנית 17′ — תכנית התקפית שתיארה במדוקדק את היערכות הצבא הצרפתי, את הפריצה למחוזות שכבשו הגרמנים, את הכניסה לארצו של האויב המושבע, את התנועה בתוך גרמניה עד לנעיצת הפגיון בלב המדינה — עיר הבירה ברלין. בבסיס התכנית עמד האתוס המכונן של צבא צרפת, מורשת ה’גרנד ארמה’ של נפוליאון — ההתקפה. כפי שאמר המצביא הצרפתי פרדיננד פוש: “יש דרך אחת בלבד להגן על עצמנו, והיא לתקוף ברגע שבו אנו מוכנים” (ברברה טוכמן, ‘אוגוסט 1914′, הוצאת דביר 1999, עמ’ 271). מגננה נחשבה חרפה, נסיגה — הס מלהזכיר. התקפה וכבוד היו הקווים שהנחו את החשיבה ואת ההוויה הצבאית בצרפת באותן שנים.
-הצבאות הלוחמים אימצו ברובם עוד קודם למלחמה מדים בצבעי הסוואה, אם כי בראשית הקרבות עוד לבשו הצרפתים מכנסיים אדומים ומקטורן כחול. גם לחיילים רבים בצבא הבריטי, אשר לבשו חאקי, היו עדיין פריטי לבוש ססגוניים ולא מודרניים כמו חצאיות טקסיות. כרזה מזמן המלחמה מציגה את מדיהם של לוחמים בני לאומים שונים שלחמו בצבא האימפריה הבריטית
הנחות שגויות
ואכן, באותו בוקר קיצי נערכו הדיביזיות הצרפתיות להתקפה, חייליהן לבושים פנטלון רוז’ (מכנסיים אדומים) וחולצות תכולות וחבושים קסדות שצוחצחו היטב ונצצו בשמש הבהירה. הקצינים, בוגרי אקדמיית העילית סן־סיר, לראשיהם קסדות עם נוצות לבנות, הידקו את הכפפות הצחורות אל כפות ידיהם כאילו הם הולכים לנשף. הלב הלאומי הצרפתי פעם בחוזקה. שחרורה הקרב של לורן עמד למחוק חרפה רבת שנים.
הפיקוד הצרפתי העליון, צריך להבין, ביסס את הדוקטרינה שלו על חישובים מדוקדקים. הנחת העבודה שלפיה ערך חיל הרגלים הצרפתי תרגילים במשך שנים הייתה כי לרובאי של האויב לוקח כעשרים שניות עד שהוא מתחיל לייצר אש אפקטיבית נגד הכוח התוקף. במשך זמן זה יוכל הכוח התוקף להתקדם כחמישים מטר וכך להגיע אל היריב ולהכריע אותו בתוך השוחות שלו. הכוח התוקף יזכה גם לסיוע של מסך ארטילרי קליל אשר יגרום למגִנים להסתתר בשוחות וכך האש שיירו תהיה אפקטיבית אפילו פחות.
חישובים אלה הוכחו כשגויים ועלו בחייהם של מאות אלפי צרפתים. כוח המגן החמוש במקלעים יכול היה להגיב לירי שהופנה נגדו תוך שמונה שניות ובעוצמת אש גבוהה ביותר. בנוסף, הוא היה מחופר היטב ולא נרתע מארטילריה קלה. שדות לורן הפכו לשדה קטל ענק עבור צעירי צרפת. בסוף היום נותרו מהכוח התוקף רק גופות אילמות מוטלות זו על זו בצפיפות מחרידה. נדמה היה כאילו סופת הוריקן או מגפה נוראה שטפו את המקום, מותירות אחריהן דממה מחרידה ואילמת. אחד הניצולים הצרפתים ראה במאורע זה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם “א־לוהים מלמד מלכים את חוקותיו” (שם). למרות שלא הבינו זאת באותו היום, הטבח במורנז’ הפך סמל למלחמה כולה וקטע באחת את דוקטרינת ההתקפה של הצרפתים ושל הצבאות האחרים. הצבא הצרפתי, שהיה עד אז שרוי במעמקי המאה ה־19, באתוסים שלה, במדים הצבעוניים, בקסדות הנוצצות ובהדר המתנפנף, למד באחת את המציאות הצבאית המרה של המאה העשרים.
