יופייה הדומם של עיר הקודש

אגדת חורבן

גידי דר

ישראל 2021, 93 דקות

*

פורסם בגיליון 135, תשרי תשפ”ב, ספטמבר 2021

הציורים מתוך הסרט ‘אגדת חורבן’, דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט, באדיבות סרטי נחשון

ירושלים והמקדש מתוארים במלוא הדרם. עבודת יום הכיפורים

הבמאי גידי דר עשה להיסטוריה של הבית השני את מה שעשה לסיפור החסידי בסרט ‘אושפיזין’ שעמו פרץ לתודעה הציבורית. כישרונו של דר לספר סיפור סוחף בעזרת צילום ועריכה מוקפדים הוליד יצירות מרתקות וסוחפות. בדומה לתהליכים שמחוללים ישי ריבו וחנן בן ארי במוזיקה הפופולרית, יש בסרט שילוב בין תכנים מסורתיים לטכניקה איכותית ומוקפדת הפונה לקהל הרחב.

דינמיות של פריימים קפואים

פליניוס הזקן, הסופר הרומי הדגול, תיאר את ירושלים כעיר המפורסמת מכל ערי המזרח, וחז”ל אמרו כי ירושלים נטלה תשעה קבין של יופי. רבים ניסו לשחזר את יופייה של ירושלים בשלהי ימי בית שני בעזרת דגמים, מצגים, סרטונים ושרטוטים, אך דווקא הציורים הדוממים של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט בסרט ‘אגדת חורבן’ הפכו את עבודת המקדש, את יום הכיפורים, את סמטאות העיר ואת ארמונותיה לחיים ולמרשימים יותר מאשר אי פעם בעבר. בעולם שבו האפקטים הממוחשבים הולכים ומשתלטים על אמנות הקולנוע, דווקא הציורים הקפואים של צמד המאיירים הצליחו ליצור מציאות פעילה ומלהיבת חושים. בהיגיון שכאילו נלקח מ’עליסה בארץ הפלאות’, לעתים כדי להציג את אחד הסיפורים הדינמיים והסוערים ביותר יש לעצור ולפרק את הסיפור לציורים קפואים, מקפיאים.

שלב אחר שלב מידרדרת המציאות לכדי חורבן. הדמות הראשית לנוכח האיום המתקרב

מי את, ברניקי?

התסריט משכיל להפגיש בין היצירה ההיסטורית העיקרית המתארת את מרד החורבן, ‘תולדות מלחמת היהודים ברומאים’ שכתב יוסף בן מתתיהו, לבין ספרות חז”ל. במציאות שבה חוקרים רבים מנסים לערער על האמינות ההיסטורית של המקורות הללו ולשכתב את הסיפור הכואב של חורבן בית שני בהתאם להבנתם, השכיל דר לאחד את שני המקורות לכדי סיפור שוטף ואמין.

תיאורי המרד הגדול וחורבן ירושלים ב’תולדות מלחמת היהודים ברומאים’ ובספרות חז”ל אינם סותרים בהכרח זה את זה, אבל בפרטים לא מעטים מדובר בשני סיפורים מקבילים. כך למשל רבן יוחנן בן זכאי לא מוזכר כלל אצל יוסף בן מתתיהו, ואילו שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב לא מוזכרים אצל חז”ל. אירועים אחדים בסיפור המעשה, כמו שרפת מחסני המזון על ידי המורדים ותיאור פתיחתם מבשרת הרעות של שערי המקדש, מופיעים בשתי הגרסאות באופן דומה. דר השכיל לשלב את השונה ואת הדומה, את הגיבורים השונים ואת הפרשנויות השונות, לכדי סיפור שוטף וממוקד.

הסרט מצליח לצייר חברה מגוונת ומתחים מעמדיים. שרפת ארכיון החובות בירושלים

מעצם טבעו לא יכול המדיום הקולנועי, גם כאשר הוא סוחף ומרטיט, להתחרות בעומק ובהיקף של התיאורים הספרותיים. גיבורים מרתקים כמו המלך אגריפס השני אחי המלכה ברניקי שניסה למנוע את המרד בנאום סוחף, טיבריוס יוליוס אלכסנדר היהודי מאלכסנדריה שהפך להיות מפקד בכיר בצבאו של טיטוס ורבי צדוק שהתענה כדי למנוע את החורבן – לא זכו לתפקיד של ממש בסרט. ברניקי דווקא זכתה לתפקיד מרכזי הרבה יותר מזה שיוסף בן מתתיהו ייחס לה כאשר תיאר באופן מעניין את המפגש בינה לבין פלורוס, הנציב הרומי החמדן:

היא שהתה בירושלים מכיוון שקיימה נדר לא-לוהים, שכן נוהג הוא שאנשים הסובלים ממחלה או ממצוקות אחרות יינזרו מיין ולא יגלחו את שער ראשם שלושים יום עד להקרבת הקרבן. את נדרה זה קיימה עתה ברניקי, ועמדה יחפה לפני הבמה כאשר התחננה בפני פלורוס (יוסף בן מתתיהו, ‘תולדות מלחמת היהודים ברומאים’ מהדורת ליזה אולמן, ספר ב’, 313-314).

