פורסם בגיליון 132, תמוז תשפ”א, יוני2021
מאת: ענת קדרון ושולי לינדר ירקוני
פיתוח חקלאי היה חלק מראיית העולם הקולוניאלית של ממשלת המנדט הבריטי שביקשה להפיץ מודרנה אירופית ברחבי האימפריה. בכל המושבות הבריטיות בעולם הוקמו חוות חקלאיות ניסיוניות שמטרתן הייתה כפולה: אקלום זנים ושיפור התוצרת המקומית באמצעות ניסויים חקלאיים, והקניית שיטות עבודה וכלים חקלאיים מודרניים לתושבים המקומיים. הדגם שלפיו הוקמו רוב החוות היה החווה החקלאית רות’מסטד שהוקמה כבר ב-1843 במחוז הרטפורדשייר שבאנגליה. הידע החקלאי המדעי שנצבר בחוות שימש בסיס לחקלאות המודרנית ברחבי האימפריה.
חוות רות'מסטד שבאנגליה שימשה דגם לחוות באימפריה כולה. בית האחוזה בחווה, 1907; צילום: Charles Latham
גם בממשלת המנדט בפלשתינה הייתה מחלקה חקלאית שעסקה גם בייעור ובדיג. בנוסף לחשיבות הכלכלית היה לפיתוח החקלאי גם ערך פוליטי – הוא הצדיק כביכול את שלטון המנדט אשר פעל לתקן את עוולות השלטון העות’מאני שהואשם בדלדול היערות ובהזנחת השמירה על פוריות האדמה ועל היקף השטחים המעובדים. להשקפה זו היו שותפים גם ראשי המוסדות הציוניים שהקימו בארץ תחנות עצמאיות לניסיונות ולמחקר.
השקעה בפיתוח חקלאי הייתה מדיניות בריטית שנהגה בכל רחבי האימפריה. שטחים שהיו בשליטת האימפריה הבריטית בסוף מלחמת העולם הראשונה
השותפות הטבעיות
העניין הציוני בפיתוח חקלאות מודרנית בארץ החל בראשית ההתיישבות החלוצית. עבודת האדמה נתפסה כבסיס להתיישבות החדשה, והרצון להשתית אותה על עקרונות אירופיים מודרניים הצריך מחקר חקלאי נלווה. גם השאיפה לגידול האוכלוסייה בארץ הפכה את ייעול החקלאות לדבר הכרחי. ממשלת המנדט שראתה את החקלאות הערבית המסורתית כבלתי מספקת יצאה מנקודת מבט דומה.
במושבות העלייה הראשונה והשנייה נעשו ניסויים לא שיטתיים בהתאמתם של גידולים חקלאיים שונים לתנאי הארץ, אולם רק ב-1894 העלה האגרונום מנשה מאירוביץ, שכונה אחרון הביל”ויים, את הדרישה להקים תחנת ניסיונות חקלאית עבור המתיישבים בארץ. מטעמים שונים התעכבה ההקמה, אולם בסתיו 1910 נוסדה בעתלית החווה הראשונה בניהולו של אהרן אהרנסון. חווה זו נסגרה במהלך מלחמת העולם הראשונה. חוות הכשרה נוספות קמו בבן שמן, בחולדה ובכנרת, והן שילבו הכשרה חקלאית לחלוצים עם מחקר שיטתי של גידולים חקלאיים. בהמשך קמו מרכזי ניסיונות נוספים שעסקו גם בענפי המשק האחרים.
כבר מראשית ההתיישבות הכירו הציונים בחשיבותם של ניסיונות מבוקרים בחקלאות. תחנת הניסיונות בעתלית, 1914
הכיבוש הבריטי אפשר לבסס גם את המחקר החקלאי של המפעל הציוני. ב-1921 הקים יצחק וילקנסקי, לימים יצחק אלעזרי-וולקני, איש המשרד הארצישראלי ומחלוצי המחקר החקלאי בארץ, את ‘המכון לחקירות חקלאיות’ בחצר הגימנסיה הרצליה שבתל אביב, והוא היה אמור להיות מרכז ארצי לניסיונות חקלאיים והתיישבותיים. ב-1932, לאחר שהקרן הקיימת השלימה רכישה של 300 דונם מצפון לרחובות, הונחו שם היסודות להקמת תחנה חדשה, וזו היוותה גרעין לקריית המחקר הפועלת במקום עד היום וכוללת את מכון וולקני לחקר החקלאות ואת מכון ויצמן למדע.