-חוט התיל המשופר שהומצא על ידי ג’וזף גלידן הפך אותו למיליונר. רישום הפטנט על שמו ב־1874
חוט ברזל עם קוצים
מלחמת העולם הראשונה נמשכה מעט יותר מארבע שנים ומיליונים רבים איבדו בה את חייהם. הייתה זו מלחמה עולמית ושדות הקרב השתרעו על פני ארצות רבות. בליל של עמים המקושרים בבריתות מורכבות ולא תמיד נהירות לחמו זה בזה מלחמה אכזרית ולעתים חסרת פשר. רבים רואים במלחמה את תחילתה של המאה העשרים, מאה רבת תהפוכות ורווית דמים.
במלחמה זו, כמו במלחמות רבות לאורך ההיסטוריה, נעשה שימוש בחידושים טכנולוגיים שנוצרו בה ובעקבותיה. הרצון לנצח, הצורך לשרוד, להמשיך להתקיים ואולי אף לנצח בבוא הזמן, הולידו פעמים רבות פתרונות יצירתיים ופריצות דרך טכנולוגיות ומדעיות. מלחמת העולם השנייה הביאה לעולם את פצצת הגרעין, את המחשב, את הרקטה המונחית ואת מטוס הסילון, אולם למרות שלא תמיד שמים לב לכך, גם מלחמת העולם הראשונה גרמה להתפתחות טכנולוגית בתחומים שונים — צבאיים ואזרחיים — המשפיעים עלינו עד היום.
ההמצאה ההרסנית ביותר שנעשה בה שימוש במלחמת העולם הראשונה מקורה במזרח התיכון של ארצות הברית כארבעים שנה קודם לכן. החקלאי ג’וזף גלידן חיפש דרך לשלוט בעדרי הבקר הגדולים שלו ולצורך כך המציא את גדר התיל — גדר העשויה מסליל מתכתי שבה שולבו קוצים מתכתיים. התפשטות השימוש בגדר התיל במערב ארצות הברית ברבע האחרון של המאה ה־19 כאמצעי לגידור שטחים נרחבים נחשבת בעיני רבים לסוף עידן המערב הפרוע. אמנם גם קודם למלחמה העולמית נעשה שימוש צבאי בגדר התיל, אך במהלכה הפכה גדר התיל לכלי משחית אולטימטיבי. גדרות התיל היו קלות לשימוש, מהירות להנחה וחסמו בצורה יעילה את התקדמות הגייסות הרגליים. חיילים שנעו מתא שטח אחד למשנהו בניסיון להגיע לשוחות היריב הסתבכו בגדרות התיל והפכו מהר מאוד טרף למקלעני האויב.
דרך מקובלת להתמודד עם משוכה זו הייתה הפגזות מסיביות, מתוך הנחה שרסיסי המתכת יפגעו בגדרות וינתקו אותן, אולם טכניקה זו לא הייתה יעילה מספיק. הוספת מרעומי השהיה ייעלה מעט את הפגיעה בכבלי התיל אך גם זה לא הספיק. פריצת הדרך הגדולה הגיעה רק עם הכנסתו לשימוש של הטנק, ועל כך בהמשך.
מאפיין נוסף של מלחמת העולם הראשונה היה השימוש הנרחב במקלעים, אשר באותם ימים עוד כונו מכונות ירייה. המקלעים שבהם השתמשו בשלהי המאה ה־19 — ‘מקלעי גטלינג’ — הצריכו לסובב את הידית באופן ידני, היו מסורבלים לשימוש ומועדים לתקלות רבות. אולם ערב מלחמת העולם הראשונה הומצאו מקלעים שפעלו על פי עיקרון הנמצא בשימוש עד היום — מקלעים בעלי מנגנון דריכה וטעינה מחודש העושה שימוש בגזי הפליטה מהירי של הקליע הקודם. לזאת הוסיפו מנגנון קירור באמצעות מים שמנע התחממות יתר של הקנה. חידושים אלה הפכו את המקלעים למהירים ולקטלניים מאין כמותם. די בצוות של שניים — מקלען ונושא תחמושת — כדי לירות מאות כדורים בדקה בצורה יעילה, בדיוק רב ובלי צורך בטעינה תכופה של המקלע. את המקלעים הללו ניתן גם להעביר במהירות יחסית ממקום למקום.
