עלמה כותבת בשפת עבר – כותבות עבריות במאה ה-19

מועדון גברי סגור

כשהוא מתרווח בכיסאו לשעות אחדות של הנאה תרבותית עברית עכשווית, פתח המשכיל העברי בשנות השישים והשבעים של המאה ה־19 את כתב העת העברי המשכילי שזה עתה הגיע אליו בדואר או בהשאלה ממשכיל אחר. כתבי העת ‘המליץ’, ‘המגיד’, ‘הבוקר אור’ ו’העברי’ היוו עבור המשכיל העברי כיכר שוק וירטואלית ואפשרו לו להרגיש חלק מהקהילה המשכילית הקטנה והמפוזרת שהשתרעה על פני מרכז אירופה ומזרחה.

לו נשאל אותו משכיל אם החברים האחרים בקהילה הם גברים או נשים, בוודאי היה בוחר בביטחון באפשרות הראשונה. אך אם היה חד עין, היה מבחין כי לעתים מבליח על דפי כתב העת שבידו, בין שמות הכותבים הגבריים המוכרים, שם נשי החתום בשולי מכתב, מאמר או שיר. בין השאר הופיעו שם השמות יעטי וולרנר, דבורה אפרתי, רחל מורפורגו, ברתה רבינוביץ’ וטויבה סגל. כמו עמיתיו בקהילה המשכילית הוא מן הסתם לא היה מייחס לעניין חשיבות מיוחדת, אלא רואה בו קוריוז חד פעמי ולא שינוי חברתי ותרבותי בעל משמעות. וכך, למרות העובדה שבמחצית השנייה של המאה ה־19 התפרסמו טקסטים עבריים שנכתבו על ידי נשים משכילות, לא נקלטה התופעה בתודעת הקוראים, אם כתוצאה מנדירותם של מופעים אלה ואם מתוך התנגדות פנימית בלתי מודעת של הגבר המשכיל להכללת אישה במועדון הגברי המשכילי. לכותבות העברית המשכילות גם אין כמעט זכר בתיאורים היסטוריים של התקופה ושל ספרותה.

במבט לאחור, היום מובן כי מול עיניהם של המשכילים החלה להתרחש לפני כ־150 שנה מהפכה של ממש: לא רק שנשים משכילות, רבות יותר ממה שנדמה במבט ראשון, העזו ללמוד את שפת הספר העברית הגברית, אלא שהן אף היו מוכנות להיכנס למרחב הציבורי – זה שבחברה היהודית בתקופה ההיא, כמו במרבית החברות, היה גברי לחלוטין – ולפרסם את דבריהן בחתימת שמן בכתבי עת שונים.

צילום: קלמנטינה הווארדן

המציאות החברתית והכלכלית בשכבה רחבה של משפחות בורגניות במעמד הביניים במאה ה־19 הביאה לכך שלראשונה היו לנשים רבות שעות פנאי בכל יום, ויותר ויותר מהן ניצלו זמן זה ללימודי קרוא וכתוב. אישה צעירה קוראת ספר באחד הצילומים הראשונים שנעשו בידי אישה — חלוצת הצילום קלמנטינה הווארדן, שנות השישים של המאה ה־19