וולקני תכנן תחנות משנה באזורים אחרים בארץ ישראל, מתוך התפיסה שעל המחקר החקלאי להקדים את ההתיישבות ולבסס אותה, ואלה היו כפופות לסוכנות הציונית. אחת החוות החשובות הייתה תחנת המחקר שקמה ב-1935 על אדמות אל-קוביבה, מערבית לנס ציונה וסמוך לכפר הנוער עיינות. החווה פעלה עד ראשית שנות החמישים ואז עברה לידי משרד החקלאות. ב-1961, סמוך לסגירתה הסופית, זכתה לשם ‘חוות מרדכי’ על שם מרדכי אליעזרי-וולקני, ואת שרידיה ניתן עדיין לראות בשטח. כיוון שההתיישבות היהודית הקימה מערכת מחקר והכשרה עצמאית, התמקדה המחלקה הבריטית בהכשרה חקלאית של האוכלוסייה הערבית הכפרית. בדומה לציונים גם הבריטים חשבו שהחקלאות הערבית המקומית היא פרימיטיבית, שמרנית ולא יעילה.
הציונים ראו ערך בפיתוח חקלאות אינטנסיבית ובהדרכת הערבים כיצד להגדיל את כמות היבול ביחס לשטח האדמה, דבר שיסייע להם לרכוש מהערבים את הקרקעות שהתפנו. עם התגברות העלייה לארץ במחצית השנייה של שנות העשרים, וההכרח להקצות קרקעות לבנייה ולפיתוח התיישבותי, גבר הצורך בהגדלת כמות היבולים באמצעות פיתוח חקלאות אינטנסיבית. כתוצאה מכך שיתפו תחנות המחקר הציוניות פעולה עם השלטונות הבריטיים בהכוונת האוכלוסייה הערבית, ובה בעת פעלו לחיזוק הבסיס העצמאי של ההתיישבות העברית.
הבוטנאית ויניפריד ברנצ
איקליפטוסים והשאלה הציונית
עם כיבוש הארץ עברו קרקעות הממשלה העות’מאנית לרשות הבריטים, ובהן שטח המתחם הגדול של שליטי העיר עכו בראשית המאה ה-19 (ראו סוף הכתבה). כבר ב-1920 עלתה יוזמה לייעד את האזור לצרכים חקלאיים ממשלתיים, ואופן ניהל החווה מעיד על מפגש אינטרסים בין ההנהגה הציונית לבין הפקידות המנדטורית.
סגן מנהל המחלקה המנדטורית לחקלאות בשנים 1920-1928 היה האגרונום יחיאל ויצמן, אחיו הצעיר של הנשיא הראשון חיים ויצמן ואביו של הנשיא השביעי עזר ויצמן, שהיה ציוני בהשקפתו וממייסדי הארגון ‘שורש ציון’ בעיר הולדתו פינסק. בארץ ישראל עסק גם ברכישת קרקעות באמצעות בנק אפ”ק וחברת הכשרת היישוב לצד עבודתו כפקיד בריטי גבוה.
יחיאל ויצמן, פקיד ייעור שניהל את המשתלה מטעם הבריטים במשך תקופה קצרה, היה ציוני נלהב. הדמיון לעזר ויצמן אינו מקרי, יחיאל היה אביו צילום: רודי ויסנשטין, הצלמניה
כשהחל לעבוד במחלקת הייעור המנדטורית והקים משתלה לאקלום עצים סמוך לעכו עבר ויצמן להתגורר עם משפחתו בעיר. בראשית שנות העשרים לא התגוררו בעכו יהודים רבים, והמעטים שחיו בה היו דוברי ערבית בני העדה הספרדית מוותיקי היישוב. ראשוני העולים החדשים הגיעו לעיר ב-1923 והקימו בה קהילה לאומית משגשגת. ב-1927 מנתה הקהילה כ-700 איש, קרוב לעשירית מתושבי העיר, אך היא נעלמה לחלוטין במחצית השנייה של שנות השלושים. כשיחיאל ויצמן התיישב בעכו הוא עשה זאת כמשרת ציבור בריטי ולא כנציגה של יוזמה ציונית.