מקלעים שמיקומם נבחר בתשומת לב אפשרו כוח אש יעיל, וכשפרסו בשטח גם גדרות תיל חסמו כמעט כל אפשרות לפרוץ את קווי ההגנה. מיליונים איבדו את חייהם בדרך אכזרית זו. הסתערות חיל רגלים, ועוד יותר מכך הסתערות פרשים, הפכו לא יעילות כמעט לחלוטין. בראשית המאה ה־19, בשיא מלחמות נפוליאון, החזיק הצבא הבריטי מעמד בווטרלו רק בזכות העובדה שפרס כעשרת אלפים לוחמים בכל קילומטר של חזית הקרב. לו צפיפות החיילים הייתה פחותה המערך הבריטי היה נפרץ. ב־1914 די היה בפריסת אלפיים חיילים בקילומטר כדי לבלום במאמץ קל כמעט כל כוח תוקף שעמד מולם. כך נוצר מצב סטטי שהחזיק כארבע שנים בחזית המערבית של המלחמה תוך הקזת דם הדדית של מיליונים.
גטי אימג'סגדר התיל הייתה המצאה פשוטה, אך ממזרית וקטלנית. במקרים אחדים חושמל התיל כדי להגביר את הנזק. שלט בגרמנית המתריע מפני גדר תיל מחושמלת בגבול בלגיה גרמניה בעת המלחמה
גטי אימג'סעם התפתחותה של מלחמת החפירות מתח כל אחד מהצדדים אלפי קילומטרים של גדרות תיל סבוכות ואלה הפכו למלכודות קטלניות עבור לוחמי האויב. חיילים צרפתים ואמריקנים חותכים גדרות תיל, 1918
שריון כבד וכנף קלה
בניסיון לשבור את התיקו המתמשך בחזית המערבית עלו רעיונות רבים. אחד הידועים שבהם היה המצאת הטנק. הרעיון היה פשוט ביסודו: שימוש בתשתית הטכנולוגית של האוטומוביל שהומצא במחצית השנייה של המאה ה־19, נכנס אט אט לשימוש והפך נפוץ עם תחילת ייצורו ההמוני בעשור הראשון של המאה העשרים, תוך הוספת יכולות עבירות משופרות ומיגון מסיבי. למרות שכבר ב־1903 נעשו ניסיונות לפתח כלי רכב משוריין, רק ב־1915 בנו בנות הברית את הדגמים המבצעיים הראשונים של הטנק. אחד מיוזמי המהלך היה איש חיל הפרשים לשעבר וחבר הפרלמנט הבריטי וינסטון צ’רצ’יל. ב־1917 החל שימוש יעיל בטנק, ובהתקפות של בנות הברית בקיץ 1918 כבר היה הטנק בשימוש נרחב.
למרות החידוש שבדבר, אפילו הטנקים המשוכללים ביותר שהופעלו במלחמת העולם הראשונה לא היו עדיין בעלי ביצועים מכניים ובעלי אמינות מספקת ולכן לא יכלו לשנות באופן מהותי את התנאים בשדה הקרב. הם היו איטיים ומסורבלים ונטו להתקלקל תוך שעות ספורות. תרומתם המרכזית הייתה כמגן משוריין שאפשר לחיילים הרגלים להתקדם מאחורי מחסה וכך לצמצם באופן ניכר את אבדות הכוח התוקף. קשה לייחס לטנקים הישגים ממשיים בשדה המערכה. רק כעבור למעלה מעשרים שנה, במהלך הבליצקריג הגרמני במלחמת העולם השנייה, הפכו האוגדות המשוריינות לכלי שהכריע את הכף.