דר בחר להציג את ברניקי דווקא כמלכה גאה ונחושה ולא כמי שמשפילה את עצמה. בהמשך הסרט הקשר הרומנטי בינה לבין טיטוס מוצג כניסיון נואש מצדה להציל את המקדש. בפועל, הקשר בין הנסיכה היהודייה לבין המצביא הרומי הצעיר ממנה בשמונה שנים המשיך עוד שנים לאחר סיום המרד. נראה כי כאשר אספסיאנוס מת וטיטוס הפך לקיסר קיוותה ברניקי להפוך לאשתו הרשמית, אך טיטוס נאלץ להתחשב בדעת הציבור הרומי ולוותר על אהובתו. רומאים רבים מדי ראו בה את בת דמותה של קלאופטרה, בת מלוכה נוספת מן המזרח שסחררה את ראשם של גנרלים רומים.

מלכה גאה ונחושה או מי שהשפילה עצמה ומכרה את עמה תמורת קידום? ברניקי

יבנה ופליטיה

דווקא דמותו של רבן יוחנן בן זכאי נותרה פושרת מעט בסרט. ייתכן שהדבר נובע מהבחירה במוני מושונוב לדובב את הדמות של התנא הקשיש. אולי זה לא הוגן, אך לאחר שורה של תפקידים – החל מה’בבא בובה’ בתכנית ‘זהו זה’ ועד דמויות שונות בסדרה ‘היהודים באים’ – קשה להתייחס לקולו המוכר של מושונוב המשמיע דברי תוכחה וכאב בירושלים הגוססת מבלי לצפות לבדיחה בסוף המשפט.

גם המפגש בין החכם היהודי למצביא הרומי אינו דרמטי במיוחד. דר בחר להתעלם מהסיפור החז”לי שלפיו רבן יוחנן בן זכאי ניבא באוזני המצביא את הפיכתו העתידית לקיסר, וצעד בעקבות פרשנותם של ההיסטוריונים המודרנים ובראשם גדליה אלון. אלון טען כי רבן יוחנן בן זכאי נשלח ליבנה משום שהיא שימשה ספק מחנה מעצר ספק עיר מקלט ליהודים שבחרו לשתף פעולה עם הרומאים. עיצוב המפגש באופן שבו הקשיש היהודי לא מגיע כנביא המבשר עתיד מזהיר אלא כשבוי מתרפס החמיץ מרכיב דרמטי בסיפור המוכר המופיע בארבעה מקומות בספרות חז”ל.

למרות הביקורת על החלטות מסוימות, לאורך רוב הסרט השכיל דר לשלב בין הסיפור החז”לי לסיפורו של יוסף בן מתתיהו בצורה מאוזנת, טבעית ושוטפת. הוא התגבר על הפיתוי להתייחס לסיפורים רבי הרושם על ההתרחשויות ביודפת, בגמלא ובמצדה, ולא התייחס לכל תתי המפלגות והקבוצות המתוארות במקורות. הסיפור מרוכז כולו בירושלים ובאנשים החיים והמתים בה.

היכולת לספר את הסיפור מנקודת המבט של מנהיג הקנאים משווה לו אופי טרגי

על אף נטייתם של צופים רבים לחפש נקודות דמיון בין המציאות בירושלים דאז לבין המציאות הישראלית הסוערת בימינו, מוטב להותיר את הסרט כפי שהוא – תיאור היסטורי מלהיב ומסעיר, ולא משל פוליטי וחברתי המזין הקבלות מאולצות ומוגזמות. אפשר לקוות כי המהלך הנועז שעשה דר יפתח פתח ליצירות איכותיות נוספות שיפיחו רוח חיים בפרשיות סוערות ומרתקות בקורות עמנו.

הרומאים מתוארים בסרט ממרחק כמעין כוח עיוור, ואילו הדמויות הראשיות הן של יהודים. חיילים רומים על סוסים