במסגרת עבודתו העלה ויצמן רעיונות אחדים למיזמי נטיעות באזור. כבר ב-1920 הוא הציע לייער את הגבעות המצויות מצפון וממזרח למצודת העיר כהגנה בפני הרוחות וכדי להתגבר על ביצות החורף שהיו מוקד להתפרצות המלריה. ב-1924 הוא הציע לטעת יער איקליפטוסים באזור מנשייה שיהיה חלק מפעילות המשתלה הבריטית שהוקמה בעכו. הבחירה באיקליפטוסים נעשתה בעקבות ניסיון מוצלח בנהלל, ונועדה לדברי ויצמן לטובת האוכלוסייה הערבית באזור:
לתושבי עכו ומנשייה יש מה להרוויח ממקור זול של עצים להסקה ולבנייה, שלא לדבר על שיפור במתקני השכונה שלהם. איקליפטוס נחשב בעיני רבים כהשקעה רווחית יותר מדגנים ויבולים, ובהקשר זה אני יכול להצביע על המטע הגדול שהקימו המתיישבים בנהלל על אדמות חקלאיות … אם לאחר מכן יהיה ביקוש לאדמה חקלאית אפשר בקלות להחזיר את השימוש ללא הפסד … לאחר שמונה שנים (Menshiya Plantation – Acre Akko, ארכיון המדינה, מ-4175/1, עמ’ 151).
ההצעה עוררה התנגדות עזה בקרב אנשי עכו. ראש העיר חשש כי התכנית תגביל את התפתחותה העתידית של עכו, שכן השטחים שעליהם הוקמה המשתלה גבלו בעיר ממזרח, אבל הטענות שהציג בגלוי היו לאומיות. הוא ראה בויצמן שליח ציוני, והצעתו לנטיעת היער הייתה לדבריו מהלך מקדים לרכישת קרקעות מנשייה. לחששותיו הייתה אחיזה מסוימת במציאות, שכן באותה תקופה התעניינו שתי קבוצות של רוכשים יהודים באדמות מנשייה. את המשא ומתן לרכישת האדמות ניהלה עבורן חברת הכשרת היישוב שערכה בדיקות מקדימות, ובאביב 1925 ניגשו הקבוצות לתכנון ההתיישבות בפועל.
משרתם של שני אדונים?
בסופו של דבר לא יצאה רכישת הקרקעות אל הפועל, אך טענותיו של ראש העיר הובילו להתנגדותו של מנהל שירות הייעור הבריטי פ”ג טיר (F.J. Tear) לתכנית הנטיעה. חילופי המכתבים בין ויצמן לטיר מדגימים את המתח האישי והמקצועי שויצמן היה נתון בו בהיותו פקיד בריטי גבוה ודמות ציונית ציבורית. על אף שמנהל המחלקה הסביר את התנגדותו להקמת המשתלה בנימוקים מקצועיים וכלכליים, ויצמן חשד כי ההתנגדות נובעת מהעובדה שהוא יהודי ומטענותיו של ראש העיר נגד שאיפות השתלטות ציוניות, ועל כן הוא נעלב וב-16 באוקטובר 1924 כתב לטיר:
החלק הכי כואב ולא צודק בעניין הוא הרמיזה המפלצתית באשר לסיבות מיוחדות שבשלן הייתי צריך להשתלט על האדמה הזו. הציפייה כי מנשייה תירכש על ידי יהודים וכי תוקם שם מושבה יהודית, ועל כן אני רוצה לשתול את היער כדי לתת למתיישבים העתידיים להפיק ממנו תועלת … אני רואה בהצעה זו חוסר אמון ביושרי ואני לא יכול ולא מוכן לשאת זאת. פירוש הדבר לומר שאני לא נאמן לממשלה ושאני משתמש לרעה בתפקידי למטרות פוליטיות או אחרות. אני חושב שזו האשמה החמורה ביותר שהוטלה אי פעם על המצפון של פקיד ממשלתי, וקבלת נקודת המבט הזו על ידי קולונל סימס שבשלה הוא מסרב לתת לנו את האדמה היא הסכמה שבשתיקה עם האשמה זו … צריך שיהיה גבול לכל דבר וצריך שיהיה מישהו שיגן עליי מפני ההצעות הציניות האלה (שם, עמ’ 142).