הדרת נשים מהמרחב הציבורי בכלל ומהפעילות התרבותית והספרותית בפרט לא הייתה ייחודית לחברה היהודית. בכל החברות הפטריארכליות, במערב ובמזרח, עמד מחסום חברתי, כלכלי ותרבותי בדרכן של נשים להשתתפות בפעילות תרבותית וספרותית, כפי שתיארה זאת הסופרת האנגלייה וירג’יניה וולף בספרה ‘חדר משלך’ (1929). אולם כאשר נשים יהודיות ביקשו לקחת חלק בשינוי החברתי והאידאולוגי שבישרה תנועת ההשכלה במאה ה־19 במרכז אירופה ובמזרחה, ולהשתתף באופן פעיל במפעל הספרות העברי, הן נתקלו במחסום גבוה במיוחד שנבע ממאפיינים ייחודיים לחברה היהודית המסורתית. ראשית, ההלכה והמנהג הדירו את האישה מלימוד תורה – הפעילות התרבותית והאינטלקטואלית המרכזית ביהדות המסורתית – ומהשפה העברית. אמרתו של רבי אליעזר בן הורקנוס במשנה – ״כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תִּפלות״ (סוטה ג’, ד’) – הפכה לכלל הלכתי קובע. החינוך הממוסד היה מיועד לבנים בלבד, ורק מיעוטן של הבנות רכשו בביתן מיומנות אוריינית כלשהי – בעיקר קריאה וכתיבה ביידיש. שנית, ההפרדה בין המרחב הציבורי שהיה גברי בלבד לבין המרחב הפרטי שכלל גם נשים קיבלה בחברה היהודית תוקף הלכתי מכוח הלכות צניעות המפרידות בין גברים לנשים בתחומים רבים. ברוח הפסוק ״כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה״ (תהלים מ״ה, י״ד) הודרו הנשים לא רק ממוסדות הלימוד הפורמליים אלא מכל הפרהסיה הדתית – נאסר עליהן להשמיע קול בבית הכנסת וליטול חלק פעיל בטקסים ציבוריים.

ניתן היה לצפות כי המהפכה שחוללה תנועת ההשכלה – שהטיפה למודרניזציה ולאירופיזציה של החברה היהודית ושלא ראתה בהלכה היהודית דרך בלעדית לניהול אורח החיים – תביא לשינוי בהדרה החברתית והתרבותית של האישה היהודייה. ואכן, החיקוי של אורח החיים האירופי וההכרה בנחיצותו של החינוך המודרני פתחו בפני חלק מהנערות היהודיות את שערי ההשכלה. החל מאמצע המאה ה־19 נפתחו בערים שונות, ובהן וילנה, אודסה וטֶלְז, בתי ספר לנערות, ונערות אחרות זכו לחינוך פרטי בבית. הנערות זכו להשכלה אירופית. הן למדו בעיקר צרפתית, גרמנית ורוסית, וקראו יצירות בשפות אלה, ואילו העברית נשארה מחוץ לתחום. כך נותרו תנועת ההשכלה היהודית והשפה העברית שבה השתמשו המשכילים היהודים על טהרת הגבריות. מתברר כי הגברים הצעירים מחוללי ההשכלה לא שינו את אופן התייחסותם לנשים, והללו הודרו מחוגי המשכילים העבריים כשם שהודרו מבית המדרש.

נשים יודעות קרוא וכתוב הפכו למחזה נפוץ יותר ויותר במערב במאה ה-19. אחר צהריים קסום, קרל הולזה, שמן על בד, שלהי המאה ה-19

גברת אורס, הספר האדום. ג’ון לאברי, שמן על בד, 1892

על רקע זה מרשימה במיוחד חציית המתרס הלשוני והמגדרי על ידי אותן נשים ששלחו מפרי עטן לכתבי עת עבריים. ידועים לנו היום כתבים עבריים של כשלושים משכילות עבריות, והם כוללים מכתבים אישיים שפורסמו בעיתונות העברית, מאמרים ומסות, שירים ואף רומן אחד. אותן נשים – לעתים קרובות נערות צעירות – אימצו את האידאולוגיה המשכילית וניסו להשתתף במהפכה שחוללה, לא רק באמצעות קריאה פסיבית אלא אף באופן אקטיבי – בכתיבה ובפרסום.

מי היו הנשים אשר למדו עברית, קראו ספרים שעסקו בהשכלה והאמינו בעקרונותיה, וכיצד קרה שבבת אחת, דווקא במחצית השנייה של המאה ה־19, הן החלו לפרסם טקסטים בעברית?