בדומה לטנק, וריאציה צבאית של המצאה תחבורתית יבשתית חדשה, גם המטוס הפציע על בימת שדה הקרב במלחמת העולם הראשונה. האחים רייט המציאו את המטוס המוכר לנו כיום ב־1903, וכשהיה המטוס רק בן 11 הוא עבר הסבה לשימוש צבאי. בשלב ראשון שימשו המטוסים למטרות תצפית בלבד והחליפו בלונים פורחים מאוישים ששימשו עד אז לצורך זה. הבלונים היו מסוכנים מאוד לשימוש, ובהשוואה אליהם אפילו המטוסים הראשונים נחשבו בטוחים. עד מהרה נעשה במטוסים שימוש נרחב יותר שכלל גם תקיפות קצרות. העובדה ששני הצדדים הלוחמים הכירו בחשיבות המלחמה מהאוויר הביאה ללחימה הדדית בשחקים. כך החלה את דרכה טייסת התקיפה הגרמנית ‘הקרקס המעופף’ ובראשה המפקד האגדי מנפרד פון ריכטהופן שכונה ‘הברון האדום’. לזכותו של ריכטהופן נרשמו כשמונים הפלות של מטוסי אויב, וכאשר נהרג ב־1918 ומטוסו התרסק בשטחן של בנות הברית הן ערכו לו הלוויה צבאית מלאה ודאגו לשלוח תמונות מטקס הקבורה לעמיתיו הגרמנים. אירוני, אך טיפוסי מאוד לאותה תקופה, שגם תוך כדי הקטל הגדול היו מסורות שצריך היה לכבד.
בדומה לטנקים, גם למטוסים הייתה תרומה שולית בלבד בהכרעת המלחמה כולה ובתוצאותיה. אף שבמהלך המלחמה נבנו רבבות מטוסים, הרי שבסופו של דבר תרומתם העיקרית של המטוסים נותרה איסוף מידע על המתרחש בעומק שטחו של האויב וסיוע לטיווח התותחים. האגדות שנטוו סביב המטוסים והרומנטיקה שנלוותה להם ניפחו בצורה לא מידתית את התרומה הצנועה יחסית של המטוסים במלחמת העולם.
-
-הפיתוח ההדרגתי של מנועי הבעירה הפנימית לאורך המאה ה־19 היה החידוש הטכנולוגי העיקרי שהוביל במאה העשרים להמצאת כלי מלחמה בעלי יכולות עבירות משופרות — הטנק והמטוס. מטוסי קרטיס JN-40 מתוצרת ארצות הברית וטנק מערכה בריטי
-גינוני כבוד גם בזמן הקרבות. מנפרד פון ריכטופן, ‘הברון האדום’, 1917
נשק מלוכלך
החידוש המבעית ביותר מבין כלי המשחית שהומצאו במלחמה היה הגז הרעיל. הגרמנים היו הראשונים שהשתמשו בגז בקרב איפר השני, באפריל 1915. כלור, גז חרדל וגרסאות מוקדמות של גז עצבים היו בשימושם של שני הצדדים הלוחמים ומטרתם הייתה להגיע להכרעה במצב הסטטי שנוצר בשנות המלחמה הארוכות. תוצאות הפגיעה מהגז היו קשות: הכלור הביא לחסימת הריאות ולמוות שדמה לחניקה או לטביעה; גז החרדל גרם לעיוורון ולפגיעות קשות בעור; סוגים אחרים של גז גרמו לכוויות ולעוויתות במערכת העצבים.