יער מנשייה ניטע לבסוף והוכרז כיער סגור כדי שאפשר יהיה לשמור את הקרקע זמינה למטרותיה של מחלקת החקלאות. במשתלה הגדולה שהוקמה בין תל עכו הקדומה לשטח המחסנים שכונה הדבויה – שטח שבהמשך ישבה בו החווה החקלאית – ניטעו בין השאר אקליפטוסים, עצי שיטה וקזוארינות למטרות אקלום ושימוש מסחרי. ויצמן אסף גם שתילים שונים ברחבי האימפריה הבריטית והקים גן עירוני מצפון לתחנת הרכבת של עכו, בשטח שהיום נמצא בו בית הספר לקציני ים.
חווה שהיא אימפריה
ב-1925 הוקמה חוות הניסיונות הממשלתית למשק חי ולחקלאות בעכו. השטח הגדול שהיה בבעלות ממשלתית, הקרבה היחסית לעיר וקיומם של מבני החווה היוו שיקולים מרכזיים בבחירת המקום.
חקלאות בסבך המשולש הפוליטי - בריטים, יהודים וערבים. חוות הניסיונות בעכו על רקע העיר מאוסף ספריית הקונגרס.
שיקול נוסף היה הצורך הבריטי להתמודד עם החולות הנודדים באזור מישור החוף שאפיינו מרחבים רבים בארץ ישראל. בהמשך הקימו הבריטים ארבע תחנות חקלאיות נוספות באזורים בעלי קרקעות ואקלימים שונים, וכן תחנות שעסקו בתחומים ייחודיים ובהן תחנת סרפנד (צריפין) שעסקה בגידול הדרים בלבד, משתלות נוספות שעסקו בגידול עצי פרי אחרים ותחנות שעסקו בגידול עופות.
בחווה טיפחו ענפים שונים של חיות משק. עדר בקר ולול מטילות, 1940 מאוסף ספריית הקונגרס
מנהלה הראשון של חוות הניסיונות בעכו היה הגנרל ג’ון מקניל, איש משטרה לשעבר אשר סופח למחלקת החקלאות והתגורר עם אשתו הבהאית בבית נאה בכפר מזרעה שמצפון לעכו. מקניל, שלא היה אגרונום במקצועו, נבחר בזכות כישוריו הניהוליים, ותפקידו היה לדאוג להקמת החווה. התכנון המקצועי התנהל ברמה הארצית.
החווה הפכה בהדרגה לאחראית המנהלתית של מחלקת החקלאות והדיג ושל השירות הווטרינרי, וכללה מגוון יחידות מקצועיות ובהן גן ירק, לול עופות לימודי, חוות הרבעה לבהמות בית, מכוורת, דיר, דיר חזירים, לול ואף כלובים לגידול ארנבות. ב-1933 נפתחה בחווה יחידה לחקר חרקים, וב-1935 נפתחו חווה לגידול סוסים ערביים גזעיים ותחנה מטאורולוגית.
הרבעת הסוסים הייתה ענף שבו המשיכה החווה לעסוק גם לאחר הקמת המדינה. חוות הסוסים, 1940 מאוסף ספריית הקונגרס
עם התרחבות הענפים התרחב גם שטחה של החווה, לעתים על חשבון אינטרסים בריטיים אחרים. מחלקת החקלאות דרשה להעביר לרשותה אדמות ממשלתיות שיועדו לשימושים אחרים, ובהן אדמות שיועדו לכלא עכו ואדמות טוב אלטי – ביצת חורף מצפון לחומת העיר – שלפי התכנון העות’מאני נועדו להרחבת העיר.
בסוף תקופת המנדט כללה החווה את כל השטח שמצפון לעיר, ממערב לאדמות מנשייה ועד לחוף הים. ההרחבה עשויה להעיד על כוחה הרב של מחלקת החקלאות שעמדתה גברה על התנגדותם של בעלי אינטרס ממשלתיים אחרים שרצו חלק מהאדמות הסמוכות לעיר לצורכיהם – מחלקת החינוך המנדטורית שחלק מהקרקעות שניכסה החווה יועדו להקמת בית ספר חקלאי, ושירות בתי הסוהר והמשטרה.