דור שני

הטיפוס החדש של נערה משכילה הקוראת בשפה אירופית – בעיקר צרפתית, גרמנית ורוסית – הופיע במשפחות המעמד היהודי הבורגני שהתרחב במזרח אירופה לקראת אמצע המאה ה־19 בעקבות אימוצם של דפוסי תרבות אירופיים, כלפי חוץ לפחות. הדבר התאפשר גם בשל שינויים כלכליים וחברתיים שהתחוללו אז בשכבה חברתית זו. בבתים מבוססים כלכלית לא היו הנערות מחויבות לעבוד והוריהן אף יכלו לממן עבורן שיעורים פרטיים. על כך יש להוסיף כי כתוצאה מדחיית גיל הנישואין לשנות העשרה המאוחרות נוצר בחיי הנערה – לראשונה בהיסטוריה היהודית – מרווח זמן בין הילדות לבין הנישואין, ובזמן זה היא הייתה פנויה לקריאה וללימוד. התרחבותו של המעמד הבינוני והשינויים באורחות חייו הם שעמדו אפוא בבסיס התופעה החדשה והפופולרית למדי של נערות יהודיות היודעות לקרוא ולכתוב בשפות אירופיות. אולם מה גרם לכך שאחדות מהן החליטו להשקיע זמן ומאמץ בלימוד השפה העברית – שפה לא אירופית ולא מודרנית – בנוסף לשפות האחרות שבהן שלטו, ומה הביא אותן להשתקע בספרות העברית שהייתה בצעדיה הראשונים ולהתלהב מהאידאולוגיה המשכילית?

את הבחירה המפתיעה בעברית ניתן לייחס למאפיין ביוגרפי המשותף כמעט לכל כותבות העברית בתקופה ההיא: הן היו דור שני להשכלה – בנות לאב משכיל בן המעמד הבינוני שראה לנכון להעניק השכלה עברית גם לבתו. הגם שאין להמעיט במידת האומץ האישי שגילו נשים צעירות אלה, בעיקר בנכונותן לפרסם ברבים את כתביהן, נראה כי ללא פתיחת השער של המועדון הגברי הסגור על ידי האב המשכיל, ולולא התמיכה שהוא סיפק, הן לא היו עוברות את המתרס התרבותי המגדרי. ללא תמיכת האב וסיועו הן לא היו לומדות קרוא וכתוב בעברית, ובוודאי לא היו מפרסמות בשפה זו.

פרט ביוגרפי חשוב זה אנו למדים מפירורי המידע הידועים לנו על הכותבות העבריות. כך למשל דבורה אפרתי – שמכתב התגובה המעניין שלה על הרומן ‘אהבת ציון’ נשלח לאברהם מאפו ופורסם בכתב העת ‘המגיד’ ב־1858 – הייתה בתו של מנחם אפרתי, יהודי משכיל וידידו של מאפו; ואולגה בלקינד, לימים אולגה חנקין, אשתו של גואל האדמות הנודע – שמכתבה על חשיבות הקניית מקצוע לנערות פורסם ב’השחר’ ב־1880 – הייתה בתו של מאיר בלקינד, מורה לעברית שלימד אותה עברית ותנ״ך.

אשה מעיינת בספר בחנות ספרים, רישום מאת רנה רניק, שלהי המאה ה-19

ייתכן כי הנשים העבריות שפרסמו בכתבי העת של תנועת ההשכלה קיבלו השראה מתופעה שהחלה להתפתח באירופה בשלהי המאה ה־18 ובעיקר במאה ה־19 — נשים סופרות. הסופרת הבריטית מרי וולסטונקרפט שלי — בתה של מרי וולסטונקרפט הנחשבת להוגה הפמיניסטית הראשונה בהיסטוריה — ידועה בעיקר בזכות ספרה ‘פרנקנשטיין’. שמן על בד, 1830