בדיעבד התברר כי הגז לא הוביל אף אחד מהצדדים הלוחמים ליתרון חד משמעי. שחרור החומר הכימי היה לא מדויק וכיוון הרוח השפיע מאוד על האפקטיביות של הגז וגרם לעתים לפגיעה דווקא בצד שהפעיל אותו. גזים נוזליים כמו גז חרדל, שניתן היה לשלוט בהפעלתם ביתר קלות, פגעו אמנם ביריב, אך מנעו מהצד התוקף לנצל את המהלומה ולהסתער לעבר השטח שהיה מזוהם בגז. בנוסף לכך, היה קל יחסית להתגונן נגד הגז באמצעות מסכות שיוצרו במהירות והשתכללו עם הזמן ובאמצעות לבוש מגן פשוט. התוצאה הייתה שהשימוש בגז הלך ופחת במהלך המלחמה. השיר הידוע ביותר מבין השירים הרבים שפורסמו אחרי המלחמה הוא שירו של המשורר הבריטי וילפרד אואן “Dulce et Decorum Est” — שמשמעו “טוב למות בעד ארצנו” — המתאר את הזוועה שקרתה כשעמית לשוחה חבש את מסכת הגז מאוחר מדי. דורות שהתחנכו על שיר זה ודומיו למדו מהם על האכזריות חסרת התכלית של מלחמת העולם.
בשונה מהטנק ומהמטוס שהשימוש בהם גבר במלחמות הבאות, חומרי לחימה כימיים לא היו כמעט בשימוש לאחר מלחמת העולם הראשונה. במלחמת העולם השנייה, שעלתה על הראשונה באכזריותה ובמספר הנפגעים בה, היה חשש שייעשה שימוש חוזר בגז, אולם החשש לא התממש בשדה הקרב. ייתכן שהדבר נבע משיקול קר שהצביע על היעילות הנמוכה של השימוש בגז, וייתכן שהייתה באמת ובתמים תחושה שזהו קו שאין לחצות אותו גם בשעת מלחמה.
לעומת זאת, במחנות ההשמדה השתמשו כידוע הנאצים בגז חנק — ציקלון B — ולמרות שגז זה אינו זהה לחומרים הכימיים שבהם השתמשו במלחמת העולם הראשונה ניתן להצביע על יסודות משותפים: הצרפתים השתמשו בחומר שדמה בהרכבו הכימי לציקלון B, וגם עצם הרעיון להשתמש בגז לצורך חיסול המוני של בני אדם נבט כנראה בשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה.
אירוניה היסטורית היא כי מי שהגה לראשונה את השימוש בגז בשדות הקרב היה פריץ הבר, מדען יהודי גרמני בעל שם שזכה בפרס נובל בכימיה על המצאת הדשן הכימי (ראו כתבתו של רן לוי “האיש שקטף לחם מהאוויר” בגיליון 39). בצד השני של המתרס ניצב כימאי יהודי אחר, חיים ויצמן שמו, שסייע במאמציו המדעיים לפעילות המלחמתית של בריטניה. ההוקרה שלה זכה ויצמן הודות למאמצים אלה סייעה לו בפעילותו למען הכרזת בלפור בשלהי המלחמה.
גטי אימג'סמסכות לכל דורש. חיילים וסוסים מיחידת אספקה גרמנית חבושים במסכות גז, מרץ 1918
ג'טי אימג'סמסכות גז הופיעו בחזית ימים ספורים לאחר התקפות הגז הראשונות והן הלכו והשתכללו. המקלע המודרני הראשון הומצא על ידי היירם מקסים כבר ב־1884. בתחילה השתמשו בו האירופים רק במלחמות קולוניאליות ואילו בקרבות בין שני צבאות אירופים השימוש בו נחשב לא מכובד. אימי מלחמת העולם הראשונה ביטלו עכבות אלה, כמו עכבות מוסריות רבות אחרות. חיילים בריטים חבושים במסכות גז יורים במקלע ויקרס — גרסה מתקדמת של מקלע מקסים מ־1912, יולי 1916
הלומי קרב ומאבדי דם
לצד ההתייעלות בשיטות הפגיעה וההרג השתפר גם הטיפול הרפואי באופן משמעותי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בין השאר השתפר מאוד הטיפול בהלם כתוצאה מאיבוד דם. סיווג הדם לקבוצות המרכזיות — A, B ו־O — נעשה כבר בתחילת המאה העשרים, אולם רק בשנה הראשונה למלחמה גילו אילו חומרים מעכבים את קרישת הדם ומאפשרים את שימורו למשך ימים אחדים. אנשי רפואה בבתי חולים צבאיים החלו לאגור דם לטובת שימוש עתידי, בעיקר לפני מתקפות גדולות. השימוש בעירויי דם הציל חיים של רבים אשר סבלו מפגיעות שגרמו לדימום מסיבי. כך החלו להיווצר בנקי הדם הראשונים אשר הפכו לדבר בסיסי כל כך בימינו. במהלך המלחמה החלו גם להשתמש בעירויי נוזלים, ואלה סייעו לשמור על לחץ הדם, הוסיפו מינרלים חיוניים לגוף והצילו את חייהם של פצועים רבים.