יום החקלאים
קהל היעד של החווה היה חקלאים ערבים, ובעיקר חקלאים מהכפרים הסמוכים, וכבר ב-1926 ערכה החווה ימים מרוכזים שבהם הדריכה אותם כיצד להטמיע פיתוחים חקלאיים. במקביל נעשו פעולות נוספות מטעם החווה: מדריכים יצאו לכפרי הסביבה כדי להדריך את החקלאים בשטח, הופצו חוברות הדרכה בערבית, ופרסומים מטעם החווה הופיעו בעיתונות הערבית ובתשדירי רדיו. בראשית שנות השלושים הגיעה פעילות החווה לשיאה והונהגה בה מסורת שנתית של יום החקלאים. לאירוע הוזמנו מוכתרי כפרים ומכובדים מרחבי הארץ, ולשם כך הוקצתה אפילו רכבת מיוחדת. סדר היום כלל חשיפה של מגוון התחומים החקלאיים בחווה, והצגת חידושים חקלאיים ושיטות עבודה מתקדמות. המימון הגיע ממשרדים שונים, והנציב העליון כיבד את האירוע בנוכחותו. ב-1935 התייחס הנציב בנאומו לחשיבות התחנות החקלאיות:
אשתקד עמדתי על עבודת התחנות החקלאיות כעל שלב אחד בסולם הגדול אשר, כפי שאני מקווה, ישחרר את הפלח העני שבארץ מדלותו ומן החובות המעיקים עליו וישפיע עליו רוב טובה וברכה (Farmers Day at Acre Akko, ארכיון המדינה מ-642/25, עמ’ 92).
הפעילות החינוכית שנערכה בחווה חרגה מההקשר המקצועי הישיר ועמדה במוקד המאמץ לקדם את המודרניזציה בכפרים הערביים. תלמידים מבתי הספר הממשלתיים שהוקמו בכפרים ערכו סיורים לתחנות החקלאיות, והחווה בעכו – שהוכרה כחווה הראשית בארץ – זכתה לביקורים הרבים ביותר. תלמידי השכבה הבוגרת של בית הספר החקלאי הערבי כדורי טול כרם נשלחו לחווה כדי לרכוש ניסיון מעשי בעבודות החקלאיות, וניסיון זה היה חלק מהכשרתם לשמש פקידים בממשל הבריטי.
בחווה הועסקו גם בני נוער עבריינים ואסירים שמילאו את הצורך בידיים עובדות. העבודה הפיזית, גם אם נעשתה בכפייה, נחשבה חינוך לאזרחות טובה והקניה של ידע שיוכל לשרת אותם בעתיד. מ-1931 עבדו בחווה אסירים שהתנהגותם נחשבה טובה מבית הכלא המרכזי בעכו וממחנות מעצר זמניים שהוקמו מסביב לעיר, וב-1938 הצטרפו אליהם חניכי ‘בית הספר לתיקון לעבריינים צעירים’ שעבר אז מירושלים לעכו. החניכים הבוגרים – יהודים וערבים – נשלחו לעכו ללמוד חקלאות, קריאה וכתיבה, ויצאו מדי יום לעבודה בחווה. כשהמתח הלאומי גבר הועברו היהודים למקום אחר והמוסד שנותרו בו רק ערבים עבר למבני קבע בתוך החווה ונותר שם עד 1948.
חקלאות בביצה הפוליטית
התרחבות החווה הייתה פועל יוצא של שני מניעים. הראשון היה רצונה של הפקידות הבריטית בארץ ישראל לקחת חלק במדיניות ההתמקצעות החקלאית שננקטה במושבות הבריטיות ברחבי העולם. ב-1928 נערכה באנגליה ועידת השירות החקלאי והמדעי של המושבות במטרה לבסס את המחקר החקלאי ברחבי האימפריה, וכהכנה לכך הקים הנציב העליון הלורד הרברט פלומר ועדה מקדימה שכללה את כל הגופים הממשלתיים והציוניים שעסקו בחקלאות בארץ. בעקבות הדו”ח שהגישה הוועדה הוגברה הפעילות ההסברתית והלימודית בחווה ולמעגל ההכשרות נוספו קורסים ייעודיים לאנשי השירות הווטרינרי הממשלתי.