על תפקידו המרכזי של האב המשכיל בפתיחת שערי העברית וההשכלה לפני בתו אנו למדים גם מתיאורים אוטוביוגרפיים הנכללים במכתביהן של הנשים. במכתב מ־1874 למשל מתארת מרים מרקל מוזסזון מהעיר וולקוביסק שבליטא את תהליך לימודיה בנעוריה. לדבריה, האֵם היא אמנם זו ששלחה אותה לבית הספר המקומי, אך האב המשכיל הוא שאפשר לה ללמוד עברית כאשר התקנאה בנערים שלמדו חומש וכתיבה בעברית ב’חדר’:

אבי נרו יאיר הוא מן השרידים אשר למדו תורה וחכמה בנעוריהם, הנהו סוחר נכבד חובב התורה ולומדיה, יודע הליכות עולם ומבין דבר לאשורו … בעודני באִבִּי, בת שבע או בת שמונה, שלחתני אמי אל בית הספר ללמוד שם קרוא עברית וכתב ולשון אל מורה שאליו נקבצו באו נערים ונערות יחדו כמנהג הערים הקטנות, ובאשר נכנסה בי מאביב ילדותי תשוקה נמרצת ללמוד ולהבין, ואקנא בנערים אשר אתי ב’חדר’ הלומדים חומש וכתוב עברית, אז ביקש אבי החכם את המורה כי ירווה גם צימאוני ממעיין תורתו … וילמדני הבין במקרא (טובה כהן ושמואל פיינר, ‘קול עלמה עברייה – כתבי נשים משכילות במאה התשע־עשרה’, עמ’ 184־185).

נוסף על התופעה המעניינת כשלעצמה שבערים הקטנות למדו הבנות קרוא וכתוב בעברית ב’חדר’ יחד עם הבנים, מקשרת מרים בין היות אביה משכיל בעצמו לבין העובדה שהוא דאג שתלמד תורה בעברית.

כיוון שתנועת ההשכלה נפוצה במזרח אירופה במחצית הראשונה של המאה ה־19, הרי שרק במחצית השנייה של המאה ניתן היה למצוא בנות שהן דור שני למשכילים, ולכן רק אז החלו נשים בנות משכילים לכתוב בעברית. לא ידוע לנו על אף אישה שלמדה עברית והתקרבה להשכלה בניגוד לרצון אביה, בשונה מגברים משכילים שרבים מהם התאפיינו בכך שמרדו במשפחתם ובחינוך המסורתי שקיבלו. תפקודו של האב כפותח שער ההשכלה בפני בתו מסביר את קשרי ההערכה, האהבה והתמיכה ששררו ביניהם, אף זאת בשונה מהמתח ומהעוינות שאפיינו את יחסי הגבר המשכיל עם אביו, כפי שמתואר למשל בסיפורו האוטוביוגרפי של ביאליק ‘ספיח’:

אבא קורא לי בזעפו ‘הבחור’ בה״א הידיעה, ומדי דברו בי ים של משטמה הומה וחומר בתוך מעיו. רואה אני בחוש שהוא שונא אותי שנאת מות … איך שהוא, אני ואבא – קשה לשנינו האוויר בבית אחד (ח״נ ביאליק, ‘סיפורים’, הוצאת דביר, עמ’ רעב־רעח).

להתנגשויות מעין אלה אין זכר בכתבי המשכילות העבריות. להפך, במכתבים שבידינו דוגמאות רבות לתיאורים של יחסי קרבה והערכה בין האב לבתו המשכילה. בדומה לטון האוהב במכתבה של מרים מרקל מוזסזון, מתארת גם רבקה רוטנר את אביה באהבה ובהערצה במכתב ששלחה ליהודה ליב גורדון ב־1892:

אבי היקר הוא מילידי עיר שקלוב, איש יודע תורה והליכות עולם … לאבי האירה הצלחה את פניה וראה טוב ועושר בעמלו, קנה לו שם טוב ואמונתו רבה על כל סביביו … בטוב לו לא רם לבבו ולא שכח ענות עמו, והוא מרבה להחזיק בידי גואליו ומיודעיו הקרובים והרחוקים … כאן אדוני שואל ומתפלא, כלום בת מעידה על אביה? אבל מה אעשה … אשר האמת תשים בפי אותה אשמור לדבר, לכן אנוסה אנוכי לדבר נגד הנימוס. אבי הוא איש מצוין ונפלא בחין ערכו ורוחב לבבו ובידו הנדיבה לעשות צדקה וחסד. ביתנו פתוח לרווחה לכל דורש עזרה ומשענה, ועל כולם משאו ומתנו באמונה (‘קול עלמה עברייה’, עמ’ 144־145).