מלבד דם ונוזלי עירוי צוידו אחדים מבתי החולים באזורי החזית במכשירי רנטגן ניידים, פרי פיתוחה של המדענית מארי קירי. מכשירים אלה היו בשימוש לפני ניתוחים ובמהלכם ואפשרו זיהוי של רסיסים ושל גופים זרים אחרים שחדרו לגוף.
בימינו מטפלים בפגיעות זיהומיות קשות בעיקר בעזרת חומרים אנטיביוטיים. האנטיביוטיקה התגלתה לראשונה ב־1928 והשימוש הנרחב בה החל רק בשנות הארבעים, אולם ההבנה המעמיקה של תופעת הפגיעות המזהמות התפתחה מאוד במהלך המלחמה. צוותי רפואה פיתחו שיטות וחומרים לחיטוי עמוק של פציעות ואלה היו בשימוש עוד עשרות שנים לאחר המלחמה.
בנוסף לנפגעים מירי ומהפגזות היו חיילים רבים שחלו ואף מתו כתוצאה מתנאי היגיינה ירודים באזורי החזית. במהלך שנות המלחמה נרכשה הבנה מעמיקה יותר של הדרישות ההיגייניות ופותחו שיטות לשימורן, והללו סייעו להפחתת מספר החולים בחזית. גם שיטות אלה נמצאות בשימוש עד היום.
תחומי הפלסטיקה והפרוסטטיקה (איברי גוף תותבים) התפתחו גם הם במהלך המלחמה. הפגיעות הקשות הותירו מאות אלפי לוחמים ואזרחים ללא גפיים, ותעשיית הפרוסטטיקה סייעה לרבים מהם. מנתחים חלוצים פיתחו ושיפרו טכניקות לניתוחים פלסטיים ובאנגליה הוקם בית חולים שיועד כולו לשיקום פגיעות בפנים. כל אלה היו יסוד לתחום הפלסטיקה בהמשך המאה העשרים.
במלחמת העולם הראשונה זכו לראשונה תופעות פוסט טראומטיות — הידועות יותר בכינוי ‘הלם קרב’ — להכרה רפואית. אצל חיילים שלקו בהלם קרב הופיעה קשת רחבה של סימפטומים שנעו בין היסטריה ודיסאוריינטציה לסימפטומים פיזיים כמו שיתוק חלקי או איבוד כושר הדיבור והראייה. בשלב הראשון התייחסו לחיילים אלה בחוסר אמון והם נחשבו מתחזים המבקשים להשתמט מהשירות. ניתנו להם עונשים שונים וההערכה היא כי רבים מהחיילים שהוצאו להורג בעוון סירוב פקודה היו למעשה נפגעי הלם קרב. נגד חיילים אלה ננקטו שיטות ‘טיפול’ רדיקליות כמו כליאה בצינוק או אף מכות חשמל. אולם עם הזמן, וככל שהמלחמה התארכה, התבססה ההבנה כי מדובר בתופעה אמיתית וכואבת וכי יש להתייחס לנפגעים אלה כפצועים לכל דבר. הוקמו יחידות רפואה שהתמחו בטיפול בנפגעי הלם קרב ובתי חולים אחדים יועדו לטיפול בחיילים אלה. אנשי רפואה שחברו לפסיכואנליטיקאים ניסו שיטות שונות להתמודדות עם התופעה. יסודות השיטה הקוגניטיבית התנהגותית הונחו כתוצאה מטיפול בנפגעי הלם קרב ששרדו במלחמה בגופם אך לא תמיד ברוחם.