המניע השני היה גידול האוכלוסייה בארץ והשפעותיו – בעיקר הפוליטיות – על היחסים בין היהודים לערבים. הבריטים ראו בהגברת ההשקעה בחקלאות הערבית אמצעי פוליטי לשמירת השקט הביטחוני, אך ההתפרצות האלימה בקיץ 1929 טפחה על פניהם. דו”ח הופ-סימפסון שנכתב בעקבות מאורעות תרפ”ט הצביע על אחוז גבוה של כפריים שלקחו חלק באירועים האלימים. מסקנת הבריטים הייתה שיש להגביר את ההשקעה בחינוך החקלאי הכפרי בעזרת פעילות ההדרכה של החוות החקלאיות. בעכו הייתה להרחבת החווה גם משמעות כלכלית, שכן היה מדובר באחת המעסיקות החשובות בעיר. רבים מערביי העיר הועסקו בחווה, וגם דייגים יהודים עבדו בה בימי דחק.
אלא שערביי האזור לא ראו עין בעין עם ממשלת המנדט והתנגדו לחווה החקלאית בעכו. עצם הניסיון הבריטי לשנות את החקלאות המסורתית נתפס על ידם כהתנשאות קולוניאלית, והפקידות המקצועית היהודית הייתה לצנינים בעיניהם. אמנם מנהלי החווה היו בריטים, אך אלה שניהלו את המחלקות המקצועיות בדרג הביניים היו בדרך כלל יהודים, בעוד שמרבית הפועלים היו ערבים, חלקם תושבי העיר וחלקם אסירים מכלא עכו. כך נכרכה ההתנגדות לשלטון הבריטי ולמטרותיו להתנגדות לציונות וליהודים.
סוגיית האסירים הוסיפה מתח ומורכבות. מנהלי החווה העדיפו להישען על עבודתם של אסירים ושל תלמידים, וכך חלקם של תושבי העיר הערבים בין הפועלים הלך והצטמצם. כלא עכו היה אז הכלא המרכזי בארץ, ורבים מהאסירים בו היו ערבים. הכלא היווה מוקד מתח בין השלטון לתושבים, וזה הלך והתגבר במחצית השנייה של שנות השלושים. זיהוי החווה עם הכלא לא תרם לאהדתה בקרב האוכלוסייה המקומית.
ניצול אסירים לעבודות בחווה פגע בתעסוקתם של תושבי עכו הערבים. שדרת הלולים בחווה, 1940 מאוסף ספריית הקונגרס
חקלאות או עיר?
החווה שהתרחבה תפסה את רוב עתודת הקרקעות סביב עכו ועצרה למעשה את הפיתוח העירוני, ועל כן עוררה התנגדות גם בקרב האוכלוסייה הערבית העירונית. ביולי 1936 הכריזו הבריטים על עכו כיעד תכנוני, והנרי קנדל, האדריכל הראשי של ממשלת המנדט, הציע להרחיב את העיר לכיוון צפון וצפון מזרח. מחלקת החקלאות התנגדה לתכנית וביקשה למנוע פגיעה באזורים החקלאיים.
ביוני 1938 זימן סגן מנהל מחלקת הקרקעות הממשלתית מוריס בנט ישיבה בהשתתפות ראש עיריית עכו, חברי מועצת העיר ואנשי ממשל בריטים. הבריטים הציגו בפגישה את סדרי העדיפויות שלהם, ובנט הורה להציע תכנית חדשה אשר תמזער את הפגיעה בשטחי החווה ותמנע למעשה את התפשטות העיר לתחומה.
החווה תפסה את כל השטחים שמצפון לעכו ומנעה למעשה את התפתחות העיר. עכו וסביבתה במפה מנדטורית
העדפת החווה על פני פיתוח עירוני הייתה ברורה מאליה. הבריטים ייעדו את חיפה לפיתוח עירוני והפכו את הנמל שלה לנמל המרכזי בארץ. באותן שנים החלו היהודים בפיתוח עירוני של עמק זבולון שעלה בקנה אחד עם תכניות אלה, והקימו ב-1933 את קריית חיים (1933), וב-1934 את קריית ביאליק ואת קריית מוצקין. בעכו, כמו בערים קולוניאליות אחרות, התעלם התכנון העירוני הבריטי במידה רבה מתושבי העיר ומרצונותיהם. הם שאפו לפתח אותה כמרכז תיירות, ולבה של תכנית הפיתוח העירונית עסק בשימור המורשת הצלבנית של העיר, תפארת העבר האירופית בארץ הקודש, ובהקמת נמל דייגים ציורי שיהווה רקע מזרחי רומנטי, אך לא יספק די פרנסה לתושבי העיר. שיפור תשתיות והיגיינה ברמה נאותה היו תנאי הכרחי להגעת תיירים, ולכן מנקודת המבט הבריטית היה צורך לשמר את העיר, אך לא להגדיל אותה, ובוודאי לא במחיר פגיעה באינטרסים של מחלקת החקלאות.