הקשר עם האב חוזק בזכות השותפות האידאולוגית והאינטלקטואלית, כפי שמשתמע למשל ממכתבה של שרה כהן לבית נאווינסקי לאביה. את המכתב, שהתפרסם ב־1880 בכתב העת ‘הבוקר אור’, פותחת שרה בהתנצלות על שלא כתבה לאביה בעברית בזמן האחרון, כנראה מאז נישואיה ומעברה לברלין, ומסבירה זאת בכך שבסביבתה החדשה ״רק אחד מני אלף שקד על דלת השפה העברייה״ (שם, עמ’ 117). המשכו של המכתב הוא דיון ביקורתי ספרותי המאפיין דיאלוג בין שני משכילים. הכותבת מתארת לפני אביה את חוסר הנחת שלה מאחד הספרים העבריים החדשים ששלח לה – התרגום העברי לרומן הצרפתי של איז’ן סי ‘מסתרי פריז’. גאוותו של האב ביכולותיה הלשוניות והאינטלקטואליות של בתו גרמה לו להציג את המכתב בפני רעיו המשכילים, כפי שכתב אברהם בֶּר גוטלובר, מו״ל כתב העת ‘הבוקר אור’, שפרסם את המכתב והעיר בשוליו:

בבואי לבקר פני אביה פה ורשה, הוא הגביר הנכבד הרב רבי חיים נאווינסקי, ויראני מכתב בתו היקרה (שם, עמ’ 118).

רחל מורפורגו

אולגה בלקינד

מסה פרי עטה של שפרה אלצין שהתפרסמה בעיתון ‘המליץ’. מעניינת במיוחד הערת המו״ל בשולי המסה כי הכותבת היא ״עלמה בת 14 שנה״

קול אמיץ

מכתביהן של המשכילות העבריות מהווים חרך הצצה, אמנם צר אך מרתק, לחייהן, למערכות היחסים שלהן עם סביבתן ולעולמן האינטלקטואלי. מכתביה של רחל מורפורגו מטריאסטה למשל מגלים את למדנותה העצומה ואת עולמה הרוחני הקבלי, ואילו טויבה סג״ל מסבירה את השיקולים שגרמו לה לכתוב רומן ביידיש דווקא.

מהמכתבים ומהמאמרים של הכותבות העבריות המשכילות משתקפת מודעותן לעולמן המורכב, כמי שמאמינות בשוויונן האינטלקטואלי לגברים ובו בזמן חרדות מפריצת המוסכמות החברתיות והתרבותיות שבעצם לימוד העברית והכתיבה בה. ברבים מהטקסטים מובעת מחאה על הדרתן החברתית והתרבותית של נשים. במאמר שהתפרסם ב’השחר’ ב־1880 מביעה אולגה בלקינד עמדה קרובה לזו של הפמיניסטיות הרוסיות בנות זמנה. היא מדגישה כי רכישת מקצוע חשובה לעצמאותן ולמעמדן של נערות, וקוראת לציבור היהודי לסייע להן:

אבל למה זה תעלימו עין מהדבר הטוב הזה ולא תתמכו בידי הנערות הבאות להתלמד למען השיג מטרתן? ידעתי כי בחשק לבב תושיטו נדבת ידיכם על הכנסת כלה, למהר לשדך עלמה ענייה עם אביון אדם למען הרבות דלים וחובקי ידיים. טוב לכם להושיט יד עזרה להעגונה המשרכת מעיר לעיר עם שלושת ילדיה לבקש את אישהּ, מלהחזיק בידי נערות ישרות המבקשות להתלמד למילדות או לכל תכלית טוב הרצוי בעיני א־לוהים ואדם, אבל זאת היא חטאת בני עמנו אשר לא יאבו להשפיל כבודם ולדבר בנערה עברייה אשר תבקש מטרה נכונה לחיי יושר וכבוד. על כן רע ומר מאוד גורל הנערות אשר נשאן לבן אותנה לבקש להן איזו לימודים המחיות את בעליהן, באין משים לב לחמלה עליהן (שם, עמ’ 210).

לעומתה מצהירה מרקה אלטשולר בת ה־16 במכתב לעורך ‘הבוקר אור’ – שהתפרסם באותה שנה ממש – כי היא מודעת לביקורת שמעוררת פלישתה למרחב הווירטואלי הגברי הציבורי, ומסיקה במרירות כי בחברה שבה היא חיה שומה על נשים להתהדר רק ביופיין ולא בכתיבתן:

ומי לא ידע מראש את אשר יחזו לי, הגם נערה בין הסופרים? האף נקבה תסובב גבר להורות דעת ולחקור מלין? הלוא אין חכמת אישה אך בפלך, אין תבונתה בלתי אם לעדות עדי ולהביא מסרק בשערות ראשה! אלה וכאלה ידעתי כי יחפיאו בגאווה ובוז, ואנוכי גם אני אמנה לא נכחד ממני כי לא בתפארת סופרים תתהלל האישה, וכל כבודה אך יופי חן ותואר (שם, עמ’ 119).

ייתכן כי מרים מרקל מוזסזון – אשר זכתה למעמד מכובד בין משכילי זמנה, תרגמה מגרמנית לעברית, פרסמה מאמרים בעברית והתכתבה עם חשובי משכילי זמנה – משקפת תחושות מורכבות אלה באופן הברור ביותר. ארכיון המכתבים שלה, השמור במלואו בבית הספרים הלאומי בירושלים, פורס בפנינו תמונה רחבה של עולמה הרגשי והאינטלקטואלי. לצד פעילותה הרבה היא תיארה את חרדתה מהדרך שבה תופסת החברה היהודית את הכתיבה הנשית כחטא:

עוד יגורתי לפעמים אשר ידיעתי הדלה לא תהא לחסרון יום, כי יקראו עליי … ראו נא עלמה אשר אבותיה לימדוה תורה, הלוא עוון הוא אשר חטא (שם, עמ’ 168).

לא פלא שאחדות מהנערות נרתעו מהתגובות, ולמרות כישרונן – הניכר ממכתביהן וממאמריהן – הן נאלמו ונעלמו, כנראה עם נישואיהן, כפי שקרה למשל למרקה אלטשולר. אך היו אחרות – אולי האמיצות והמוכשרות מביניהן, או אלה שנסיבות חייהן אפשרו זאת – שהמשיכו בכל זאת בכתיבה עברית, לעתים קרובות על אף קשיים מרובים.

ראוי שקולן האמיץ של המשכילות העבריות במאה ה־19 יישמע על ידינו. הן אלה שפרצו את מחסום ההדרה התרבותית והלשונית, והן שהחלו את הפעילות הספרותית הנשית בעברית שהלכה והתעצמה מאז ועד היום.

במהלך המאה ה־19 החלו נשים אט אט ללמוד באוניברסיטאות באירופה, וההשכלה שרכשו שם הייתה אחד הגורמים שהשפיעו על צמיחתן של נשים כותבות. סטודנטית בקייב, ניקולאי ירושנקו, שמן על בד, 1883

איור: Getty Images

במהלך המאה ה־19 נערה כותבת הפכה לדימוי רומנטי שביטא את רוח התקופה. נערה כותבת במחברת אדומה, איור שהופיע על כריכת חוברת התווים של הוולס ‘עלים ירוקים’, 1840