חידושים טכנולוגיים נוספים פותחו או שוכללו במהלך המלחמה. הצוללת, שהומצאה עשורים אחדים קודם לכן, שוכללה במהלך המלחמה, ובמקביל פותחו טכניקות ללחימה נגד צוללות, ובהן מטעני עומק וציוד האזנה משוכלל למעמקים כמו ההידרופון. גם מכשיר הקשר האלחוטי הומצא אמנם לפני המלחמה אך השתכלל מאוד במהלכה והפך כלי חשוב במערך השליטה והבקרה. התחבושת ההיגיינית פותחה אף היא, כמעט במקרה, כאשר אחיות בבתי חולים צבאיים בצרפת גילו שתחבושות סופגות מצלולוז יעילות יותר מכל דבר שהכירו קודם לכן והתחילו להשתמש בהן לצורכן.
-אחות מעניקה טיפול במכות חשמל לחייל שלקה בהלם קרב
-המצאה מצילת חיים. חייל בריטי מקבל עירוי דם בבית חולים שדה במהלך מלחמת העולם הראשונה
הלם טכנולוגי
מלחמת העולם הראשונה הייתה אכזרית וקטלנית כל כך בעיקר משום שנעשה בה שימוש בטקטיקה הצבאית של המאה ה־19 כאשר כבר הייתה בנמצא הטכנולוגיה של המאה העשרים ונעשה בה שימוש מסיבי וקטלני להחריד. בתחילת המלחמה היה עדיין חיל הפרשים מרכיב מרכזי בכל הצבאות שהשתתפו במלחמה והמצביאים חשבו שהיא תתנהל בדומה למלחמה האירופית הגדולה שקדמה לה — מלחמת צרפת ופרוסיה שהסתיימה ב־1870. במלחמה זו, כמו במלחמות נפוליאון שקדמו לה, ההתקפה והיוזמה היו גורם מכריע להצלחה בשדה הקרב. אולם המציאות בתחילת המאה העשרים הייתה שונה: כלי המלחמה החדשים — המקלע, התותח החדש, הטנק והמטוס — כמו גם ההתחפרות היעילה בתעלות והשימוש בגדרות תיל, שינו את המשוואה. במלחמה נוראה זו למד העולם על בשרו מהו המחיר היקר שגובה עודף כוח אש המלווה בהיעדר ניידות מספקת. החידושים הטכנולוגיים של המלחמה נשכחו אולי ברבות השנים, שכן השינויים החברתיים והפוליטיים הגדולים שבאו בעקבות המלחמה — הקומוניזם, הפשיזם והלאומיות — עמעמו במשהו חידושים אלה.
יעברו עשרים שנה והילדים של חורף 1919 יהפכו לאנשים. מנהיגיהם, מי ברוע לבו ומי באיוולתו, ישליכו אותם, כמו שקרה לצעירי הדור הקודם, למטחנת הבשר של מלחמה עולמית — מלחמת העולם השנייה, הקשה והנוראה שבמלחמות. יעברו עשרים שנה מסיום מלחמת העולם הראשונה עד שמתקפות הבזק של מלחמת העולם השנייה יטו שוב את כף המאזניים ודווקא התוקף הנחוש יצא וידו על העליונה, וגם זאת במידה רבה הודות להתפתחויות טכנולוגיות רבות חשיבות.
-אלוף הטיס האיטלקי, הרוזן פרנצ’סקו בראקה, עומד ליד מטוס הספאד 13 שעמו הפיל מטוסי אויב רבים. הפלת מטוס אויב הייתה ועודנה אחת המשימות הצבאיות הקשות והמורכבות ביותר, ובמלחמת העולם הראשונה נקשרה לראשונה ההילה סביב הטייסים שעשו זאת