הבריטים ראו בעכו אתר מורשת צלבנית ותיכננו להקים במקום כפר דייגים רומנטי. דייג מתקן את רשתו בנמל עכו, 1948 צילום: ווילם ון דה פול
הבריטים לא היו רגישים מספיק לעמדה הערבית, ודוגמה לכך היא הסיפור הבא: באוגוסט 1936 עמדו למנות סגן מנהל חדש לחווה. בארץ שרר אז מתח בין יהודים לערבים, ולמחלקת החקלאות לא היה עניין להגביר את זעמם של הערבים. המועמד המוביל למשרה היה ט’ בל (T. Bell) שסיים את לימודיו בקולג’ הבריטי לחקלאות בטרינידד. מנהל הקולג’ בטרינידד מצא לנכון להזהיר את הנציב העליון ארתור ווקופ במכתב חשאי כי מראהו החיצוני של בל עלול להרתיע אנשים שיחשבו כי הוא ממוצא יהודי. ווקופ השיב בנימה מרגיעה שלמען הסר ספק נערכה חקירה סודית והובהר כי הוריו של בל שייכים לכנסייה האנגליקנית, וכי דם יהודי אינו זורם בעורקיו. ווקופ הוסיף כי לפי ראות עיניו בל אינו נראה יהודי. כך או כך, השניים הסכימו שגם אם יש לו מראה יהודי בעכו אין בכך סכנה כלשהי, בניגוד למקומות אחרים – כמו התחנה בטול כרם – שבהם הדבר עלול להיות משמעותי.
גלגולי מקום
מלחמת העולם השנייה הביאה לשינוי בסדרי העדיפויות המנדטוריים באזור. במהלך המלחמה הופקעו מהחווה שטחים לצורכי הצבא וחיל האוויר, והוחלט גם על הקמת מחנה מעצר נוסף בצפון העיר בשל הצפיפות בכלא עכו. במחנה זה הוחזקו עצירים ערבים שהואשמו בחברות בכנופיות לאומניות, נתיני אויב שהואשמו בריגול, והחל מאביב 1940 גם יהודים שנעצרו בשל פעילות פוליטית. לעתים, כשבמחנה המעצר בעתלית לא היה מקום, הובאו לשם גם עולים בלתי לגליים.
בשל מצוקת מקום הוצאו מהכלא אסירים כשירים מבחינה גופנית שנשפטו לתקופות מאסר של עד חמש שנים, או שנשפטו למאסר עם עבודות פרך, והועברו למחנות מעצר ארעיים כפלוגות עבודה. למרות הקיצוץ בשטחי החווה היא נדרשה בתקופה זו להגביר את הייצור החקלאי כדי לספק מזון לכוחות הצבא המתוגברים.
לאחר המלחמה החלה קרנה המקצועית של החווה לשקוע. ב-1945 הגיע לארץ ברנרד אוגוסטוס קין, מנהל החווה החקלאית הראשית ברות’מסטד, במהלך סקר חקלאי שערך במזרח התיכון. קין העלה תהיות באשר למיקומה של תחנת הניסיונות באזור הביצות ובשטח הדיונות הסמוכות להן. הוא לא ראה את היתרון שבכך והציע למקד את המחקר באזור הנגב היבש או באזורי הגבעות שבהן היו הכפרים הערביים רבים.
עם סיום מלחמת העצמאות התגוררו במבני החווה הנטושים חברי קיבוץ שמרת עד שעברו לנקודת הקבע. בין השנים 1950-1955 פעלה במקום חווה חקלאית של משרד החקלאות שהמשיכה את החווה הבריטית, אך זו התמקדה במשק חי ובעיקר בהרבעת סוסים, גידול בהמות משק וגידול דבורים. בסוף שנות החמישים עברו למבני החווה תלמידי כיתה י”ב מבית הספר כדורי שליד התבור. השלוחה של בית הספר שהתגבשה במקום תחת הנהלתו של נתן פיאט קיבלה לאחר פטירתו את השם ‘בית ספר לטכנאות והנדסה חקלאית יד נתן’. ב-1988 נפתח במקום כפר הנוער מנוף השוכן במבני החווה עד היום.
כיום משמשים מבני החווה את כפר הנוער מנוף. הכניסה לכפר דרך פתחי אמת המים העתיקה צילום: Geagea
רצונם של הבריטים לקדם את החקלאות בארץ הביא לשימור השטחים הממשלתיים ממזרח לעכו ומצפונה כשטחים חקלאיים, וכך הם נותרו עד היום שטחים ציבוריים.
מאורווה מלכותית לחווה חקלאית
האזור ששימש את הבריטים לצרכים ציבוריים היה אחוזת קיץ של שליטים מקומיים
בראשית המאה ה-19 בנה סולימן פאשה, מושל צידון ושליטה של עכו, את ארמון הקיץ המפואר שלו מצפון מזרח לעכו, על רכס הכורכר שבשולי ביצות החורף ועל האדמות הפוריות של הגליל המערבי. מי מעיינות כברי שהובלו לעכו באמה שסולימן בנה מחדש ב-1815 מילאו את ברכת המים שבנה בחצר הארמון והשקו את הבוסתנים ואת הגנים שנשתלו סביבו. נכבדים אחרים מעכו, בני משפחות עשירות שהצליחו ליצור לעצמן בסיס כוח כלכלי וקרקעי בעיר, הלכו בעקבות סולימן ובנו גם הם בתי קיץ מפוארים, וביתו של הסוחר עודי חמאר נבנה במקום שבו נמצאת היום אחוזת אל-באהג’ה.
אדמות הארמון של סולימן עברו בירושה לממשיכו עבדאללה פאשה. עבדאללה הרחיב את שטח הארמון ובנה בדרום האחוזה מבנים נוספים, אורווה ומחסנים. חלק מהמבנים היו שרידי מחנה עורפי של צבא נפוליאון מזמן המצור על עכו ב-1799 שעבדאללה דאג לשיפוצם. המבנה המרכזי נבנה על פי הדגם של קסרקטין צבאי אופייני – מבנה דו קומתי מחולק לחדרים המקיף חצר פנימית ובו שתי כניסות שהתאימו בגודלן לכניסת עגלות וסוסים. המקומיים כינו את האחוזה ‘דבויה’, זכר למחסנים שהקימו חיילי נפוליאון (מחסן בצרפתית הוא depot) – כינוי שנשמר עד היום.
לא עברו שנים רבות וקרנו של עבדאללה ירדה. משכבש אברהים פאשה את הארץ ב-1832 נשלח עבדאללה לגלות במצרים. חלק מהאדמות נמכרו לרוכשים פרטיים – האחים ג’ריס ואסכנדאר ג’מאל ומשפחת ביידון – והם החכירו אותן לשלטון המצרי שעשה בהן שימוש צבאי. עם תום הכיבוש המצרי לא החזירו השלטונות העות’מאניים את האדמות לבעליהן ועד 1917 שוכנו במבנים אלה שוטרים וחיילים עות’מאנים. טענות הרוכשים לבעלות על הקרקע הושבו ריקם ולאחר הכיבוש הבריטי הפך השטח לאדמות מדינה.
הבניין המהודר שימש לצורך משרדים ומגורים לעובדיה של חוות הסוסים מאוסף ספריית הקונגרס
לקריאה נוספת:
עירית עמית-כהן, “שרידים מספרים: חוות-מרדכי – להקדים את המחקר השיטתי להתיישבות המעשית”, ‘קתדרה’ 131, ניסן תשע”ט, עמ’ 118-128;
Rosa I.M. El-Eini, The implementation of British agricultural policy in Palestine in the 1930s, Middle Eastern Studies, Vol. 32, no. 4, 1996, pp. 211-250.
ד”ר ענת קדרון
מרצה בכירה במכללת תל חי, ראש התכנית להוראת לימודי ארץ ישראל וחוקרת ערים מעורבות בתקופת המנדט
ד”ר שולי לינדר ירקוני
מידענית ומורת דרך. אחראית לתחום קשרי קהילה ואוספים מיוחדים בארכיון ה